אבני האפוד על אהע· רבי דוד פיפאנו
אה"ע · סימן קנו
א ס"א ש"ע מי שמת וכו' מצוה ליבם את אשתו וכו' מצות יבום וחליצה אי רמייא על האיש דוקא או האשה ג"ך מקיימת מצוה. ע' ברכ"י חי'וד סי' שמ"א אות ו' דבמחלוקת הוא שנוי וע' דברי חכמים לה' מוה"רח מדיני ז"ל סי' קי"ט. שדי חמד הנד"מ ממש ע' חליצה סי' א' אות א':
ב ס"ג ש"ע אפילו היה הזרע גוסס או פצוע וכו' פוטר אם הזרע שהניח היה טריפה ולא עברו ימים מועטים עד שמת אי פוטר מן היבום נסתפק בזה הג"ור וכתב דלא חשיב זש"ק. רמזו היד"א הגה"טו סק"ה. וע' פ"ת סק"ב שרמז למ"ש הוא עצמו בסי' ט"ו סקי"א גם הגאון חק"ל בסי' נ"ז הצ"ע דברי הג"ור והעלה דטריפה פוטר מן היבום יעו"ש:
ג ס"ד ש"ע אבל מד"ס עד שידוע בודאי שכלו לו חדשיו. ראובן שמת בלא בנים והניח אשתו מעוברת וילדה בן ואחר ב' ימים מת הולד והיבם לא נודע מקומו איו ולא נודע אם הוא חי או מת והיא יושבת עגונה וזדים מבקשים לאנסה מצאתי כ"י לאחד קדוש מדבר הרב מוה"רי בן ברוך ז"ל דהעלה דאשה זו שילדה בן כסתם ולדות שהוא ספק בן ט' וגמרו שערו וצפרניו ושהה הולד יותר מיום אחד והיבם לא נודע אם חי אם מת שא"א שיחלץ לה מותרת להנשא לכל גבר דתצביין והכתובה גובה קודם חליצה ה' מחז"א סי' כ"ה אות א':
ד שם ש"ע ונולד לט' חדשים גמו', זוהי ס' הרמב"ם בפ"א מה' יבום וחליצה וכתב הריב"ש סי' תו"ם והובא בב"י דכן הוא ס' הסמ"ק ודעת רש"י, אכן דעת הרמב"ן בס' תו"הא אינו כן דכתב דכשנולד לט' חדשי' בין שלמים בין מקוטעים מתאבל עליו וכיון דלענין אבלות חשיב ליה הרמ"בן כלו לו חדשיו אע"פ שנולד למקוטעין לענין יבום נמי חשיב ודאי כלו לו חדשיו וסיים וכתב דכיון דדבר זה לא מצאנוהו בתלמוד וכו' מעתה הרוצה להתירו בלא חליצה הנה לו עמוד נכון הרמ"בן שהוא כדאי לסמך ולהשען עליו והמחמיר להצריכה חליצה תבא עליו ברכה ע"כ וע' ב"ש סק"ה. כנה"ג הגה"בי ס"ק כ"א, פ"ת סק"ח, ברכות מים דקנ"ג:
אולם עתה יצאו לאור תשו' הריב"ש החדשות שהיו בכת"י והנם בס' זרע אנשים ושם בסי' ו' עמד ג"ך על שאלה זאת בסי' תו"ס והביא דברי הרמב"ן הנ"ל ובכלל תמיהותיו כתב דודאי לא נעלמו ממנו דברי הרמב"ם שכתב גמורים ולמה לא הביאן וישב עליהם וסיים וכתב וז"ל סו"ד אלמלא שכך כחוב בכל ספרי תו"ה המצויין אצלינו הייתי אומר שהסופר השמיט או המחבר עצמו והי"ל לכתב ונולד לט' חדשים שלמים או לז' בין שלמים בין מקוטעים וכו' ולשון חכמים מרפא וא"כ אם יבא אליהו ויאמר שאין השמטה נוהגת באותו כתב היה לנו לחוש ולהחמיר כדברי המחברים שכתבו גמורים דכיון דמספק"ל מילתא אין בה משום חומרי דמר וחומרי דמר וכו' והמחזר על היתר האשה וכו' ומקלו יגיד לו וכו' יעוש"ב דכפי לשונו הנוטף מעצי הכת"ב הוא דאין לסמך בזה אדעת הרמב"ן ז"ל ולא ידענו איזה מהם כתב באחרונה, וע' שמחת יו"ט סי' י"א שעמד בדין זה והעלה להלכה דאנן בדידן אין לנו אלא ס' מרן דפסק כהר"מ ודעי' דבעינן ט' חדשים גמו' יש"ב:
ה שם ש"ע אם חיה ל"י ה"ז ולד קיימה ופוטר. בתשו' הגאונים הנק' שערי צדק ש"א סי' א' כתוב וז"ל אי חיה ההוא ינוקא בחייותיה דאבוהי תלתין יומין שלמין ובתר כן שיב אבוהי וכו' פטר חמיה מחליצה ויבום. ובצדק התפלא עליו הרב המגיה מוה"רח מודעי ז"ל מדוע הצריכו בחיי דאבוה וכתב דאיפשר דל"ד נקטיה י"ש:
ו ושם בהגה וי"א דוקא שגמרו שעריו וצפרניו זהו דעת הטור והרב"י כתב דלא ידע מנין לו וע' בי"ש סק"ו כנ"הג הגה"בי סק"ג שרמז למוהר"חש בתשו' סי' מ"א שהליץ בעד הטור וע' ברכות מים דק"מ שעמד ע"ד מוהר"חש ושם אתה רואה דאסף איש טהור סברת רש"י והרא"בד והרמ"בן והרש"בא והר"אה והריט"בא והנ"י דס"ל דבספק בן' ח' סגי לן בחדא או שהה או גמרו שערו וצפרניו ומר הוא דקאמר דאפי' דאיכא חולקים ע"ז כיון דמ"הת פטורה מן החליצה ומן היבום אלא דמדרבנן הוא דבעייא חליצה הו"ל ספקא במידי דרבנן ואזלינן לקולא ושכ"כ ה' זקן אהרן בסי' טו"ב ומכח זה השג ישיג על ה' פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ה (ה"ד היד"א בסק"ח) יעוש"ב וע' שמחת יו"ט סי' י"א דמ"ב וע' פ"ת סק"יא שכתב משם הרב בית מאיר דאסיק להלכה דבגמרו ולא שהה אם נתארסה לכהן לא תחלץ. מבואר דבישראל אעפ"כ צריכה חליצה. ן
שם בהגה וי"א דאפילו אם נולד מת וכו' חולצת ולא מתיבמת ע' יד"א הג'הט סקי"ב דסברת ר"פ לאו יחידאה היא והפוס' שרמז לזה וע' בתשו' להרב יש"א ברכה כי באה בס' בני בנימן סי' ך' מה שהתמרמר על פוסק אחד שבימין שרצה להתיר ושם בד"ס ע"א הביא משם ה' נח"בכ ח"ב סי' כ"ה שאם עבר ויבמה שאין מוציאין אותה מהיבם יעו"ש: ח ס"ה ש"ע אם אינו ידוע שכלו לו חדשיו אלא על פיה אינה נאמנת כ"כ הטור והוא מתשובת הרא"ש כלל נ"ב וכ"כ להדייא הריב"ש בתשו' החדשות שם דעדות זו כעדות דעלמא ואפי' אשה אחרת אינה נאמנת וכ"ש היא עצמה וכו' י"ש. ועמ"ש אני הדל לעיל בסי' קנ"ה על סט"ו:
ט אשה שטבלה ליל ח' לחדש אדר ב' ונשים הרגילות והשוכבות עמה בבית העידו שאחר ב' לילות לטבילתה פירש בעלה ממנה מפני המגפה ולא קרב זה אל זה כל הימים ומת בלי בנים ולו אח קטן כבר שית ונשארה האשה מעוברת וילדה ביום ה' לחדש חשון והעומדות שם העידו על הולד שנגמרו שערו וצפרניו ואחר ח' ימים מת אשה זו פטורה מן החליצה ושרייא להתנסבא מכמה טעמי ובפרט דאין לה מזונות והיא תתפרנס מן הצדקה ברכות מים דלק"ט וה' שמחת יו"ט בסי' י"א וי"ב עמד על ספק זה והביא משם רבני טבריה שהורו להתיר אך מני"ר עמד כגבר והרבה להציב אפו נגד ההיתר הזה והעלה להחמיר יעו"ש:
י ס"ו ש"ע האומר זה בני או יש לי בנים נאמן לפטר את אשתו אפי' הוחזק באחים. ה"ה היכא דמוחזק באחין ואומר שמתו אחיו דנאמן מטעם מגו דבידו לגרשה, יד יוסף הנד"מ בא"הע סי' טו"ב, ודחק לחדש דין זה מעצמו וכבר קדמו מוהר"אש ורב דעימיה הו"ד בכנה"ג לקמן סי' קנ"ז ס"ק כ"ד וכתבו דנאמן אפי' במקום עדים:
י"א שם וי"א שאם יש עדים שיש לו אחין אינו נאמן אח"ך וכו' ע' ב"ש סקי"א, יד"א הגה"ט סקי"ד מה שתמהו ע"ז וע' יד יוסף שם מ"ש עע"ז ושם העלה דביש עדים שיש לו אחים ועדיין חיים וקיימין במחלו' הוא שנוי אי נאמן לומר יש לי בנים אך ביש עדים שהי"ל ואין יודעין אם הם קיימים עדיין י"ל לכ"ע נאמן לומר יש לי בנים דהא לא הוי אלא חזקה דמוקמינן להו בחזקת חיים וה"ה דנאמן לומר שמת יעו"ש:
והנה עיקר דברי מרן הן הנה דברי הטור ורשב"ם ורי"ו כי הובאו בית יוסף פה וגם לקמן בסי' קנ"ז הביא דברי רי"ו וכתב שכן הורה רבו מוהר"א בן אסמאיל והכנה"ג לקמן בסי' קנ"ז הגה"כי סק"ך כתב משם מוהרא"ש דכן משמע מפר"שי ולא מצינו חולק בזה כי אם להרמב"ם כפי דעת מרן והב"ש שם כתב דגם הרמב"ם לא מיירי בדאיכא עדים דכל דאיכא עדים אליבא דכ"ע אינו נאמן, וע' כנה"ג הגהב"י סקי"ט, פ"ת ס"ק טו"ב ויד יוסף שם:
ומיהו ה"ד כשאמר לאחר שבאו עדים אבל אם אמר מקודם שבאו העדים מהימן וכמ"ש הרב"י להדייא ושכן היה כתוב בטור שלפניו וכ"כ הב"ש בסקי"ב ועפ"ז נ"ח תנו"ח אר"ש הרא"ש ז"ל בתשו' כנ"ב סי' ה' שכתב אמר יש לי בנים נאמן פירוש ואי אית סהדי דאית לי אחי מותרת לשוק ע"כ ולכאורה היה נראה דפליג אכל הנ"ל והיה קשה איך הטור פסק היפך דעת אביו הרא"ש דפירש לה למתני' אפי' בדאיכא סהדי אך לפי האמור ניחא טובא דכונת הרא"ש באמרו ואי אית סהדי היינו לבתר הכי דקאמר יש לי בנים דבהא נאמן וכנז' והיד"א שם ובהגה"בי ס"ק ב רמז לעיין בס' פנים מאירות ח"ב סי' ן' שתמה על הטור ורי"ו וכעת אין בידי ואין אתנו יודע מה: י"ב שם ש"ע לומר שיש לו בנים, ה"ד באומר יש לי בנים אבל אם אמר זה בני אפי' יש לו עדים שיש לו אחים נאמן, כנה"ג הג"הטו ס"ק כ"ט משם הראנ"ח ח"ב סי ל"ה, ואין זה מוסכם וכמ"ש הראנ"ח גופיה והכנה"ג הביאו לנו כהלכתא פסיקתא:
י"ג ס"ט ש"ע מי שזנה עם אשה וכו' ה"ז ספק וחולצת ולא מתיבמת, ע' פ"ת ס"ק כ"א מ"ש משם ה' ברית אברהם דיצא כתוב מאתו למשמרת שאם ימות החתן מבלי זש"ק אחר מלבד העובר הזה לא יפטר אותו הולד את אשתו מחליצה וכו' וע' ירים משה בזכרונותיו לא"הע מע' היו"ד אות י"ח דרבני שלוניקי הצריכו להכתיבו בכתובתה לזכרון וע"ש הנוסח. וכ"כ הרב שמעון פסח ז"ל בתשו' כ"י:
י"ד שם בהגה וי"א אפי' בזונה המיוחדת לו. כ' הרב"ש בס"ק ט"ז במ"מ פ"ג ליתא אלא הרא"ש בתשו' כ"כ דרמב"ם מודה במיוחדת לו ע"כ ואהמ"ר דין זה הנהו מפורש בדברי המ"מ דכתב דדינו של הרמב"ם הנהו בדדיימא מניה ומעלמא אבל אם חשודה ממנו לבדו האמרינן דתאכל בתרומה וכו' ואם ה"המ סובר דבחשודה ממנו דוקא פוטר מן היבום כ"ש במיוחדת לו. אך אי קשייא הא קשייא על הרושם מדוע לא רשם ת' הרא"ש דשם מבואר יותר דבמיוחדת לו מודה הרמב"ם וכמו שכ"ר לה' נחלת שבעה בסי' י"ב ס"ק ט"ו שפי' דברי ה"המ כמ"ש ונתקשה בזה על הרושם מדוע לא הביא דין זה מתשו' הרא"ש ומר הוא דקאמר דאילו לתשו' הרא"ש ל"ד מיוחדת לו אלא אפי' במודה סגי וכמו שהעתיק דינו מוהר"ם בהגה בסוס"י ג' בנ"ד ריוחא אשכח דהיה גם מיוחדת לו ורמ"א כתב כאן מיוחדת לו דוקא כדי ללמד דלדעת הרמ"בם במיוחדת לו מודה י"ש, ומ"מ אף במיוחדת לו מידי פלוגתא לא נפקא וע' פתחי תשובה ס"ק כ"ג. ט"ו סי"ב ש"ע לא תחלץ ולא תתיבם עד שיבאו עדים מי שבאה שמועתו מארץ מרחק והיו לו בנים כאן ומתו ולא נודע אם מת הוא קודם או הם אין לחוש לזה וחולצת. כנ"הג הג"הטו סק"מ משם המבי"ט ח"ב סי' כ"ז וע' יד"א ס"ק כ"ג מ"ש משם ה' נאמן שמואל סי' ן' ומבואר בדבריהם דאם היה ברור שמת קודם בניו הגם דבעת השמועה אצלינו ליכא בנים מ"מ בתר מעיקרא אזלינן ובשעת מיתה הי"ל זרע. מוהריק"ו ז"ל בס' יאודה יעלה חא"הע סי' ט' ומכח זה התיר לאשה עגונה שבא עדות ההיתר לאחר שמת בנה שמת בעלה מקודם להנשא בלתי חליצה יעו"ש, ואנכי הדל בהגהותי שם הנה הבאתי משם ה' דברי אמת בקונט' ח' דע"ד ע"ג שכתב להתיר בגדולה מזאת יעו"ש, והן עתה אנכי הרואה לשלשת הגבורים ח"ור אינדירני בתשו' אבי"ע סי' כ"א ב"ך כ"ג מה שפלפלו ע"ד הרבנים הנז' ע"ע:
ט"ז סי"ג ש"ע הלך בעלה וצרתה למ"הי ה"ז לא תחלץ ולא תתיבם עד שתדע וכו' פסקו כר"ח בר אבין ודלא כזעירי בש"ס דקי"ט זולת בעל המאור פסק כזעירי והג"ור באה"ע סי' ה' כתב כיון דאשכחן לרבנן קדמאי שלא חששו לזה הרבה בגזרה זו ובחילוק כל דהוא דוחין אותו ראוי לכל מורה לטפל להתיר והן עתה האיר וזרח חידושי הרב המאירי ליבמות ושם כתוב שהרבה מפרשים פסקו כזעירי וכן הדין שאין לנו לעגנה כל ימיה מחשש כרוז של כהונה. הרב אם הדרך הנד"מ בחא"הע סי' ך':
טו"ב כתב הרב"י משם רי"ו דנסתפק הר"ש אם יש פתח היתר בשתדור הנאה מכהן ובש"ע השמיטו והרשב"ש בתשו' סי' תקי"ב ותקי"ד כ"כ והרב המאירי כתב שם דאם פקחת היא תקדש עצמה ותהא צריכה גט ואיפשר דלא ברירא ליה אי מהני בשתדור הנאה לכן נקט מלתא כדנא שהוא ברור. אם הדרך שם והנה היד"א בהגהב"י סק"ח רמז לתשו' הרשב"ש דסי' תקי"ב ותמה אמאי לא הזכיר הרשב"ש לרי"ו וגם לקמן בסי' קנ"ח הגהב"י סק"ח רמזה. וע' אביר יעקב סי' כ"ג דקכ"ו שהאריך בזה והביא דברי הפוס' שעלו בזכרונם תקנה זו ובתחילה אסיק דהך תקנתא שייכא דוקא ע"י צירוף דהיכא דאיכא טעם וטעמים להתיר מהנייא לעשותה סניף אבל בתקנה זו לבר אין לסמך עליה ושוב עמד ע"ד הרשב"א וחידש בטובו דמ"ש רי"ו בשם הר"ש הוא על הרשב"ש והן דברי המעתיק שהעתיק מ"ש בסי' תרי"ב וכיון דמארי שמעתתא מפשט פשיט"ל בסי' תקי"ב להתיר איפשר דגם רבני האחרונים מודים להרשב"ש לסמך על זה אפי' בלי טעם אחר והעלה דצריך להתישב למעשה יש"ב: