אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן מג
א) אם כתב ברביעי לשבת כ"ב בתשרי ונמצא שאינו מכוון שרביעי בשבת הי' ביום כ"ד כשר. האחרונים האריכו ולפענ"ד נראה דלק"מ ואבאר הנה הש"ך הקשה דלמה באה"ע סי' כ"ז הביא הרמ"א דיש חולקין וכאן סתם כהמחבר והנה כבר תרצתי בחידושי לאה"ע דכאן בשטר מאוחר לד"ה כשר ולחוש דילמא מוקדם לא חייש וכיון דהטעות מוכת כשר אבל באה"ע הביא שם הרמ"א דיש פוסלין מאוחר לכן הביא דיש חולקין. שוב מצאתי חה"ל כי כן מתרץ התומים אך ראיתי שהנחה"מ לא ניחא לי' בזה דהרי יש לחוש שמא אמר להם לאחר עד יום רביעי א"כ אח"כ שנוא הב"ד לא ידעו דרביעי הי' בכ"ד ויגבו מיום כ"ב שלא כדין עיי"ש ולפענ"ד אין כאן אפי' ריח קושיא דהא בתשרי יש כאן ד' פעמים רביעי בשבת ולמה ניחוש דאמר לאחרוהו על רביעי שהוא כ"ד אדרבה הא גילה דעתו שרוצה שיגבה מכ"ב וקלקלתו תקנתו ואמרינן דיום רביעי הי' ביום י"ז בתשרי דהא ביום י"ז הי' ג"כ רביעי ומ"מ לא יגבה עד יום כ"ב ויותר תימה לי על דבריהם דלמה נאמר דגם יום רביעי הי' מחמת שאחרוהו יותר טוב לומר דבאמת נכתב ברביעי בשבת באיזה חודש ורק אחרוהו בימי החודש ולכן צ"ע בעיני גם מהתומים דמשמע מדבריו דאינו גובה עד יום רביעי שהוא כ"ד תשרי והרי ברביעי אין בו ריעותא שהי' קודם ועכ"פ מכ"ב תשרי יש לנו לגבות וזה נכון כמבואר לכל מעיין. עוד האריכו האחרונים בדברי המרדכי שכ' דטעו בב' ימים העתיקו הסמ"ע והקשו דמשמע מהש"ס דבשני ימים לא אמרינן דטעו וגם אתר רובו של חודש אין טועין ולפענ"ד אדרבה יש לתמוה דלמה נאמר על המאוחר דטעו והרי ברביעי אין כאן טעות דשמא באמת הי' רביעי בשבת בעת הכתיבה ונאמר דאין בו מהמאומר רק ביום החודש כמו שכתבתי. ונראה הנה התומים כ' דכאן אין שייך בשני ימים או אחר רובו של חודש לא עבידי דטעו דהרי הם כתבוהו זה כמה קודם ולא שמעו עדיין שפורא דידעו זמן החודש ולפ"ז י"ל דהמרדכי סובר כמ"ש התוס' בב"ב דהעדים צריכין להיות ביום הנכתב בו באותו עיר כדי שלא יהי' יכולין להזים אותם שיאמרו שקר הוא וזה שאמר דאף דכאן מבורר שאין זה אותו יום מ"מ הא ע"כ טעו לא תקנו בזה שיהיו יכולין להזימה והוא דוחק אכן נראה עפי"ז בקל עפמ"ש דסובר כהתוס' דצריכין להיות ביום הנכתב באותו עיר והיינו משום דהעולם דלא ידעו דאחרוהו יאמרו דשטר שקר הוא אבל בזה כל העולם ידעו דטעו וא"כ אין כאן תשש ולפ"ז ממילא לא קשה הא בחרי יומי לא טעו דלהב"ד בלא"ה אין חשש דיודעין דמאוחר כשר ואחרוהו בימי החודש ולא ביום השבת והעולם הרי אין להם בחקירות רק שלא יהי' נראה להם בשקר ובזה אין חשש כיון דהכל רואין דטעו ודו"ק. ומה שהאריך התומים בדברי הרא"ש בגט שהי' כ"א בשבט והקדימוהו לכ' בשבט כבר כתבתי בזה בחידושי אה"ע סי' קכ"ז לתרצו בדברים נכונים ואמתיים עיי"ש ועיין עוד מ"ש לקמן ס"ק ז':
ב) כת"י א"צ שיכתוב בו זמן. התומים האריך כאן בענין המחלוקת שבין הש"ך ומהר"ם לובלין דהמהר"ם כ' דאין חוששין לקנוניא והמלוה גובה ע"י הזמן של הכת"י להסוברים דמלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחר וכן למלוה ע"פ לכ"ע והתומים כ' דמדברי התוס' גיטין (ד' ג') ד"ה כתב בכת"י שכתבו דאם יש ביד האשה גט בכת"י אין יכולה לגבות על ידו הפירות מלקוחות א"כ משמע דלא כמהר"ם והנה לפענ"ד אין משם ראי' דודאי לענין להוציא דאף ע"א אינו נאמן איך נאמר דכת"י עדיף אבל לענין גבי' מלוה עצמו הרי אמרינן דשאני מלגבות מלקוחות ואך בעיקר הדין הסכים התומים עם מהר"ם והאחרונים נראין להם דברי הש"ך ולא כהתומים והנה התומים הקשה על הש"ך מדברי הרשב"א שהביא הש"ך לקמן דמבואר דלא חיישינן לקנוניא במטלטלין דמיגו דאי בעי יהיב לי' וה"נ לענין מלוה ע"פ הרי יכול ליתן במתנה והנתה"מ מתרץ דשם בנידון דהרשב"א הוחזק הכת"י בב"ד קודם שהוחזקו המטלטלין אבל בכבר הוחזק לית לי' מיגו ע"כ.
והנה אמת כי כן הוא ברשב"א ובזה תרצתי שני תשובות הרשב"א המובא בב"ש אה"ע סי' ק' ועיין לקמן סי' צ"ט וסי' מ"ת אכן מ"מ לא העלה הנתה"מ עדיין ארוכה דהש"ך כאן דייק ממה שכ' הש"ע דכת"י א"צ בו זמן משמע דהזמן לא מהני כלל ומשמע דלא כמהר"ם ולפי דברי הנתה"מ הרי עדיין מהני הזמן אם הוחזק הכת"י קודם שבא ב"ח וקודם שהוחזקו המטלטלין וא"כ משמע מהש"ך דאף כה"ג לא מהני ויקשה קושיית התומים הא יש לו מיגו דאי בעי יהיב לי' אך לפענ"ד נראה דבלא"ה לק"מ דשם ברשב"א הי' הכת"י דכל הנכסים הם חציו לפלוני ושפיר יש לו מיגו דאי בעי יהיב לי' אבל כאן ודאי אם באנו לחוש שהיום עושה הלוה עמו קנוניא אמרינן הרי מיגו דאי בעי יהיב לי' אך אולי אין הלוה רוצה כלל בקנוניא ואין רוצה ליתן ולמכור לו רק בעת הלואה ידע המלוה שיש ב"ת מוקדם לכן לא רצה להלות לו עד שהוכרח ליתן לו כת"י מוקדם מן המלוה המוקדמת ויש קצת רגלים לזה להסוברים דמלוה ע"פ קודם לכן לא הלוה בפני עדים דלא ירצו להקדים הזמן לכן לקח כת"י וא"כ מאי מיגו שייך הכא הרי בעת הלואה הי' דעתו שלא יצטרכו לגבות רק יהי' בידו לפרוע לשניהם ולא רצה ליתן כלל קרקעותיו לזה דהרי אם הי' רוצה למכור לא הי' לוה ממנו וא"כ שפיר כ' הש"ך דאין מוקדם הוא ע"י הכת"י. ועיין קצה"ח סי' ס"ט ולקמן סי' מ"ת: ג) שט"ח המוקדמים פסולין. הש"ך ס"ק י"א כ' דאם המלוה כתב עליו קודם שנראה פסולו בב"ד שטר זה לא ניתן לגבות רק מזמן שני כשר והתומים תמה ע"ז דא"כ מאי פריך בגמר' על ר' יוחנן דאמר שער שנמחל שעבודו אין חוזר ולוה בו ותיפוק לי' דהו"ל מוקדם ומאי פריך הא לענין מוקדם מהני שיכתוב עליו שניתן לגבות מזמן שני והנתה"מ מתרץ דשם ע"כ איירי בע"מ ומ"מ קמ"ל ר"י דפסול דמזויף מתוכו ואתי לסמוך על עדים שבשטר וא"כ גם לענין נמחל שעבודו מהני בכותב עליו שלא לגבות ע"י עדי השטר וע"כ דאיירי באינו כותב עליו וא"כ שפיר פריך דהו"ל מוקדם ובמכ"ת הוא שגיאה דהרי ר"י קמ"ל דנמחל שעבודו פסול וע"ז פריך דממילא פסול משום מוקדם וא"כ לא צריכין לפסול דנמחל שעבודו ושפיר פריך התומים דהא משכחת דלא יהי' מוקדם דיכתוב עליו ומ"מ פסול ושפיר איצטריך להשמיענו וא"כ מאי קאמר דע"כ איירי באינו כותב ואם לא הי' ר"י משמיענו לא הוי ידעינן דצריך לכתוב דלא יגבה בעדי השטר והרי אם רק משכחת ענין דיפסול משום נמחל שעבודו איצטריך לר"י להשמיענו דאף בעשה תקנה למוקדם פסול. ולתרץ קושיית התומים י"ל בפשוט דעדיפא משני דלוה ופרע בו ביום וה"ה באופן אתר דנכתב בתוך השטר יום שלוה והוא פשוט. גם בעיקר מה דהוכיח הנחה"מ דע"כ איירי ר"י דיש ע"ח דאל"כ בלא"ה פסול משום פסידא דלקומות שמא שמעו הפריעה והלואה השנית בלא עדים לית לי' קלא וכן כתבו התוס' בב"מ (ד' י"ב) ע"כ לא נהירא דמה בין זה שמסר לו שנית השטר ולוה בו לכל שטר שכותבין ללוה בלא מלוה ומוסרו למלוה בינו לב"ע והתוס' לא כתבו כן רק לפי האמת דנמחל שעבודו פסול ע"ז כתבו דלא ירצה המלוה להלות על שטר הזה שמא שמעו הפרעון אבל לולי טעם דנמחל שעבודו כ"ז שהשטר ביד הלוה גובה ואין בו חשש ועוד לפי דברי הנתה"מ דאיירי דיש ע"ח וכל פיסול שלו הוא משום מזויף מתוכו והרי הריב"ש דייק דמוקדם פסול אף לבני חורין מדפריך הש"ס תיפוק לי' דהו"ל מוקדם והרי נמחל שעבודו אף לב"ת פסול ומאי פריך וע"כ דמוקדם נמי פסול לבני חורין ע"כ ואי דאין פסול רק משום מזויף מתוכו א"כ ג"כ כשר לבני חורין ואיך דייק הריב"ש וקושיית התומים כבר כתבתי דעדיפא משני ונראה דגם קמ"ל בזה רבותא דאף דכל שטר אין השעבוד מתחיל רק מאורתא מ"מ אם פרע ביומו נמחל שעבודו ועיין בד"מ כ' דאף ראיות הריב"ש יש לדחות דשפיר משני בלא"ה ואף דנראה דכונת הריב"ש דאם נאמר מוקדם פסול לב"מ אין התחלה לקושיית הש"ס תיפוק לי' משום מוקדם דר"י הוצרך להשמיענו דפסול מכל וכל אבל לקושיית התומים ודאי די"ל דשפיר קמשני והרי עוד הי' יכול הש"ס לתרץ דאיירי בשטר מאוחר וע"כ דזה נכלל בתי' הש"ס ופשוט. ודע דמ"ש הש"ך דמהני לכתוב עליו וכו' זה רק להסוברים דהשטר כשר עכ"פ לענין שלא יוכל לטעון עליו להד"ם אבל להסובר דפסול מכל וכל ואף להד"ם יכול לטעון לא מהני לכתוב כמו שדייק הר"י דאם הי' ניתן להכשיר ודאי אינו יכול לטעון להד"ם עיין בש"ך סי' מ"ה ס"ק י"ד ובתומים:
ד) וי"א דפסול לגמרי. זה דעת הריב"ש וכ' הש"ך דאף להד"ם יכול לטעון לדיעה זו ולא כהסמ"ע והתומים הקשה דמ"ש מהרחיק שני שיטין דג"כ יכול לזייף
ולעשותו מוקדם ולקיימו בשיטה שלפני שיטה האחרונה עיי"ש ולא אדע קושייתו דכאן כבר הוא מזויף וקנסו אותו אבל שם, אין הפסול רק משום דיכול לזייף ואין בדין שיקנסו אותו ולפי מ"ש בסוף ס"ק הקודם דאף לכתוב עליו לא מהני להסובר דאף להד"ם יכול לטעון פשיטא דלק"מ ואין זה דמיון כלל דהתם דיכול לתקן ע"י מילוי קרובים ע"כ דלא הוי מפ"כ אבל כאן דאין יכול לתקנו הוי מפ"כ עוד הקשה התומים מב"מ (ד' ע"ב) דפריך למה הוצרך ר"י לומר דמוקדם פסיל שמא יגבה מזמן ראשון לימא דלא ניתן לכתוב והרי לקמן סי' ע' ס"ו כ' המחבר דבלא ניתן לכתוב פסול, אף לענין פרעתי משמע אבל להד"ם אינו יכול לטעון ואם נאמר דבמוקדם יכול לטעון להד"ם מאי פריך הא קאמר שמא יגבה דלכן פסול אף לענין שיוכל לטעון להד"ם ע"כ ועי"כ דחה דברי הש"ך וגם הנתה"מ סבר דהוא ראי' ברורה ולכן הסכים עמו ותימה בעיני על גדולים כאלו דהרי קושיא זו בלא"ה יקשה על הריב"ש אף אם נדחה דברי הש"ך דהרי בתשובה זו כ' הריב"ש דבלא ניתן לכתוב אין יכול לטעון פרעתי וא"כ יקשה ג"כ מאי פריך לימא דלא ניתן לכתוב הא במוקדם יכול לטעון פרעתי להריב"ש ובלא ניתן לכתוב א"י לטעון וקושיא זו כבר הקשה הרמב"ן בתשו' וגם הובא בש"מ שם וע"כ דהריב"ש לא חש לקושיא זו וא"כ מאי נ"מ אם נאמר גם כהש"ך דאף להד"ם נאמן ואם נדתה דברי הש"ך נדחה ג"כ עיקר דברי הריב"ש ואך לתרץ קושיא זו אף כי היו אתי הרבה דרכים אך בררתי לי חי' מורווח שיראה כל מעיין דלק"מ שזכיתי לזה עפ"מ שדקדקתי בדברי הש"ס דקאמר לימא משום דלא ניתן לכתוב ולא קאמר תיפוק לי' משום דלא ניתן לכתוב כדרך הש"ס בכ"מ ובע"כ ידע הגמר' דיש נ"מ בין הטעמים רק דפריך על עיקר הדין והטעם ואעתיק דברי הש"ס דעל משנה דהמוקדמים פסולין פריך הש"ס מ"ט פסול וקאמר ר"ל ר"מ הוא דקנים גבי שטר שיש בו ריבית ור"י קאמר אפ"ת רבנן וכאן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ע"כ והרי דר"י לא חידש דין זה רק בא לתרץ המשנה ולכן פריך שפיר דמנ"ל דקנסו כלל שמא יגבה מזמן ראשון וחילקו בין ריבית לכאן והרי אם בא לאוקמי אף לרבנן יוכל לומר משום דלא ניתן לכתוב דהרי ר"י פוסל בלא ניתן, לכתוב ומנ"ל דפסול מכל וכל ואף לענין פרעתי או להד"ם ומשני דכאן ניתן לכתוב וע"כ הפסול משום גזירה ולפ"ז אף לענין להד"ם פסול ודו"ק כי הוא ברור ואין כאן תימה כלל דאיך רוצה הש"ס לומר דלא חיישינן לגזירה שמא יגבה מזמן ראשון דהרי ריש לקיש באמת סובר דלא גזרינן ושפיר פריך לר"י מנ"ל דגזרינן:
והנה לולי שיראתי מלהקת האחרונים שהי' בעיניהם פשוט דשטר שלא ניתן לכתוב מ"מ אינו יכול לטעון להד"ם ואני בעניי לא הבנתי דמה סברא הוא והרי הוי מפ"כ ובפרט לשיטת הרמב"ם דכל שטר הוי מפ"כ לולי התקנה אבל במקום דלא ניתן לכתוב בודאי שלא תקנו ומה שדייק התומים מסי' ע' מדכ' יכול לטעון פרעתי משמע דלהד"ם אין יכול לטעון שם איירי דיש עדים על נתינת המעות כעובדא דש"ס שם באיזה נשך דאנס לי' שימכור לו הקרקע ואם לא היו עדים שנתן לו המעות ודאי דהי' נאמן וע"כ דהי' ידוע שנתן לו ובפרט על הש"ס לק"מ דשם לא הי' כופר כלל ובמוקדם דסובר המחבר דאינו נאמן לענין פרעתי הוא כמו דאמרינן שם בש"ם דניתן לכתוב מזמן שני ונראה דר"ל דכל שטר אף דנתבטל ויש חשש על מקצתו לא נתבטל לענין הכל והרי אף ממשעבדי הי' גובה לולי גזירה וקנס חכמים אבל אין שייך לומר כיון דאין פסול רק משום לא ניתן לכתוב לכן אין יכול לטעון להד"ם ומה שכ' הנתה"מ דלהעיד שנכתב בציווי הלוה מהני אפי' מפ"כ וציין לס"ס ל"ט לא ידעתי על מה ירמזון רמיזותיו וצ"ע גם זאת לא אבין במ"ש הר"י במוקדם דאין יכול לטעון להד"ם ויכול לטעון פרעתי ג"כ לא אדע למה גרע מאומר אל תפרעני אלא בעדים ובשלמא בשטר מכר באונס דלא ניתן לפרעון אין שייך דהוי כהתנה שיפרע בעדים וגם דהי' באונס וגם הלוה הי' יכול למחות שלא בשעת מתן מעות שאין רוצה בתנאי כמבואר סי' ע"א אבל בשטר הלואה דלא האמין המלוה להלוה על הפרעון קשה ועיין מ"ש לעיל סי' ל"ט ס"ק ז' ואפשר דהוא נ"כ בכלל קנס חכמים שלא יהי' עליו דין שטר וצ"ע: ה) בד"א. הש"ך ס"ק ט"ו כ' דמ"ש הרמב"ם דשטר שחזר ולוה בו פסול משום מוקדם איירי באם עדי המסירה הם היו ג"כ עדים החתומין ואז לא פסול מטעם נמחל שעבודו ע"כ הולך לשיטתו בסי' מ"ת וכבר השיג עליו שם התומים דמ"מ חתימתן בשטר לא הי' על הלואה זו ודבריו ברורים: ו) שלא הקדימו העדים זמנו בכונה. השע"מ חידש דלמ"ד שעבודא דאורייתא אם הלוה בניסן ולא כתבו השטר עד תשרי והקדימוהו לניסן כיון דמדאורייתא אין כאן טירפא שלא כדין דאף בע"פ נשתעבד א"כ אין כאן רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן בעינן עדי חמס לא נפסלו אף הקדימו בכונה ע"כ ודבריו תמוהים דא"כ עדים שהעידו בשקר במכירת מטלטלין הנקנין במשיכה לא יפסלו וגם וכי ס"ד דאם יגזלו ממנו לא הוי רק איסור דרבנן והרי כתובה דרבנן ומ"מ חייבין קרבן שבועה וגם הרי כתבו התוס' כיון דרבנן, הפקיעו השעבוד הוי כמחל לו ועיין מ"ש סי' ל"ט בסוגיא דגיטין גבי תדע ופשוט דכל שיפקע מלקוחות שקנו ע"י הפקר ב"ד עוברים בלא תענה והרי הלוקח לקח כדין ודבר זה לא גרע מנחתייב בעצמו דלא הי' עליו חיוב כלל ואם העידו שקר נפסלין ופשוט דהוא דברי שגגה:
ו) ויש חולקין. הש"ך ס"ק י"ט האריך והשיג על הרמ"א מה דמשמע מדבריו דאף בדבר שהעדים מצוין לטעות אין לומר שטעו וכ' הש"ך דבזה הכל מודים ולכן כשאומרים שטעו בעבורא דירחא נאמנים ולכן נקט הטור טעינו בשנת המלך דבזה סוברין הרמב"ן והרא"ש דדוקא באין כת"י יוצא ממ"א נאמנים דבעבורא דירחא נאמנים אף בכת"י יוצא עיי"ש והתומים השיג עליו וכ' דלכן נקט הטור טעינו בשנת המלך דיהי' מוקדם שנה שלמה וכ' דבזה מיושב נמי בש"ם סנהדרין דפריך תקשה לי' מתני' דמאוחרין כשרין ואי בעינן דו"ח מאוחרין אמאי כשרין וקשה לוקי דהי' מאוחר רק יום אחד דהרי אף בד"נ דבעינן דו"ח מ"מ ביום אחד אמרינן דטעו ומוקדמין פסולין אף בכה"ג אלא ע"כ דהי' לו דוחק לאוקמא מאוחרין ומוקדמין דלא היו מוקדם ומאוחר רק ביום אחד עיי"ש ותה"ל כי גם בחידושי הקשיתי קושיא זו וכל מעיין יראה כי תרוצו הוא יותר דוחק דהרי הגמר' לא פריך ממתני' דמאוחרין כשרים על המשנה דד"מ בעינן דו"ח רק פריך על המקשה דלמה הקשה מברייתא הי' לו להקשות מן המשנה וא"כ אם היינו יכולין לתרץ המשנה אף בדוחק דמיירי במאוחר יום אחד שוב לא קשה על המקשה דפריך יותר מהברייתא כיון דהמשנה עכ"פ יתיישב בדוחק ואך לתרץ קושיא זו נראה לתרץ בדרך נכון ונעים דלא הי' יכול לתרץ דאיירי במאוחר יום אחד והוא ע"פ מ"ש בחידושי לאה"ע ורמזתיו לעיל ס"ק ב' לתרץ דברי הרא"ש דהכשיר גט מוקדם ביום אחד משום דהי' הטעות מוכח מתוכו ע"י יום השבוע וכתבתי משום דכל הטעם שמא יחפה על בת אחותו דקיי"ל כר"י ומשום פירות לא חיישינן דמוקדם כיון דכשר לבני תרי אין לפסול ע"י כן הגט ורק משום שמא יחפה א"כ בזה לא חיישינן דהב"ד ישכחו יום השבוע ויסברו דנתגרשה ביום החודש הנזכר בגט משום דהרי העדים הבאין למקטלה ע"כ יעידו יום החודש ויום השבת וא"כ ע"כ הב"ד יעיינו יפה והארכתי שם לבאר ואקצר בזה במה שאין כאן מקומו וא"כ ה"נ בנידון הזה במאוחר ומוקדם דאי נימא דבדיני ממונות בעינן דו"ח ע"כ דנכתב בשטר גם יום השבוע דהוא אחד מהחקירות וגם ע"כ יום השבוע לא שייך בו טעות ומבואר ג"כ בתומים וא"כ אם נפרש מאוחר שלא הי' מאוחר רק ביום אחד ע"כ הא דמוקדמין פסולין הוא ג"כ דמוקדם יום, א' מימי החודש ויום השבוע נכתב כהוגן וא"כ תקשה אמאי פסולין דביום אחד העדים טועין ואי שמא יגבה מזמן ראשון דהרי מוכח מתוכו ע"י יום השבת ולא שייך דהב"ד ישכחו דהא השתא קיימינן דבעי דו"ח וא"כ על הב"ד לידע וע"כ דהי' מוקדם בהרבה ימים ובענין הזה מאוחרים כשרים ושפיר פריך אמאי כשרין ודו"ק כי הוא תי' נכון ומקובל. עוד כ' התומים דלפי דעת הש"ך דביום החודש עבידי דטעו א"כ אף בשנות המלך דנקטו הרמב"ן והרא"ש הרי הוא בא ג"כ ע"י טעות בעיבורו של חודש כמ"ש הבעה"ת דהמלך עמד בניסן ביום ראשון והוא סבר דאדר מלא ועמד ביום שלשים של אדר או להיפך ועי"ז הוא טעות בשנה וא"כ גם הם איידי בדבר דעבידי דטעו עיי"ש ולדעתי הוא דוחק גדול דא"כ לא משכחת מוקדם רק בשטר שנכתב יום ראשון שעמד בו המלך דהרי אחר חצי חודש כבר נודע אם הי' חסר או מלא כמבואר וע"כ דאיירי בטעות של אח"כ דלא עבידי למטעי רק נאמנים באין כת"י יוצא ממ"א ודו"ק:
ונראה דמ"מ אף בטעות בשנת המלך דמצוין לטעות אף דכ' הש"ך דלא עבידי דטעו היינו דעבידי דטעו הוא רק בדבר שרוב בני אדם טועין כטעות בעבורא דירחא כמבואר בש"ם אבל בשנות המלך אין רוב טועין אבל מ"מ מצוי הוא לטעות דאל"כ אף באין כח"י יוצא למה נאמנים דהוי חוזר ומגיד ובמוקדם משימין עצמן רשעים ולא עדיף משטר אמנה וכדומה ובזה נתיישב מה שהאריך התומים להוכיח דאף טעות שנת המלך הוי מצוין לטעון ולפמ"ש ל"ק דמצוין שאני מעבידי דטעו וכן בטעות שני ימים ג"כ הוי מצוי ולא עבידי עיי"ש ודו"ק כי כן נראה כונת הש"ך.
ובזה יש ליישב ג"כ דברי המרדכי המובא בסמ"ע ס"ק ח' שהבאתי ס"ק א' שכ' ואי משום דרביעי בשבת לאו הוא בכ"ב בחודש הסופר טעה בעבורו של חודש ובשני עבורים טעה ותמהו דהא לא עבידי דטעו בשני עבורים וגם הא כ"ב הוא אחר רובו של חודש ולפי מ"ש פשוט דדוקא לענין דרישה וחקירה דבעינן דבר דרובא טעו לא הוי דו"ח אבל לענין שלא יפסלו העדים אף בשני ימים ואחר רובו של חודש לא נפסלו כיון דמוכת הטעות ע"י יום השבת כמ"ש התומים דהמרדכי סובר דלא חיישינן שמא ישכחו הב"ד יום חלות החודש לכן כ' המרדכי דע"כ טעו דמצוי הוא ודו"ק:
ח) שט"ח המאוחרין כשרים. הקצה"ח ס"ק ד' מתרץ מה שהקשה הה"מ על הרמב"ם למה לא כ' דהיינו בכתב לו דאקני וכ' דזה הוי כקיבל עליו הלוה חיוב דכל אימת דקנה אז נשתעבד והביא ראי' מפדיון הבן והנתה"מ דחה דאין משם ראי' ואנכי לא אדע דלפי תרוצו דאיירי באחרוהו מדעת הלוה למה הוצרך ראי' מפה"ב הרי י"ל בפשיטות כיון דהלוה ידע א"כ הוי כהתנה בפירוש דמה שיקנה עד איתו זמן ישתעבד והוא פשוט וכן כ' הטו"ז בשם הגהות מהרש"ק הביאו כאן בשע"מ ועיין ס"ק ט"ז והמחבר ע"כ איירי באחרוהו שלא מדעת הלוה דאל"כ אין שום סברא לפוסלו ועיין לקמן סי' קי"ב כתבתי תי' מורווח לתרץ דברי המחבר ע"ש:
ט) המאוחרין כשרין. הש"ך ס"ק כ"ד כ' בשם הראנ"ש דאף בלא דעת המלוה כשר ובס' מקצוע בחורה תמה דהא העדים נפסלו דמה לי שגרעו כח הלקוחות או כח המלוה בשלומא באין בו קנין לא עשו שעבוד רק מזמן של אח"כ אבל בקנין וגרעו כחו והפסידוהו למה לא יפסלו עיי"ש ולא אדע מה תמה דמה בין זה לכובש עדותו והרי לא עשו לו שום גריעותא וכי משום דהעידו שיגבה מזמן שני עשו רעה לו וכבר הזכרתי במ"א סברא זו וכן כ' הקצה"ח סי' נ"ה: י) כשרין. הש"ך ס"ק כ"ה תמה על הב"י דכ' דמשמע בבעה"ת דשטר מאוחר לא גבה עד זמן השטר והיינו שהלוקח שקנה קודם זמן הנכתב אינו טורף ממנו ותמה דהרי כן מבואר בש"ם ע"ז ריש (ד' י') והנה אמת כי רש"י פירש דמה שאמר שם נעכבי' ועד דמטא זמני' לא טריף דאין יכולין לטרוף מהלקוחות רק מזמן השטר אכן יש לפרש דשם דהי' מאוחר על שש שנים והי' כתוב בשטר שזמן הפרעון יהי' לסוף שנה וע"ז קאמר דנטכבי' מלגבות עד אחר שש שנים ימתין עוד שנה לזמן הפרעון וכן משמע קצת לשון נעכבי' דשייך לזמן פרעון וא"כ לא איירי כלל מגביית מהלקוחות ודו"ק: יא) בד"א שכתוב בו דאקני. בזכרוני שבילדותי ראיתי בס' קטן אחד נקרא פלפלא חריפתא הקשה דאף בכתב דאקני למה כשר לפי דעת הרמב"ם והמחבר דמלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחר וא"כ אם לוה בניסן ואיחרו השטר עד תמוז והלוה ילוה באייר מלוה ע"פ ויש בני חורין נגד חוב. אחד א"כ המלוה ע"פ באייר יגבה דהיא קודם ואח"כ יגבה המלוה מלקוחות שלא כדין דהרי הוא מוקדם להמלוה שלוה באייר והי' לו לטרוף מן הב"ח ע"כ.
והנה הי' נראה לכאורה דמ"מ אין ריוח להמלוה לכן לא פסלו שטרו אך מדברי הב"ח הביאו הש"ך ס"ק כ"ט לא משמע כן אך כאשר עיינתי אין לזה אפי' ריח קושיא דאף דכתבו בשטר זמנו מתמוז מ"מ עכ"פ הי' מלוה ע"פ מניסן וא"כ הוא קודם ממלוה שבאייר ויגבה מבני חורין ואי דלא נדע דלוה מניסן וכי משום זה נקנסי' וכל מלוה בכל עת שירצה יכול הלוה ליתן לו שטר וגם יכול למחול אח השעבוד שלו עד זמן שירצה אף דיש רעותא ללקוחות וזה פשוט:
יב) ויש מי שאומר דאם אמר אישתבע לי שאינו מוקדם צריך לשבע. הש"ך ס"ק ל"ג הקשה דממ"נ אם טוען שפרע לו בלא"ה צריך לשבע ואם לא פרע מאי לו בזה שהוא מוקדם יפרענו ומתרץ דחושש שעל שבועה זו יורה היתר לעצמו ועוד תי' דטוען לא לויתי דעל שטר כשר לא משבעינן לי' לכן טוען לשתבע דאינו מוקדם וכ' התומים דיש נ"מ בין אלו החרוצים באם טוען המלוה אשבע דלויתיך ולא פרעת לי דאני איני יודע אם הוא מוקדם לחי' ראשון אינו מועיל ולתי' השני יועיל טענתו וכ' דלדינא נראה לו תי' השני עיי"ש ולי הדבר תימה דלכאורה אין מקום לקושיית הש"ך דיכול להיות כפשוטו דטוען פרעתיך וטוען עוד דאין אתה נאמן כמו כל טוען על שטר דהשטר מוקדם ופסול ואני נאמן בהיסת וא"כ לא יועיל מה דישבע נגד טענת פרעתי רק ישבע ג"כ שאינו מוקדם וע"כ צריך לומר דאה"נ רק הש"ך הקשה דמאי נ"מ ללוה בזה דאם חושד את המלוה שישבע בשקר שלא פרעו א"כ ישבע נמי בשקר שאינו מוקדם אמת דיש ליישב שאומר אני יודע שירא לשבע שאינו מוקדם שזה דבר שאוכל לברר לכן ישבע מקודם שאינו מוקדם ואח"כ ישבע שלא נפרע אך זה נכלל בתי' הראשון של הש"ך שיורה היתר וה"ה כדומה לזה וא"כ מאי קאמר התומים שהמלוה אומר איני יודע אם הוא מוקדם דבאופן זה שוב אין המלוה נאמן שלא נפרע רק הלוה נשבע שאינו חייב כיון דאומר שטר פסול הוא והמלוה א"י:
יג) כל שטר שבא לפנינו אנו תולין שנמסר בזמן הכתוב בו חוץ מהיכי שנפל. כן כ' גם הטור וחמהו עליו כיון דהוא פוסק עדיו בחתומיו זכין לו מאי נ"מ אם מסרו ביומו או לא והתומים מתרץ דבנפל חיישינן היינו דיש נ"מ בשטר מכר אם באותו יום מכר לאחר ומסר לו לזה שמסר תיכף קנה וזה שנפל חיישינן שמא לא נמסר ביומו ע"כ והנה רישא דכל שטר תלינן שנמסר עדיין אינו מיושב ונראה ע"פ דברי מהרי"ט בתשו' ח"א סי' נ"ט דכ' דהיכי דיש ספק בין הצדדים ולא' יש ספק קנין דאורייתא ולהשני יש רק ספק קנין דרבנן נותנין לזה שיש לו ספק קנין דאורייתא והנה הא דעדיו בחתומיו זכין לו הוא רק מדרבנן דתקנו כן כדי שלא יבוא לחשש מוקדם כמבואר בפוסקים וא"כ הרי נ"מ גדולה בשני שטרי מכר ולאחד ראינו שנמסר ביומו והשני לא ידעינן ורק מטעם עדיו בחתומיו זכין לו יהי' הדין שנותנין לזה שנמסר דהא יש לו ספק קנין דאורייתא קמ"ל דאף שטר השני יש לו חזקה דנמסר ביומו. ובענין דברי המהרי"ט לא עיינתי אם הסכימו הפוסקים ואך המהרי"ט למדו מדברי הרא"ש גבי דינא דבר מיצרא ומדברי הירושלמי שהביא הר"ן בגיטין גבי סיקרוקין:
יד) יש מי שאומר דהא דעסוקין באותו ענין דוקא שטרי הלואה אבל בשטרי חיוב לא. עיין בסמ"ע הטעם ואף דאית לי' קלא מ"מ במה נתחייב כ"ז שלא נתן השטר והטו"ז הקשה הא בכתובה ג"כ לא נשתעבד אלא חייב עצמו בדבר שלא הלוה ומ"מ כשר בעסוקין באותו ענין ונראה לתרץ בדרך פלפול דלכאורה יש להקשות אף בשטרי חיוב למה יפסול משום מוקדם והרי אין כאן חשש גבי' מלקוחות שלא כדין אף דלא קנה רק בלילה דהא מלקוחות שקנו ביום לא יגבה כיון שזמנם ביום אחד ומהלקוחות שקנו ביום של אחריו מדין יגבה ואף דאם הי' כותב ביום שנחתם אינו חל השעבוד עד לאורתא מ"מ הא במקום שכותבין שעות מי שקודם בשעתו גובה וכיון דנכתב עוד ביום שלפניו לא גרע מאלו היו כותבין השעה דהרי ודאי לא מכר קודם הקנין כיון דהיו עסוקין באותו ענין מתחילת הלילה עד אחר שחתמו ונתנו לו השטר וא"כ הוא הי' קודם וגם נכתב שהי' קודם כאשר האמת כן ומאי מוקדם שייך בזה וצ"ל דמ"מ יש חשש נגד ב"ח אחר שמא נתחייב באותו יום ואח"כ כשיבואו שניהם לגבות יחלוקו ומדינא הכל שייך להראשון דשטרו הרי לא נחתם עד הלילה והוא יום השני לכן פסול ולפ"ז ממילא לא קשה מכתובה דהא בכתובה אין לחוש שמא באותו יום נתחייב להשני דהרי קיי"ל חוב וכתובה היוצאין ביום אחד הכל שייך לבע"ח (וזה דלא כהשע"מ דמדמה חיוב וכתובה זה לזה עיין מ"ש סי' מ') כמבואר בכתובות (ד' פ"ו) ובאה"ע סי' ק"ב וזה ודאי דאין לחוש שמא נשא עוד אשה באותו יום (ובפרט דאנן לישא ב' נשים ביום אחד) וא"כ אין כאן חשש כלל ולק"מ אך לכאורה אכתי קשה לשמואל דשם בגיטין (ד' י"ח) אמר מה מעשה ב"ד נכתב ביום ונחתם בלילה אף כתובה וכו' ומתיר אף באין עסוקין באותו ענין ובזה יקשה במה נתחייב אך זה פשוט דלא קשה דהמעיין שם יראה דסובר דכך היתה תקנת חז"ל דיחול הכתובה מיד מהיום וכן כ' רש"י ושאר המפורשים דתיכף בהכנסה לחופה נתחייב בכתובה עיי"ש ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הטו"ז לשיטת הרא"ש דפסק בגט דכשר בנכתב ביום ונחתם בלילה בעסוקין באותו ענין וזה שזכתה בנ"מ שלה לא עדיף משטר חיוב ולפמ"ש לק"מ דהפירות מיום הכתיבה בלא"ה לא תטרוף ומיום של אחריו מדין תגבה כמו במקום שכותבין שעות ולר"י דהזמן שלא יחפה בלא"ה אין דמיון לכאן כיון דרצה לחתום הגט ביום חזינן דאין דעתו לחפות ואין שום נ"מ אם היו חותמין מיד:
טו) ובשל שמעין כתוב בניסן סתם וכו' וכן אין שמעון יכול לטרוף מלקוחות שקנו באייר שיאמרו לו זמנך מאחד בניסן והנחנו לך מקום לגבות ממנו. התומים כ' דזה לא שייך רק בשטר אקנייתא דמיד בשעת קנין נשתעבדו נכסים אבל בסתם שטר כיון דאין מוכח מתוכו עד סוף ניסן הוי כנכתב בפירוש סוף ניסן ואין יכולין לדחותו וכן הוא בש"מ ובנה"מ כ' דלהסוברין דמלוה ע"פ מוקדמת קודם למלוה בשטר מאוחר א"כ לעולם יכולין לומר הנחנו לך מקום דדינך הי' לגבות מכח המלוה ע"פ ושעבודך קודם לבר ה' מניסן ע"כ ודבריו לא אבין דכיון שכבר גבה בר ה' מניסן לא גרע ממלוה ע"פ מאוחרת שקדם וגבה דאין מלוה ע"פ מוקדמת טורף ממנה ומצאתי כן בס' דו"ח מרע"א מערכה י"ד למס' כתובות שכ' כן וז"ל דכיון דאפי' מלוה ע"פ מאוחרת שקדם וגבה מה שגבה גבה כ"ש מלוה בשטר וא"כ כיון דכבר גבה בר ה' בניסן נמחל השעבוד מאותן קרקעות והדרן לשעבוד השטר שהוא מסוף ניסן ולא עדיף מאישתדוף ב"ח דגובה ממשעבדי גם בלא"ה נראה כיון דאין ידוע מתי הלוה וא"כ אינו בא כלל תחמת מלוה ע"פ רק מחמת השטר ואין יכולין לדחותו כמ"ש בס"ק י"א. שוב ראיתי כי התומים בעצמו כ' כאן כן וז"ל וכמו ראובן דיש לו אצל שמעון מלוה ע"פ ולבסוף נמלך ועשאו מלוה בשטר וכי יאמרו הלקוחות הנחנו לך מקום. אך זה הוא מה שאני נבוך דאף בשטר אקנייתא למה לא נימא דהקנין לחוד והשטר לחוד ולמה נגרע השטר ע"י הקנין דנהי דע"י הקנין הי' יכול לגבות מקודם מ"מ שעביד השטר למה נפקע והרי השטר יש לו שעבוד מיום המוכח מתוכו שלא יוכלו לומר הנחנו לך מקום גם מסתימת הפוסקים משמע דאין חילוק וצ"ע. והר"ן שם בסוגיא דשני שטרות היוצאים ביום אחד כ' דבשטר הלואה אינו גובה רק משעה דמוכח מתוכו וכ' דכן משמע מההוא עובדא דחד כ' בו ניסן סתמא והקצה"ח תמה דאיך דייק מכאן והרי אדרבה כאן מוכח להיפך דא"כ איך הלקוחות דוחין אותו ולי נראה דהוכחת הר"ן הוא מדדוחה אותו הב"ח ואומר לו בר סוף ניסן את והרי כיון דיש ספק מי הלוה קודם ושמא בר חד בניסן הוא ויחלוקו אמת כי הש"מ הקשה כן ומתרץ בשם תר"י דיש ריעותא בשטר שיוכל לומר לו בכונה כתבו סתם ניסן יען הי' סוף ניסן אכן להר"ן י"ל דלא הי' לו הכרח בזה דשמא שכחו זמן הקנין וכתבו סתם ועוד אף אם הי' בלא קנין שמא אישתמט להו ושכחוהו לכתוב וא"כ למה לא יחלוקו אלא ע"כ דאין השטר מתחיל רק מזמן דמוכח מתוכו ודו"ק ולפ"ז ביותר תימה בעיני דיקשה קושיית התומים למה ידחוהו הלקוחות וממ"נ במאי מוקים לה הר"ן אי בקנין ע"כ מוכח דאף בקנין לא חל ואי בלא קנין למה ידחוהו הלקוחות ומשמע ג"כ דאף בקנין השטר לחוד והקנין לחוד אך כבר כתבתי דהש"מ כ' כהתומים:
טז) דבלשון העולם עד ולא עד בכלל. הש"ך ס"ק מ"ה כתב ליישב שני תשובות הרא"ש הסותרים בזה וכ' דשם הי' נכתב עד יום הזה כמו ולברכו בשמו עד יום הזה לכן עד בכלל והתומים תמה דמאי ראי' מייתי מלשון המקרא ונראה כונת הש"ך דהביא ראי' דעד יום הזה אין הזמן כלל מוגבל דהרי שם הכונה של לשון עד הוא לעולם לכן אין נופל זה תחת סיג עד אם הוא בכלל או לא וא"כ אין לחלק בזה בין לשון המקרא ללשון בני אדם ואף דבשובר אין פירושו לעולם מ"מ לא דמי לעד הפסח וכדומה:
יז) נותנין למי שכתוב בו אדר סתם. הש"ך כ' דביו"ד יש מחלוקת בזה דיש סוברים דאדר סתם הוא אדר שני והעלה דיחלוקו ע"כ והשע"מ הקשה דאף אם סתם אדר הוא אדר שני מ"מ הרי זמנם שוה ויחלוקו ע"כ ולק"מ דמשכחת דאותו שכתוב בו אדר שני מוקדם ביום החודש ואותו שכתוב בו אדר סתם הי' בסוף החודש וקמ"ל דיחלוקו ופשוט. והנה אם באחד כתוב אדר סתם ובא' כתוב אדר שני כ' השע"מ דזה שכתוב בו אדר סתם נוטל שלשה חלקים דחצי ודאי שלו ועל חצי השני' הם מחולקים וחולקין בחצי השני משום ספק פלוגתא ע"כ ולי צ"ע בזה ולכאורה הי' נראה דאין בעל אדר שני נוטל כלום דהא אין ספק מוציא מידי ודאי כמו ספק ויבם בנכסי סבא דהרי התוס' ריש ב"מ הקשו גבי זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי נימא אין ספק מוציא מידי ודאי ותירצו דאין זה שודאי הוא בחצי' שיועיל לחצי' השני כונתם דשם גבי ספק ויבם דא"צ שום קנין וממילא נעשה שלו א"כ הוא ודאי יורש בכולה לולי הספק מיקרי אין ספק מוציא מידי ודאי אבל כאן אם לא הגביה כולה לא קנה ולפי זה כאן דמי ממש לספק ויבם דלולי בעל אדר שני הוא ודאי בכולה והנכסים ממילא משועבדים וא"כ יהי' כולם לבעל אדר סתם (ולהסובר שעבודא דאורייתא יש ליישב קצת) ואך מצאתי שנתעורר בזה הרב הגאון מהרש"ק בהגהות נקרא חכמת שלמה וכ' דלא שייך אין ספק מוציא מידי ודאי רק בספק בענין ולא בספק פלוגתא וכאן הוי ספק בדין דאם אדר סתם הוא אדר שני א"כ אף אם הלוה באדר ראשון אינו מוכח מתוכו מהשטר ע"כ. והנה אף שנראה שטעה בזה דאין שייך מוכח מתוכו רק לענין משועבדים אבל מב"ח אף דאינו מוכח מתוך השטר עכ"פ מלוה ע"פ הוי וג"כ קודם למלוה ע"פ מאוחר וגם אפשר דאף לענין גבי' מלקוחות כיון דאין נ"מ להלוקח מי יגבה א"כ בעצמן של השטרות הוי כבני חורין ויש לעיין בזה אכן מ"מ בזה נראה דבריו נכונים דבספק בדין לא שייך אין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ אפשר דגם במה שכ' השע"מ דזה נוטל שלשה חלקים לא שייך בספק בדין דהרי קיי"ל דס"ס לא מהני גבי ממון וא"כ מאי מהני דיש לאדר סתם ס"ס אולי הוא קודם וגם אולי הוא אדר ראשון וגם נראה דלא שייך זה נוטל שלשה חלקים רק היכי דהשני מודה לו בחצי אבל הוא טוען שהוא קודם וכולה שלו אם מלוה ע"פ קודם א"כ נראה דחולקין בשוה לעולם ודו"ק:
יח) דנין אותו כמו בנדרים דהולכין אתר לשון ב"א. בהגהות הנ"ל כ' דאין דין זה שייך אצלינו לפי מה שכ' הש"ך ביו"ד דאם לשון בני אדם אינו לה"ק ומשונה הוא מלשון תורה והוא נדר בלה"ק כלשון של תורה הולכין אחר לשון תורה וא"כ לפי מה שנוהגין לכתוב השטרות בלה"ק הולכין אחר לשון תורה ע"כ ואין זה מחוור אצלי דאין זה כלל דמיון לשם דשם דנדר שלא בלשונו אמרינן דכונתו ללשון שנדר בו דאל"כ למה שינה לשונו ועוד דאמרינן דלשון הקודש כונת הלשון הוא כן אבל כאן דלא שינה לשונו בכונה רק כי כן דרך כותבי שטרות וגם מסתם הי' התנאי בלשון לעז ורק בהכתיבה האירו על עבר פני' והעתיקו לשונו ללה"ק כמנהג הכותבין וגם באומרו עד פסח הי' כונתו מסתם ללשון ב"א ולא הי' יכול להעתיקו בלשון אחר ונראה דלא קאמר שם ביו"ד רק היכי דלשון ב"א משונה בכונתו מלשון תורה אבל מה שבלשון תורה הוא עד בכלל זה אינו מצד הלשון רק כי כן הדין שירדנו שהמקרא נתכוין לזה ולשון ב"א אין מתכונים לזה וידע דמה שאומרים בלע"ז ביז פסת אומרים בלה"ק עד פסח לא שייך כלל לומר דנתכוין אל לשון תורה ובודאי בארצות הרא"ש לא היו מדברים לה"ק וגם מסתמא נכתב בלה"ק וא"כ למה קאמר הרא"ש דהוי עד ולא עד בכלל והרי נכתב בלה"ק משונה מלשונו וע"כ כמ"ש וזה ברור: