אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן מו

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן מו

סימן מה

א) או כתבתי ללות ולא לויתי היינו שטוען ממני נפל. עיין סמ"ע התומים הקשה הא באה"ע סי' קנ"ב פסק הש"ע הוציאה גט וטוען הבעל ממני נפל אף דאינו מקוים והבעל הי' יכול לטעון מזויף מ"מ אינו נאמן בטענת נפילה ומחלק הה"מ בין איסור לממון והתומים תמה דאין איסור קל מממון וכ' הנחה"מ דבממון יש להלוה חזקת ממון אבל בגט האשה היא מוחזקת ולא מהני מיגו נגד חזקה כל מה שיש ביד האדם הוא שלו והגהות א"ב כ' דמבואר ברמב"ן דגם בשטר יש חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו ועיין לקמן סי' מ"ז כתבתי דלא קאמר הרמב"ן רק בשטר מקוים עיי"ש ולפ"ז י"ל דזה ג"כ כונת הה"מ עפמ"ש בחידושי אה"ע סי' קנ"ג גבי האשה האומרת גרשתני דנגד עצמה ע"כ צ"ל דנאמנת מטעם שלא תקלקל עצמה וכל אדם נאמן באיסור רק לענין שתוציא עצמה מבעלה אינה נאמנת רק במקום דיש חזקה שאינה מעיזה ולכן גם כאן כיון דכ"ז שאינו טוען הבעל מזויף נאמנת וא"צ קיום ובטענת נפילה נאמנת מכת חזקה שכל מה שיש ביד האדם הוא שלו אבל בממון יש חזקת ממון נגד חזקת השטר ודו"ק כי קצרתי ובזה מיושב ג"כ קושיית הקצה"ח שהקשה דאם יש חילוק בין איסור לממון א"כ היכי דייק בריש כל הגט הא גדולה מצי מגרש ש"מ שני יוב"ש מוציאין שט"ח על אחרים ולא אמרינן שמא מיוב"ש השני נפל ולפמ"ש ניחא דודאי לענין יוב"ש השני אף אם יהי' לפנינו וטוען ממני נפל לא הי' נאמן נגד המציאו כמו בכל מטלטלין דחזקה שהוא שלו ואין המערער נאמן להוציא ורק נגד הלוה אם טוען לא נתחייבתי לך הנה כבר כ' הש"ך לקמן סי' צ' דכל היכי דחייב תשלום אחד שוב אין לו חזקת ממון ואך כאן בלא"ה כיון דהמוחזק בשטר נאמן נגד המערער שוב אין הלוה יכול לטעון נגדו וא"כ דמי ממש לגט דאין שם חזקת ממון ודו"ק. ומה שהקשה עוד מסי' נ' דשטר שכתוב בו לכל מי שמוציאו נאמן הלוה לומר מאחר נפל במיגו דפרעתי לפמ"ש גם זה לק"מ דהרי הלוה טוען איני חייב לך ויש לו מיגו ומה לו למלוה דחייב לאחר רק נגד שטר דהוי המוציא מוחזק אינו נאמן אבל שטר שנאמן עליו פרעתי אין להמוציא שום חזקה נגד חזקת הממון כמ"ש בסי' מ"ז שרמזתי לעיל דרק שטר דהוא מקוים יש להמוציא חזקה ומ"ש הנתה"מ שם דאינו נאמן לומר ממני נפל לא ידעתי מה חילוק בין כאן לשם ובודאי היכי דיש לו מיגו נאמן לומר ממני נפל:

ב) אבל אם יש בו נאמנות לא. התומים הקשה לשיטה זו בפ"ב דכתובות דקאמר האומר שטר אמנה אינו נאמן פריך אי דקאמר לוה פשיטא כל כמיני', לוקי דאינו מקוים ויש בו נאמנות ולמה הוצרך לאוקמי כרב דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו עיי"ש ועיין ר"ן הקשה למה פריך סתם פשיטא כל כמיני' ולמה לא אמר אי דכת"י יוצא וכו' ותירץ דידע דרב אית לי' אף באינו מקוים אינו נאמן וזה הוא מימרא דרב לכן פריך פשיטא וא"כ גם קושית התומים לק"מ דידע דאף באין בו נאמנות אינו נאמן:

ג) ואתא פלוני ופלוני ואסהידו. עיין ש"ך ס"ק ג' דדיעבד בלא כתבו רק נתקיים שטר זה די והוא מלקמן סעיף ח' ותימה בעיני דהא יכול לחתוך השטר ולייף בהשיטה שבין השטר להעדים שטר ועדים בשיטה אתת ובשטר הבא לפנינו אין מקיימין אותו אלא מעדים שבשיטה ראשונה כמבואר בסי' מ"ד אבל עכשיו כשיש כבר קיום יסברו שנתקיים כתקונו וב"ד יבואו לגבות בשטר מזויף וכן יכול להוסיף בכל שטר בשיטה האחרונה חצי שיטה ועדים ובזה ג"כ הדין אם יכולין לקיים העדים שבשיטה זו למידין משיטה אחרונה ויסמכו על הקיום וצע"ג אך אם נאמר דבאחת רם יבוא לפנינו קיום כזה לא נסמוך על שיטרי אחרים ויצטרך אח"כ לחקור באיזה דרך נתקיים (חסר) לבאר זה: ד) אין מקיימין שטרות בלילה. הסמ"ע כ' דאם באו הלוה והמלוה מקיימין בלילה והשיג עליו התומים דאיך מהני ריצוי דידהו נגד הלקיחות ולפענ"ד לק"מ וכבר הוכחתי לעיל סי' מ"א ס"ק ב' לענין עדים שנמחק שטרו דכ' הש"ך דצריך בפני בע"ד ואף דיש ריעותא להלקוחות בעיקר השטר אנו דנין שהוא נגד הלוה וכן בכל דין שיש בין הלוה ומלוה אין לנו בהלקוחות ועיין ס"ק ט' בש"ך בשם ר"א דבפני נכתב אף דכל החשש שמא יבוא הבעל מ"מ עכשיו אין הבעל לפנינו ותימה על הנתה"מ שהעתיק לדינא דברי התומים שוב ראיתי שבס' מקצוע בתורה השיג ג"כ על התומים:

קיום שטרות דרבנן. עיין ש"ך בשם הר' אביגדור דאף אם העדים אומרין לא חתמנו א"צ מדאורייתא קיום והתומים תמה דמ"ש מאם באו העדים ואומרים שזה חילל שבת מי לא מהימני אף דיש לו חזקת כשרות וה"נ מאי מהני חזקה דלא חצוף לזייף והנתה"מ מתרץ דעדים האומרים אין זה כת"י כ"א אינו מעיד רק על חתימתו והוי עדות מיוחדת דלא הוי עדות רק מדרבנן כמ"ש התומים סי' למ"ד ע"כ. והנה התומים רק צידד שם וכ' אולי עדות מיוחדת אינו מדאורייתא וכבר כתבתי שם דאישתמט לי' גמרא ערוכה בסנהדרין ובלא"ה אין על זה שם עדות מיוחדת וכ"א העיד על השטר שהוא מכירו כעת שמזיוף הוא וכונת הר"א בעיקר הדבר עיין ס' או"ז והוא הגדול שהשיב להר' אביגדור ותורת אמת היתה בפי הש"ך שאין זה מתשו' מהרי"ק עיי"ש דעיקר סמיכתו מפני שכבר נתחזק השטר מקודם בב"ד וכאלו הי' ברור שזה כת"י ומ"מ העיקר דאין זה עדיף משטרא ריעי שהעידו שרצה לזייף כ"ש כאן שמעידין שזייף:

ו) מקיימין השטר אפי' שלא בפני בע"ד. התומים הביא דהרשב"א כ' הטעם משום דלאו על מנה שבשטר הם מעידין ועדים החתומים בשטר כנחקרה עדותן בב"ד והקשה התומים למה הרכיב שני טעמים עיי"ש מה שתי' ואין מחוור אכן נראה פשוט דהטעם כמי שנחקרה וכו' ודאי לא מהני דנהי דמדאורייתא הוי כנחקרה מ"מ מדרבנן בעי קיום ומאי נ"מ אם העדות מדאורייתא או מדרבנן וגם הטעם דלאו אמנה שבשטר מעידין אינו מספיק דהרי מ"מ ע"י עדותן יגבה המנה אכן בצירוף שני הטעמים יבוא על נכון דהרי מדאורייתא הוא ככבר העידו ונחקרה בב"ד, בעת שחתמו מה תאמר מ"מ מדרבנן צריך קיום הא אחר שיקיימו איגלאי מילתא דכבר העידו ואין באין עכשיו לחייבו וא"כ לאו אמנה שבשטר מעידין השתא דאחר שנתברר שחתמו כבר נחקרה בעת שחתמו ולא עכשיו שיצטרך בפני בע"ד. ועיין בש"ך ס"ק י' דבחתימת יד הלוה מדאורייתא צריך קיום לכן אין מקיימין שלא בפניו. והנה יש חולקין על הש"ך עיין קצה"ח וסוברין דאף כת"י א"צ קיום מדאורייתא ומ"מ לפי מה שהסברתי דברי הרשב"א הי' נראה דבכת"י אף אם הקיום הוא רק מדרבנן מ"מ כיון דהעדים הבאין לחייבו לא העידו עדיין צריכין דוקא להעיד בפניו. והנה הקצה"ח השיג על הש"ך דעיקר הטעם משום דלא חציף לזייף וזה שייך אף בכת"י והנה הנו"ב ת' אע"ה סי' פ"ה כ' דיותר חציפות לזייף שטר בעדים מלזייף כת"י ואין חלוקו מוכרח אך מה יעשה הקצה"ח בדברי הש"ס ריש גיטין דקאמר מדאורייתא לא בעי קיום דעדים החתומים כנחקרה עדותן בב"ד משמע דמהאי טעמא דהוי כנחקרה א"צ קיום אכן בחידושי למס' גיטין כתבתי ליישב מה שעמד הפ"י דאין מובן לדברי הש"ס דמאי ענין נחקרה עדותן להא דלא נבעי קיום דלא שייך נחקרה רק לענין זה דאין יכולין לחזור גם לענין דלא יהי' מפ"כ עיין סי' כ"ת אבל למה לא נבעי קיום לידע אם החתימה אמת ופרשתי דאין הש"ס מביא הטעם כנר"ל רק לראי' וכבר נודע מ"ש הרי"ף עיין נתה"מ סי' מ"ו הביאו דעדים כ"ז שלא חסרו השטר למלוה לא הוי כנחקרה כיון דבידם לחזור חתימת ידם עוד לא הוחזק עיי"ש ולפ"ז אם נימא דעדיין בעי קיים וכ"ז שלא נתקיים לא מהני עדותן א"כ למה הוי כנחקרה ויוכלו עדיין לחזור ומדאמר ר"ל דעדים החתומים כנחקרה ע"כ דלא בעי קיום ולפ"ז יש לומר כמ"ש הקצה"ח דעיקר הטעם משום דלא חציף לזייף:

ז) באחד מה' דרכים מתקיים השטר וכו' שיבואו העדים החתומים בו. עיין ש"ך ס"ק י"ב הביא הירושלמי הם אומרים כת"י הוא ואחרים אומרים אין זה כת"י הא תרי ותרי ועיין תומים שהאריך לפרש דברי הירושלמי בדוחק גדול ועיי"ש גירסת הירושלמי ואחרים אומרים אין זה כת"י נעשה כשטר שקרא עליו עירעור ר' אסי אמר כשטר שקרא עליו והוחזק בב"ד ור' לעזר אמר כשלא נתקיים בב"ד א"ר מ"ט דר"ל כיון שהוחזק בב"ד להיות חתואים בשטר כנחקרה עדותן בב"ד ע"כ ועיין מה שפי' בדוחק ובס' שע"מ כ' דוחק אחר וכתב דמ"ש בירושלמי מ"ט דר' לעזר צ"ל מ"ט דר' אסי והי' כתוב בר"ת מ"ט דר"א וסבר הסובר דהוא ר"ת של ר' אליעזר ובאמת הוא ר"ת ד' אסי ואני ראיתי הגירסא בש"מ ובמקום שגרס התומים כשטר בכ"ף כ' שם בשטר בבי"ת וז"ל אמר ר' מינה נעשה בשטר שקרא עליו וכו' אמר ר' אסי ובלבד שטר שקרא עליו עירעור ונתקיים ר' לעזר אמר אף בשלא נתקיים והנה לפענ"ד פשוט דמאי דאמרינן בירושלמי אמר ר' אסי הוא ענין בפני עצמו דהרי גם בש"ס דילן אמר ר' אסי אין מקיימין השטר אלא משטר שקרא עליו עירעור והוחזק בב"ד ור' לעזר אמר דא"צ קיום וקאמר ר' לא הטעם דעדים החתומים כמי שנחקרה וזה ברור לכל מעיין (ומ"ש השע"מ דנתחלף ר' אליעזר בר' אסי אינו נכון דשם אינו ר' אליעזר באל"ף רק ר' לעזר בלמ"ד) וא"כ אין דברי הירושלמי כלל ענין להיכי דיש הכחשת העדים ותחילת דברי הירושלמי שהביא בשם ר' מינה נראה לפרש כונה אחרת דהנה התומים הקשה על מ"ש הש"ך בשם רי"ו דיש ספק אם צריך קיום אחר או לא והקשה התומים מאי מהני קיום אחר הא תרי כמאה והנתה"מ מתרץ דדבר הניכר לכל העולם לא אמרינן תרי כמאה ובהגהות א"ב תמה דכי אם יש הרבה עדים יהי' זה ניכר לכל העולם אכן לי נראה דנביא חתימת ידם היוצא ממ"א ונדמה חתימה לחתימה וזה שוב ניכר לכל העולם וזה יש לפרש בירושלמי דאם אחרים אומרים אין זה כת"י נעשה בשטר וכו' ר"ל אנחנו נעשה הקיום ע"י שטר ונדמה לחתימה ודו"ק ובזה יבואו דברי הירושלמי בפשוט:

ח) שיבואו העדים החתומים בו ויאמר כ"א זה כת"י עיין ש"ך ס"ק י"ב הנ"ל דעוד כ' הירושלמי הם אומרים אין זה כת"י ואחרים אומרים כת"י הוא לא מעלין עדי השטר ולא מורידין אמר ר"י מתני' אמרה כן העדים שאמרו אנוסים היינו אם יש עדים שהוא כת"י אינם נאמנים ונבוכו רבים בפירושו דמאי ראי' מהך משנה דשם הם בעצמן אומרים שהוא כת"י והוי חוזר ומגיד ונראה קצת לפרש דהנה התומים כ' למה אינם נאמנים משום דהוי חוזר ומגיד וכן הנחה"מ ולכאורה הרי הם אומרים שאין זה כת"י וא"כ לא הגידו כלל ונראה די"ל ע"פ מ"ש לעיל סי' ל"ד דאם העדים חוזרין ומגידין אין דבר זה בגדר עדות וא אם משקרין בזה. לא נפסלין וכ"כ הרמב"ן ולכן כאן אם נאמר דחוזרין ומגידין ואין נפסלין ואין זה בשם עדות א"כ אין להאמין להם ואף דלכאורה י"ל גם בהיפך דאם נאמינם שוב הוי עדות בזה י"ל כיון דיש סברא לכאן ולכאן והרי קודם שהעידו הוחזקנו עדותן דמדאורייתא א"צ קיום שוב אמרינן דאומרים שקר בעלמא והוא חזרה ואין זה עדות שנאמין להם ודו"ק והנה במשנה כבר תמה השע"מ דעדים שאומרים אנוסים למה בכת"י יוצא ממ"א אין נאמנים הא אם באו עדים ואומרים ממנו שאל לזייף שטר כזה שוב אין מקיימין השטר ממ"א עד שיבואו עדים החתומים בעצמם ויאמרו שזה כת"י וא"כ כשאומרים ממ"א אנס אותם לעשות בתומים יראה שהוא הרגיש בזה וזה הי' קושייתו וע"ז לא תי' הנתה"מ כלום ועוד כ' שם התומים בפירוש וז"ל כיון דאחרים יעידו על העד והדיין אין נ"מ במה שהם קרובים לפי' הריטב"א דכשאחרים מעידין על חתימתו יכול הוא להעיד על כת"י השני ולא שייך נפיק רוב ממון על פיו כ"ש שקרוב שלו יכול להעיד וזה כמ"ש ונראה לתרץ בטוב דלק"מ דלפי מ"ש הש"ך ס"ק מ"ו דגבי עד ודיין לא מיגרע מידי מה שאין כאן קיום שלם על עד השני רק עיקר החסרון דמאי דקמסהיד האי לא מסהיד האי העד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על חתימתו ואין בדין שיצטרפו וזה הוא שיטת מהר"ם הנ"ל הקשה ע"ז התומים בשם בני שמואל דא"כ למה אמרינן דאם יש עוד אמד עם הדיין שמעיד על חתימת עד השני מצטרף עם עד החתום וה"א מ"מ מאי דמסהיד עד החתום לא מסהיד הדיין ואי דעכשיו יש קיום שלם על עד השני הא לא מירע מידי אף דאין קיום שלם ומ"מ בעינן דלהוי כולה סהדותא חד ועיין תומים מה שדחק בזה ולפענ"ד לק"מ דודאי אם יש קיום שלם לא שייך כלל להקשות מה דקמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא דכי בעדות הדיין אנו מוציאין ממון והרי עיקר השטר המה עדים החתומים בו וכיון דע"י עד ודיין נתקיים עד השני הרי יש שני עדים על מנה שבשטר וזה מבואר בדברי הר"ן שהביא הש"ך ס"ק מ"ו דגבי אם יש עוד אחד עם הדיין שיעיד על חתימת השני כ' דהרי יש לנו ע"י עד שבשטר מחצית הקיום וע"י הדיין ואתר עמו מחצית הקיום האחר והיכי ששני עדים מעידים על העד ועל הדיין כ' דכולה סהדותא חד הוא ופי' הש"ך דבסיפא לא הי' יכול לומר דיש קיום שלם דהא חסר עדיין מקצת קיום מעד השני לכן כ' דכולה סהדותא חד ואכתי קשה דלמה לא אמר ברישא דכולה סהדותא חד הוא דהא עיקר דברי הר"ן סובבים על פרכת רבא דפריך מאי דמסהיד סהדא וכו' וע"כ כאן אף דלאו סהדותא חד הוא הרי יש ע"י העד מחצית הקיום וע"י הדיין ואחר מחצית השני ובקיום שלם לא בעינן סהדותא חד אבל באם אין כאן קיום שלם רק משום דבקיום הקילו והוא מטעם דלא חיישינן שמא זייף עדים ודיינים וכיון דלא חשבינן העד שאינו לפנינו כאלו העיד ורק חתימת הדיין שפיר פריך מאי דמסהיד סהדא וכו' דאינו בדין שיצטרפו ודו"ק כי הוא ברור בלי פקפוק. ולפ"ז מיושב מה שהקשינו על מהר"ם דאמר דאין הדיינים יכולים להיות קרובים כיון דלפעמים יצטרפו ע"י שיעידו עדים על חתימת עד ודיין והקשינו הרי הדיין עצמו לא יעיד ועדי השטר שהם עיקר אינן קרובים כמ"ש לק"מ דהרי באופן הזה אין כאן קיום שלם דנאמר דנחשוב כאלו עדי השטר מעידין וע"כ צריך לצרף העד והדיין שאין מזייף עדים ודיינים א"כ ודאי דהממון יוצא ע"י קרובים ודו"ק כי הוא נכון מאוד וברור: מ"ש הש"ך ס"ק ל"ט דברא"ש אי אפשר לפרש דנקט דיין ואחר לרבותא דהא כ' כן בדברי שמואל דמצטרפין ע"כ ולא אבין למה הוצרך לזה והרי הרא"ש כ' בפירוש דעל חתימת הדיין צריך שיעיד אתר עמו:

יד) קטן יכול להעיד וכו' להצטרף עם אתר כשר. השע"מ כ' דדוקא לענין אם טוען הלוה מזויף צריך אחר כשר אבל אם טוען פרעתי סגי אף אם שניהם אינם כשרים לפי מ"ש הרא"ש דלא אמרינן מיגו נגד עדים פסולין ע"כ ולי צ"ע בזה דבלא"ה הרי הקשו בטוען פרעתי לסגי ע"א על הקיום ויהי' מחויב שבועה ואיל"מ ועיקר תרוצם דלא הוי קיום בע"א וה"נ בפסולין לא הוי קיום ויותר יש עיון דגם באלמנה נשאתיך במקום דיש מיגו דפרעתי משמע דבעינן שני עדי הנומא ואחד מהם דוקא גדול וצ"ע:

טו) צריך שלא יהיו עדי הקיום קרובים לדייני קיום ויש מכשירין. הש"ך כ' דטעם המכשירין משום דכל טעם עדים שאין יכולין להיות קרובים לדיינים משום שלא יקבלו עליהם הזמה וכאן בלא"ה אין הזמה בעדי קיום והש"ך דתה הטעם דהזמה לכן דחה גם היש מכשירין וקשה לי נהי דטעם זה נדחה הא לקמן ס"ק נ"ג גבי דיינים שדנין על המלוה שצריך שלא יהיו קרובים לעדי השטר כ' הש"ך דברי הריטב"א והסכים עמו דטעם הפסול עדים הקרובים לדיינים משום דשני אמין כחד דמי והוי עד נעשה דיין וא"כ קשה בקיום דעד נעשה דיין למה לא נכשיר שיהיו קרובים לדיינים וצע"ג: טז) אם באו עדים והעידו וכו' אלא כל אחד קיבל עדות בפ"ע פסול.

התומים ס"ק כ"ז האריך בישוב דברי הרא"ש ותמה שם על הרמב"ן דלמה פוסל כיון דהי' בשעת קבלת העדות העדים עצמן עם הדיין א"כ היו שלשה ודחק דקיבל כל עד בפ"ע ולפענ"ד לק"מ וכבר כתבתי סי' כ"ח בשם השע"מ דכל דלא קיבל העדות בתורת ב"ד אין עליו שם דיין וה"נ ודאי העדים לא הי' דעתם להצטרף לב"ד:

יז) צריך לכתוב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי. הסמ"ע ס"ק ס"ו הביא דברי הרא"ש דחיישינן שיאמר הרואה דסגי לקיים שטר בשנים וקשה דהא באמת אם לא כתב כן הקיום פסול דחיישינן שמא לא הי' רק שנים א"כ למה לי טעם הרואה תיפוק משום דיפסול בחנם ולא יהי' קיום ויפסיד בחנם את הקיום והנה כבר הקשה הב"ח כן על הב"י דכ' הטעם משום הרואה אכן באמת על הב"י לא קשה דאם אין כאן רק הפסד הקיום בחנם דבאמת תלתא הוי וא"כ לפי מ"ש הטור דאם לא כ' וחד ליתוהי כשר א"כ למה צריך לכתוב לכתחילה לדידי' כיון דלא יפסיד אבל הרא"ש דכ' לפרש כל האוקימתא משום הרואה ודאי קשה וצ"ל דהרא"ש למד כן מדברי ר' זירא דאמר צריך לכתוב וכו' ולמה לא אמר בקיצור דקיום שאין חתומים בו רק שנים פסול וע"כ אתא לאשמעינן דאף אם הדיינים אין חוששין לזה שיפסול הקיום והיינו שידעו שגביית השטר ג"כ יהי' על ידם והם ידעו שג' היו וכדומה מטעם אחר שיש להם שאין חוששין מ"מ יכתבו בפירוש וע"כ משום הרואה ולפ"ז יראה דנ"מ ג"כ לדינא דאם הי' הקיום בפני מומחה אי הטעם משום דהרואה יאמר דסגי בשנים כ"ש בהי' לפני מומחה יוכל הרואה לטעות דסגי בשנים ודו"ק ולפ"ז יש לי תימה רבה על הטור והב"י דרש"י פירש גבי ואמר לנא רבנא אשי דהוא ודאי לא טעה לומר דסגי בשנים וע"כ דרש"י לא חשש לחשש הרואין דיאמרו דסגי בשנים ומאן דחשש לחשש רואין ע"כ יפרש כהרמב"ם דאמר לנו ר"ל דזה הוא משמעות שהיו שלשה וא"כ הטור דחשש לחשש הרואין ואח"כ כ' כפירוש רש"י דהי' לפני מומחה ודברי הב"י קשין יותר דפירש אף לרש"י הוא משום חשש שמא יבואו לקיים שטרות בשנים והרי בדברי רש"י גבי רבנא אשי מבואר ההיפך וצע"ג בעיני:

יח) ונמצא אחד מהם קא"פ י"א דכשר דתלינן. הש"ך ס"ק ע"ו כ' דאינו כשר רק באופן דכשר בעדים והקצה"ח והנתה"מ חולקין ע"ז וכתבו דל"מ להסוברים דבדיינים לא שייך ביטול ע"י קא"פ דאין חשש רק אף להסוברים דגם בדיינים נתבטלו כולם מ"מ כאן עדיף ולפענ"ד צ"ע דנראה הסברא דאף להסוברים דבדיינים לא שייך ביטול היינו דהפס"ד שפסקו לא יתבטל בצירוף קא"פ אבל מה ענין הכתיבה של הקיום או הפס"ד להדין דהרי זה שנותנין פס"ד לבע"ד לראי' אין לו רק דין שטר ואין נ"מ אם הדיינים כותבין או עדים כותבין שהי' ביניהם פס"ד וא"כ דין שטר יש לו ודו"ק: יט) קיום ב"ד צריך וכו' סמוך לצד הכתב או מאחוריו. עיין ש"ך ס"ק פ"א כ' דסמוך לצד הכתב היינו על הגליון וכותבים בו שהקיום על הגליון וכו' דאל"כ יש לחוש שיחתוך הקיום ויעשה שטר בצד השני של הגליון ויכתוב אחר חתימת העדים אנחנו דייני דהתומי מעבר לדף מקיימים שטרא דלא מאחוריו ע"ר ולא זכיתי להבין דא"כ אף אם הקיום למטה ג"כ יכול לכתוב מצד השני שטר ויכתוב בו כך ועוד הרי הש"ך ס"ק פ"ב כ' דאם כותבין מאחוריו צריך לכתוב בהקיום שהם כותבין מאחוריו דאל"כ קיום מאחוריו פסול דשמא קיימו שטר כפשוטו ע"ש וא"כ הגע עצמך אם נאמר דזה שכתב הש"ך דכותבין שהקיום מאחוריו יכול לכתוב זה באותו צד של השטר לעולם יוכל לזייף ולכתוב כן בצד השטר שזייף וע"כ דבתוך הקיום צריך לכתוב שהוא מאחוריו ובתוכו וא"כ דברי הש"ך כאן צ"ע ואין מקום לישבם לפענ"ד:

ב) הרחיק הקיום מהשטר ומילא כל הריוח דיו כשר. הש"ך ס"ק פ"ו הקשה על הרשב"ם דפי' טיוטא שממלא כל הריוח דיו א"כ ימחוק כל השטר ויכתוב על הגליון למעלה שטר אחר ע"כ ועיין מ"ש לעיל סי' מ"ה לתרץ דברי הסמ"ע שכ' דאסור לעדים להניח גליון למעלה דהדין עמו א"כ אין לחוש כלל ורק לקצת פוסקים בדיעבד אין לחוש כמ"ש הש"ך שם ס"ק י"ט משום דיכולין עדיין לחותכו וא"כ אם יבוא שטר כזה לפני ב"ד חותכין אותו וה"נ הב"ד כשעושין קיום ודאי דיחתכו הגליון א"כ אין חשש:

כא) שטר הבא הוא ועדיו על המחק. הש"ך ס"ק פ"ט כ' דוקא בשטר חיישינן דימחוק השטר ויניח העדים אבל למחוק כל השטר והעדים ודאי לא יעשה דחייש שמא יפסיד שטרו עיי"ש וצ"ע הרי משכחת דהלוה אחר שיפרע ויקח שטרו יזייף שטר והקיום מלמטה ישאר. שוב ראיתי שכן הקשה התומים אך ראיתי שכ' דלפי דבריו אף שטר למחוק ולהניח העדים יתירא שמא יאורע הזיוף ויפסיד שטרו ולדעתי זה לא קשה דבש"ס שם קודם שידעו דאינו דומה נמחק פ"א לנמחק שני פעמים שפיר הקשה דימחוק השטר דאין בשטר שום ריעותא וא"כ העדים עצמם אינם נאמנים כשכת"י יוצא ממ"א:

כב) חתם בשטר קודם שנעשה גזלן וכו' וראו חתימתו שבשטר קודם שנעשה גזלן. הנתה"מ ס"ק י"ח הביא דברי התומים שכתב דאם יש ע"א שראה השטר ביד המלוה קודם שנעשה גזלן מצטרף עם עד החתום בשטר והנתה"מ השיג עליו דאולי עד הגזלן חתם אח"כ ועד השטר אינו מעיד על השני שחתם ג"כ ביום ההוא דהא העדים חותמין זה שלא בפני זה ע"כ ולפענ"ד נראין דברי התומים דא"כ למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו והרי העדים חותמין זה שלא בפני זה ואיך יטרוף מלקוחות שמא עד השני חתם אח"כ ועדיו בחתומיו אין זוכין עד שיחתמו שניהם וע"א אינו נאמן וע"כ דאין עד הראשון מוסר השטר עד שיחתמו שניהם או דאמרינן מסתמא חותמין שניהם ביומו וא"כ יש גם כאן ני עדים שנמסר ביומו ועדיין יש לעיין בזה:

כג) חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו וכו' אפי' לא ראוהו עד שנעשה חתנו ויש מי שאומר דהיינו דוקא כשהשטר יוצא מתחת יד אחר אבל יוצא מתחת יד העדים לא. זה למד המחבר מדברי הרי"ף שכ' דעדים שבשטר לא הוי כנחקרה עדותן בב"ד עד שיצא השטר מתחת ידם ולכן כשלא יצא השטר מידו עד שנעשה חתנו הוי כמעיד עכשיו והתומים דחה דברי המחבר דהרי הרמב"ן הקשה על הרי"ף דכמה פעמים השטר יוצא מתחת יד העדים אחר שכבר שכחו העדות ואיך מעידין אז ולכן פירש הרמב"ן דכונת הרי"ף דלא הוי כנחקרה רק שטר הראוי למוסרו ולאפוקי שטר קידושין דרצה הש"ס לומר דיהא מונח תחת יד העדים ע"ז אמר אי לא דכירי ומסהדי מכתבא הוי מפ"כ והיינו דהרי שטר זה אינו ראוי למוסרו כיון דתקנו שיהא מונח ח"י עדים ע"כ וא"כ הכא דראוי הי' למוסרו קודם דנעשה חתנו אף אם הוא תחת ידו הוי כנחקרה כן תוכן דברי התומים ולפענ"ד דברי המחבר ברורים ונכונים. ולבאר זה אבאר מקודם דברי הרמב"ן מה שיש קושיות בדבריו וכבר הקשה עליו הב"י דהרי כ' הרי"ף ומה"ט מקיימין כל שטר ואין נ"מ אם זוכרין כיון שיצא מתחת ידם ולפי דברי הרמב"ן לא הי' צריך לטעם שיצא מת"י רק משום דהי' ראוי למסור משמע דהרי"ף בכל שטר לא הוי כנחקרה עד שיצא מידם וכן כ' הרי"ף מעידנא דיהבי למרא לא יכלו למהדר והרי דוקא ביהבו כבר אבל כ"ז שהוא תחת ידם יכולין לחזור גם בלא"ה דברי הרמב"ן צריך טעם שהרי סברת הרי"ף היא נכונה דהרי כ"ז שהשטר בידם יכולין לקרעו וכדומה וא"כ ודאי דיכולין לחזור ולא הוי חוזר ומגיד כיון דבידם שלא למוסרו ונראה דהנה עוד הקשו על הרי"ף דלמה שטר קידושין לא הוי שטר והרי כבר יצא מחמת ידם בעת שנתנו להבעל לקדש בו ומסרו להאשה כשקידשה וכי מפני שנתנוהו אח"כ ליד העדים נתבטל השטר ומאי נ"מ בזה אכן נראה פשוט דודאי בשטר יש שני ענינים האחד לקיים הענין כמו כל שטר הקנאה וכן בשטר הלואה ע"י השטר נשתעבדו הנכסים ועוד יש בו ענין שהמלוה רוצה השטר שיהי' בידו לראי' וכבר כחבתי כמה פעמים עיין סי' כ"ח דענין השטר שעל ידו נעשה הענין העדים עצמן הם כמו ב"ד ולכן לשיטת הרמב"ם ג"כ אין בו מפ"כ מדאורייתא עיי"ש אכן תועלת השני שיהי' ביד המלוה לראי' זה הוי כמו עדים שמעידין בב"ד ובזה כ' הרי"ף דהשטר שמועיל לראי' זה דוקא בעת שיצא מתחת ידם שיכול המלוה בעצמו להביאו לב"ד ולכן אין בידם לחזור תיכף כשיצא מידם ולפ"ז ל"ק גבי שטר קידושין אף שמוסרין אותו להבעל זה רק לקדש בו ולא שיהי' בידו לראי' ולכן כיון דיהי' הדין שיהא תחת ידם אין כאן שטר שיועיל לראי' ולא הוי כמעידין לפני ב"ד ולכן אי לא דכירי אסורים להעיד ולפ"ז מובן גם דברי הרמב"ן דהנה שטר הלואה המונח ח"י העדים ע"כ דאיירי בשטר הקנאה דאל"כ הוי מוקדם ואסורים אח"כ למוסרו או מטעם דעדיו בחתומיו זכין בו לאביי ומיד נשתעבדו הנכסים (ולאביי כי מטי לידו נשתעבדו למפרע) מזמן הנכתב בשטר ורק מ"מ עדיין לא הוי כהעידו רק בעת שיוצא מתחת ידם הוי כאלו העידו שבזמן הנכתב בשטר נשתעבדו הנכסים אנן לא העידו עד זמן המסירה ולפ"ז מובן דברי הרמב"ן דכל שטר הראוי למוסרו לא שייך לומר דכ"ז שלא מסרוהו אין לו דין שטר דהרי השטר עשה את שלו ואף באין זוכרין הרי יודעין שהוא תחת ידם למוסרו ובעת שמוסרין זה הוא העדות שהשטר עשה שלו בזמן הכתוב בו ומעידין עכ"פ שזה השטר שייך להמלוה מזמן הנכתב ואין כונת הרמב"ן שבעת המסירה אין מעידין רק כיון דראוי למסרו אין צריכין להעיד שזוכרין ההלואה רק כמעידין שזה השטר שלו ושהי' צריכין למסור לו ודו"ק. ובזה דברי המחבר ג"כ נכונים דהא כ' הסמ"ע ס"ק פ"ה דפשוט דאם קבלו קנין קודם שנעשה חתנו אין יכולין לכתוב אחר שנעשה חתנו וא"כ ה"נ אף שהשטר עשה את שלו בעת הכתיבה מ"מ בעת המסירה הוי כמעיד עכשיו שהי' קנין בזמן הכתוב בו וכיון דהוא תתנו כמו שאין יכול להעיד כך אין יכול למסור ודברי אלה מדוקדקים בדברי הר"ן שכ' דשאני הכא בשטר קידושין דלא חזיא למיתב לי' להיות בידו לראי' לא חשיב לראי' כלל רק כשטר מקנה בעלמא ותה"ל כי הניחו לי מקום לכוון האמת ודו"ק:

ועתה אבוא קצת על דברי האחרונים ומה שאמרתי בהם אציין הנה התומים כ' לתרץ מה שהקשה הרמב"ן דנוהגין למסור השטר אף שאין זוכרין וכ' דהרי"ף סובר כהרמב"ם דכל שאין זוכרין לא חשוב שטר ואין נאמנים לומר שאין זוכרין ולא אבין דהרי הרמב"ן לא הקשה רק על מה שנוהגין למסור ובעדים בני תורה איירי והא אם אין זוכרין אין להם למסור ויכולין לעכב שלא למסור ופשוט. ודברי הנתה"מ לא הבנתי ומה שמתרץ קושיית התומים מהרמב"ן דהרמב"ן איירי בשטר הקנאה דאז אם ראוי למוסרו מוסרין והמחבר איירי בשטר דלאו הקנאה לכן כשנעשה חתנו אין למסור ותימה דהרי הש"ע אינו פוסק כאביי ושטר דלאו הקנאה אין למוסרו כלל וע"כ דבשטר הקנאה איירי ודוחק לומר דאיירי בשטר שאין שייך בו מוקדם או דהי' באותו יום שנעשה חתנו והמלוה עמו היום ובפרט שבפירוש כ' הב"י דבכל שטר איירי: הקצה"ח מתרץ ע"פ דברי הרי"ף מה שהקשו התוס' בהא דאמרינן בגיטין בפני נכתב חציו אפי' אמר אני הוא עד שני פסול דאו כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים והקשו התוס' דכי גרע אני הוא עד שני וחתם בעצמו מאלו נחתם בפניו ולמה אין זה כתקנת חכמים וכ' הקצה"ח דלפי דברי הרי"ף ניחא דעל עצמו אין נאמן כתקנת חכמים כיון דהגט יוצא מתחת ידו צריך קיום מדאורייתא כיון דלא הוי כנחקרה ע"כ ותמוהין דבריו דממ"נ אם הוא העד אין לך קיום גדול מזה ואם אין הוא העד א"כ אינו ת"י העד ועוד דהפוסקים כתבו דאם העד הוא השליח יאמר ג"כ בפני נחתם ולפי דבריו כ"ש דבפני נחתם פסול ועיין בזה בתשו' רדב"ז ומה שהי' בידי עוד להשיב מצאתיו בנתה"מ:

כד) חתם כשהי' ברי ונשתחק. הש"ך לעיל ס"ק י"ז הקשה להריב"ש דקיום יכול להיות מפ"כ א"כ גם נשתחק יעיד ע"י כתב ותי' התומים דשאני עד החתום דעל מנה שבשטר הוא מעיד והקצה"ח הקשה דהא טעמו של הריב"ש הוא משום דקיום שטרות מדרבנן וא"כ אין לחלק ולק"מ דהרי בנעשה חתנו אין יכול להעיד אף להמכשיר לעיל סעיף י"ט עדי קיים הקרובים למלוה ולוה וע"כ כמ"ש שם הנתה"מ ושע"מ והקצה"ח בעצמו דשאני עד החתום והיינו כיון דבקיום צריך שני עדים על כל חתימה ועד החתום יכול להעיד בעצמו הוי כמעיד על מנה שבשטר עיי"ש. ועיין קצה"ח כאן דאלם הוי פסול הגוף לכן אף בקיום פסול ועיין ב"ש באה"ע סי' קמ"א מחלק בין אלם לכת"י ונסתייע מהריב"ש דמתיר בכתב ואלם הא פסול להביא גט (מ"ש שם ולא כהש"ך והרי הש"ך באמת דחה דברי הריב"ש מטעם זה) ובדברי הב"ש נדחין גם דברי הקצה"ח דהא בגט אף פסול הגוף נאמן לומר בפ"נ ואף קרוב או אשה ומ"מ אלם פסול ועיין תוס' ב"ב (ד' קכ"ח) ד"ה פיתח. ואמת כי בדברי הב"ש מ"ש לעיין עדיין די"ל דבגט בפני נכתב יש בו חומר יותר מקיום אבל בשטר לקיים אה"נ להריב"ש דמותר בכתב ה"ה אלם כשר לקיום כת"י של אחר לפי מ"ש התומים דרק על כתב ידו פסול:

כה) שנים החתומים על השטר ומתו ואין כת"י יוצא ממ"א ובאו שנים ואמרו וכו' קטנים היו וכו' קורעין השטר. הש"ך ס"ק צ"ט הביא דברי הרא"ה דאין קורעין אותו וכ' הש"ך דלפ"ז בכת"י יוצא ממ"א דאמר ר"נ אוקי תרי להדי תרי ע"כ לא יפרש כרש"י לענין קריעה רק לענין שובר ע"כ ולא הבנתי דבריו דנהי לענין קריעה שוה כת"י יוצא לאין יוצא מ"מ הא כ' רש"י שם דלא קרעינן ומהני תפיסה וא"כ גם הרא"ה יפרש דנ"מ לתפיסה דבכת"י יוצא ממ"א מהני אם המלוה תפס ובאין כת"י יוצא ממ"א פשוט דתפיסה לא מהני:

כו) פסולי עדות היינו. הסמ"ע ס"ק ק' כ' דהיינו קרובים דלא משימין עצמן רשעים והוקשה לו דהא מ"מ היו מפסידין להלקוחות שיטרוף מהם שלא כדין וכ' דאין זה מעשה רשע כיון שהלוהו באמת ע"כ ואין זה מוכרח רק י"ל כמו שכ' הש"ך לעיל סי' מ"ה דלא חיישינן דילמא אתו לקיים מקרובים דקרובים מידע ידוע וצריך לחלק בין זה להא דאמרינן דבחתם קרובים הוי מזויף מתוכו ומ"מ כאן לענין שלא נעשה שפיר י"ל דסמוך ע"ז דמידע ידוע: התומים מביא כאן בענין א"א משום ע"ר לפי הטעם שהוא קרוב אצל עצמו והקשה מאנוסים ועיין מ"ש בסי' ל"ד ועיקר בענין זה הארכתי בחדושי אה"ע סי' קט"ו:

כז) עד א' אומר לא הי' תנאי ואין כאן אלא ע"א. הטור הביא בזה פלוגתת הרמ"ה והר' מתתי' אם צריך לשבע נגד העד האומר לא הי' תנאי וכ' הב"י דפלוגתייהו הוא אי עד מסייע פוטר והש"ך ס"ק ק"ט חמה עליו למה האריך הטור לפסוק דא"צ לשבע הא פשוט כיון דהטור והרא"ש סוברים דעד מסייע פוטר א"כ פשיטא דא"צ לשבע ועוד קושיות כאלו והמעיין בטור וב"י יראה דודאי הטור לא ס"ל דפלוגתייהו הוא בעד מסייע דהרי כ' על דברי הרמ"ה דאינו יודע טעמו רק הב"י חידש כן ומה שהקשה הש"ך דהרי הרמ"ה ס"ל דעד מסייע פוטר והתומים מתרץ דעד המחייב בא קודם והנתה"מ דחה דבריו עיין מ"ש בזה בסי' פ"ז גם דברי הרמ"ה תרצתי לנכון בסי' פ"ז עיי"ש ומה שתי' הנחה"מ דעד האומר תנאי הוי כלא אמר כלל כמ"ש התוס' לא הבנתי דלא כתבו התוס' רק דמה שהעיד על כת"י הוי כלא העיד ומה זה, ענין למה שאומר שהי' תנאי דהי' יכול להעיד אף אם לא חתם בשטר כמ"ש הנתה"מ בריש דבריו גם מ"ש לפרש דברי התוס' דלכן הוי כלא אמר דנעשה פסול ממ"נ כבר הבאתי כמה פעמים דברי הרמב"ן דמה דאינו נאמן משום חוזר ומגיד לא הוי בגדר עדות ואינו נפסל עי"כ ועיין סי' ל"ד מ"ש וגם א"כ אף באנוסים מחמת ממון יפסול השטר וגם שתי' למה לא הוי מחויב שבועה ואיל"מ צ"ע:

כח) ואם כתוב בשטרא וכו' דלא הוי שיור בשטר אין יכולין לומר תנאי הי'. הש"ך הקשה דהא הבעה"ת שהביא הב"י סי' פ"ב כ' דדוקא יוצא ממ"א אין נאמנים עיי"ש ולא זכיתי להבין דבריו דהא הבעה"ת שם כ' דאם כת"י יוצא ממ"א אין נאמנים אף לפרש דבריהם ובאין כת"י יוצא ממ"א אין יכולין רק לפרש דבריהם וא"כ הרי גם הרמ"א כתב כאן בפירוש דלפרש דבריהם נאמנים וזה כדברי בעה"ת ופשוט. ואך מה שלא ביאר הרמ"א דבכת"י יוצא ממ"א אף למ"ד דנאמנים לומר תנאי הי' דברינו מ"מ אם כתיב בלא שום שיור אין נאמנים כמ"ש הבעה"ת נראה דהנה אף באין כת"י יוצא ממ"א קשה דאיך נאמנים והרי אף בתנאי דנאמנים הוצרך הש"ך לומר דזה לא דמי לאמנה דתנאי שעבודא חייל במקצת אך זה באין כתוב בשטר בלא שום שיור אבל בכתוב בלא שום שיור דהרי אנו אומרים דודאי לא הי' תנאי דכן משמעות הלשון וכשאומרים שהי' תנאי א"כ חתמו על שקר ומשוי נפשייהו רשעים אך י"ל דזה דמי לאומרים טעינו בשנת המלך ויכולין לומר ע"ז לא חתמנו כמבואר, לעיל סי' מ"ג סעיף ת' ואך זה באין כת"י יוצא ממ"א אבל בכת"י יוצא ממ"א מבואר שם שני דיעות בזה והנה הדיעה דסוברים דאין נאמנים משמע דאף באין כת"י יוצא ממ"א אין נאמנים רק כשמנצלים עצמם ואומרים טעינו והבעה"ת שם סובר דבזמן אף בלא אומרים טעינו נאמנים לומר ע"ז לא חתמנו ולפ"ז נראה דהא תליא בהא דהרמ"א דסובר דגם שם לא מהימני רק לומר טעינו לא הוצרך כאן לבאר דבכת"י יוצא ממ"א אין נאמנים כיון דאף בזמן אין נאמנים ודו"ק כי קצרתי:

כט) ואם כת"י יוצא ממ"א וכו' אין נאמנים בשים דבר. הנתה"מ ס"ק כ"ו מחלק באומרים תנאי הי' דברינו שאם אומרים שהמלוה ציוה להם לכתוב התנאי א"כ אף עתה בידם לכתוב את התנאי ולמוסרו להלוה ויכולין לכתוב מזמן השטר ובידם לפסול השטר נאמנים אבל באם המלוה לא ציוה להם לכתוב וא"כ אסור להם לכתוב דהוי מפ"כ אז אין נאמנים לומר הי' תנאי עיי"ש והנה לפענ"ד צ"ע דאף בלא ציוה להם לכתוב כיון שהי' תנאי בשטר מצוה עליהם לכתוב ולתנו ביד הלוה כדי שלא יבוא המלוה לגבות אף אם לא יתקיים התנאי ומה בין זה למסירת מודעה ועכ"פ אם לא אמר להם שלא לכתוב לא גרע מהודאת קרקע דיכולין לכתוב בלא ציוה להם כיון דליכא פסידא עיין סי' ל"ט ומכ"ש אם הדין דאין נאמנים בט"פ לומר תנאי וחתמו עצמם בשטר ולא פירשו הוי כחתמו על שטר אמנה ואך באמת אף מ"ש דביכולין לכתוב נאמנים אין ברור לדעתי:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה