אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן לז

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן לז

סימן לו

א) ואפי' על חלק השותף לא יועיל עדותו. הנתה"מ חקר בחלקו השותפין ואח"כ נשתדף חלקי של אחד מהן ובא ב"ח של אותו שנשתדף לו יכול לגבות מחלק של השני חצי דשותפין שחלקו כלקוחות הן ואח"כ דחה זה כיון דהא דאמרינן כלקוחות הן הוא משום דאין ברירה והוא רק מטעם ספק וא"כ י"ל להיפך שמא הגיע לו חלקו ואין יכול לגבות מספק עיי"ש. והנה לפ"ז לשיטת רש"י סוף השולח דסובר דהא דאין ברירה היינו דחלקי מעורב בכל שפיר יוכל לגבות שותף התצי כמ"ש הנתה"מ בלשונו דרק לדעת התוס' דחיישינן שמא חלק השותף הגיע לו אכן לא ידעתי למה הוצרך לזה כיין דכל דין אי יש ברירה או לא הוא בספק ואך לדעתי נראה דבלא"ה אין לו לגבות מהשותף דודאי כל שותף יש לו שעבוד על חבירו לחלוק עמו וא"כ במאי איירי אי השותפין קנו שדה זו קודם שלוה מב"ח א"כ הי' להשותף שעבוד ליטול החצי והוא מוקדם לב"ח ואם קנו אח"כ א"כ אין שעבוד לב"ח רק מטעם דכתב לו דאקני והרי דאקני אינו משועבד רק מדרבנן ובדרבנן קיי"ל יש ברירה ואמרינן זה חלקו ועיין תומים סי' נ' ובמ"ש שם עליו ובל"ז א"צ לזה דקיי"ל לוה ולוה וקנה כל הקודם וגבה גבה וא"כ השותף שהי' לו שעבוד לחלוק ושיתן לו חצי וכבר גבה זכה ובפרט שהוא עדיף מב"ח ושעבוד שלו חל עם הקנין בבת אחת:

ב) ואפי' אם לא סילק עצמו עד אחר העירעור. הסמ"ע ס"ק ח' הקשה דניחוש לקנוניא ולא אבין דא"כ בכל עד ניחוש לקנוניא שוב מצאתי כן בש"מ שהקשה כהסמ"ע ותי' כמ"ש ואולי כונת הסמ"ע דכל עד שהוא נוגע אינו עובר בלא תענה ולכן בכל עדים שהאמינה התורה הוא משום חזקת כשרות שלא יעבור בלא תענה משום שכירות אבל נוגע שלא הי' עליו שם עד ואינו מחויב לסלק עצמו בשביל שיעיד הקשה ניחוש לקנוניא ושמא לא סילק ואינו עובר בלא תענה. שוב ראיתי בהגהות הגאון מהרש"ק נקרא חכמת שלמה צידד אם נוגע עובר בלא תענה ודייק מהא דלא מוקי בשבועת העדות הא דקתני ואין נוהגת אלא בראוין להעיד אתי לאפוקי נוגע וע"כ דנוגע חייב קרבן שבועה ועובר אם לא העיד כיון דיכול לסלק עצמו ודבריו תמוהין דאזיל בתר איפכא דודאי אין חייב לסלק עצמו ולא צריך כלל למתני והוא כהבע"ד עצמו ואינו בגדר עד וכל דבריו שם צ"ע כמבואר למעיין:

ג) ויקבל עליו שאם יבוא ב"ח ויטרפנה מיד השותף ישלם לו דמיו. עיין סמ"ע ס"ק ט' דכה"ג תו ליכא נגיעה דאם יבוא ב"ח ויטרוף יהי' נגד השותף לוה רשע ולא ישלם והש"מ הקשה דלמה יהי' לוה רשע ומאי הפסידו ותי' כיון דמ"מ יהי' חייב לו וכו' ולכאורה הקושיא חזקה דהא מצינו בש"ם ב"מ גבי ניחא לי' דלא נקריא גזלנא דאי יהבי' במתנה יאמר לו מאי גזלנא ממך ואך לפי דברי מהרי"ט דכ' דכל דלא הוי נגיעת ממון לא הוי נוגע רק באם יהי' לוה רשע היינו דע"כ יצטרך לצמצם מזונותיו ולפרוע ניחא גם כאן אך כל המפורשים פירשו דיהי' רשע בעיני הבריות ועיין בשע"מ ועיין ס"ק שאח"ז:

ד) אבל אם אין המערער טוען רק על חלק השותף וכו' יכול להעיד. השע"מ הקשה דמ"מ הוי נוגע דניחא לי' להיות שותף עם זה ולק"מ דזה ודאי לא הוי נגיעת ממון ואף דבס"ק הקודם פקפקתי בדברי מהרי"ט היינו משום דיהי' לוה רשע ג"כ הוי כנגיעת ממון דטבעו של אדם שרוצה לשלם לב"ח אף בלא המצוה אבל מ"מ האמת כמהרי"ט דכל שאינו נגיעת ממון לא חיישינן: ה) כל היכי. הש"ך ס"ק י"א כ' דכל דאין עליו חוב רק נזקין לא שייך לוה רשע דלא לוה כלום וצ"ע דמ"ש ממתנה עיין ס"ק ג' ואפשר דסברת הש"ך הוא דלא שייך לוה רשע רק מטעם שבעצמו קיבל עליו אחריות שוב ראיתי שכן משמע מהש"מ שהבאתי לעיל ס"ק ג' שכ' וז"ל דכל שאינו יכול לשלם מה שקיבל עליו רשע מיקרי וכ"ש להכניס עצמו לכתחילה בזה ע"כ והתומים פקפק על הש"ך ואין דבריו מוכרחין:

ו) ראובן שיש לו שט"ח על שמעון ונתנו ללוי והי' שמעון אחד מעדי המתנה פסול הטעם משים דהשני נוח לו. השע"מ הקשה מלקמן סי' קכ"ג דאם אין להלוה לשלם כתבו שם דאין הלוה נוגע מטעם דהשני נוח לו ולי נראה דלא שייך שהשני נוח לו רק כאן שבא לזכות של השני משא"כ שם דבא לחייבו וכן הסברא נוטה ובפרט אם יעיד לחייבו לא יהי' נוח לו ועיין ס"ק שאח"ז:

ז) השוכר אם לקח בידו השכירות וכו' ה"ז מעיד למשכיר. פשוט דלאו דוקא לקח בידו אלא אם עדיין השכירות בידו והיינו שלא שילם עדיין להמשכיר יכול להעיד דהא לא שייך שמא יזכה האידך ויצטרכו לשלם שנית וכן משמע מלשון הש"ע סי' ק"מ ואך בשע"מ ראיתי דכ' דדוקא שהשכירות בידו תיכף לשלם דלא שייך זה נות לי אבל אם אין רוצין לשלם מיד שמא זה נוח להם ודייק כן דהנה הבעה"ח כ' מדקאמר בגמר' דאם עדיין לא נתנו השכירות יכול להעיד ולא אמרינן שמא המשכיר הזה נוח לו היו יש מדקדקים מכאן דראובן שיש לו שטר על שמעון ונחנו ללוי והי' שמעון אחד מעדי מתנה יכול להעיד ולא אמרינן שמא לוי נוח לו ודחה הבעה"ח דבריהם דהכא שאני דאין על השוכרים שטר ואם ירצו יוכלו לומר פרעתי לכן לא שייך זה נוח להם אבל שמעון שיש עליו שטר שפיר חיישינן שמא זה נוח לו ע"כ והקשה השע"מ על הש"ע דע"כ לא קאמר הבעה"ת דבשוכרים לא שייך זה נוח לי רק לדינא דהמשנה דעדיין לא הי' שבועת היסח שייך שפיר דאם ירצו יאמרו פרענו אבל עכשיו הא לא יוכל לטעון פרעתי דיצטרך לשבע וא"כ שייך זה נוח לי וא"כ למה העתיק הש"ע דין זה לכן כתב דבדקדוק כ' הש"ע אם לקח בידו השכירות דרוצה תיכף לשלם ולכן אין שייך זה נוח לי אבל באם עדיין אין משלמין אינן מעידין משום שמא זה נוח להם:

והנה זה ודאי דבר חידוש דהא השע"מ עצמו כ' שם דבגמר' ע"כ איירי באין השכירות בידם דאל"כ איך דייקו היש מדקדקים דבשטר המחנה אין שייך נוח לי מש"ס זה גם למה הוצרך הבעה"ת לחלק משום דליכא שטר וע"כ דפירשו הגמר' דאמר דנקיטו אגר ביתא היינו דעדיין לא נתנו אבל אין מוכן בידם ואיך בש"ע לא העתיק דין דהגמר' ורק העתיק דין חדש במקומו והי' לו להביא דין הש"ס ולכתוב עליו אבל באין השכירות מוכן וכן בסעיף הקודם העתיק הש"ע דינו של הבעה"ח בהי' שמעון מעדי המתנה פסול וכאן כ' דין דכשר ואדרבה הי' לו להשמיענו דגם כאן פסול היכי דאין בידו משום דזה נוח לי וכן מסיפא דלשון המחבר שכ' ואם כבר נתנו השכירות משמע דוקא שכבר נתנו אין יכול להעיד וכן מהסמ"ע ס"ק כ"ו דהקשה הא יצטרך להחזיר להם ותי' דאינו רוצה למיקם בדינא ודיינא ולא תי' דאין רוצים להיות חייבים להמערער משום דאין נוח להם משמע דכאן אין שייך דזה נוח לו ומה שהקשה הא אם יטענו פרענו יצטרכו לשבע והוי עד הצריך שבועה פשוט דלק"מ דזה רק דוקא אם עכשיו מחויבים לשבע ע"י טענתם שייך לומר דהוי עד הצריך שבועה אבל באומרים שעדיין לא נתנו וחייבים ליתן ואך אם ירצו אח"כ לכפור יתחייבו שבועה דנאמר דהוי עד הצריך שבועה זה לא שמענו וגם אין שייך מה שכתבו הפוסקים הטעם דצריך עדים שיהיו נאמנים בדיבורם לבד אבל כאן הרי א"צ לשבע בעדותן ואך לכאורה מבחוץ קשה דאיך שייך דלא נאמר דנוח להם שאם ירצו יכפרו וכי ישבעו בשקר זה קושיא אחרת ובאמת בל"ז קשה על הבעה"ת אף אם לא יצטרכו לשבע דאיך נימא דאין שייך נות לו משום דיכול לכפור והוא אין דעתו לגזול ולכפור אכן נראה כונת הבעה"ת דאין שייך לומר דיעידו שקר משום דזה נות להם והרי יותר יש בידם לכפור כל השכירות ולשבע שאין חייבים וירויחו ממון וזה ברור: ואך מה שהמציא השע"מ דאם רוצה ליתן מיד לא שייך זה נוח לי הוא סברא נכונה ולכאורה יהי' נ"מ בדין דסעיף הקודם בהי' שמעון אחד מעדי המתנה ויש בידו החוב ורוצה לסלק דיוכל להעיד ולכאורה מסתימת הפוסקים לא משמע כן אכן ראיתי דהדבר נכון דהרי אף שעכשיו רוצה לסלק החוב מ"מ בעת שנתן ראובן השטר ללוי ודאי דאז לא הי' המעות ביד שמעון ליתן מיד דאל"כ למה נתן השטר ולא קיבל תיכף המעות משמעון ואז נפסל השטר בעת שחתם על המתנה רק נ"מ דשמעון יוכל להיות מעדי קיום שטר המתנה אם רוצה לסלק מיד ודו"ק:

ח) ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו' אין מעיד לו עלי', התוס' בב"ב (ד' מ"ג) ד"ה מפני הקשו למה לי הטעם מפני שמעיד בפני ב"ח תיפוק לי' משום דלא ניחא לי' שיהי' לשמעון תרעומות עליו ותירצו תי' א' דמשום תרעומות לא הוי נוגע ועוד תירצו דאיירי במכיר שמעון שהוא שלו דליכא תרעומות ולתי' השני משמע דמשום תרעומות לא יעיד וכו משמע מהטור כאן והקשה הש"ך דשם(בד' מ"ד) דבמכר פרה וטלית מעיד פריך והא אמר ר"פ אף שלא באחריות נמצא שאינו שלו חוזר עליו ואיך מעיד ומשני במכיר בה שהוא בת חמורו וקשה למה הוצרך להקשות מר"פ בלא"ה קשה איך מעיד הא לא ניחא לי' שיהי' עליו תרעומות וע"כ צריך לאוקמי במכיר בה הלוקח שהוא בת חמורו אף בלא ר"פ וראיתי בנתה"מ כ' דבמטלטלין לא שייך תשש תרעומות דהא הנגזל צריך ליתן לו מעותיו מפני תקנת השוק ע"כ וטעות פלטה קולמוסו וחוץ מכבודו הוא תימה גדולה דבאופן דהנגזל מחזיר מעותיו להלוקח בלא"ה לא יעיד דהא הנגזל יחזיר עליו משום מעותיו וגם למה הוצרך לתרץ במכיר בה שהוא בת תמורו והרי שמעון בלא"ה לא יחזור עליו שכבר קיבל מעותיו וגם מה פריך מר"פ וע"כ צ"ל כמ"ש הרמב"ן דאיירי כגון שהמערער טוען שהלוקח בעצמו גזלה או שהלוקח קנאה בחובו דא"צ הנגזל להחזיר לו מעותיו ואך לתרץ קושיית הש"ך נראה דשם בפרה וטלית ס"ד דאיירי באם המוכר בעצמו קנאה וא"כ אין להלוקח עליו תרעומות דהרי הוא בעצתו לא ידע שהוא גזילה ולכן פריך מר"פ דמ"מ חוזר עליו דאין המכר כלום ולכן הוצרך לתרץ במכיר בה וכן התוס' היו יכולים לתרץ דאיירי שהמוכר קנאה א"כ אין עליו תרעומות רק התוס' נקטו האמת לפי המסקנא דמסתמא שמואל בחד גונא איירי וכיון דאוקי הך דפרה וטלית במכיר בה ה"ה שדה בכה"ג איירי וליכא תרעומות שוב ראיתי תה"ל בתומים מיישב קצת כעין זה רק כ' דבקרקע שייך תרעומות אף באם המוכר קנאה ולא ידעתי מי הכריחו לזה דנראה פשוט כמ"ש:

ואך לכאורה קשה בקושיית התוס' דפירשו ג"כ דהמוכר גזלה למה הקשו דהוי נוגע משום תרעומות והי' להם להקשות דהוי נוגע דלא ניחא לי' דנקרא גזלנא ואך י"ל דגם בקושייתם ס"ד דאין ידוע אם המוכר קנאה או גזל מעצמו דלא שייך דנקרא גזלן אבל תרעומות יש לו דחושדו שמא בעצמו גזלה ואך הסמ"ע ס"ק מ"א כ' לחלק דדוקא במטלטלין לא חייש דמיקריא גזלנא אבל בקרקע נקרא גזלנא אף באין ידוע (והטו"ז תמה על הסמ"ע מש"ס ב"מ דמשמע דאף במטלטלין נקרא גזלן ועיין קצה"ח ולא אדע מה קשיא לי' דע"כ איירי באין עדים מעידין שגזלה דא"כ נעשה פסול ואיך יעיד ומ"ש התומים דאיירי ששב בתשובה הוא תימה דאיך שב ולא החזיר הגזילה ורק איירי דאין מעידין רק שנגזלה מהמערער ושפיר כ' הסמ"ע דלא חשש דנקרא גזלן דיאמר שקנאה אבל בב"מ איירי דעדים מעידין שהוא גזלה לכן אף במטלטלין נקרא גזלן) ומצאתי בש"מ בשם הרשב"א דלפי מה דאמר רב זביד דאמר לי' להכי זבינא לך שלא באחריות היינו דמטעם זה אין יכול לקרותו גזלנא דלהכי זביני לך וגליתי לך שאינו שלי ודו"ק:

ט) ראובן שמכר פרה וכו' יכול ראובן להעיד שאין לו בזה שום הנאה. הרמב"ם פסק דדוקא במכיר בה שהוא בת חמורו ותמהו עליו דהא הוא פוסק כרב זביד דאף בנמצא שאינו שלו אינו חוזר עליו ותי' הש"ך ס"ק כ"ה דבמטלטלין אף רב זביד מודה דחוזר עליו ור"פ דאמר חוזר עליו איירי במטלטלין ולכן פריך מיני' והתומים תמה דאיך נוכל לומר דר"פ איירי במטלטלין והרי במטלטלין נוטל הלוקח דמים מתה"ש ואיך חוזר עליו רק הרמב"ן כ' דאיירי באופן שאין המערער חוזר על המוכר ליטול מעותיו שנתן להלוקח כגון שטען שהמוכר קנאה ולא גזלה בעצמו או שטוען שהלוקח גזלה והביא עדים ע"ז א"כ באופן הראשון איך חוזר הלוקח על המוכר כיון שקיבל דמים מהמערער ובאופן השני ג"כ אין חוזר על המוכר שהרי יודע דבעדים שקרים שלא כדין נטלה וא"כ ע"כ ר"פ על דין השדה קאי ע"כ ולי נראה דלק"מ דאף דהדין שהלוקח נוטל דמים מהמערער מ"מ הברירה בידו לומר איני רוצה לשבע כמה נתן וחוזר על המוכר ושפיר קאמר ר"פ דחוזר עליו אף אם המוכר קנאה כאופן הראשון של הרמב"ן ומאופן השני שכ' הרמב"ן ודאי ל"ק דזה נכלל בתי' הגמר' דמכיר בה שהיא בת תמורו וה"ה באופן אחר שיודע ששלא כדין נטלה וגם באם טוען המערער בעדים שקרים שהלוקח גזלה מזה בעצמו מכיר שהוא בת חמורו של המוכר ולק"מ: מ"ש המפורשים בשם הרמב"ן דאיירי בטוען שגם המוכר לא גזלה ולכן אין המוכר צריך להחזיר וכמ"ש הרמ"א פשוט דאיירי שיש עדים כמה נתן המוכר בעדה דאל"כ הי' המוכר צריך לשבע כמה נתן גם אם הלוקח נתן יותר מסך שנתן המוכר א"כ צריך המוכר להחזיר ואין יכול להעיד ואם צריך לשבע הוי עד הצריך שבועה וע"כ דיש עדים כמה נתן המוכר וכן קיבל מהלוקח ולפ"ז פשוט דלא קאי הרמב"ן על אוקימתא דמוקי במכיר בה שהוא בת חמורו דהרי אז אין כאן עדים ורק כ' זה לדין בפ"ע או לפי ההלכה דפסק כרב זביד אף במטלטלין ולא כהרמב"ם:

י) אבל אם בא להעיד שהוא של ראובן יכול להעיד כיון שהודה כבר שוב אין יכול לערער. וקשה לי דהא י"א בסי' מ"ז דבאמר מלוה על שטרו שהוא אמנה בשעה שבא ב"ח לגבות יכול אח"כ לתבוע ולומר שלא אמר כן רק לדחות את ב"ח ונראה דודאי לאו כל אמתלא מהני בממון עיין קצה"ח סי' פ' ואף דאמתלא דסי' מ"ז מהני הוא משום שלא הי' רק טענה אבל בהעיד בתורת עדות שהוא של ראובן הסברא דלא מהני אמתלא זו שהעיד לדחות המערער.

שוב ראיתי שהטו"ז הקשה קושיא הנ"ל ותי' דשם יש שטר בידו ומוכחא מילתא דחייב ואינו אמנה אבל בכ"מ אין יכול לחזור וזה צ"ע. גם הטו"ז בעצמו סותר דבריו דלקמן בד"ה כ' הרמב"ם הקשה על הב"י שכ' דבעינן שהודה לו שהוא בת חמורו קודם שבא המערער והקשה משטר אמנה מסי' מ"ז דאף דהודה קודם לא מהני ולא מחלק ג"כ דשאני התם דמהשטר מוכח דחייב לו ודו"ק:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה