אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן מב
א) על דבר שיכול להזדייף ואם כתבו עליו פסול אפי' לגבות בו לאלתר. הטור כ' דהר"ת מכשיר לאלתר והש"ך כ' דהר"ח מכשיר אפי' אחר כמה ימים ומסיק דצ"ע לדינא כי דברי הר"ח הם דברי קבלה ובעניי הוא תימה דהרי התוס' גיטין (ד' ג' ע"ב) ד"ה וגובה כתבו בשם ר"ת דאין הלכה כר"א רק בגיטין ולא בשטרות ודייק מב"ב דאמר שא"ה דאיכא כתובה וסיים דלכן אין לגבות בעדי מסירה והש"ך לקמן סי' נ"א הביא דברי התוס' אלו וסיים דהוי ספיקת דדינא אי עדי מסירה כרתי וא"כ ע"כ פסול בדבר שיכול להזדייף אמת כי קצת יש לדקדק מלשון התוס' שכתבו ואין גובין בע"מ רק מבני תורין ואי איירי שהעדים יודעין מן ההלואה פשיטא דגובה מב"ח אף בלא השטר וא"כ משמע דעכ"פ אף בשאר שטרות מהני המסירה לענין ב"ח יראיתי בק"נ פ"ב דגיטין סי' ס"ב דכתב דלכן הוצרך הרי"ף לפסוק דאין הלכה כר' יוחנן אף דבלא"ה פסק דאין הלכה כר"א בשטרות מ"מ ה"א דגובה מב"ת וא"כ י"ל דהתו' אה"נ מחלקו בזה אכן לא אדע שום סברא לזה והק"נ רק לה"א כתב זה וגם דברי התוס' נוכל לפרש דלכן כתבו וגובה רק מב"ח היינו דהוי כשטר הודאה לזה משום דשטר מקנה מהני וצ"ע. עיין קצה"ח הביא מה שהקשה הפ"י על הרא"ש דדייק מדאמר דיפתרא כדי לכתוב עליו גט משמע דשאר שטרות פסולין אדיפתרא והקשה דאף לשיטתו קשה למה לא קאמר לכתוב עליו שטר מקנה דכשר ומתרץ הקצה"ח דכמו בהא דאמרינן לא הכשיר ר"א אלא בגיטין מפרשינן בגיטין ודכוותייהו ואף שטר מקנה בכלל דאינו לראי' ה"נ במה דאמר לכתוב עליו הגט כונתו ה"ה שטר מקנה ע"כ ודבריו תמוהים דא"כ גם הרא"ש מה הקשה דהרי ה"נ יש לפרש דכל שטר קרי גט וגם הא דאמרינן בגיטין ודכותייהו ואף שטר מקנה בכלל הוא רק מכת הכונה ולא בלשון דאין שטר מקנה בלשון גט יותר משאר שטרות וע"כ דהרא"ש דייק דשם ע"כ אין שטר בכלל גט משים דלגט צריך שיעור יותר גדול וא"כ אף שטר מקנה נתמעט שוב ראיתי שגם הנתה"מ תפס עליו. עיין ק"נ האריך בדברי הש"ך ויש קצת ליישב דחיותיו:
ב) אבל שטר אקנייתא כשר. עיין ש"ך ס"ק ב' דבכתב על דבר שיכול להזדייף ומסרו אף בינו לבין עצמו מהני מכח הודאת הנותן ע"כ והנה הודאה בלי עדים לא מהני לחייב עצמו וכאן הוי כאין עדים פי' הנתה"מ דבאין עליו עדים לאו שטרא הוא כלל אבל כאן אי אתו ע"ת ויאמרו שאין בו זיוף כשר א"כ שטר גמור הוא לכן אף הודאת בע"ד מהני ע"כ ולפ"ז יצא לנו דאף בלא הודאת בע"ד אם יבואו העדים ויאמרו דאין בו זיוף מהני אף דמסרו בינו לב"ע מהני ולפענ"ד זה דבר הצע"ג דהרי בין לשיטת הרא"ש בין לשיטת הר"ן שהבאתי בסי' מ' אינו מהראוי דיועיל דהא להרא"ש לא מהני כלל ע"ח עד שמסרנו בפני עדים ורק דע"י ע"ח אנו אומרים מסתמא נמסר בפניהם וא"כ כאן דידוע דלא מסרו בעדים לא מהני וא"כ אין לו דין שטר ואף דמשמע מהרא"ש דלפי התקנה דעדיו בתחומיו זכין לו אף בינו לב"ע מהני והוא בכלל התקנה היינו בשטר גמור דכשר לגבות ממשעבדי ולא בשטר שיכול להזדייף ולשיטת הר"ן דכתב דע"י ע"ת ידעינן שבא השטר להמלוה מיד הלוה ואנן ע"מ אנן מ"מ ע"כ כונתו דכל הרואה אף בלא שיבואו העדים יודע שבא השטר למלוה מיד הלוה דאם אין ידוע עד שיבואו עדים ומ"מ מהני א"כ נאמר דאף באין חתומין עליו עדים כלל ויהי' להעדים סימן בו כשר זה דבר שלא ניתן להאמר וכבר כתבתי בזה כמה פעמים בחידושי לה' גיטין לכן קצרתי וגם מ"ש הקצה"ח דהתוס' שכתבו דאף לר"א כשר בממון אף בלא עדי מסירה משום דהודאת נותן מהני הוא לא כמ"ש הר"ן דאנן ע"מ אנן עיי"ש מה שמחלק בין שיטת הר"ן להתוס' ולא ידענא מאי קאמר דהא אדרבה מדברי התוס' נראה שכיונו לדברי הר"ן וכתבו שם דבגט צריך המסירה בעדים דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל בממון דמהני הודאה סגי אפי' בינו לב"ע משום דאנן ע"מ והרי ידעינן שמסרו והוי כהודה וזה פשוט ודו"ק:
ג) דוד בעל השטר עה"ח. התומים הביא בשם מהר"ם מינץ דאפי' אם יש שבועה בשטר ידו על התתתונה ותמה התומים דהא ספק איסור לחומרא וראי' מנשבע לפרוע בר"ח אדר דמחויב לפרוע ביום החודש הראשון והנה אין התשובה לפני אכן מהנראה דאיירי בנשבע לקיים מה שבשטר ולפ"ז דאי דבריו נכונים ושם נשבע לפרע ביום זה דלא קאי חלו על השטר ודאי ספק לחומרא אבל שטר שיש בו לשונות מסופקים ודאי הוי כאלו הי' מפורש בשטר סך המיעוט וא"ר ט קאי השבועה הגע עצמך אשה שכ' לה בעלה דו"ד אין לי בנכסייך דלא קאי רק על המכר שתוכל למכור ואחר הרשואין לא מהני הכתיבה ואך הבעל נשבע לקיים מסתמא לא נאמר דקאי על כל מילי דהרי לא קיבל ע"ע רק לקיים הנכתב והרי אנן אמרינן דקאי על המכירה וגם בחידושי להאה"ע כתבתי ג"כ לפרש דברי התוס' שם בהכותב לא כמו שדחק המהרש"א ורק כתבתי דהוי כנכתב בפירוש והשבועה ודאי על החיוב קאי וגם כיון דנשבע על השטר ודאי נאמן על עצמו שהי' על הנכתב ודו"ק. ועיין ש"ך ס"ק י"א הקשה על מה שכ' בפסקי מהרי"א בשטר שכתוב שהי' בקנין ולא נכתב במנא דכשר למקניא בי' חוששין שמא הי' בקנין אחר ולא בק"ס דיד בעה"ש על התחתונה והקשה דלקנין שאינו מועיל לא נאמר ידו עה"ת ואם מהני שאר קנין מאי נ"מ עיי"ש ועיין לקמן בפתחי תשו' סי' ק"ץ לענין מקום שכותבין השטר דלא מהני כסף ומ"מ קנין סידור מהני ובזה לא שייך דנתבטל הכל ויש עוד ענינים כאלו דק"ס עדיף:
ד) בשובר יד בעל השטר על העליונה. הסמ"ע ס"ק כ"ג הקשה מדין מלוה שהאמין להלוה וטוען הלוה שאף משבועה פטרו דצריך לשבע והרי הוא מוחזק ועיין טו"ז מתרץ דהתם גם הלוה טוען שמא והקשה התומים דאף בשמא יכולין לומר קים לי ותי' התומים כיון דנתן השטר ליד המלוה ובידו לשורפו לא האמין אותו רק נגד השטר אבל מה שיכול לתבוע ע"פ לא האמין לכן נשבע וסברא זו צ"ע כיון דשניהם טוענין ספק מה שייך דיכול לשרפו ואף בע"פ כשהאמין יש לנו לדון כמו שהאמינו כיון דאין ביניהם הכחשה. שוב ראיתי שהנתה"מ דחה סברתו אך לדעתי העני' נראה כי דברי הטו"ז נכונים וגם בספק בשטר דמהני תפיסה נראה כי לא כל הספיקות שוין בזה וכבר כתבתי בתי' אה"ע ורמזתיו בס"ק הקודם דהכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסייך דידה על התחתונה אף אם יאמר הבעל שכונתו הי' לירושה מ"מ אמרינן דלא מהני רק לענין מכירה דאל"כ כשתבוא למכור וכי נאמר דיכול לומר שסילק נפשו מירושה וע"כ דכל מה שאמדו חז"ל דהוא המעט שבלשונות הוי כנכתב בפירוש וכמו שכתבתי בס"ק הקודם ומה"ט נמי נראה דכל חיוב הבא ע"י השטר ממילא לא נתחייב רק הפחות שבלשונות ומה שנתברר בודאי ובזה אף בשובר היכי דכל המחילה הוא ע"י השובר הוי המלוה כנתחייב עצמו ואין לתפוס רק מה שברור לב"ד וכן יש לפרש כונת הש"ך והא דאמרינן בשובר ידו על העליונה היינו היכי דאמרינן המע"ה ומהני תפיסה וראיתי בנתה"מ בדיני תפיסה שכ' קרוב לדברינו רק דעתו דמטעם לא מחית אינש נפשי' לספיקא הוא וזה צ"ע ואין צורך ורק בפשוט דלא נחתייב רק הברור בלשונו ועיין ש"ך דאפשר ליישב גם דברי המהרי"ק בזה:
ה) אבל בדבר שהשטר בטל לגמרי לא אמרינן יד בעהש"ט עה"ת. הקצה"ח ס"ק ב' הביא דהראנ"ח דכל דבר החוזר לבעלים בודאי ורק דיש ספק בזמן הוא בחזקת מרא קמא ולא בחזקת המוחזק והמ"ל השיג עליו מהא דשאיל מרא למרפק פרדיסי דרפק כל פרדיסי דאית לי' והיינו משום דהוא מוחזק אף דסופו להחזיר מרא לבעלים והקצה"ח השיג על המ"ל דהרי כן משמע מתוס' ב"ב דדבר החוזר הוא בחזקת מ"ק רק חולק על הראנ"ח מטעם אתר ואני כתבתי בקונטרוס התפיסות אשר לי ויבואר לקמן ס"ק ח' דלא כתבו התוס' דהוי בחזקת מ"ק רק בטוען ספק דהוי כא"י אם פרעתיך עיי"ש:
ו) בטל לגמרי לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה בהגהות א"ב הקשה מהא דכ' הר"ן בפ' השולח גבי הכותב נכסיו לשני עבדיו וכ' חצי חצי אינו כלום מטעם דהכותב חצי נכסיו אינו מחויב ליתן חצי מכל חפץ רק הברירה בידו ליתן מה שירצה משום דיד בעהש"ט עה"ת ולכן לא נתן לו חלק מהעבד וא"כ לא נתן לו כלום ע"כ והרי התם נתבטל כל השטר עי"כ ושם אין שייך לומר דסבר דאף באם יתן חצי נכסיו יועיל דהרי אין לו כלל יותר כיון דמסר שני השטרות לשני עבדיו עיי"ש באריכות. ואחר מחילת כ"ת לא ירד לעומק דברי הר"ן דלא הי' כלל כונת הר"ן דיכול ליתן להעבד חצי מנכסיו אחרים משום יד בעהש"ט עה"ת רק כונתו כיון דבמקום אחר יכול ליתן חצי נכסים איזו שירצה מטעם יד בעהש"ט עה"ת א"כ בעבדים אינו מוכח מתוכו איזה חצי נתן לו וא"כ לאו כרות גיטא הוא דאין מבואר בתוכו שמשחרר אותו ואין זה לשון שחרור כלל דוק שם בהר"ן ותראה כי דבריו פשוטים וברורים כמ"ש:
ז) דאינון ונמחק. הנחה"מ ס"ק ט' כ' דבנמחק ולוה אומר שלש חייב שבועה דאורייתא דכאן אין השטר מסייע ובשע"מ כ' דהרא"ש בפ' האשה שנתארמלה מביא ירושלמי בסלעין ונמחק דחכמים אומרים אין הודאה ממין הטענה ופירש הרא"ש דר"ל דהוי הודאת קרקע ולפ"ז באין לו קרקע חייב ש"ד אכן הרי בב"מ אמר דהוי משיב אבידה אבל לולי דהוי משיב אבידה לא הוי דינר השלישי הודאת קרקע כיון דאין כחוב בשטר והרא"ה מפרש דהוי משיב אבידה גם בנמחק עיי"ש שהאריך. והנה מה שהקשה על הרא"ש לא עיין בתומים סי' ע"ה דהרא"ש ס"ל דכל דבעת הלואה הוי שעבוד קרקעות שוב לא הוי מודה במקצת וא"כ הכא דנכתב מתחילה יותר כל מה שמודה הוי שע"ק ולא ק"מ על הרא"ש עיין בשע"מ כי קצרתי בדבריו:
ח) ולוה אומר שתים ואי תפיס מפקינן מיני'. הש"ך ס"ק כ"ה הביא דהג"ת הקשה מ"ש ממשכנתא דבפ' המקבל דכתוב בו שנין סתמא ואכל שלש לא מפקינן מיני' וכ' הש"ך דהתם מדהניחו לאכול פירות של שנה שלישית אין ראי' מהשטר דאיתרע סהדותא והתומים לא ניחא לי' בזה גם הנחה"מ החזיק אחר התומים ולפענ"ד עיקר קושיית הגד"ת נראה דלק"מ דאף דאמת הוא דשנין משמע תרתי מ"מ לא גרע מאין בידו שטר וירד לתוך שדה חבירו ואכל פירותיו נאמן לומר לפירות ירדתי אבל כאן אם אין שטר בידו וכי יכול לתפוס משל חבירו ודו"ק. והנה התומים ונתה"מ כתבו לחלק דהתם תפס ברשות וכונתם כיון דבתחילה ירד ברשות לאכול הפירות אף מה שיאכל שלא ברשות הלוה מיקרי יורד ברשות ומתרצים בזה גם קושיית הש"ך בס"ק כ"ח דהקשה מ"ש שטר משובר ולפי הנ"ל שאני שטר שחיפס המעות אח"כ שלא ברשות אבל בשובר אף לפי דברי המלוה שהלוה לו ברשות בא לידו. והנה אף דכבר השתמשו האחרונים בכלל זה לחלק בין תפס ברשות והוציאו זה מגדולי הפוסקים לכן לא דרכתי בנפשי עוז לחלוק על דבריהם אכן יען כי לפענ"ד נראה דהקדמונים לא עלה בדעתם חילוק זה רק היכי דטוען התובע שמא ומטעם שאבאר ורמזתי לזה לעיל ס"ק ה' לכן אדבר קצת ועכ"פ יהיו דברי אלה להניח דעתי ואף כי הארכתי כבר בזה בחידושי לס' תקפו כהן אעתיק קצת מה שכתבתי דלא יהי' כל דיני תפיסה כגזה"כ בלי טעם. הנה הש"ך שם סי' מ"ד בס' ח"כ הקשה דהרא"ש הביא ראי' דלא מהני תפיסה בספק מהא דאמר ר"נ המשכיר בי"ב זהובים לשנה דינר לחודש ונתעברה השנה דאין תפיסת השוכר מועיל לחודש י"ג מספק אי תפס לשון ראשון והקשה הש"ך הא שם הטעם משום דקרקע בחזקת בעלים קיימא דהרי כאן מודה הרא"ש דבטוען ברי מהני תפיסה ובשנין סתמא גבי משכנתא היכי דאי אפשר להתברר ואכל ג' שנים מפקינן מיני' ומייתי הש"ס מדר"נ וע"כ דקרקע שאני וכ' דנלאו כל חכמי לב ליישבו והנה לא אדע מה יעשה בדברי התוס' ב"ב (ד' ס"א) דכתבו בשם ר"י דלאו דוקא קרקע רק אף במטלטלין וא"כ האיך מייתי הש"ס ראי' על שנין סתמא מדר"נ כיון דע"כ שם טעמא אחרינא איכא ואך נראה דהא בלא"ה צריך להבין מאי דאמר ר"נ דאף אם כבר דר שם חודש הי"ג קרקע בחזקת בעלים קיימא וקשה וכי זה הוא גזה"כ דקרקע בחזקת בעלים והרי אינו רק דאין שייך תפיסה בקרקע ומה זה ענין לפירות הקרקע ומצאתי שכן הקשה בש"מ הביאו התומים בקונטרוס קיצור ת"כ סי' ס"ו וז"ל קשה כי היכי דהמשכיר מוחזק בקרקע השוכר מוחזק בשכירות ואיך מפקינן מיני' י"ל דחיובו של שוכר ודאי דחייב ליתן לו י"ב זהובים וחיובו של המשכיר ספק ע"כ כונתו פשוט דהוא מוכרח ליתן י"ב זהובים ואינו יכול לומר לא אדור חודש הי"ג ולא אתן כ"כ והמשכיר ספק אם מחויב להניחו לדור חודש הי"ג (ומ"מ נראה דזה הוא טעמו של שמואל דפליג דהוא משום דהרי אין מחויב ליתן לו אם אין מניחו לדור) ובזה נרד להבין הטעם כי המשכיר טוען א"י אם נתחייבתי לך אבל השוכר אין יכול לטעון א"י אם נתחייבתי ליתן ושפיר דייק הרא"ש דתפיסה בספק לא מהני וכן במטלטלין סברי התוס' כיון דמחויב להחזיר אינו יכול לתפסן מספק ולכן במשכנתא שפיר כיון דטוען ברי וקרקע בחזקת בעלים אין יכול לתפוס מספק ורק מטעם דהניחו לאכול לא מפקינן מיני' וכן בנדמה שפדה בו הבכור הוי הכהן א"י אם נתחייבתי ועיין מ"ש בסי' של"ז גבי פועל שעשה בגפן דהוי ג"כ א"י אם נתחייבתי וזה שאמרו דתפס ברשות ור"ל כיון דהבעלים התפיסוהו ולא תפס מעצמו דנהוי תפס מספק לכן הוי א"י אם נתחייבתי אבל אין זה ענין כלל לשובר דאם הלוה טוען ספק א"כ הרי הוי א"י אם פרעתיך ואף בטוען ברי הוי כטוען נגד השטר פרעתיך והרבה כתבתי בזה על סי' כ"ג שבס' ח"כ ופרשתי דברי הקדמונים בזה ואין כאן מקומו עכ"פ במשכנתא נראה כמ"ש הש"ך מדהניחו לאכול והרי שם אדרבה אמרינן דעבידי לגלויי ולא מטעם דתפס ברשות ודו"ק:
ט) מען הלוה שהמעות הוא מכסף שהוא פחות מזה השיעור ישבע המלוה ויטול. הש"ך ס"ק ל"ג מפקפק בזה דלמה צריך לשבע דהוי כטוען אמנה שאין נשבעין והתומים כ' כיון דהעדים נאמנים לא דמי לאמנה ולא אדע למה נגד פרעון הצריכו הפוסקים לומר דסתם שטר לפרעון עומד תיפוק לי' דהעדים נאמנים וע"כ דאין שום טענה מועיל נגד שטר להשביע חוץ מטענת פרעון ועיין סי' פ"ב: