אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן א
אבני החושן - הקדמה:
הקדמה ב"ה אהלל שם השם בתוך רבים אשר טוב גמלני וזה קרוב לשלשים שנה אשר יצא ספרי "אבני משפט" על ח' אה"ע ונשא חן בעיני כל רב וצורב ומאז עד עתה היו לי געגועים להוציא חבורי על כל ד' חלקי הש"ע ולא עלתה בידי עד עתה אשר עזרני השי"ת להוציא לאור ספר הנוכחי אבני החושן ואבקש יכל מעיין בספרי שיעיין בעת למודו כי אין לי לשון למודים וכבר אמר לי ידידי המנות הרב הגאון ר' מאיר אריק זצלה"ה אב"ד בק"ק טארני כי גתן עין לכל חבורי על אה"ע ולא השאיר אף דבר אחד ואמר כי כל דברי מזוקקים ונכונים וברורים (רק כ' לי כמו שמונה דברים אשר מצא בספרים שקדמוני כמו בס' המקנה שלא הי' אתי) הרב הגאון הנכבד מו"ה יהושע פנחס באמבאך ע"ה בעה"מ ס' שו"ת אהל יהושע אמר בי עליתי על כולם (כזה"ל עהר האט אינז אללע איבערגעטראפין) וכל מעיין בספרי יתפלל עבורי מאת השי"ת שאזכה להדפיס חבורי על או"ח ויו"ד כי תה"ל הכל יעידו כי ספרי יכול להתדמות לספרי דורות שקדמוני מאה שנה ואך ביען כי לשוני קצת אינו מסודר בלשון למודים אבקש לעיין בישוב דעת ואכתוב לדוגמא אשר רב אחד אמר לי שאינו מבין מ"ש בתי' שם לאה"ע סוף סי' כ"ו שכתבתי דרך חידוד ודרך אגב לכן אם אפרשו כאן ואם יש למעיין ספרי אבני משפט הנ"ל יראה איך יעיין בו ומזה ישפוט על כל הספר:
ושם הקשיתי בפשט הש"ס ריש החובל דילפי ר"א ור"פ דעין תחת עין ממון דהרי אמרה תורה ורפא ירפא ליתן ריפוי במקום נזק וצער במקום נזק ואי אמרת עין ממש כי היכי דהאי בעי אסיא ההוא נמי בעי אסיא והוי לי' צערא עיי"ש והדבר אינו מובן כלל דמה לנו בזה שהוא צריך אסיא וכי מפני זה לא ישלם הפסד שהפסיד לחבירו והוא תימה לכל מעיין ואמרתי דהנה הקשיתי למה רא ילין בפשוט דהרי כדי רשעתו כתיב משום רשעה אחת אתה מחייבו ולק"מ ואיך נסמא עינו דהוא חמיר ממלקות (מבואר שם וגם ריפוי וע"כ דעין תחת עין ג"כ ממון והוא קושיא נאה ותרצתי דאין לפטור משום כדי רשעתו רק היכי דהוא עתי שמות כמו סימוי עין והיזק ממון מטעם אדם המזיק אבל אם הוא שם אחד כמו דכתיב כאשר עשה כן יעשה לו אין זה שתי רשעיות כיון דעין סימא וגם ממון והוי כאשר עשה וראי' לזה מדבדי התוס' כתובות (ד' ל"ב ע"ב) ד"ה שלא השם דכתבו דאין סברא הני דרצו להלקותו וגם להפסידי ממון דלא נעביד בהו תרתי ונראה כונתם כמ"ש דזה רק רשעה אחת כאשר זמם וה"נ כאן ולפ"ז הכל ניחא דאין לנו לחייבו תרתי דקלב"מ מה תאמר כאשר עשה כן יעשה לו הרי כבר גם הוא בעי אסיא ונתקיים כאשר עשה:
והנה אגב אבאר שראיתי בפ"י שם שדחה דברי התוס' מדינא והרי מצינו ובסנהדרין ד' ט') נהרגין ואין משלמין ממון אף דרצו לחייבו תרתי ולפ"ז נדחו לכאורה גם דברי אך בעניי אמרתי כי לק"מ לפי מה שהסברתי כונתם דלא כתבו כן התוס' רק במלקות וממון דנפקא מכדי רשעתו וכיון דזממו הוי רשעה אחת אבל מיתה וממון דנפקא מלא יהי' אסון הא אם יהי' אסון לא ישלם לעולם היכי דחייב מיתה לא ישלם ודו"ק כי זה נכון הראיתי רק לעיין בספרי גם ציינתיו יען כי הוספתי לתרין קושיות הפ"י ובזה אבקש עזר מכל לומדי זמנינו לסמוך אותי כי יותר מכחי עלה הוצאות להדפיס ספרי וכל מעיין יחזיק לי טובה ואקוה כי יתנו עין לדברי: דברי הכותב בלב נבאב שלמה רייזנער בן לא"א אשר זעליג רייזנער ונכד להרב הצדיק הקדוש ד' מנחם מענדיל מק"ק פריסטאק ורימאנאוו זי"ע: חו"מ
סימן א:
הלכות דיינים:
סימן א:
א) בזמן הזה דנים הדיינים. עיין בהמפורשים דאין כח להדיינים בזמן הזה רק מדרבנן וז"ל האורים אבל בזמה"ז בטלה מצוה של מינוי הדיינים רק חז"ל מתקנות העולם תיקנו אף שאינם סמוכים ושליחות דקמאי עבדינן וכל דתיקון רבנן כעין וכו' לכן צריך להושיב דיינים בכל עיר וכו' ובעיני הוא תימה דהרמב"ם כ' דהא דבני נח מצווין על הדיינים היינו להושיב דיינים וא"כ וכי גרעו ישראל מב"נ וא"כ ודאי הי' נראה דהדין שכ' הש"ע סי' ח' דבאין חכמים שידונו מ"מ ישיבו הטובים שבהם הי' נראה דמדאורייתא הוא והנתה"מ ס"ק א' הביא דהרמב"ן והרשב"א כתבו שהוא מדרבנן י"ל דהרמב"ן לשיטתו דבני נח אינם מצווים על העמדת דיינים רק מה שמצווין על הדינים ר"ל שלא לגזול ולגנוב ואף לשיטתו נראה דאם רואין שהם פרוצים חייבין למגדר כמ"ש בסי' ב'. ובמקום אחר כתבתי דהא דאמרינן ב"ד חייב כגון מי שאין לו אב דחייבין ב"ד למולו וכדומה בזה כל ישראל נקראין ב"ד וה"נ כאן חייבין כל ישראל למיגדר אבל א"צ להושיב דיינים שלא יפרוצו אבל לשיטת הרמב"ם לכאורה קשה מה שאמרו בש"ס דעבדינן שליחותייהו משום נעילת דלת ולמה לא יתחייבו אף באין סמוכין עכ"פ כבני נח ואף שראיתי בפי' המשניות להרמב"ם סוף פ' גיד הנשה שכ' שכל אלו המצות שנאסרו אינם מפני שהקב"ה אסר לנח או שנצטוה אברהם אע"ה רק שמרע"ה אסר לנו כמו שנצטוה בסיני עיי"ש ואכן פשוט דמ"מ לא נתבטל שום מצוה וליכא מידי שאסור לב"נ והותר לישראל ולכן הי' נראה בעניי דרק לדון בספיקות ואין הגזילה ידוע ורק להשביע וכדומה בדברים שאינם מצד הסברא ורק מגזה"כ צריך שליחותייהו אבל ביודעין שזה ודאי חייב לזה צריכין בודאי לדון ואולי יתיישב בזה מ"ש הרמב"ם דשבת וריפוי גובין בזה"ז והקשו עליו דמילתא דלא שכיח לא עבדינן שליחותייהו ולפי הנ"ל י"ל דזה הוי דבר ידוע ואין דומה לנזק דצריך שומא כעבד לכן הדין רק לכופו שיפייס לבעל דינו כן הי' נראה קצת לפענ"ד ואך צ"ע כי לא ראיתי ספר שיתעורר בזה:
ב) וכן כל הקנסות שקנסו חכמים כתוקע לחבירו וכו' אין דנין. התומים סוף ס"ק א' הביא דברי המרדכי ס"פ המניח דמשמע מדבריו דתוקע לחבירו דא"צ לשומו כעבד דשומתו ידוע מגבין בבבל והקשה מהא דמילתא דלית בי' ח"כ לא עבדינן שליחותייהו וכן בהא דאמר לרכובה שלש שלח לי' קנסא קא מגבית בבבל ונראה דהנה לקמן סעיף ה' כ' הרמ"א כל קנסות שקנסו חכמים על תקנתן גובין בכל מקום ולכאורה הוא שלא כדברי המחבר כאן ונראה אף שהרמ"א הביא זה בשם המרדכי וע"כ דפירש דברי המרדכי דפ' השולח דמחלק בין היכי דהוא קנס חכמים לבין היכי דעשו תקנה וגזרו דמי שיעבור על התקנה יקנוס בכך וכך אז דנין. אכן המעיין במרדכי שם משמע דסבר דכל קנס חכמים גובין דז"ל שם דהא דאין דנין דיני קנסות בבבל היינו קנסות הכתובות בתורה כאונס ומפתה אבל דברים שבאין חכמים לקנוס מעצמן כגון ע"י תקנתן קונסין בכל מקום ע"כ הרי דכל קנס הבא ע"י תקנת חכמים גובין ומה שהקשה התומים מהא דרכובה שלש אדרבה משם נראה דיהי' להמרדכי תנא דמסייע והוא רש"י דפירש שם וז"ל מנהג דיינים כך הוא ע"כ ואינו מובן למה לא פי' כפשוטו דכך אמרו חכמים משמע דסובר ג"כ כהמרדכי דבתקנת חכמים גובין לכן פירש דרק מנהג הדיינים הי' כך וא"כ אין שומתו ידוע לכן שלח לי' קנסא קמגבית בבבל אבל (כד: ל"ו) בהתוקע לחבירו לא משמע ברש"י כן:
ג) אין דנין אותו אלא מומחין. התומים ס"ק א' הביא דהב"ח כ' דדוקא לכפי' בעינן מומתין אבל בדין בעלמא בלי כפי' לא בעי מומחין והקשה עליו מדברי התוס' סנהדרין (ד' ב') ד"ה לבעי מומחין דכתבו וז"ל דבגיטין לענין מילי דכפי' איירי אבל אלקים לאו אמילי דעשוי איירי אלא בדין בעלמא הרי דאף בלא כפי' בעי מומחין ע"כ ולא אבין למה דחה דברי הב"ח הרי בעצמו פירש כונת התוס' דמתרצים בזה מה שהקשו דכאן משמע דיליף מומחין מאלקים והתם יליף מלפניהם ומתרצים דבגיטין איירי בשאר דברים כמו גט שדינו חרוץ וא"צ המומחין רק לכפי' וזה אין למילף מאלקים דהתם בדין איירי ע"כ וא"כ שפיר יתפרש דאלקים נמי בכפי' לדין איירי ולשאר דבר כמו גט יליף מלפניהם ותרווייהו איצטריך דלפניהם אאלקים קאי וכן מפורש בתוס' ב"ק (ד' ט"ו) שכתבו דמלפניהם יליף שאר דברים דאין כופין רק במומחין ומשמע שם כמ"ש ולא דבשאר דין איירי בלא כפי' וגם לפי דברי התומים יקשה דשם בתי' הראשון כתבו התוס' דמאי דאמר בגיטין דיליף מלפניהם אאלקים סמך ולפי תי' זה ע"כ דאף דין בכפי' איירי ולא משמע כלל מהתוס' דתי' השני חולק על תי' הא' עיי"ש אך בלא"ה נראה דהב"ח לא קאי לענין כפי' בכלי הדיינים רק איירי בכפי' לירד לנכסי הלוה וכפי' בכלי הדיינים יליף מאשר תשים לפניהם וא"כ ודאי הסברא פשוט כהב"ח ודבריו ברורים גם הקצות בס' ג' סק"א מיישב כן דברי הב"ת:
והנה מדברי התוס' האלו דכתבו דיליף כפי' דאינו רק במומחין משום דדרשינן מאשר תשים אלו כלי הדיינים יהיו לפניהם היינו לפני מומחין נשמע דרק במומחין בעינן כלי הדיינים והסמ"ע מפקפק בס"ק א' דלמה לא הביאו הפוסקים שהדיינים צריכין שיהיו לפניהם אלו הכלים יוכ' דאולי רק בסמוכין בעינן כלים אלו ולפי דברי התוס' הוא מוכרח וגם מה שהקשו דהא ר"ה אמר אפיקו לי כלי וכו' אדרבה משם ראי' דלא היו נוהגין כן בכל ב"ד:
ד) וי"א דוקא גזילות דשכיחי וכו' אבל גזילות ממש לא שכיחא ואין דנין. ראיתי בס' ים התלמוד הקשה מהא דב"ק (ד' ט"ו) דאמרינן גבי כלבא דאכל אמרי אי תפס לא מפקינן מיני' מאי קמ"ל דלא מפקינן הא אף אם תפס אחד בגזילה לא מפקינן. והנה אין כאן התחלת קושיא דהא מבואר כאן דאם הגזילה בעין מפקינן ושם לא מפקינן ולדברי הב"ח שהבאתי ס"ק הקודם דלדון בלי כפי' לא בעינן מומחין קמ"ל דשם לא מפקינן כלל וגם התם אם תפס שוב אין יכול הנתפס לחזור ולתפוס עיין נתה"מ ס"ק ה':
ה) עדים שהעידו שקר וכו' דנין אותן. הנתה"מ ס"ק ג' הקשה למה משלמין והרי אינו לוקה ומשלם ותי' כיון דבמקום מומחין חייבין ממון מכאשר זמם דאז משלם ואינו לוקה ממילא אינן בני מלקות לכן אף אנן דנין אותן ממון של דינא דגרמי והוציא דבמקום דאין עליהם חיוב מכאשר זמם אז פטורין לשלם אף עכשיו מטעם מלקות ואין חייבין מדד"ג ע"כ. והנה קושייתו בלא"ה לק"מ דאנן קיי"ל כר"י דחייבי מלקות שוגגין חייבין ואי לא ברירא לי' אי קיי"ל כר"י דאולי הלכה כר"ל דאף חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין דכן ראיתי לקצת מפורשים דכתבו דמשמע דרבא סבר כר"ל (ולקמן בה' חובל דחיתי זה) א"כ לא נתיישב ג"כ בתירוצו שכ' דכיון דיש ממון דכאשר זמם ממילא משלם אף שאר ממון דכבר הוכחתי בחידושי לאה"ע סי' כ"ו דהיכי דנפטר ממלקות ע"י ממון שגילתה תורה מ"מ עדיין נשאר עליו חיוב מלקות אליבא דר"ל דלהוי חייבי מלקות שוגגין אף דאינו לוקה ויפטר מממון אחר כמו דמשמע מתוס' כתובות ל"ב דכתבו דבושת ופגם היינו חובל דממונא משלם ולא לקי ומ"מ פריך שם הש"ס הא אינו לוקה ומשלם ופירשו התוס' דפריך למה משלם ואין כאן מקומו להאריך בזה. שיב מצאתי סברא זו בקצה"ת לקמן סי' ל"ת גם בלא"ה סברת הנתה"מ צע"ג דהא כאן התשלומין דכאשר זמם אין משלם וא"כ הוי רק חייבי ממון שוגגין וזה לא שמענו דיפטרו מן המלקות וא"כ ודאי עכ"פ חייבי מלקות שוגגין איקרי והדרא קושיית הנתה"מ לדוכתי' וע"כ הוא משום דקיי"ל כר"י אך דחקתי לפרש דבריו דכונתו דעדים לא איקרי בני מלקות כלל אך מ"מ העיקר כמ"ש: ו) עדים שהעידו שקר והוזמו והוציאו ממון ע"פ דנין אותן ומחייבין אותן לשלם. הסמ"ע ס"ק ט"ז כ' דוקא הוזמו דנאמנים האחרונים מן התורה וכו' צריך לי עיון גדול בזה דהרי התורה לא האמינה רק באם הוא עדות שאתה יכול להזימה וא"כ בזמה"ז מה לי הכחשה או הזמה כיון דאין דנין דיני קנסות ואף כי הטור לקמן סי' ל"ח כ' דאם באין על גופן של עדות מהדין שיהיו אחרונים נאמנים כמו עדות שמעידין בשנים שחיללו שבת ולפוסלן לעדות וא"כ אף בזה"ז נאמנים וע"כ הטור לסברא בעלמא כ' כן דהרי בש"ס אמרו חידוש הוא דמה חזית דציית להני וכו' וא"כ באם הוציאו ממון וא"א למיהדר אף בהכחשה באין על גופן של עדות ולקמן סי' ס"ח כתבתי דמשמע מהש"ס דכל שהעידו והיו נאמנים בתורת עדות אף בבאין להוציא מן העדים אין האחרונים נאמנים ואך לפ"ז בהזמה ג"כ למה יהיו האחרונים נאמנים בזה"ז ובפרט להסוברים דבממון נמי אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה הרי חזינן דאחר שהוציאו לא האמינה תורה האחרונים יותר ואיך בזה"ז יוציאו מהם וצע"ג לפע"ד:
ז) שהעידו שקר והוזמו הסמ"ע ס"ק ט"ז כ' דוקא הוזמו אבל הוכחשו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ועיין קצה"ח לקמן סי' ל"ח דאף בהוכחשו אם תפס מהם לא מפקינן מיני' ולדעתי צ"ע דא"כ אף בלי תפיסה כיון שכבר הוציא התובע ע"פ עדים הראשונים ועדים האחרונים באין לחייב העדים עצמן איך שייך שיאמרו הראשונים אנחנו ג"כ עדים לפטור עצמן וע"כ כונת הסמ"ע כיון דהיו נאמנים בתחילה בתורת עדות והתורה האמינתן אף לענין חיוב העדים אין האחרונים נאמנים וא"כ אף תפיסה איך יהני וצ"ע בזה לדינא:
ח) וכן אם תפס הניזק וכו' אין מוציאין מידו. עיין ש"ך ס"ק ט"ו בשם הרש"ל דאם תפס ע"י עכו"ם מוציאין מידו ועיין נתה"מ בחידושים דכ' דבהרש"ל לא נתברר דאף בדיעבד לא מהני תפיסה ולא כ' רק דאין לתפוס ע"י עכו"ם ולפענ"ד נראה דודאי אף דיעבד לא מהני דהנה בכל דאלים גבר ובכל תפיסה ע"י ספק ע"י פלוגתא ג"כ כ' הכנה"ג בשם מהרשד"ם הביאו השע"מ סי' קל"ח דלא מהני תפיסה ע"י עכו"ם וכן הובא בתקפו כהן ואני כתבתי דלפענ"ד צ"ע בדין זה דנראה דהרשד"ם לשיטתו דהמעיין בכל תשובותיו ימצא דסובר דכל דאלים גבר דינא הוא ואם תפס שוב אין חבירו יכול לחזור ולתפוס ממנו וכיון דדינא ותקנת חכמים הוא לא תקנו ע"י עכו"ם אבל לדידן דתפיסה רק מכח מוחזק הוא ולכן גם השני יוכל לחזור ולתפוס ויהי' הוא מוחזק א"כ אין סברא לחלק בין תפס ע"י עכו"ם או בדין ישראל. ואף שיראתי לחדש סברתי נגד דין הכנה"ג שהביא דין זה לפסק הלכה אכן תמכתי יסודי על מה שגם התקפו כהן הניח דין זה בצ"ע אכן עכ"פ בנידון דידן בקנס דמדינא הוא דכיון דאין ב"ד מומחין לקבל העדות היתה תקנת חכמים דיועיל התפיסה א"כ שפיר נלמד מדברי הרשד"ם דחז"ל לא תקנו תפיסה ע"י עכו"ם:
ט) תפס הניזק. עיין נתה"מ ס"ק ה' הביא דברי מהרש"ל דאף דבכל תפיסה יכול חבירו לחזור ולתפוס מ"מ בתפיסת קנם אם הניזק תפס וחזר מזיק ותפס ממנו מוציאין ממנו דכבר זכה הניזק בתפיסתו והנתה"מ הקשה עליו מדברי הרא"ש דכ' דלכן לא הביא הרי"ף מה דבעי בש"ם אי יש שינוי לצרורות לרביע נזק דבלא תפס בלא"ה לא גבינן ואי תפס מהני התפיסה לכל החצי ע"כ ולפי דברי המהרש"ל קשה דמ"מ הי' לו להביא בעיא זו דהרי נ"מ דרביע דהוא רק מטעם דלא גייבינן בבבל אי תפס אין חבירו יכול לחזור ולתפוס ממנו ורביע השני' דהוא משום בעיא דלא איפשטא אף אם תפס יכול חבירו לחזור ולתפוס ע"כ. ונראה לתרץ דהנה הרא"ש הוא מהסוברים דבכל דאלים גבר כשתפס אין חבירו יכול לחזור ולתפוס ממנו ואף דהש"ך מחלק בין כל דאלים גבר לבעיא דנשאר בתיקו דבתיקו הכל מודים דיכול לחזור ולתפוס אין מוכרח דהרא"ש יסבור כן דהוא בלא"ה סובר דבתיקו אין מועיל תפיסה כלל ורק לשיטת הרי"ף כ' זה לענין בעיא של צרורות וא"כ נראה דיסבור כשיטות הרי"ף דאף בתיקו לא מהני לחזור ולתפוס ואף דלכאורה הוא נגד הסברא דהאחד שהי' מיחזק מעיקרא יוכל חבירו לתפוס ממנו והשני שבא לידו בתורת חכירה שוב לא יוכל הראשון לחזור ולתפוס אכן כבר תמה התומים בזה בסי' קל"ח על הש"ך גבי ספק פלוגתא דרבוותא וכבר הראתי שם דלא על הש"ך תלונתו רק הרי כן מבואר בהמחבר ונראה לקרב זה אל הסברא די"ל דאף דנשאר הש"ס בתיקו הוא רק משום דהוא מוחזק לכן אף שהסברא נוטה יותר לזכות השכנגדו מ"מ מכח ספק אין מוציאין לכן מהני תפיסה אבל כשכבר בא ליד השני והסברא נוטה לזכותו שוב לא מהני תפיסה שהראשון יוכל לתפוס ממנו ובפלוגתא דרבוותא דהפוסקים דימו זה להא דדיינא דעביד כרב ושמואל עביד ודיינא דעביד כר"א והוציא עבד ועביד אינש דינא לנפשי' לכן מהני תפיסה יש ראי' למ"ש דהא בהך דדיינא דעביד כר"א מבואר בש"ס דהסברא נוטה לדבריו דהא אמרו הבו דלא להוסיף על רב ושמואל כמבואר סוף פ' כל הנשבעין וא"כ איך למדו כל פלוגתא דרבוותא וע"כ דדעתם דבכל פלוגתא דרבוותא שייך סברא דאותן המזכין המוחזק צרפו לסברתם חזקת המחזיק והרא"ש באמת אין סובר כן וסובר דבתיקו לא מהני תפיסה לכן עכ"פ בשיטת הרי"ף י"ל דסובר הרא"ש כמ"ש דאין השני יכול לחזור ולתפוס ונראה ביותר דמוכרת הוא לפי' מ"ש הרא"ש בכל דאלים גבר דאין סברא שיוכל השני לחזור ולתפוס ויהיו כל ימיהם במריבה וא"כ סברא זו שייך נמי בתיקו ויסבור כן הרא"ש לכן שפיר משני לפי סברתו דבצרורות כיון דצריך תפיסה לא הביאו הרי"ף האיבעיא ואין חילוק בין רביע דצרורות לרביע השני והרש"ל דסובר דבכל הדברים יכול לחזור ולתפוס לא יפרש דברי הרי"ף כהרא"ש וא"כ כאן גבי קנם דברי מהרש"ל ברורים דכיון דהניזק זכה מתקנת חכמים ודאי אין סברא דיוכל השני לחזור ולתפוס ודו"ק:
י) אין מוציאין מידו. הש"ך ס"ק ט"ז כ' דאף אם הודה קודם שתפס אין מוציאין מיד התופס וזה הוא דעת הרמב"ן דעכשיו לא מהני הודאה לפוטרו כיון דצריך הודאה דוקא בב"ד ואנן לאו ב"ד אנן אכן הראב"ד כ' דאם מקודם הודה שפיר הוי מודה בקנס ושוב לא מהני תפיסה ועיין טו"ז יו"ד סי' רס"ז שכ' ליישב מה שהקשו עליו מא דר"ג דלאו בב"ד הוי משמע דהודאה צריך דוקא לפני ב"ד ולדעתי לא ידעתי שום קושיא בזה ודברי הראב"ד פשוטים לשיטתו דהרי הראב"ד סובר דבלא עדים תפיסה לא מהני ואף בלא הודה הרי דקנס דוקא עדים בעינן ויותר מזה כ' הראב"ד דמודה בקנס אף דלא חייב עצמו בכלום דמבואר בש"ם דלא הוי הודאה אם באו עדים אח"כ מ"מ בזמן הזה פטור משום דאין ב"ד לקבל עדים ואף דהנ"י פ' מרובה השיגו וכ' דכמו דאין ב"ד לקבל עדות ה"נ אין ב"ד לענין הודאה מ"מ הרי אתה רואה דהוא סובר דיותר צריך ב"ד לענין קבלת עדות מלענין הודאה וא"כ כיון דסובר הראב"ד דלענין תפיסה מהני קבלת עדים כ"ש דנקרא ב"ד לענין שתהא הודאה לפני ב"ד אבל גבי ר"ג דיבואו עדים אח"כ לפני ב"ד מומחין ודאי דהודאתו שלא לפני ב"ד לא מהני רק עכשיו ממ"נ אם יהני הקבלת עדים ע"כ תחשיב אותן לב"ד כ"ש ההודאה דנקרא לפני ב"ד ואם לא תחשוב הודאה דעכשיו כמו בב"ד כ"ש דקבלת עדות לא יועיל עכשיו והרי צריך עדים דוקא וזה פשוט אכן הרמב"ן לשיטתו דסובר דתפיסה מהני עכשיו אף דאין עדים כלל וא"כ א"צ ב"ד לקבל עדות חשבינן באמת כאלו אין כאן ב"ד כלל ממילא לא מהני הודאה וזה ברור:
והנה לאשר דברנו משיטות הראב"ד והרמב"ן אי מהני בקנס תפיסה באין עדים אברר קצת שיטתם והנה סברתם נראה פשוט דהראב"ד סובר דבלא עדים אין כאן שום חיוב גבי קנס ואף בלא הודה וכשהודה אמרה תורה דאף עדים שיבואו אח"כ לא מהני אכן הרמב"ן סובר דחיוב הקנס הוא אף בלא עדים ורק ההודאה פוטרתו ולכן בעת שאין כאן הודאה מהני תפיסה. והנה אף שאין אני ראוי לדבר בין תלמידי תלמידיהם מ"מ לא אמנע מלכתוב מה שנראה קצת לדעתי ראיות לדברי הראב"ד חדא דהרי אמר בירושלמי דאף לצאת י"ש פטור ומביא ראי' מר"ג דהפיל שן טבי עבדו ואם הי' חייב לצאת י"ש הי' יכול לשחררו וא"כ משמע דכ"ז שלא באו עדים אין כאן חיוב כלל ועוד נתיישב לי בזה סוגיא תמורה בשבועות (ד' ל"ג) וזה צורתה איבעיא להו משביע עדי קנס מהו אליבא דר"א ברבי שמעון דאמר יבואו עדים ויעידו אף אחר שהודה לא תיבעי לך כי תיבעי לך אליבא דרבנן ורבנן אי סברי גורם לממון כממון דמי ודאי חייבים (דבציר מגורם לא הוי) אלא אי סברי גורם לממון לאו כממון דמי מאי כיון דאלו מודה מיפטר לאו ממונא קא כפרו או דילמא השתא מיהו לא אודי ע"כ. והנה כבר חמה המ"ל פ"ג מה' גניבה ה' ח' דהרי בב"ק מסיק הש"ס דמודה בקנס היכי דלא חייב עצמו בכלום הכל מודים דיבואו עדים ויעידו דאם מודה ואח"כ באו עדים חייב וא"כ דשם במשביע עדי קנס דאיירי במקום דאין כאן שום חיוב קרן דאל"כ פשיטא דחייבים כמבואר שם וא"כ מאי בעי אליבא דרבנן וכמו דאמר לר"א בר"ש לא תיבעי לך כיון דמהני ביאת עדים דאח"כ ה"נ לדידן במקום דלא חייב עצמו בכלום וביותר יקשה דברי הרמב"ם דאיהו פוסק היכי דלא חייב עצמו בכלום יבואו עדים ויעידו ויתחייב ופוסק משביע עדי קנס פטורין והם דברים אשר לכאורה סותרים זא"ז לפי פשט הסוגיא השנית הקשה השעה"מ דמאי קאמר אליבא דר"א בר"ש לא תיבעי לך דאמר יבואו עדים ויעידו מ"מ הרי בב"ק שם (ד' ע"ה) גבי פלוגתא דסומכוס ות"ק מסיק הש"ס דאם אמר גנבתי אבל לא בפניכם גנבתי רק בפני פלוני ופלוני ובאו פו"פ והעידו פטור משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה כיון דהודה שאלו הן עדים וא"כ כמו דבעי לרבנן דכיון דיכול להודות וליפטר אין כאן ממון שיתחייבו העדים קרבן שבועה ה"נ לר"א בר"ש הא יכול להודות שבפניהם גנב ושוב לא יתחייב. ואך הסוגיא בעצמו אין מובן חדא דמה זה הדמיון גורם לממון לקנס שנית דמה סברא הוא דכיון דיכול להודות שוב העדים פטורין והרי מ"מ עדיין לא הודה כדאמר השתא מיהא לא אודי ואם היו מעידין הי' מתתייב ממון. ואך אשר הנראה לתרץ כ"ז בדרך נכון ולפרש סברת הש"ס הוא דודאי כיון דגזה"כ הוא דאין הכתוב מדבר רק בתביעת ממון לכן בעי הש"ס אם ר"ל דכבר יש לו עליו תביעת ממון אבל קנס דאין עליו עדיין חיוב קודם שיבואו העדים רק אח"כ יתחייב כשיבואו עדים לא מיקרי ממון או דילמא כיון דיש עליו חיוב אם יעידו שיב הוי תביעת ממון. והנה כבר כתבתי שיטת הראב"ד דקנס כ"ז שלא באו עדים אין עליו שום חיוב וכשהודה קודם שבאו העדים שוב לא הוי עדותן עדות אכן שיטת הרמב"ן דקנס ג"כ החיוב עליו רק גזה"כ דההודאה פוטרתן. ומעתה נחזור לפרש שיטת הש"ס משביע עדי קנס מהו אי הוי תביעת ממון וקאמר אליבא דר"א בר"ש לא תיבעי לך דאמר יבואו עדים ויעידו והיינו דמאי דילפינן מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע א"ע סברו רבנן דמרשיע עצמו פוטר עצמו שאף אם יבואו עדים לא מהני ור"א בר"ש סובר דקרא רק אתא דמרשיע עצמו אינו מחייב עצמו אבל כי באו עדים דאז העדים מחייבין אותו חייב ולכן סובר הש"ס דלר"א בר' שמעין ודאי הוי ממון גמור ואף דיכול לעשות איזה טצדקי כמ"ש השעה"מ שיאמר בפניכם גנבתי מ"מ ודאי דאין זה מוציאו מתורת ממון דהתם מטעם אחר פטור כמ"ש משים עדות שאי אי"ל אבל מ"מ ודאי דלר"א בר"ש למה נימא דנשתנה זה משאר ממון ולומר דאין עליו חיוב ואף דמ"מ הודאתו אינו מחייבו הרי בכל עונש מלקות או מיתה אין הודאתו מחייבו ומ"מ לא נימא דכ"ז שלא באו עדים אין עליו החיוב מלקות והרי ג"כ אמרינן דקלב"מ פוטר מתשלומין ולא אמרינן דאין החיוב עד שבאו עדים וה"נ קנס החיוב עליו מיד כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרו דהודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור וע"כ דשאני ממון מקנס ועדיין אין החיוב עליו אין זה תביעת ממון ואף דהיכי דפוטר עצמו מכלום לא מהני הודאתו למפטרי' היינו משום דאין זה הודאה אבל מ"מ לא נימא דעי"ז ישתנה קנס זה משאר קנס וקאמר דאי סברו גורם לממון כממון דמי ומחייב קרבן שבועה ע"כ דלא בעי ממון גמור רק שעדותן יגרום חיוב ממון חייבין א"כ קנס הרי ודאי יהי' ממון ובציר מגורם לא הוי אלא אי סברו לאו כממון דמי מאי כיון דאלו מודה מיפטר וכו' והיינו כנ"ל דכיון דהודאה פוטרת ע"כ לאו חיוב ממון הוא א"ד כיון דעדיין לא אודי אף דעדיין אין זה ממון כיון דהשתא מיהו לא אודי ויבוא לידי ממון חייב כן נראה פשט הסוגיא ולפ"ז יפלגו ר"א בר"ש ורבנן בפלוגתת הראב"ד והרמב"ן וא"כ סברו רבנן כהראב"ד. אמת דיש לפרש קצת דבעי הש"ס לרבנן אי הוי ממון גמור רק ההודאה פטרו א"ד לאו ממון הוא ואך אף אם לפרש כן נשמע כדעת הראב"ד דעכ"פ הוי בעיא דלא איפשטא וגם הרמב"ם פוסק דמשביע עדי קנס פטורין ע"כ דלאו ממון גמור הוא כ"ז שלא באו העדים ודו"ק:
ומ"מ אזכיר מה שנראה קצת כשיטת הרמב"ן דהנה בכתובות סוף פ"א בתינוק הנמצא בעיר שישראל ונכרים דרין בה אמר שם מחצה ישראל ומחצה עכו"ם ונגח תורא דידי' לתורא דידן מחצה משלם ואידך פלגא אמר אייתי ראי' דלאו ישראל אנא ואתן לכון והקשה רע"א דאף פלגא למה משלם הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יזומו אותן יאמרו שמא נכרי הוא ויפטרו דרק כאשר זמם לעשות לאחיו אמרינן. ונראה דהנה הקדמונים הקשו דברוב נכרים למה ישלם נזק שלם הא אין הולכין בממון אחר הרוב ותי' ה"ה דעכו"ם לית לי' חזקת ממון ואינו מובן. ונראה דהנה ידוע קושיית מהר"י באסן דלמה בספק גזל א"צ להחזיר ומ"ש מספק איסור ותי' דאם יחזיר יהי' ספק גזל ביד השני ותמה עליו התומים בקיצור ת"כ דהרי אף בברי ושמא קיי"ל דלאו ברי עדיף וא"צ להחזיר בטוען שמא ושם לא שייך דיהי' ספק גזל ביד השני כיון דטוען ברי והתומים תי' דספק גזל לא אסרה התורה ולא אבין דמנ"ל הא והיכן מצינו זה אכן נראה דברי מהר"י באסן נכונים והוא ע"פ שיטת הרמב"ם דכל ספק מהתורה לקולא וזה שאמר דבכל ספק איסור החמירו רבנן שלא יבוא לידי ספק איסור אבל גבי גזל לא רצו להחמיר עליו שיחזיר דא"כ יהי' ספק גזל ביד השני ואף דהשני טוען ברי הרי אנן לא מהימנינן לי' וכונת מהר"י באפן דחכמים לא גזרו עליו משום ספק גזל שביד השני ודו"ק כי נכון הוא. והנה ידוע מה שהמציאו האחרונים עיין חו"ד יו"ד סי' ק"י ובס' ים התלמוד ובישועות יעקב כולם לדבר אחד נתכוונו דהא דספק מותר מהתורה היינו היכי שהתורה הוציאה האיסור בלשון לאו אמרינן ודאי נבילה לא תאכל אבל ספק נבילה לא אסרה אבל היכי שהכתוב הוציא בלשון היתר אז להיפך רק ודאי היתר התורה שיש לזה ראי' גמורה מסוטה עיין בדבריהם ולפ"ז בעכו"ם דאיסור גזל דידי' ילפינן מכל עץ הגן אכול רק הפקר ולא גזל שמעינן להיפך דדוקא ודאי הפקר מותר אבל ספק אסור ולפ"ז מיושב קושיית הקדמונים הנ"ל דכיון דהוא מהרוב ודאי דספק גזל לדידי' אסור דבאיסור הרי הולכין אחר הרוב ולא מהני לי' חזקת ממון כמו כל ספק איסור ואף ספק גזל לדידי' אסור וכאן לא שייך שמא יהי' ספק גזל ביד השני דביד ישראל ספק מותר מהתירה ועוד דע"י הרוב אין כאן אף ספק איסור ודו"ק. ולפ"ז מיושב קושיית הרע"א דודאי הך פלגא השני דלא משלם אף דשמא עכו"ם הוא והוי בידו ספק איסור מ"מ שמא ישראל הוא ויהי' ספק איסור ביד השני אכן פלגא הראשון ע"כ משלם מכח ספק גזל דשמא הוא עכו"ם וא"צ עדות שאתה יכול להזימה מה תאמר שמא יהי' ספק גזל ביד השני הרי תפיסה בקנס כיון שבא לידו שוב הוי ממון ובממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אך מזה משמע קצת כסברת הרמב"ן דאף בלא עדים יש עליו חיוב קנס שוב נתיישבתי דא"צ לבוא לזה דודאי מחצה משלם דדילמא עכו"ם הוא וספק שלו אסור מדאורייתא מה תאמר שמא ישראל הוא ויהי' ספק ביד השני ספק גזל ביד ישראל אינו אסור ודו"ק: מה שהביא הפ"ת דהש"ך סותר עצמו כבר מתרץ הגהות א"ב:
יא) וכך וכך תחזיר. עיין תומים שהביא דברי הרי"ו שכ' הואיל ואנן אין בקיאין בשומא כדאמר כל הנישום כעבד אין גובין בבבל יכול להחזיק כל מה שיתפוס והתומים תמה דאין לך תפיסה מספק יותר מזה. והנה אף שדבריו אמת ופשוט דהדין עם התומים אכן אין כ"כ תימה על מהרי"ו דהרי כן כתבו התוס' בב"ק (ד' ט"ו) בשם ר"ת דכ' דא"כ יוכל לתפוס כל אשר לו ולכן כ' דלא מהני תפיסה והרא"ש תמה שם על דבריו דלענין להחזיר המותר אין זה דיני קנסות ואין מובן כלל דברי ר"ת עיי"ש כי קצרתי ולפי דברי מהרי"ו דבריו מובנים דאם מהני תפיסה אין יכולין להחזיר דמפרש דלכן כל הנישום אין גובין בבבל מטעם דלא בקיאין בשומא וגם דברי המרדכי שהביא התומים יש לפרש כן עיי"ש: