אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן ב
א) וכן נוהגין בכ"מ שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול ומכין ועונשין והפקירן הפקר כפי המנהג אע"פ שיש חולקין וס"ל דאין כח ביד טובי העיר וכו' ואינן רשאין לשנות במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי וכו' מ"מ הולכין אחר מנהג העיר. והנה ביען כי בענין שיכולין לתקן אף במקום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי יש בזה איזו שיטות כמו שמבואר בס' משפט שלום סי' רל"א מהתייר הגדול הרב הגאון מבערזאן וכתבתי איזה תשובה אשר מתוכה יתבארו קצת מדברים האלו אעתיקהו פה. והנה נשאלתי בענין דו"ד שהי' בין השו"ב דכפר סטעבניק להשו"ב דק"ק דראהאביטש בענין שהשו"ב דסטעבניק טוען שכבר זכה בכפר טריסקאויטץ והשובי"ם מדראביטץ אומרים שאף אם זכה הרי הבשר שנלקח מכאן הוא לאנשי מקומות אחרים אשר יבאו שמה לימי הקיץ אל המרחץ דשם וגם במה זכה:
וזה תשובתי באשר כי בספרי חי' לחו"מ לא דברתי כלל מענינים האלו וגם ס' מ"ש נאבד ממני בעת המלחמה וגם הדברים רחוקים מכללי הש"ס בד"מ הצרכתי לחתור לקרב הענין אל הסברא קצת וזה החלי: ראשית הדברים אתחיל במה שראיתי בס' דברי חיים ת' יו"ד סי' ט' כ' וז"ל מעולם תמהתי במה שמנהג לומר על שו"ב ששוחט בישובים השייכים לחבירו שהוא מסיג גבול ולא ידעתי במה קנאו זה שהחזיק בו שיהא נקרא השגת גבול וכי נקנה הישוב להשו"ב שהחזיק לשחוט בו וע"פ דין דבר פשוט דאף בעה"ב בעיר יוכל לקבל לביתו שו"ב והרב אין יכול למחות בו רק במקום שיש תקנה שלא ישחוט שו"ב זולת שו"ב הקהל ואך נראה שהוא מטעם המבואר בסי' רל"ז דמלמד שהוא מושכר אצל בעה"ב דאסור למלמד אחר להשיג גבולו וה"ה בשו"ב וכו' דהוי עני המהפך בחררה דודאי איירי בסוף הזמן דאל"כ בלא"ה אין הבעה"ב יכול לדחותו ואסור להשיג גבולו ע"כ:
והנה הרב הגאון הק' הפריז קצת על המדה ולא ביאר דאם נדמהו רק למלמד יתרבו עלינו חלוקים הרבה ומשמע דאיירי בשו"ב העיר שנתקבל מאנשי העיר ושוחט גם בישובים ולא אדע במה יגרע שו"ב מכל התמנות שבעיר כרב וש"ץ ודומיהן וכלל גדול יש בידינו דכל דבר הנצרך בעיר שאין הדרך ליחיד להחזיקו מתמנה ע"פ אנשי העיר ועיין במ"א סי' קנ"ג דהמנהג שהולכין אחר הרוב או אחר ז' טובי העיר אם נתמנו ונתבררו מאנשי העיר ופשוט ג"כ דכל הישובים השייכים להעיר הם כאנשי העיר ויש להם דיעה בהתמנות הן לפי המנהג שהי' קודם שכל הישובים השייכים לבית החיים או לפי התפשטות המנהג כעת השייכים לפי דד"מ יש להם ג"כ דיעה בהאקרו"ט וכבר נתפשט המנהג דהאקרו"ט יש להם דין ז' טובי העיר כמבואר בס' משפט שלום אף שלא נתקבלו מהרוב כפי הד"ת רק שיש להם יותר דיעות מאחרים וא"כ אם בשעת מינוי שו"ב בעיר הן אם נתרצו בפירוש או שתקו ובטלי דעתם ולא מיחו בשו"ב שיאמרו שרצונם בשו"ב מיוחד בישובם א"כ הרי נתמנה שו"ב זה עליהם ואין יכולין לדחותו וא"כ אם האקרו"ט חלקו הישובים לשו"ב שלהם זכה בחזקת הישוב וממילא הוא תוך הזמן כל ימי חייו כמבואר בחת"ס דאף בקבלו רב לזמן אף שלא כתבו רק זמן ידוע מ"מ אין יכולין לדחותו ורק כפי המנהג נכתב ג' שנים כימי שכיר כידוע וה"נ בשו"ב והוי כתוך הזמן ואין יכולין לגזול ממנו השכירות כמלמד תוך הזמן ופשוט וגם זה פשוט דאין שייך בזה דנאמר דהוי דבר שלא בא לעולם דבשכירות פועל לא שייך כן וגם יכולין לחייב עצמן בדבר שלא בא לעולם לכן ודאי דקנה ואין להסיג גבולו:
אמת כי זה איזו שנים בא לידי איזו רגעים ס' שו"ת אבן יקרה וראיתי שכ' דשו"ב לא קנה דהרי לא קצבו לו שכירות ובנוטל מכל בהמה ששוחט אין לו שום חזקת שו"ב דלא הבטיחו לו כלום שהרי אינם מחויבים לשחוט ופשוט דא"צ להשיב ע"ז ושליח שנשלח למכור בעד סך מסוים והמותר יהי' שלו הוי ש"ש וקנה עיין סי' קפ"ה בחו"מ וכן הוי רבית אף באם אין ודאי שיהי' ריוח דאותו ספק הוי ריוח באלו קצבו לו ולא הייתי רוצה להביא דבריו רק להוציא מלב התלמידים שאין משתמשין כל צורכן וישישו לקראת מציאה כזו שמצאו לכן כתבתי לבל יטעו. ובל"ז דבר ידוע שהוא שוה הרבה דודאי לא יניחו מלאכול בשר ופשוט ולפ"ז אם נתקבל שו"ב בכונסת לישוב או מדעת האקרו"ט ודאי אין אחר יכול להשיג גבולו ויוצא בדיינים כגזל גמור ואין להאריך בזה:
ואכן נדבר בשו"ב שהחזיק באיזה ישוב שלא מדעת האקרו"ט ורק שלא מיתו בידו וגם הישוב לח נתנו לו כתב כונסת בזה פשוט בעיני דלא שייך בזה שתיקה כהודאה או מחילה להבא שיתחזק בזה ורק שתקו למה ששחט וקיבל שכר שחיטה והיינו דלא הי' להם נ"מ מי ישחוט ובודאי דעתם שאם ירצו יקבלו אח"כ איזה שו"ב אשר יתרצו בו ובזה נראה דאף למלמד לא דמי ואין בזה השגת גבול דהרי צריך להבין החילוק בין מלמד לבין הא דקיי"ל כר"ה ברי' דר"י המבואר בחו"מ סי' קנ"ו דאין יכול לעכב על מי שרוצה להיות אומן או לקבוע חנות אצל חנותו של חבירו ונראה דהחילוק בזה או דמלמד הוי פיסוק חיותי' לגמרי גם במלמד יש קצבה מה שנוטל מבעה"ב אבל אומן וחנות אין לו קצבה ויכול לומר מי שירצה ילך אצלך או יבא אצלי וא"כ ודאי שוב לאומן דמי שאין לו קצבה ויכול לקבוע חנותו אצל חנותו של חבירו:
גם לא דמי כלל לעני המהפך בחררה ל"מ להסובר דבהפקר ומציאה לא שייך עני המהפך בחררה ה"נ שו"ב לא שייך ילך וימצא אחרת דהרי כל מה שיזכה הוי כמציאה דשחיטה זו אינו מונע אותו משחיטה שאח"כ רק אף להסוברים דאף במציאה שייך דין זה כבר מבואר ברמ"א דעני דוקא ולא עשיר ובלא"ה קיי"ל כדיעה א' וא"כ הי' נראה פשוט דאין בזה השגת גבול ואולי יש בזה איזה תקנה או מנהג שאין ידוע לי:
ואך מ"מ, לחקור בו קצח בדין אומן דפסקינן דיכול לירד למבוא שיש אומן כזה ואין יכול לעכבו וגר מעיר אחרת יש בו פלוגתא בש"ע סי' קנ"ו ומקודם אומר מה שהאריכו הרבה אחרונים בהא דאמרו ואח אשת רעהו לא טימא שלא ירד לאומנות חבירו וכן לא עשה לרעהו רעה דרשו כן ואמרו קצת אחרונים בתשובותיהם שאין זה רק מידת חסידות ובעניי דבריהם צ"ע דהרי אף פיסוק חיותי' ועני המהפך בחררה לא מצינו מקור מן התורה רק תקנתא דרבנן וע"כ דכל מה דאמר יחזקאל תקנו בו תקנה ואיסור כפי המבואר בש"ס באיזו הוי איסור לכופו ובאיזה הוי רק רשע וגם פליגי בש"ס באיזו ענינים בכונת הכתוב ולפ"ז יצא לנו דכל מה שלא עשו תקנה, אף מידת חסידות אין בו כך נראה לפענ"ד:
ועתה נדבר מהנ"ל והיינו בפלוגתת הרמב"ם והתוס' הנ"ל בסי' קנ"ו דהרמב"ם ס"ל דאף דהוא גר מעיר אחרת יכול לכנוס אף להמבוא שיש בו אומן זה והתוס' ס"ל דמ"מ יכול למנעו ממבוא זו והש"ך שם ס"ק ג' הקשה להרמב"ם דמאי בעי ר"ה ברי' דר"י אי בר מבוא אבר מבוא אחריתי יכול לעכב וכי גרע מבר מתא אחריתא דאי שייך בכרגא דהכא אין יכול לעכב בשלמא להתוס' דלגר מעיר אחרת יכול למונעו מאותו מביא רק מהעיר אין יכול למונעו שפיר בעי אי יכול בר מבוא לעכב למבוא בר מבואה אחריתי מאותה העיר אבל להרמב"ם קשה ובעניי לק"מ די"ל דהרמב"ם ג"כ מפרש כהתוס' ופשיטא לי' דיכול לעכב העיר בשאין נותן בכרגא ובנותן מס אינו יכול לעכב העיר מיהו בעי אם יכול לעכב המביא דאם נאמר דיכול לעכב המביא אבן עיר אחרת ודאי דיכול לעכב אבר מבוא מעירו שלא יכניס למבוא דאיך נאמר דעל בן עיר אחרת אין יכול לעכב העיר רק המבוא ובן עירו אף המבוא אינו מעכב הרי תיכף בן עיר אחרת שיכניס לעירו יהי' בן עירו ואיך יעכב המבוא וכי רק על שעה אחת יכנוס לעיר ושעה שני' למבוא ובפעם אחת למבוא מעכבו וע"כ דמ"ש דיכול בצד חנוחו היינו אחר דקיי"ל לקולא האיבעיא ואינו יכול לעכב אבר מבוא אחרת ה"ה דאינו יכול לעכב אבר מתא אחריתא כמ"ש כיון דיכול לבא להעיר הוי רק בר מבוא אחריתא ולדברי התוס' יש לעיין עד אימת נקרא בר מתא אחריתא שלא לכנוס למבוא רק אינו ראוי לעני כמוני להכריע בין הקדמונים ואך לדעתי דא"צ כלל לפלפל בזה כי כבר כ' הבית אפרים הובא בפ"ת ס"ק ג' דמעולם לא שמענו למחות ביד בונים אכסניא וחנות בצד חבירו ולא שייך בזה פיסוק חיותי' וא"כ אף שו"ב שאין לו כונסת מישוב זה ודאי דג"כ אין לו רק דין אומן ואחר יכול לקבוע שם ולפענ"ד לא מצאתי בזה מידת חסידות יותר מפותח חנות בצד חנותו ש"ח:
והנה ראיתי בשם החת"ס דאף דאין אנו דנין דין מערופיא זה רק מערופיא עכו"ם אבל מערופיא ישראל סמכא דעתי' ואסור להשיג גבולו והנה אף שהי' לי תחילה קצת ראי' לזה מדברי הרמ"א שכ' ויש מתירין דנכסי עכו"ם הפקר משמע רק בעכו"ם ואכן בעניי הוא תימה דלא נזכר כלל מערופיא ישראל בשום מקום וכתבו בלשונם ישראל דיש לו מערופיא עכו"ם משמע דאין שייך כלל מערופיא בישראל ובעניי פשוט להיפך דאיך יזכה בנכסי ישראל ופשיטא דאין דנין רק, בנכסי עכו"ם הוי כמרחיקין ממצודת הדג וכבר זכה הראשון מהפקר ולשון הרמ"א דכתבו היש מתירין נכסי עכו"ם הפקר, לכל הקודם הוא רק מושאל מדיעה הקודמת דדנין מערופיא דזכה ראשון מן הפקר כתבו דהוא הפקר לכל הקודם או מלשון הש"ס גבי קנה שדה מעכו"ם ונתן מעות דיכול אחר לזכות בה דהעכו"ם סילק עצמו אף דהקונה השתדל ועיקר החימה לי דהרי מערופיא ישראל הוא הדין דגמר' דבני מביא אינו יכול לעכב ועושה חנות בצד חנותו של חבירו ובפרט אם הוא טובת הלוקחים וראיתי בס' מ"פ הביאו וכ' סמך לזה מדברי הרשב"א שבב"י ואין נראה דהרשב"א כ' דדנין דין מערופיא ושר שעובד גבי' חייט אסור להשיג גבולו וכ' ע"ז דדמי לבכור שנוטל פ"ש בזרוע ולחיים ופשוט דרק מערופיא עכו"ם דזה לשיטתו מדמהו למתנות כהונה ולמכירי כהונה דאין להישראל רק טוה"נ אבל לא שיזכה בנכסי ישראל אך ביען כי תשו' החת"ס אינו ת"י לא אדע מה לדון בי' ואין עלי אחריות ס' שאינו ת"י כי לפענ"ד הוא כמ"ש:
וגם קודם שנבא לדין שלפנינו עוד צריך לנו לבאר בקהל שקבלו שו"ב אם האיסור עליהם או על שו"ב האחר דאז ודאי אסור להשיג גבולו אך אם האקרו"ט עצמם קבלוהו אם שבעה טובי העיר יכולין לתקן שלא ישחוט שו"ב אחר דהוי דבר דהוי רווחא להאי ופסידא להאי כי אף שדבר זה מבואר בש"ע סי' ב' שכ' הרמ"א וכן נוהגין שיכולין לחקן אף במילתא דהוא רווחא להאי וכו' מ"מ הרי כ' הנו"ב על דין זה דמשמע מדברי הרמ"א דמן הדין אין יכולין לתקן רק דכן המנהג וא"כ בבא לדין צריכין לברר אם המנהג הוא כן במקום הזה ואך בס' משפט שלום כ' עליו דמלשון הרמ"א משמע דכן המנהג ואין לשנות עיי"ש בסי' רל"א. והנה אמת הוא כי בכל מקום שכ' הרמ"א וכן נוהגין נהגינן בתרי' בכל מקומותינו שאין לשנות מ"מ הרי סיים והפקירן הפקר כפי המנהג וגם אח"כ סיים הולכין אחר מנהג העיר משמע דאין המנהג פשוט ואך נראה כי גם במה שיכולין לתקן ברווחא להאי ופסידא להאי הביא המ"ש שם מחלוקת דדוקא בדבר דהיום יש פסידא להאי ביען יש לו למכור ועשו שער שעי"ז יהי' לו פסידא אבל מחר יהי' הוא הקונה וירויח גם הוא בתקנתן אבל מקום דתמיד יהי' לאחד הפסד אין בכחם לתקן וי"א דאף בכה"ג יש כח לטובי העיר לתקן. והנה עכ"פ דין זה נלמוד מדברי הנו"ב דכ' דמן ד"ת אין יכולין לתקן ורק מדברי הרמ"א דהמנהג הוא כן כמ"ש הרמ"א ואכן אין לנו לפרש יותר מן ההכרח אבל במה שהוא לעולם פסידא לזה אין בכחם לתקן רק אם המנהג ידוע וא"כ כל מה שיסתפק בזה הוי ספק במנהג או בהתקנה והולכין אחר ד"ת:
ואף אם ימצא לאחד שיאמר שיכולין טובי העיר לתקן מדין תורה דכן קצת משמע ממה שכ' דיש להם כח כב"ד הגדול ולאיזו דבר כ' כן משמע קצת דיש כת מדינא ואנן ידוע כי האקרו"ט אין דינם כז' טובי העיר מדינא דהרי אינן רובן מתוך כולם ואין להם רוב דיעות מאנשי העיר רק מי שיש לו יותר דיעות הוא נברר אף דרוב אינו מסכימים ורק בם מ"ש הנ"ל כ' דכן המנהג שיש להם כת טובי העיר ואולי הוא משום דינא דמלכותא א"כ ודאי צריכין לברר אם כן הוא המנהג וא"כ איך יכולין לתקן שלא יבא שו"ב אתר לגבול זה כיון דלעולם הוא פסידא שלו ואך מ"מ לכאורה אין נ"מ בזה דנהי דאין יכולין לתקן על השו"ב עכ"פ הרי בידם לתקן ולאסור על העיר ואסורין לקבל שו"ב אתר ואף אם אחד לא ירצה רק לשחוט אצל שו"ב אתר הרי אסור לשו"ב אתר לבא ולסייע ידי עוברי עבירה ולהשיג גבולו כיון דהוא גזל ועושק שכר שכיר ואך מ"מ יהי' נ"מ לנידון דידן ויתבאר להלן:
וכ"ז דברנו באם האקרו"ט קבלו שו"ב אבל אם יושבי עיר עצמם חתמו וקבלו שו"ב לכאורה הי' נראה דיש לו דין אחר דהרי מבואר בסי' קנ"ו דיכולין אנשי עיר למחות לאחד שלא יבא לסחור לעירם וא"כ ודאי דיכולין לאסור על אחר שלא יבא לעירם מחמת חזקת ישוב חוץ מיומא דשוקא כמבואר ואמת כי נראה קיצור לשון בדברי הש"ע ובטור מבואר דרק יכולין לאסור חזקת ישוב על מי שאין שייך במס העיר למלך זה וכ"ז לא שייך היום. ואכן ראיתי בס' משיב כהלכה מהגאון מפשעווארסק כ' דכל דין זה מדינא דמלכותא הוא כאשר אנו רואים דנכרי מעיר אחרת אם אינו יום השוק השופט מוחה בידו שלא לפתוח חנותו וא"כ י"ל דאף היום יכולין לאסור חזקת הישוב ואם התירו לאחד ולא לשני יכולין למחות בהשני ואך דבריו צ"ע דהרי במה דמבואר בש"ס דביום השוק יכולין למכור כיון דבאין קונים ממקומות אחרים פליגו בזה הרמב"ם ותוס' דהרמב"ם סובר דביום השוק יכולין למכור אף ליושבי העיר כיון דהרוב ממקומות אחרים והתוס' ס"ל דרק לאחרים יכולין למכור ואי משום דינא דמלכותא נחזי האיך הוא דד"מ וצ"ל דאה"נ דחז"ל תיקנו קרוב לדד"מ ותקנת חכמים הוא וא"כ צ"ע קצת בשייך לכרגא דהכא וא"כ בדין שלפנינו יהי' איזו חלוקים:
והנה החלוקים העולים לפי כל הנ"ל דהיכי דפסק תיותי' לגמרי ודאי אסור לשו"ב השני לכנוס בגבולו אף אם לא קבלוהו רק החזיק בעצמו. והיכי דקבלוהו אסור לשו"ב שני לכנוס לגבולו אף שלא פסק חיותו אבל לא קבלוהו יכול אף אחר לבא ולשחוט ואין בזה השגת גבול ואך אף בקבלוהו כל האיסור הוא אאנשי ישוב זה ולא לאחרים הבאין לכאן וכן מבואר ג"כ בפ"ת סי' קס"ג דאין יכולין לתקן על אנשים אחרים הבאין ממקומות אחרים והוי כיומא דשוקא:
ומעתה נבוא לדין שאלתכם ששאלתם דהכפר סטעבניק שהחזיק שם השו"ב הוא שייך לעירכם דראהביטש וגם הכפר טריסקאוויטץ וכבר כתבתי דאם האקרו"ט ויושבי טריסקאווויטץ לא נתנו חתימתם יכול אף אתר לבא לשם ולשחוט ואין בזה השגת גבול ואך אף אם יושבי טריסקאוויטץ נתנו חתימתם לשו"ב דסטעבניק ומסתמא היו יכולין לחלק עצמם מהעיר וזה הדבר מבואר לנכון בשו"ת בית יצחק מהגאון מלבוב בח' יו"ד (אינו אתי כעת) דבשעת קבלת שו"ב לעיר יכולין לקבל שו"ב לכפר ישוב שלהם כיון דלא נתרצו לו ואף אם לא דברו מזה מ"מ הרי האקרו"ט מחלו להם ולא מיחו בידם מ"מ הרי בארנו דאין יכולין לתקן על שו"ב אחר שלא ישחוט והאקרו"ט אין יכולין לתקן על אנשים הבאין להמרחץ ממקומות אחרים וכבר כתבו דהמנהג כהרמב"ם דביומא דשוקא אף לאנשים יושבי העיר יכולין למכור:
גם בזה י"ל דאף דנתרצו האקרו"ט לשו"ב דכפר סטעבניק מ"מ לא נתרצו לאסור על אחר ובפרט על שו"ב של עירם די"ל דחזקת הישוב עדיין נשאר לאקרו"ט:
עכ"פ בנידן שלפנינו דבא שאלתכם דשוחטי עיר דראהאביטש שוחטין בעירם והקצב מוליך הבשר לכפר טריסקאויטץ לא ראיתי שום חשש מכמה טעמים האחד דאף האקרו"ט אין יכולין לאסור על שו"ב אתר מלשחוט וגם חזקת ישוב אין שייך בזה ובפרט לאנשים אחרים ויכולין הקצבים למכור אף להישוב דהוי כיומא דשוקא וגם בלא זה הרי לא אסרו לעצמן שחיטות אחרים ממקום אחר וכמה בשר ועופות ממקומות אחרים באין גם לעיר דראהביטש ופשוט דאף מנהג אין בזה גם לרב שנתחייבו רת"ש בסידור קידושין לא שמענו מעולם שאין רב מסדר קידושין במקומו לנכרים הבאין לעשות נשואין ממקומות אחרים וא"כ אין זה צריך לפנים דאין להשו"ב דטריסקאוויטץ טענה על השו"ב מק"ק דראהאביטש ולדעתי אין בזה פקפוק כלל. דברי ידידם וכו': אגב אכתוב עוד במה שבא לפני משפט באשר כי השו"ב שבעירם לא לקח קצבה רק נתנו לו כונסת על חצי הזביחה וכן לשני ועתה רוצים לקצוב להם שכר פחות הרבה ממה שהי' להם בלא קצבה והנה בנותנים להם פרנסה בהרחבה לא יכולתי להזדקק להם כי לפי הנראה כן הוא מנהג כל עיירות אשר נתרבה הזביחה בכפלי כפלים ובפרט אם האקרו"ט מוסיפין על שכר הזביחה מהקצבים לפי רצונם אין להשו"ב טענה ובכל המקומות הגדולות קבלו השו"ב תחת ידם ונותנין להם קצבה ואך המשפט הבא לפני רצו לעבור הדרך על השו"ב ולפחות להם שיהי' פרנסתם בדוחק ורצה בורר הקהל לומר כי טובי העיר יכולין לתקן אף במקום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי:
והנה לפענ"ד חוץ ממה שבארתי דצריכין לברר כי נהגו אף בזה וכמ"ש הנו"ב אף בל"ז נראה דלא שייך כלל לזה לשון תקנה רק גזל ממש ויכולין טובי העיר רק לתקן ולא לגזול ולעשוק שכר פעולה ממה שקצבו להם והרי אף דבר שאין לאחד רק זכות אף כל העיר אין יכולין לבטל כמבואר בש"ע או"ח סי' קנ"ג סעיף י"ז דמי שהי' בביתו ביהכ"נ אין יכולין לשנותו לבית אחר ויותר מזה מבואר דבכל המנויין כל אחד יכול למחות והוא מטעם דאין יכולין לגזול זכותו חוץ התקנה המבואר מדברי המ"א שם לילך אתר הרוב והאיך יעלה על הדעת שיוכלו לגזול ממה שקצבו לו והמרדכי לא איירי רק בטובי העיר שקבלו בני העיר על עצמן שיקצבו ויחלקו המם לפי דעתם וכל אחד אומד דעתו לשם שמים והי' מנהג בעיר שלא לקצוב מס על נכסיו בשדות רק כפי ממון שיש לו והי' דעת המרדכי דודאי מהסברא שיתנו גם מהשדות רק דהי' מנהג שלא יתנו וע"ז יש שרוצים לומר דגם זה יכולין לחדש אף דאיכא פסידא להאי לפי המנהג שנהגו ושם ודאי אין כיון גזילה דאדרבה לפי הסברא צריך ליתן אף מהשדות ובזה יש שם מחלוקת אם יכולין להוסיף מן המנהג אבל אין זה ענין למה שזכה אחד בדין כמו שכר פעולה דודאי אין יכולין לעשוק ולגזול שכר שכיר וגם זה פשוט דאף אם נתרבה הזביחה ובעת שנתקבלו הי' פרנסתם מצומצמת מ"מ אין יכולין בני העיר לומר הרי ירדתם לשכר דודאי נחתו אדעת זו דאף דעכשיו השכר מועט מ"מ ודאי דיתרבה וגם אדרבה דרך העולם להוסיף למשמשין ברואין שפרנסתם מצומצם. והמעיין בכל התשובות שבס' משפט שלום יראה שאין דומה לנידון דידן ואבאר קצת ענינים כדומה ברוצין לתקן שכל מי שימצא מציאה יחזור אפי אחר יאוש אין ידוע בשעת התקנה מי המוצא וכן במה שיכולין לקצץ שכר פועלים ושערים הוא בשני אופנים או דאין התקנה רק על הלוקחים שלא יתנו יותר או אף המבי"ט דס"ל דיכולין לכוף למכור בשער שקצבו הוא רק משום דרוצין ליקר השער יותר מהראוי ואין זה בכלל פסידא ודו"ק: מ"ש בפ"ת סי' ג' ס"ק ב' עמ"ש סי' כ"ו: