אור ברסלב
אבני האפוד על אהע אה"ע › סימן סט

אבני האפוד על אהע· רבי דוד פיפאנו

אה"ע · סימן סט

סימן סח

א ס"ד שו"ע אם אמרה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה מבואר בסוגייא דר"פ המדיר דבעינן שתאמר בפי' איני ניזונית ואיני עושה ומחמת זה הקשה ה' ידי דוד סי' ס"ו על ההיא דמוהרימ"ט חח"המ סי' ס"ז והביאו הכנ"הג לקמן בסי' פ' סק"א שכתב דהא דקי"ל מעשה ידיה לבעלה ה"ד בזן אותה אבל אם אינו זן אותה אע"ג שלא בא העכוב ממנו ואפי' לא אמרה בפי' איני ניזונית ואיני עושה מעשה ידיה לעצמה ומני"ר רמי עלה איך אישתמיט מיניה סוגייא ערוכה דר"פ המדיר הנז' ושכ"כ הר"ן בר"פ אע"פ והביאו הרב' בסי' ב' דצריכה שתאמר בהדייא איני ניזונית וכו' והניחו בבן תימה':

ולי אני עבדו אהמ"ר מעוצם רבנותו אין כאן קושייא ולא נעלם ממנו דמוהרימ"ט שום דבר דגם איהו מודה שצריכה לומר כן בהדייא וכמבואר בדבריו. והנה אמת דאילו היה מדברי הר"ן שהביא יש לדחות דכלפי מה שהשמיענו דאי אמרה איני עושה לבד לא מהני סיים וכתב דתאמר בהדייא איני ניזונית דכל שהוציאה בשפתיה דבר אינו די בשתאמר איני עושה לבד אבל כל שלא אמרה לא זה ולא אותו אה"ן דא"ץ לומר בפירוש אך לא נוכל להתעלם דמסוגיית הש"ס מבואר דבעינן שתאמר בפירוש אולם מוהרי"מט נשמר מזה וז"ל שם ואינה צריכה לפרש ולומר איני ניזונית ואיני עושה דכל זמן שאין הבעל זונה במה זכה במעשה ידיה ומנא אמינא לא מהא דמייתי הר"ן בפ' אלמנה ניזונית שם לא נתן לאשתו מזונות ועשתה ואכלה אפי' שהותירה אין לבעלה עליה דכל היכא דאיהו לא יהיב לה מזונות אינה צריכה להתנות בפירוש ולומר איני ניזונית אלא זכתה במע"י אפי' דרך שתיקה ע"כ מבואר בדברי מוהרי"מט גופייהו דבעלמא הדין הוא שתאמר בפי' והשמיענו הך חידושא דהיינו דוקא היכא דהבעל זן אותה אבל היכא דאינו זן אותה מאין תזכה ולכן אינה צריכה לומר בפירוש בכ"הג ונסתייע עצמו מדברי הר"ן שכ"כ דכל דאיהו לא יהיב לה מזונות אינה צריכה להתנות בפי' ולע"ד כן הוא מבואר בשורש סוגייא דכתו' בד"נח דסתמא דש"ס בעי לסייועי לר"ה ממתני' דקאמר המקדיש מעשה ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת וקאמר מאי לאו בניזונית שבעלה זן אותה וע"כז עושה ואוכלת והוי סייעתא לר"ה ותירץ בש"ס לא מתני' מיירי באינה ניזונית ומש"ה קאמר דה"ז עושה ואוכלת ולא הוי סייעתא לרב הונא דאיהו קאי בניזונית ודוק סי' ע':

א ס"א ש"ע חייב במזונותיה. מי שרוצה לגרש את אשתו באיזו טענה שאינו נאמן עליה והיא אינה רוצה ואינו יכול לגרשה מחמת תקנת הקהלות אינו חייב במזונותיה כנ"הג הג"הט סק"ה ויד"א סק"ב משם הרא"ם בתשו' ח"א סי' ל' ושכ"כ הב"ח ומוהרא"ש בסי' נ"ה ועם שרבים מהפוס' חולקים עליהם יכול המוחזק לומר קי"ל עי"ד וע' פתחי תשו' לקמן סי' ע"ז סק"ב שהביא משם הגאון בית מאיר דאין לומר קי"ל כהרא"ם ושם הביא משם ה' ישועות יעקב שכ"כ רק בטענת עוברת ע"ד סמך עליו יעו"ש. וע"ע כנ"הג לקמן סי' ע"ז הג"הט סק"ג ומ"ש ע"ד ה' מוהר"מ אשכנזי בתשו' כי באה בס' פחת נגב סי' טו"ב ובספרו אם הדרך הנד"מ חה"הע סי' יו"ד ושם הביא ג"ך מתשו' הר"ן סי' ל"ח שיש לדקדק ממנה דקאי היפך ס' הרא"ם והגיע ליישוב ושם נאמר דמ"ש הכנ"הג דה' תו"י סי' לק"ט קאי לעומת ס' הרא"ם, לפי דעתו ונהפך הוא דגם איהו קאי בשיטת הרא"ם יעו"ש ובס' דברי שמואל חא"הע סי' ט' דקנ"ד ע"א שכ"כ:

ב ע"כ לא כתבו הרא"ם ודעי' שאינו חייב במזונותיה אלא דוקא היכא דהעיכוב בא מחמת חרגמ"ה אבל אם העיכוב בא מכח שנשבע שלא לגרשה אפי' הרא"ם יודה שחייב במזונותיה יד"א סק"ג משם הפמ"א זכו"ל חא"הע אות מ' ומדברי הכנה"ג בח"המ סי' כ"ו נראה דלא ס"ל לחלק בהכי ושפיר מצי המוחזק לומר קי"ל. ה' מוהר"מ אשכנזי בתשו' פאת נגב ובס' אם הדרך שם, וע' ידיו של משה חא"הע סי' ח' דהגם דדעתו כהפמ"א עכ"ז כתב דהמוח' מצי מימר קי"ל דאף במקום שבועה נאמר דינו של הרא"ם וכ"כ בס' ידי דוד סי' ט"ו עבודת השם א"הע סי' כ"ח דקנ"ו ע"ג ועוד לו בדקס"ה ע"א דברי שמואל סי' ט' דקנ"ד. שגם הם הסכימו כן ע"ע ולמוהרי"ץ אשכנזי נר"ו בתשו' כי באה בס' צל הכסף ח"ב סי' י"ב דמ"ג ע"ג ולהר"הג מר קשישא רב נהור"אי גאון אי"ש ירושלים נר"ו בתשו' כי באה שם סי' י"ג דמ"ה: וע' בס' שערי רחמים סי' ב' דקאי בדעת הר' פמ"א והסכים עמו הגאון מוהרא"א ז"ל וזוהי שק' על מר בריה כי ביצחק יקרא נר"ו שלא זכר מדברי מ"א: בתר דנא חזה הוית לה' פני יצחק נר"ו בח"ב דס"ג דאחר שכתב דליכא מאן דפליג דהיכא דהעכוב הוא מחמת שבועה דחייב כתב וז"ל ואפי' נימא דגם בזה איכא פלוגתא מה שאינו מ"מ לא מצי הבעל לפטר עצמו בשבו' בטענת קי"ל אפי' נאמר דהשבועה הוייא מדרבנן מאחר דאיכא ס"ס להחמיר ס' אם הלכה כהר"אם וא"תל דהלכה כהר"אם שמא הלכה כהאו' דהיכא דאיכא שבועה שלא לגרשה גם הר"אם יודה וכו' יש"ב ולכאורה ק' דמדוע שום א' מהפוס' לא שת לבו לזאת. אבל האמת דהא לא מכרעא דהא קי"ל כל שאתה מרבה ספקות וס"ס אי אתה יכול להוציא מיד המוחזק והכא השבועה הוא שלא יגרשנה והא אינו מגרשה וכמ"ש בכיוצא בזה לקמן סי' ע"א ובטענת מזונות אין כאן שבועה ודוק:

ג אפילו לס' הר"אם כל שהוא זיווג ראשון מודה דחייב במזונותיה כיון דהוא חייב להמנע עצמו משום איסור דלא יגרש אדם אשתו א' וכו'. ה' ידיו ש"מ שם וה' אם הדרך שם ובסי' י"א ובתשו' פאת נגב חולק בזה ולא ס"ל לחלק בין זיווג א' לזיווג ב' והכי מסתבר דהא אפילו היכא דאיכא שבועה שלא לגרשה דהוי ודאי מדאורייתא איכא מן הפוס' דסברי דפטור מהמזונות וכ"מש קודם לכן כ"ש באיסור זה וכן העלה ה' דברי שמואל שם וע' בהגהותי לס' עבודת השם חי"וד סי' ט"ז:

ד בכתובות שלנו שכתוב ועלי מזונייכי וסיפוקייכי וכו' וע"ז נטל קנין ושבועה גם הר"אם יודה דמצד השבועה חייב ה' ידיו ש"מ שם. מיהו ה"ד לכתובות של קושטא שכותבים הכל בדף אחד ושם כתוב כל התנאים ובסופן כתוב דנשבע לקיים כל התנאים דלעיל אבל בכתובו' שלנו שכתוב בב' דפים ובדף האחד כתוב חייוב המזונות ובדף הב' כתוב השבועה אין השבועה אלא על מה שכתוב בדף הב' וכמ"ש מוהר"חש בח"ב סי' ע"ד וא"עג דה' ירך אברהם באא"הע סי' ו' גמגם בדברי מוהר"חש במה כחו גדול לחלוק על מוהר"חש. ה' ידי דוד סי' ט"ו וכ"כ בס' דברי שמואל דק"נה וע' לקמן סי' קנ"ד מ"ש אני הדל שם ובס' פני יצחק ח"ב דס"ג ע"ד:

ה מאחר דהדבר שנוי במחלוקת אם האשה תפוסה יכולה לומר קי"ל כמ"ד דחייב במזונותיה ואף במזונות דלהבא ה' עבודת השם בסו"סי כ"ח: ו אשה שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים ואינה רוצה לדור עמו וכן אם הוא נכפה אם חייב במזונותיה עמ"ש לקמן בסי' קנ"ד בס"ד:

ז לפי ס' הרא"ם דס"ל דפטור ממזונות אם מת הבעל עד שלא גרשה אם יש לה מזונות דלא"חמ מכח תנאי ב"ד דאת תהא יתבא בביתי וגם שלא היה לה מזונות בחייו או"ד כיון דבחייו לית לה מזוני ה"ה לא"חמ. נסתפק בזה בס' עבודת השם בחיי"וד סי' ט"ז דל"ג ופסק דאית לה מזונות וחיליה ממה שפסקו הט"ושע בר"סי קי"ו והביא משם הר"הג מו"הר מוה"רא גאטינייו ז"ל ששמע מפיו שדן בפשיטות להיפך דפטורין היורשין ותמה ע"ד. ואני הדל בהגהותי שם כתבתי ע"ד והבאתי משם ה' מוה"ריץ ישראל ז"ל בס' מימר חיים חא"הע סי' מ"ט שנסתפק בזה ומוה"רח מודעי פשיט לה כדברי ה' אג"ן ואני בעניי דחיתי ראייתו לך נא ראה:

ח ס"ב ש"ע צמצמה והותירה המזונות הוא של בעל. דברים אלו אף שכתובים בכתיבה דקה ונראים שהם דברי מו"רם לדידי חזי לי כי הם דברי מרן כי דין זה הביאו הטור והוא נחל נובע מסוגיית הש"ס דכתובו' דס"ז דאיתמר התם מותר מזונות לבעל והוא הלכתא פסיקתא ולקמן בסי' צ"ה פסקו להדייא מרן ז"ל. איברא כי רבני אשכנז ה' תשו' מאהבה ורבו ה' נו"ב ה"ד הפ"ת בס"קא כתבו דדין זה אינו מוסכם להלכה דבגמרא לא אמרו אלא מותר מזונות דהיינו שהותירה משבעה שאינה אוכלת כשיעור שקצבו חכמים אבל אם הותירה מחמת צמצום וסבלה רעבון ודוחק יכו' היא לומר שבשביל עצמה עשתה כן ולא שיזכה בהן בעלה ושכ"כ התוס' בנזיר דכ"ד להדייא וש"ככ הר"ן י"ש וכזאת וכזאת ראיתי להרב יאודה בורלה ז"ל בס' מקור ישראל א"הע סי' ב"ך דמ"ו שהביא משם שיטה מקובצת לנזיר שכ"כ משם ר' עזריאל ותמה על הטור שכתב לשון צמצמה ומר הוא דקאמר דמרן נמשך אחר דברי הטור י"ש גם מדברי ה' המ"ביט ח"א סי' שי"ב שהובא בכנ"הג לקמן סי' צ"ה ס"ה סק"ע מבואר כדברי הרבנים הנז' עי"ד:

ט ס"ג ש"ע ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה. ע' פתחי תשו' סק"ב שהביא משם ה' חתם סופר ס' קל"א שכתב דהכונה אפי' יש לה משלה ותוכל לחיות במעות עצמה. וע' מטה לחם הנ"דמ סי' י"ד דכ"ו ע"ג שהביא משם ה' שמן המשחה דב"ן וה' חינא וחסדא דק"עד שכתבו מחלוקת בזה. ועוד לו בסי' ך' אות י"ג:

י שם אפי לחם. ע' כנ"הג הגה"בי סק"ב שכתב משם מוהר"אג דל"ד לחם אלא ה"ה כל מילי דמזון. והח"מ וב"ש כתבו דדוקא לחם אבל אם נותן לה לחם בלי לפתן אין כופין על הגט בשביל כך. וע' מטה לחם שם שהביא בזה דעת האחרונים ומידי פלוגתא לא נפקא:

י"א שם כופין אותו להוציא, אם טען חמיה תבא לביתי ואזונה אין לכופו בשוטים אבל במילי כייפינן הרב כנ"הג לקמן סי' קנ"ד הג"הט ס"ק כ"א משם מוהרימ"ט בא' סי' קי"ג. וה' מטה לחם שם הביא משם ה' חינא וחסדא בח"ג דקפ"א ע"א שחלק על מוהרימ"ט וס"ל דכל דחמיה וחמותה אינם בני קטטה הוא מביאה בע"כ אל בית אביו ושגם ה' מר בריה דה' עבודת משא בתשו' כי באה בס' צל הכסף ח"א סי' יו"ד דב"ן סל"ה ועכ"ז כתב דב"ד רבא דקושטא עבדו עובדא ופסקו דהדין עם האשה עי"ד ובסי' כ"ו חזר ועמד על פתגם דנא וכתב דאפשר דנדון רבני קושטא היה באופן שהוא היה מרויח קצת והאשה אינה תובעת גירושיה רק רוצה לשבת בבית אביה ושיתן לה ממה שירויח ס"מ בעבור זה זיכו להאשה אבל נדון הרבנים שנחלקו מיירי שאין לו לבעל כלל יכולת לפרנס והיא תובעת גירושין כל כמה שבאנו לכוף לבעל לגרש נכוף אותה שתלך לבית אביו עי"ש:

י"ב שם בהגה וי"א שאין כופין אותו להוציא. ע' כנ"הג לקמן סי' קנ"ד הג"הט סק"ך שהביא רבים מהפוסקים דס"ל דכופין וע' פ"ת בסי' זה סק"ג דהביא מה שחילקו הפוס' בין איננו מרויח לאינו רוצה להשתכר ולקמן סי' קנ"ד סכ"ו וז' הביא משם ס' ג"א דבמורד ממזונות לחוד יש לחוש לס' האומ' דאין כופין דלא להוי גט מעושה. וה' מטה לחם בסי י"ד כתב משם ה' חינא וחסדא בדק"עח דהגם דצדד דאין כופין שלא לכנס בגט מעושה מ"מ אסייומא דמלתא העלה דכופין דאיכא פיקוח נפש בדבר דשמא תחלש ותמות ברעב וכו' ואיהו גופיה סיים וכתב והכי נקיטינן וכמו שכן דן אחד המיוחד מרבני קושטא הובא בס' זכרינו לחיים דקע"ז ע"א וקע"ח ע"א וכן פסק למעשה הרב החבי"ף בס' עיני כל חי דל"ז מהספר ה"ד בס' מטה לחם סי' ל"א דע"ו ע"ד:

י"ג ס"ה ש"ע מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים ה"ה אם מכרה לפרוע חובות בעלה. כנ"הג הגהב"י סק"ך משם מוהרשד"ם וע' מטה לחם סי' י"ג דהגם שמצא לו עזר להפ"מ ח"א סי' ס"ו נפק דק ואשכח להר' לח"ר בסי' קמ"ח דחולק ותמ"ה יקרא על הכנה"ג דלא הזכירו וכן תמה גם על המש"דר בדקט"ז דהביא דברי הלח"ר בסתם ולא זכר דמוהרשד"ם רבו חלוק עליו י"ש: י"ד ס"ח ש"ע הלך בעלה ולותה ואכלה ה"מ בלותה שלא בפניו אבל לותה בפניו כגון שהיה עמו בכעס וגרשה מביתו ועמדה ולותה הואיל ולא זמנתו לדין הניח מעותיו על ק"יהץ כ"כ בתשו' לרבני צרפת ולי נראה דכל היכא דהבעל חייב במזונות אם לותה ואכלה חייב לשלם וכן הסכים הרמב"ן. ב"י בשם בע"הת ולא העלה דבר מזה על השלחן הטהור, אך מור"ם בסו"הסי פסק כן משם הרשב"א בתשו' וכתב מוהר"ח יאודה ז"ל בתשו' כר"ש סי' כ"ח ה"ד היד"א בהגהב"י ס"ק כ"ו דסברת רבני צרפת יחידאה היא ואין המוח' יכול לומר קי"ל אמנם ה' מטה לחם בסי' א' הביא משם ה' נוה שלום בתשו' סי' טו"ב דקל"ח ע"ב שכתב דאין ס' רבני צרפת יחידאה ע"ש ומאליו דאם הבעל מוחזק מצי מימר קי"ל. וע"ע לו בסי' ט"ו מ"ש ע"ד מוהר"ח יאודה הנז': ט"ו אפי' לס' רבני צרפת דבעי זמנתו לדין ה"ד בלותה מאחרים אבל כל שהוציאה מממון בעלה שהיה לה ודאי דלית דין ולית דיין שיאמר שהיא חייבת לשלם. מוהר"ח יאודה שם ומבואר שם דהיינו אפי' שהוציאה מתכשיטין שהיו לה בצוארה משל בעלה:

ט"ז לפי סברת הרמב"ן ודעימיה דלא בעו הזמנה לדין ה"ה דאפי' תביעה מהבעל קודם ההלואה אינו צריך מוהר"ח יאודה שם אבל ה' מטה לחם שם הביא משמייהו דה' נוה שלום וה' עדות ביהוסף ח"א סי' ל"ח שכתב דאף להרמב"ן ובע"הת היינו דלא בעו הזמנה לב"ד אבל תביעה מהבעל צריך וכמ"ש הרשב"א בתשו' ואינו פטור אלא כשגרשה מביתו בכעס דכבר גילה דעתו שאינו רוצה לפרנסה. ומני"ר הכריע מדברי הרמב"ן גופיה ה"ד הנמק"י בס' אשי ה' דק"ט דלא בעינן כלל תביעה מהבעל לא בב"ד ולא שלא בב"ד יעו"ש:

י"ז שם חייב לשלם. עמ"ש לקמן סי' קי"ו בס"ד:

י"ח שם ש"ע עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו אינו חייב לשלם. אין חילוק בין זנה סתם ובין אם זנה לשם הבעל ודלא כהרש"בא. ב"ש וע' מוהרש"דם א"הע סי' קנ"ג שכתב שאם הוא מוחזק יכו"ל קי"ל כהרש"בא:

י"ט בקשה ממנו בתחינה שילוה לה כל מה שישלח אחר הבקשה ההיא הו"ל כלותה ואכלה. כנ"הג הג"הט ס"ק ז"ך משם מוהרי"קא בתשו' דמ"ו. ונראה לכאורה דע"כפ בעינן מיהא בקשה אחת בתורת הלואה אבל אם לא היה שום בקשה מתחילה וע"ס בתורת הלואה אבד מעותיו וזה שלא כדברי הר"מז והרב"ד בחידו' על משנה כתובות פ' ב' דייני גזרות דדייקי ממתני' דדוקא היכא דעמד מעצמו ופרנסה אבד מעותיו אבל היכא דלא היה מעצמו כ"א דהיא בקשה ממנו שיפרנסנה הו"ל כלותה ואכלה אבל הרוחה בתשו' מוהר"יק בשרשה יראה דלא תלו הדבר כ"א שיהיה הענין ע"י בקשה הגם דלא הזכיר לישנא דהלואה וכעין זה כתב ה' שארית יעקב ס' ויקרא. ה' מטה לחם סי' א' ד"ב:

שם בהגה ואין חילוק בין אביה לאחר שפרנסה. אב שפרנס את בתו בעודה אלמנה והיא בביתו מבואר מדברי מוהר"שך ח"א סי' קל"ב והובא בכנ"הג הגה"בי סק"ח שלא אבד את מעותיו ונעלם דבר מהדב"מ ח"א סי' מ' מא"הע שכתב דאף בזה הניח מעותיו על ק"הץ ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה. מו"הר בס' באר המים חא"הע סי' ע"ז וע"ח ושכן הסכים להלכה ה' מוהרי"בש ז"ל עי"ד:

כ"א שם בהגה מיהו אם היו חייבים לבעל וכו'. ל"ד חייבים אלא ה"ה אם לקח מנכסי הבעל ופרנס אשתו ח"מ וב"ש והנראה בכונתם שר"ל דא"עג דלא היה אבי' האשה חייב ממות בהלואה רק דתפסו מהבעל איזה חפץ ולא מכרהו כדי לזון אותה מדמי החפץ אלא זן אותה ממעותיו על סמך הייותו מוחזק בנכסי הבעל אפ"ה לא אבד מעותיו. וה' נוה שלום שם כתב דאין נראה כן מדברי ר"ש רק היכא דפרנסה ממעות הבעל אבל כל שתפוס מנכסי הבעל על איזה אופן שיהיה תפיסתו תפיסה. אלא דבעיקר הדין מצא חולק להרש"בא דבפורע חובו ש"ח ס"ל דאף בתפוס מנכסי הלוה עכ"ז פטור יעו"ש: כ"ב שם בהגה אם אין האשה כאן תובע לבעל מדר"ץ. כתב הד"מ משם המרדכי פ' ב' דייני גזרות דשעבוד ב"ח על האשה ואם מתה האשה מוציאין מהבעל מדר"ן ע"כ וכ"ן מדברי הרש"בא בח"א סי' תת"פד ואנכי מצאתי בתשו' הרי"בש החדשות הנד"מ ממש בסי' י"ט הובאה שם תשו' מוה'רי בונפוש חתנו של הרי"בש שכתב וז"ל ולרווחא דמילתא אומר דאפי' לא קי"ל כחנן הבעל פטור ואין לשמעון טענה עליו מחמת מזונות דקי"ל בכתובו' גבי לותה ואכלה דב"ח גובה ממנה והיא נפרעת מבעלה ועכשיו שמתה בטלה טענה ע"כ והוא היפך דברי המרדכי והרש"בא הנ"ל ולא הזכירם:

כ"ג סי"ב ש"ע אבל אם לא תבעה מחלה על מזונות דלשעבר. אין צריך דוקא תביעה אלא כל שעשתה מעשה המוכיח דלא מחלה וכגון שפזרה ממעות בעלה וכיוצא גילוי דעת כזה סגי לומר דלא מחלה. מוה"רח יאודה בתשו' כר"ש סי' כ"ה:

כ"ד שם בהגה וה"ה אם היה לה קטט עם בעלה וכו' והמניעה ממנו וכו' עובדא אתא קמן בר' ואשתו כי זה כמה שנים עברו ביניהם הפרשייות ודברי ריבות ופעמים הרבה נעשה השלום ביניהם והן עתה וי"ו דשלום קטיעא והוא טוען כי א"א לו לדור עם אשתו בשום אופן שבעו' כי היא בעלת קנאה ומחלוקת ומבזה אותו ומקניטו. והיא תובעת כנגדו כי אדרבה הוא הגורם כי הוא רועה זונות ומכה אותה וכיו"ב והעמידן לפנינו עדים ולשונם מחלקים. אשה אחת מהשכנות באה ומעידה כי הסבה היא ממנה כי היא משונה במעשיה ובעלת קטטה באופן דא"א שידורו שניהם כאחד, ובמושב אחר באו שני אנשים לפנינו האחד מעיד כי הוא נמצא בלילה אחד כשהיו מתקוטטים הבעל ואשתו והוא היה ראשית מדון והתחיל לבזותה ולהקניטה והיא ג"ך השיבה לו דברי חרפה ובוז וחשב להכותה לולא שנמצא שם האיש ההוא והצילה מידו, אך לעומת זה איש אחר בא והעיד לפנינו שהוא נמצא בלילה אחרת והיא התחילה להכעיסו במעשה ידיה ואדרבה הוא ואשתו יעצו אותה כי לא זו הדרך וא"עג דאין כל העדויות על פעם אחת ואין מכחישין זא"ז מ"מ המורם מהם דלפי האיש והאשה המעידין סיבת מניעת ההתיישבות שניהם יחדיו בא מצדה מש"אכ לפי דברי העד האחר. ואנן בדידן הגם דלפי כל העדויות אין כאן דבר הראוי לגרשה בע"כ מ"מ באנו לדון אודות המזונות והיה בהני"ח דברי מו"רם הללו הנצבין פה ולכן נכנסנו לבית הספק איך נדייניה להך דינא ומי נאמן בטענתו:

ולפום ריהטא היה נראה דאין להוציא ממון מהבעל לחייבו במזונות דהא הכא ב' עדים המכחישין זא"ז בעיקר המציאות דאפי' תימא דדל מהכא עדות האשה שפסו' להעיד וכמ"ש מרן בח"המ סי' ל"ה עכ"ז איכא הכא ב' עדים כשרים שמדבריהם יוצא הכחשה אל הענין וכיון דהוא מוחזק בממון אמרינן אוקי חד להדי חד ואוקי ממונא אחזקתיה וכמ"ש בכמה דוכתי בש"ס לענין תרי ותרי ע' יבמות דל"א וכתובות ד"ך ופסקו מרן בח"המ סי' מ"ו סל"ז ומור"ם בסי' רל"ה. אך במעט קט העיון אתה תראה דשניין דא מן דא דהכא הבעל מחויב גמור לזונה שהוא אחד מחייובי הבעל לאשתו והוא בא לפטר עצמו בטענה זו כל דאיכא ספקא אם האמת הוא כדבריו או"ל הו"ל בריא בחייובא וספק בחזרה דחייב כמ"ש מרן בח"המ סי' ע"ה ס"ח ואל תשיבני מדברי הח"מ בס"ק מ"ב והב"ש בס"ק ל"ד דעמ"ש מרן אם באה מחמת טענה וכו' כתבו הם שה"ד דהיא מבררת דבריה דהאמת איתה הלא"ה פטור ותאמר דה"ה בנ"ד דעליה לברר וע' מטה לחם ברס"י כ"ד דהתם שאני דהוא טוען שתבא אצלה והוא יפרנסנה לכן אינו יכול לחייבו שיפרע לה רק ע"י בירור והכי הוי נדון ה' מטה לחם שם אבל הכא דשניהם יחד מודים דלא איתדר להו והוא רוצה לפטר את עצמו בטענה שהמניעה ממנה הו"ל בריא בחייובא וספק בחזרה ואין לומר דכיון דהאשה מסייעת להעד הכשר וגם היא אומרת כדבריו שא"א להם לדור שניהם יחדיו מכח מעשיה נהי דהיא בפ"ע לא חזייא אך הא מיהא אהנייא וחזייא לאיצטרופי והו"ל אחד במקום ב' ואין דבריו של אחד במקום ב' דהא ליתא וממילא אדחייא דכיון דהיא באה להכחיש העד הכשר דבלי דבריה עומד בתקפו והיא באה להחלישו פשיטא ודאי דדבריה הם בטלין ואין הכת"וב צריך לאמרו. וזכני ה' ומצאתי דבחקירה זו נכנס הג' רעק"א ה"ד ה' פ"ת לעיל סי' טו"ב ס"ק קע"ח עמ"ש מרן דאם עד כשר אומר מת ונשים רבות אמרות לא מת וכו' ה"ז כמחצה על מחצה שכתב וז"ל אם עד כשר וגם אשה אומרים מת ועד כשר אומר לא מת בזה צ"ע לדינא אי נימא כיון דעדים המכחישים המה כשרים ממילא אשה המסייעת לע"א דמת הוי כמו רוב דעות ותנשא או כללא הוא דא"א לדחות עד כשר אלא ע"י ב' עדים כשרים אבל בלא"ה הוי תמיד כמו פלגא ופלגא והכי משמע לכאורה וכו' וצ"ע לדינא עכת"ד. ואנא דאמרי דע"כ לא הצ"ע הרב אלא בנ"ד דהתם קאי בעיגונא דהאמינו לאשה ועבד וכיוצא וכיון דיש לו קצת נאמנות אפשר דחזייא לאצטרופי עם עד כשר להכחיש עד כשר אבל הכא בענין ממון דאין האשה נאמנת בכה"ג נוכל לומר דברירא ליה להרב דאינה מצטרפת להכחיש עד הכשר ולומר דאין דבריו של אחד במקום ב':

אך דא עקא דכיון דבענין זה דאיש ואשה שהקטטות הן בבית ורגילי נשים להמצא שם אתאן לההיא דכתב מור"ם בסי' ל"ה סי"ד דתקנת קדמונים היא דבמקום שאין אנשים רגילין להיות כגון בב"הכ של נשים או בשאר דבר אקראי שהאשה רגילה ולא אנשים וכו' יש מי שכתב דאפי' אשה יחידה או קרוב או קטן נאמנים בענין הכאה וכו' לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה ואין פנאי להזמין י"ש וכ"ש הכא דהאיכא איניש בהדה וע' להרב"ד בח"מ סי' ו' שהאריך בענין זה להביא ס' הפוס' דס"ל דמדינא ג"ך נאמנין במקום שאין אנשים והעלה לענין הלכה דהיכא דהוי מידי דממונא ואין שום א' מהם מוחזק לא מהמנינן להו כיון שהרמב"ם והרשב"א והרא"ש והרב"י ומוהר"ש הלוי ומוהרי פורמון וה' תו"י ומוהר"י מינץ הסכימו דבעינן כשרים כוותייהו נקיטינן ואם אחד מוחזק יכול המוח' לומר קי"ל כהנהו דמכשרי וכו' עש"ב ובכן הבעל דנ"ד דהוא המוחזק יכול לומר קי"ל כהמכשירים אשה בכה"ג ומצטרפת עם העד הכשר והו"ל ב' ואין דבריו של א' במקום ב':

אולם תרתי אני בלבי דאין מכאן תברא דמ"כ לא כתבו הפוס' הנז' דבכה"ג אשה מהימנא אלא דוקא באתר דלית תמן גבר וכמ"ש להדייא במקום שאין אנשים רגילים או שהענין נעשה בפתע פתאום ולא היה פנאי להזמין עדים אבל בכגו"ד דאיש ואשה בבית ויש שם שכנים יחד אנשים ונשים ואינו ענין פתאומי כי מחלוקייות כאלו מתעוררין ובאים יום יום בזה אה"ן דבעינן עדים כשרים הביטה וראה מ"ש ה' נוב"י במ"ב סי' נ"ח וה"ד הפ"ת שם סק"ח שכתב דה"ד בדבר הנעשה פתאום ונגמר הדבר לגמרי שמי שלא היה בשעת מעשה שוב א"א לו להעיד ע"ז אבל כל שאינו על רגע אחד שאיפשר לאנשים שיראו אלא שלא אירע שראו אנשים בזה לא תקנו וע"ע בסקי"א מה שהביא משם ה' כנס"י סי' פ"ג וא"כ עדיין אין כאן אלא עד כשר לפטור נגד עד כשר לחייוב והוא מחוייב במזונות ובא לפטר עצמו בטענה זאת הו"ל בריא בחייובא וספק בחזרה וכדבר האמור:

תוכן העניינים

אבני האפוד על אהע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה