אור ברסלב
אבני האפוד על אהע אה"ע › סימן נ

אבני האפוד על אהע· רבי דוד פיפאנו

אה"ע · סימן נ

סימן מח

א ס"א ש"ע השולח סבלונית וכו' או אבדו אינם משתלמים עתה נד"מ ממש תשו' הריב"ש אשר היו בכת"י ונקראו תשו' הרי"בש החדשות ושם בסי' כ"ג כתב וז"ל שאלת חתן ששלח סבלונות לבית חמיו תכשיטין שאינם עשויים לבלות ועשו נישואין ונשארו הסבלונות בבית חמיו ולזמן תבען החתן וטען חמיו שנגנבו ופטור שש"ח היה מהו?:

תשובה הדין הזה תלוי בד' דברים בטלו קידוש' מהו? עשו הנישואין מהו? אם הוא ש"ש או ש"ח או כשואל? אם הדין עם חמיו או עם הכלה? בטלו קידושי' הא איפסיקא הלכתא וכו'. נעשו נישואין נמי לא אמרינן מתנה ננהו לה כדאמרינן קידושי' לטבועין נתנו מדתנן השולח סבלונות לבית חמיו סבלונו' מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין הא קתני שיחזרו עמה לבית בעלה ונגבין אלמא לאו מתנה הן. אם היא ש"ש או ש"ח לא אלא ש"ש דבההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי גמרי ומקנו. ועוד דנתנו להשתמש בהן ותנן (ב"מ מ"ג) המפקיד מעות אצל שלחני וכו' כלומר אע"פ שלא נשתמש בההיא הנאה דיכול להשתמש ולא ע"א שאם נשתמש אפי באונסין חייב כשואל וכן נמי בסבלונות דע"ד להשתמש שלחן וכו'. והדין עם חמיו לא עם הבת כל שהאב נותן נדונייא דע"ד הוא שולח דכל המפקיד ע"ד של בע"הב הוא מפקיד ומתני' דקתני נגבין ומשמע דמחמיו נגבין לא מפליג בין קטנה לגדולה וש' יצחק בר ששת ז"ל ע"כ העתקתי כל לשונו בעבור כי הספר אינו בנמצא, ואתה תחזה כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מינה הסוג האחד דהיינו כשנעשו הנישואין דלא אמרינן דהוו מתנה והדרי ודייק לה מלשון המשנה דקתני סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה הא מילתא מתאמרא שפיר לדעת הרש"בא וה"רן והנמ"קי שה"ד מרן ב"י דפירשו דמ"ש במתני' שיחזרו עמה לבית בעלה היינו דירדו חכמים לסוף דעתן של בריות שהשולח לבית חמיו סבלונות המתקיימים לא ע"ד ליתן לחלוטין הוא שולח אלא ע"ד שישובו לו עם אשתו וכו' אבל לדעת רש"בם והובא בב"י שפירש מ"ש במתני' שיבאו עמה לבית בעלה דהיינו שפירוש כדי שיבאו עמה לבית בעלה משמע להדייא דלדעתו כל שלא פירש מן הסתם ל"א דע"ד כן נתנם וממילא דכל שנשאו ז"לז שוב אינו יכול לתובעו כיון שלא פירש וכמו שכ"כ הכנ"הג בהג"הט סק"ו משם מוה"רם מינץ ז"ל בסי' י"ז דהא דחוזרין ה"ד היכא שחזרו בהם קודם שנשאת אבל אחר שנשאת אינם חוזרים ובהביטי תשו' מוה"רם בשרשה ראיתי דדייק לה מדברי רש"בם וכדאמרן. אך זוהי שקשה דהיכי נקיט להלכתא פסיקתא פירוש רש"בם ולא הזכיר דעת התוס' והרש"בא וה"נמקי בשם הריט"בא וה"רן החולקים וס"ל דמסתמא אמדינן דעתו דבסבלונו' המתקיימין לא נתן לה אלא ע"מ שתכניסם עמה לבית בעלה וצ"י. אשתכח השתא דדין זה אי אחר הנישו' יכול החתן לתבוע הדורונות ששלח לה במחלוקת הוא שנוי. ומדברי מוהרש"דם בא"הע סי' ל"ב נראה ברור דקאי בשיטת הריב"ש ז"ל:

גם בסוג אי חייב האב לשלם בעד בתו דמפשט פשי"טל להרי"בש דחייב. דבר זה ג"ך במחלוקת הוא שנוי דהנה אמת דמוהרש"דם בא"הע סו"סי ל"א רמזו הכנ"הג סק"ז כתב מדנפשיה דכל מי שנותן סבלונות לארוסתו והיא בבית אביה שהרי הוא כמי שמסרם ביד האב וסמיך אמ"ש רז"ל כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וכדברי הרי"בש הנז' ויעו' עוד בכנ"הג הגה"בי סק"ו. אך איהו גופיה בס"קט הביא משם מוהרי"מט בתשו' סי' י"ד שכתב דאם נאבדו והיא קטנה אין האב והאם חייבים לשלם והיא ג"ך פטורה אבל אם אבדם כשהיא גדולה חייבת יעו"ש וכ"כ היד"א בהגה"בי סק"ו משם הפמ"א ח"א סי' ס"ג וח"כ סי' קט"ו והדב"מ א"הע סי' ל"א וה' ירך אברהם א"הע סי' ב' דהעלה דלעולם האב פטור יהיה קטנה נערה או בוגרת אך הוא חייבת ויפרע הבעל ממנה בשעת נישואיה:

וחזה הוית למו"הר מוהרש"א ז"ל בס' דברי שמואל א"הע סי' ט"ו שבקש לשים שלום בין מוהרמ"ג ומוהרשד"ם ומר הוא דקאמר דלא פלגן בהדייהו דהתם קאי מוהרשד"ם לחייב את אם החתן מדין גרמא ויען שהיה מקום לפקפק דבתו הארוסה היא מחוייבת להחזיר הסבלונות והאב הוא שיש לו תביעה עם האם ולא מהנייא תפיסת הבת בעד אביה לזה קאמר כיון שהיא אוכלת על שלחן אביה והאם הוי כאלו קבלם אביה אבל לח"יב לאביה אם נאבדו הסבלונות מידה מי זה אמר שהוא חייב וכי האב והאם יצאו ערבים ובזה מצאנו נחת דה"ט דהכנ"הג והיד"א והדב"מ דלא נרגשו מתשו' מוהרשד"ם דלא קרב זה אל זה את"ד והנה אמת דהחילוק ניתן ליאמר משום יתובי דעתא דהרבנים הנז' דלא עלה על שפתם דמוהרשד"ם חולק דהיינו עם מוהרמ"ג אמנם מלבד דבדברי מוהרשד"ם שכתב בפירוש וז"ל פשיטא שכל מי שנותן סבלונו' לארוסתו והיא בבית אביה שהרי הוא כמי שמסרם ביד האב רחוק להעמיס דדוקא לענין תפיסה נאמר אבל לא לחייבו עוד בה דלענין דינא אכתי מידי מחלוקת לא יצאנו והאיכא ארייא דבי עלאי חד מן קמאייא הריב"ש ז"ל שכתב להדייא דהדין עם חמיו לא עם הבת ושאין לחלק בין בת קטנה או גדולה היפך דברי הרבנים מוהרמ"ג והדב"מ עד שאני מסתפק אם יכול המוחזק לומר קי"ל כמוהרמ"ג ודעימיה דאיפשר דאילו היו רואין דברי הריב"ש הנגלות לנו הוו הדרי בהו:

ב המדודין שנותנין לחתן אינם בכלל סבלונות אלא מלוה הם גבי החתן. כנ"הג הגה"בי סק"ו משם מוהר"אנח ח"א סי' ק"ד וכ"כ היד"א משם הב"ח וכן העלה לענין דינא ה' דברי שמואל שם ומכח זה פסק בראובן ששלח לחתנו מקצת המדודים ונטל שטר קבלה מאבי החתן שקבל מפ' סך מה לחשבון המדודים ושוב נתפרדה החבילה ונאבדו הנכסים וחייב להחתן לשלם עספ"א אלא דבמה שטוען אבי הכלה מאבי החתן שהוא יפרע לו פסק להלכה דטענתו מגן שוייא דהוא לא נתחייב בזה י"ש. וכזאת וכזאת נשאל הרב עבודת השם בחא"הע סי' י"ט והעלה לחייב את החתן והביא משם ת' מוה"רש הלוי בחא"הע סי' ה' דגם איהו סבר דמעות מדודין דין מלוה יש להם והאריך בזה בחילוקים שונים י"ש ולא דבר מענין אבי החתן אם חייב הוא לשלם בעד בנו. ונראה דבכיגוד אפי' הרי"בש הנז"ל בסמוך יודה דהאב פטיר ועתיר כיון דהבן הוא אנוש כערכו ומסתמא עיקר נתינת הסך הוא לבנו אלא דניתן ביד האב לכבוד ולתפארת. ג ס"ג ש"ע חזרה בה היא חוזר הכל וכו' ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה וכו' משלמת הכל וכו' זהו דעת הרמ"בם בשם רבותיו והרא"בד חלוק עליו וע' כנה"ג הגהב"י סק"יב שכתב בשם מוהר"ש טאייטאצאק שהרמ"בם הוא יחיד בסברה זו ואין לדון כמותו ומה גם להוציא ממון אך משם מוהר"אדב כתב דמצי המוחזק לומר קי"ל וע' יד"א הגה"בי סק"ט שרמז הפוס' המדברים בזה ובתוכם ה' מגן גבורים בתשו' בנו שבסוף הספר סי' ד' ושם ראיתי שכתב שאף אם נאמר שאין לפנינו אלא דברי הרמ"בם הרי כתב כאן משם רבותיו וכבר אתה ידעת שהם רב אלפס והר"י בן מיגש כ"ש שנראה שה"ה והר"ב הטורים הם בעלי סברה זו י"ש:

וראיתי במכתב לאחד מחכמי דורינו החהש"ו רב ועצום כמו"הר חיים שמואל גאטינייו המ' בכור ז"ל שאחר שהביא תשו' ה' מגן גבורים למאי דקאי מר כתב וז"ל וצריך להתיישב ע"ז מתשו' מוה"רי בן מיגאש הנד"מ בסי' ח"ק ובתשו' הרי"ף סי' קפ"ה ובס' משנת ר"א הנד"מ מע' המ' אות מ"ו ע"כ. ומהספרים שציין לא יש תחת ידי רק תשו' הר"י בן מיגאש ובאמת הרואה יראה שם דאזיל כל בתר איפכא מדעת הרמ"בם שכתב וז"ל ולענין מה שהוציא ש' בחופה הראשונה אין לו לתובעו מר' להיות כי לא הוציאו אלא לעצמו ומה שאמרו הדרא בה איהי אפי' כישא דירקא הדר הוא במה ששלח לו לא במה שהוציאו על הבאים לחופה אע"פ שהוא היה הסיבה בזה וכך הדין ע"כ. ומעתה מוכרח דמ"ש בשם רבותיו היינו הרי"ף אם לא יהיה דבר סת'ר מתשו' שבסי' קפ"ה שציין הרב הנז' במכתבו. ומ"מ עדיין כח המוחזק עומד במקומו לומר קי"ל דמלבד דלפ"ד ה' מגן גבורים ה"ה והרב הטורים סל"ה עוד בה דמרן פסק כותיה וגם הרי"בש בסי' ה' קאי בהך שיטתא וכמ"ש ה' מש"ל ספ"ו מה' זכייה עי"ד:

ותבט עיני להר"ד איסטרוסא בתשו' מגן גבורים שם דנדון שלו הוא בר' שנשא אשה כדרך כל הארץ בחזקה שאין לה מום זולת שידע מקודם שהיתה חרשת מעט אך לא כ"כ ובתוך החופה נתחדש לר' שהיא חרשת יותר מדאי שאינה שומעת כלל ולא בא עליה והוציאה מביתו ותובע ההוצאות שהוציא בחופתה מחזנים ושמשים וצורך אכילה ושתייה ואחר שערך מחלוקת הרמב"ם עם הרא"בד הנז' והביא דברי ה' מוהר"שט שכתב דס' הרמ"בם היא יחידאה כתב וז"ל ובנ"ד איפשר דיודה מוהר"שט דנ"ד כיון שנמצא מקחו מק"ט ודאי הדר כמו שהדר המקח אבל נדון מוהרש"ט אין כאן מק"ט דלא נמצא בה מומין והביא דברי הרמ"ה שהביא הטור בח"מ סי' רל"ב דכל שהמוכר ידע במום מקודם חייב גם על ההוצאות וה"ן בני משפחתה ידעו מקודם וכו' יש"ב מבואר מדבריו דהיכא דהחזרה היא בעבור מום שנמצא בה דהוי מקחו מק"ט אפי' אם מצד הכלה מוחזקים חייבים לפרוע להחתן כל הוצאת החופה ואין מכלים ומחלו' הרמב"ם עם הראב"ד אינו אלא בנתבטלו הקידו' בלי מום רק מחמת חזרה:

אולם חזה הוית להכנה"ג בהג"הט סקי"ט שכתב משם הרדב"ז ח"א סי' קכ"ד והובא גם בבא"הט שכתב שאם הוציא הוצאות ואח"ך גרשה בשביל מום שאינו יכול לומר לאב תן לי הוצאותי ע"כ ותשו' הרדב"ז ח"א אינם מצוייות אצלי ואנכי לא ידעתי כעת במאי עסקינן אם המום הזה נולד לה אח"ך הא אעיקרא אינו יכול לגרשה דיכול לומר לו נסתחפה שדך וכ"ש שלא יוכל לעכב ההוצאות הא אינו אלא במום שהיה בה קודם שנשאת והוא לא ידע ואם כנים אנחנו בזה מלבד דהוי היפך סב' מוהרד"א הנז' עוד בה דמה סברה היא זאת הלא כל שנתגלה עתה המום אין לך מום גדול מזה ולמה לא יהיה חייב לתת ההוצאות ואני אמרתי בכונת הרדב"ז דבא ללמדנו דאם אין הבעל מוחזק מנדונייתה אינו יכול להתפרע מן האב והיינו דקאמר: אינו יכול לומר לאב תן לי הוצאותי וזהו חידושו וכמ"ש כיוצא בזה הרדב"ז גופיה בחדשות ח"א סו"סי שפ"ט דאין יכול לתפס המתנות של אבי החתן ואמו בשביל הוצאותיו ולא בשביל הקנס אלא חוזר הכל ועושה דין עם החתן: ואם אין לא הפסיד שאין האב חייב לפרוע חובת בנו ע"כ ועפ"ז דינו של מוהר"ד איסטרוסח בנו של ה' מגן גבורים יוצא בהינומא דבמום אע"פ שאין הבעל מוחזק. נפרע ההוצאות:

אשובה אראה במכתב הרב הנז' שהביא משם ה' שפת. הים בחא"הע סי' י"ד על ר' שנשא בת ש' בחזקת בתולה ואחר שנשאה נמצאת מעוברת מזינות וטוען הבעל ההוצאות שהוציא בחופה וכו' והיה מקחו מק"ט ופסק: דאם הבעל מוחזק אומר קי"ל כהרמב"ם ואם לאו פטורה מכח קי"ל כהראב"ד ור"י והרא"ש דפטרי י"ש ומר ני"ר קרא עליו ערער מתשו' המ"ג הנ"ז דכל דהוי מחמת מק"ט חייבת היא לפרוע לכ"ע וכתב ליישב דשאני נדון המ"ג דלא בא עליה וכמ"ש בשאלה אך נדון ה' שפ"הי הוא שבא עליה ואע"פ שהוא לא כנסה אלא בחזקת בתולה והוי מקחו מק"ט מ"מ חופה ונישואין איכא ואהנייא ליה לענין שאם תמות היא יורש חצי עזבונה וכיון שכן לא מחייבינן ליה לשלומי הוצאות החופה ע"כ ואין ס' שפ"הי מצוי אצלי לראות הדברים במקומם. אך עיקר החילוק לא נתיישב אצלי דאם באים אנו לפטר לצד הכלה מטעם דכיון דבא עליה ועתיד לירש חצי עזבונה לא נחייבה גם היכא דהבעל תפוס דלפי טע"ז גם הרמב"ם יודה ועל מה זה כתב. הרב דאם הבעל מוחזק זוכה מטעם ק"ל כהרמב"ם אבל האמת דס' הרמ"ה אשר עליה סמך מוהר"ד איסטרוסא: ז"ל אינה מוסכמת ופליגי עליו ע' מנחת זכרון מע' הד' דריג ע"ב מיש בזה. וע' דברי שמואל למו"הר מהרש"א בחא"הע סו"סי יוד דנק"ט ובס' מטה לחם סי' כ"ט הביא מחלו' ה' מ"ג עם ה' שה"י [וכתב דהמוח' יכו"ל קי"ל:

, ד אם מצד הכלה עשו הוצאות לנדונייא ומלבושים ונתבטל השידוך מצד החתן וטוענים מצד הכלה ההוצאות במחלוקת הוא שנוי והמוחזק יכול לומר קי"ל ע' בני בנימן חא'הע סי' כ"ט ול' מטה לחם ח' איהע סי' ז': ה שלוניקו יע"א אם אירע ענין כזה הם פטורים מלשלם ההוצאת' לפי שיש מנהג שהשמאים מהנעלת הנדונייא הם מורידים מסך הנדונייא ארבעה ורביע לק' וקוראים אותו מתנה והוא כתוב ברול ומרגלא בפומייהו דאינשי דמה שמורידין הסך אינו אלא מפני ההוצאת' שצריך להוציא בשביל קרובי הכלה שאוכלים שם וכיוצא מהוצאות החופה ולי נראה לתת טעם לתקנה זו לפי שלא יבצר שלא יבאו לידי גירושין אחד מהם ואז היו צריכים לברר כמה הוציא בעדים וגם לברר שלא הוציא יותר מן הצורך ומשו"ה תקנו כן כדי שלא יבאו לידי מחלוקת ומוכרח אני לומר שבזמן ה' מגן גבורים לא היה להם תקנה זו להוריד מדמי הנדונייא סך מה ולכן פלפל מה שפלפל. כה דבר מו"הר מוהרש"א בס' דברי שמואל שם:

ו שם בהגה וי"א דכ"ז מיירי לאחר אירוסין אבל לאחר שידוכין חוזר הכל וי"ח. ע' יד"א הגהב"י סק"ו וע' פ"ת סק"ד שכתב משם הגאון חת"ס דאינה יכולה לומר קי"ל כהי"ח שהביא הרמ"א ז"ל וע' להרב ישמעאל הכהן ז"ל בע"ס זרע אמת בתשו' כי באה בס' מקור ישראל סי' י"ד מ"ש בזה והרב המחבר שם בדל"א ע"א כתב דל"ש אירוסין ל"ש שידוכין חייב להחזיר הכל ואפי' להוציא מיד המוחזק ע"ע:

ז ראובן נשתדך עם בחורה אחת ונתחייבה אם הנערה בשטר לפרוע בעד החתן בימי השידוך מזונותיו והוצאותיו אשר יעשה בעיר גדולה ש"ח וש"ס עד שיזכה לחלוקא דרבנן ושזה יהיה תחילת פרעון הנדונייא וגם החתן נתחייב שאם בעבור איזה סיבה לא יצאו הנישואין מן הכח אל הפועל ישלם במיטבא כל המעות. וברבות הימים ראתה אם הכלה כי לא יצלח החתן בלימודו והשיבו לעירו והכלה אומרת כי היא אינה חפצה בו שלפי דעתה הוא כלי אין חפץ בו, באופן שלא היה באפשרות לקיים הזיווג. ואם הכלה תובעת כל מה שהוציאה. הדין עמה ואפי' אם לא היה כאן תנאי כיון שמה שנתנה לו הוי מעות דאינם עשויים להבלות. הרב מוהר"יש הכהן בתשו' שם והסכימו עמו רב אחיו ומוהר"א ישראל והרב המחבר שם:

ח ס"ה ש"ע ר' שדך בתו לש' בקנין ושבו' וכו'. הגם שבתשו' הר"אש לא הוזכר שהיה שם שבועה הדבר ברור שדין הר"אש הוא אפי' שיש שם שבועה וכו'. כנ"הג הג"הט ס"ק כ"א ובתשו' ראש משביר ח"ב סי' ס"ט (מתורת בנו) תמה עליו דלמה הוצרך להרחיק עדיו והדבר מפורש בתוך תשו' הר"אש עצמה וכו' עי"ד:

ט שם וה"ה אם נשתטית וכו' בא לפנינו מעשה באיש ששדך נערה בתולה בשבועה ובחייוב קנס בחג"ומך להחוזר מהחייובים ועתה בא טעוון שהיא מוכת שחין ורוצה לפטר עצמו מהקנס והשבו' והיא טוענת כי שקר נסכו רק היו לה איזה חטטין בבשרה ונתרפאה לגמרי. ודאי וברור הדבר דעניו מוטל לברר הדבר שהיא מוכת שחין דהוא המוציאה מחזקתה דכל אדם בחזקת בריא קאי והוא בא לומר דהנערה הזאת היא חולנית פשיטא דעליה דידיה רמייא הברירה וההוצאות עד יתברר הדבר לאמתו. ואם אמת היה הדבר הזה פשיטא דפטור ומותר הן מהקנס הן מהשבועה דאדעתא דהכי לא נשבע ואדעתא דהכי לא נתחייב דאין לך מום גדול מזה וכמ"ש מור"ם לקמן סי' קי"ז ס"ה דמצורעת הוי מום והוא מדברי הרב"י בסי' ט"ל ול"ד מצורעת אלא ה"ה שחין וכמבו' בדברי הב"י שם ובבא"הט סי' קי"ז סקי"א וכל זה פשוט וברור:

אולם עמדו לנגדי דברי ה' באר מ"ח בח"ב א"הע סי' ט' שנשאל על מי ששדך אשה בשבועה ושוב נמצאו בה מומין והמשודך רוצה לחזר מהשידוך ולפטר עצמו מהשבועה וחכם שבדורו פטרו מההיא דהמקדש את האשה ונמצאו בה מומין ומני"ר חרד עליו חרדה דאין לה מקום פטור וחייב לקיים שבועתו דהא כתב מרן בסי' קי"ז דטענת מומין ליכא במקום דאיכא מרחץ בעיר שהוא בודק ע"י קרוביו וחזקתו ששמע ונתרצה וכמבו' בא"הע סי' קי"ז וט"ל ואין לומר דלא נאמר זה אלא דוקא בקידושין ונישואין לפי שדרך הוא לבדק קודם קידושי' ונישואין אבל בשידוכין יכול לטעון לא חששתי לבדק קודם כי אמרתי יש לי זמן קודם הקידושין ושכ"כ להדייא הרדב"ז בישנות סי' קכ"ד הא ליתא דכל דאיכא שבועת ה' דומה לקידושין וכמ"ש ה' בני משה סי' מ"ד דהביא הך תשו' הרדב"ז וסו"ד משה בהסכמה עלה דחייב לקיים שבועתו ולא מצי טעין במומין שבגלוי לא חששתי לבדק בשידוכין דמאחר דהיה שבועה לא מחית איניש נפשיה לכתחי' לשבועה ער דבדיק וחייב לקיים שבועתו ויזכה במקחו א"ד ז"ל והנה ס' בני משה שרמז אין עמדי וע' יד"א סי' ט"ל הג"הט סקבג"ד שהביא דבריו יותר בארוכה האמנם אהמ"ר כדחזי מנייהו מלכי לבבי לא כן יחשב דאיך מדמו שבועת השידוכין לקידושין וגבה טורא בנייהו דהדרך הוא לבדק קודם הקידושין שהיא הולכת לטבילת מצוה ועד"ז בודקין אותה במומין שבסתר ובגלוי ולא אחד בהם שיבדק קודם השידוכין שאינם נכרים זה עם זה ונא גייסי אהדדי ובה שעתא בעת הקשר מתבוששין לומר לא נעשה דבר עד שתבדק ועד שתלך למרחץ ולכן סומכים עצמם אעת הקידושין ולא שייך כאן בדיקה דמרחץ וכמ"ש הרדב"ז ז"ל: וככל הדברים האלה מצאתי לה' בית יאודה ח"א חא"הע סי' א' בנ"ד שנעשו הקידושין בקנין ושבו' ונמצאת בה מום וכתב וז"ל ואין לומר דדוקא לקלקול הנולד אחר השידוכין הוא דכתבו הפוס' דאדעתא דהכי לא נשבע ולא שדכה ובשידוכין ל"א נסתחפה שדהו אבל בנ"ד דהיה המום קודם השידוכין מאן לימא לן דל"א אפי' בשידוכין ראה ונתפייס הא ליתא דלא דייק המשודך לחקר ולבדק ע"י קרובותיו או ע"י עצמו אלא ברוצה לארסה דאז חשיבא קנין הגוף ואין לו פירוד ממנה אלא ע"י גט כריתות כאשה נשואה אבל בשידוכין בעלמא אינו מדקדק כ"צ ובודאי דליכא חזקה דראה ונתפייס וזה דבר שהשכל מחייבו ע"כ ואח"זר ראיתי לה' שבט בנימן בסי' ש' דקל"ד ע"א דחלק על ה' בני משה והב"אמח בכח דאין ספק דאמרי' בזה אדעתא דהכי ל"ן. ושוב מצאתי בכת"הק להרב שמעון פסח ז"ל שאחר שהביא דברי הפוסקי' הנז' כתב משם ה' יד ימין חא"הע סי' י"א דדחה דברי הבני משה ומוהר"חמ ז"ל והסכים ה' מוהר"דח לדבריו דנדחו דברי הרבנים הנז' ולכך פסקו בנדונם דפטיר ועתיר מהשבועה ומהקנס ואפי' במומין שבגלוי מצי אמר עדיין לא בדקתי ומוהר"דח הביא ראיה מתשו' הר"אש שבס' בשמים ראש דבשידוכין אפי' דאיכא חרם ושבו' וקנס מום כל דהוא מבטל השידוכין א"ד ז"ל:

בר מר דין איפשר דב"נד גם הבאמ"ח יודה דהמשודך פטיר ועתיר דהרב קאי היכא דנקשרו עצמם בשבועה לבד מש"אכ למנהג סופיאה דנקשרין זה בזה בשבו' ובקנס ואם המשודך רוצה לחזר מהזיווג בלתי שום טענה בפרוע דמי הקנס נפטר גם מהשבו' והכי דיינינן מעשים בכל יום דכשהוא פורע הקנס אף בלתי שום טענה אנחנו מרשי אותו להפריד הקשר דפשט המנהג לפרש כונת השבועה שנשבע לקחתה ואם לא יחפץ האיש לקחת את משודכתו בלתי טענה מספקת יתן ס"מ בתורת קנס. נמצא דהם באים לדון בעד הקנס דהא מצי מימר לה המשודך כל כמינך אם אני פורע לך הקנס פטור אני מהשבועה נמצא דנעקר הדבר מאיסור שבועה לממון. וכל היכא דאנחנו באין לדון על הקנס גם הבאמ"ח יודה דלא החמיר כ"כ אלא משום סרך שבועה והגם שבדברי ה' בני משה שהעתיק היד"א כתוב למ"ר דהיה הענין בקנס ובשבועה מ"מ הוי בכגון דאפי' אם יפרע הקנס עדיין השבועה קיימת וכמ"ש מחלוקת זה הכנה"ג ביו"ד סי' רל"ו הגה"ט סק"ד אבל לדידן דבפרוע הקנס אנחנו פוטרין אותו מהשבועה ויעו' כנה"ג בסי' זה ס"ק ז"ך לכ"ע הם באים לדון על הממון והדין נותן כמו שאמרנו:

גם אם יתברר הדבר ע"פ הרופאים דהנערה הוכתה במכת השחין אך נתרפאית והמשודך טוען כי ירא פן יחזר לה החולי נראה דהדין עמו דאע"ג דהח"מ בסי' קי"ז סק"יב נסתפק בזה למעשה אך מדברי הב"ש שם נראה דפשיט"ל יעו"ש:

י ראובן נשתדך עם בת ש' בהחבא שלא מדעת ורצון אביו ונתחייב בקנס אם יעבר עליו ויהי כשמע אביו חרה אפו וכו' ר' פטור מן הקנס ומן השבועה. יד"א הגה"בי ס"ק ל"ז משם הפוס' וכן העלה מו"הר מוהרש"א בס' דברי שמואל א"הע סי' י"ג היכא דהמשודך היה אנוס מצד אביו ואמו שישתדך עם זאת ושוב חזר בו דפטור מהקנס ומהשבועה דהו"ל אנוס יש"ב:

י"א משודך שרוצה לפטר עצמו מהשבועה בטענה שאין לה דדין ולא ארח כנשים ע' כרם שלמה חי"וד סי' כ"ד וה' באמ"ח ח"א א"הע סי' ב' עמד ע"ד והעלה דכל שהיא עדיין בת ח"י שנה לבו נקפו להתיר והטוב והישר להמתין עוד מעט זמן י"ש:

י"ב שם ש"ע וכן אם קלקל המשודך מעשיו. ע' תשו' מוה"רש דיל ויקייו כי באה בס' פחד יצחק אות הסמך הנד"מ מדצ"ה ואילך מה שפלפל בתשו' הרש"בא הלזו עם תשו' הר"ן סי' נ"ג וע"ש בדצ"ו ע"א דבאיזה דפוסי ש"ע הוסיפו והמיר לעכ"ום בדין היוצא מתשו' הרש"בא והוא טעות כי בתשו' הרש"בא מבואר דהקלקול הוא שהיה משחק ודין המרת דת יוצא מתשו' מוהר"ם שבמרדכי ושם בדצ"ח עמד ופלפל בדין זה דהמרה יעו"ש וע' פ"ת יו"ד סי' רכ"ח סק"לט:

י"ג יתומה אחת היתה משודכת לבחור ובמעט זמן ירד מנכסיו עד דייוטא התחתונה וזאת אומרת דאדעתא דהכי להנשא לעני מדולדל ולמות ברעב לא נדרה ועשו מעשה רבני איטלייא והתירו שבועתה. פחד יצחק שם ד"פ ע"ב ועיקר המעשה הנה זה בא בס' שמש צדקה חי"וד סי' מ"ג י"ש:

י"ד אם המשודך חרש שמדבר ואינו שומע והמשודכת לא ידעה מזה אע"פ שאביה ואמה ידעו הדבר יכולה לבטל השידוך ופטורה מהקנס. חיים ושלום ח"ב סי' כ"ד:

ט"ו שידוכין שקצבו זמן לנישואין ובבא הזמן החרישו שניהם ולא תבעו זה מזה כלום אה נתבטל הזיווג באופן שאם האחד מתחרט לא יהיה חייב בקנס הצד האחר עמד בזה החק"ל בא"הע סי' ל' והעלה דכיון שעבר זמן החופה הרי בטלו תנאי הנישואין וכל אחד נתחייב בקנס לשכנגדו ואפוכי מטרחתא ל"ל ה"ד ה' מוה"רי אלישר בתשו' כי באה בס' בני בנימן א"הע סי' כ"ט וגם הוא עמד על הענין והעלה כן ואפי' במקום שבועה ואחריו בא הר"הג מוהר"א אשכנזי ז"ל שם בסי' ל' ואחר שהביא דברי המב"יט בח"ג סי' קמ"ב דכתב דהזמן שקובעין לנישו' בשטר השידוכין הם לשיכין כל א' עצמו מה שיצטרך ואם נתעכב לא מפני זה נתבטל הזיווג וכו' פלפל על דבריו והעלה כדברי מוהר"י אלישר דפטור מהקנס י"ש. והן עתה יצאו לאור תשובות ה' מוה"רי פאראגי ז"ל בהשתדלות רחימו דנפשין הרב מוהר"א חזן נר"ו ושם בסי' ע"ג נשאל על ר' ששדך בת ש' וקבעו זמן לחופה ועבר הזמן והאריכו הזמן לזמן אחר והשיב דהארכת הזמן מהני לפטר את החייב מהקנס אך לענין העברת השבו' עובר עליה אף שהאורך היה ע"י פייוס כיון שלא אמר הצד האחד לשכנגדו הריני כאלו נתקבלתי וכל שלא שו קננים מחדש אם רוצה אחד מהם לחזר הרשות בידו יעו"ש:

ט"ז ראובן ששדך בתו עם בן ש' ונטלו קנין ושבועה כנהוג ושוב נתן רשות ר' לש' שילך וישדך עצמו עם אחרת בלתי רשות בתו עדיין השבו' קיימת ואין רשותו וכלום. ראש משביר ח"א א"הע סי' כ"ו ומסתמיך ואזיל אתשובת הפ"מ ח"א סי' ע"ז וכתב שם דאפילו היתה הבת קטנה כשנשתדכה ושדכה אביה עכ"ז לא מהני עי"ד וכ"כ ה' ב"ש לקמן סי' קי"ד סק"ו משם הפרישה והסכים הוא לזה. וע' להרב מוהרי"א בתשו' בני בנימן שם שכתב משם החק"ל חיו"ד ח"ב סי' זין שכתב שדין זה במחלוקת הוא שנוי בין הפ"מ עם מוהרימ"ט ומר הוא דקאמר דאין כאן מחלוקת ולכ"ע מחילת האב לא מהנייא והסכים עמו ר"לץ כמוהרא"א ז"ל בסי' ל':

טו"ב ס"ו ש"ע כשרוצין לעשות הבטחו' לקידושי' וכו' שטר שכתוב בו ונתחייבו השתי כתות כל אחד לחברו בחגומ"ך לדעת ח"ס שכל העובר על א' מהתנאים לתת ולפרוע לחברו סך ק' גרוש בתו"ק וכו' הך שטרא מגן שוייא. אפי' לדעת ח"ס. הבא"מח ח"א א"הע סי' ז' והסכים עמו מוהרי"ש בע"ס ראש משביר ומוהר"י צדקה ז"ל אך ה' חק"ל בא"הע סי' ל' עינו ראה דבריהם דרבנן וחלק עליהם וכתב דהשטר אמיץ וחזק יעוש"ב:

ח"י אפי' לדעת הרא"ש דס"ל דקנס השידוכין חייב משום בושת כל שהמתחייב לא בגד מלהתחתן ולא רחק מעליו רק מצד האונס דדחיקא ליה שעתא לתת כדי חייובו פטור. הבאמ"ח שם וחלק עליו בע"ס ראש משביר שם דזה לא מקרי אונס להפטר מהקנס:

י"ט ר' שדך בתו עם ש' ושוב מתה הבת נשואה שהי"ל עם לוי ורצה לבטל את הזיווג וליתן לו בתו המשודכת לש' אם פטור מהקנס עמד בזה ה' זרע אברהם בח"המ סי' י"א וכתב דפטור דאמדינן דעתיה דאילו היה יודע שיארע לו מאורע כזה לא היה משדך לבתו הקטנה כדי להכניסה במקום בתו הגדולה.

ומוהרח"פ בס' חיים ושלום ח"ב סי' ל"ב חלק עליו וכתב דלא ברירא לן אומדנא כזאת להפקיע זכות החתן המשודך והאריך בזה להפיל ראייותיו ארצה י"ש ואנא דאמרי דנעלם מנייהו מלכי דנד"ז הנה בא מפורש בתשו' מוהרש"דם א"הע סי' כ"ג וחייב את האב לשלם הקנס וז"ל שם קנא קנאתי מהמעשה הרע שעשה פ' לבייש אדם נכבד בייוש גדול כזה להסיר את בתו המשודכת בקנין וש"ח ולתתה תכף לחתנו הראשון לפי שמתה אחותה אחר השידוכין וכן לא יעשה וכו' ועינינו הרואות שזה ר' פ' אחר שנדר ליתן את בתו לפ' ועשה קנין וש"ח וכו' אחר כל זה בלי שום טעם שלא מצא בו ערות דבר יוכל להתנצל לפי שראה שמתה בתו הגדולה העיר את רוחו לבייש את חתנו ולהרס כל מה שבנה וכדאי בזיון וקצף וע"ז אני אומר שראוי לדון לאיש הזה בכל צד חומרא שאיפשר וכו' י"ש ומן התימא על הר"הג מוהרח"פ זל דכל רז לא אנס ליה איך אישתמיט מיניה הך תשו' מוהרשד"ם דהוי מלך עוזר לסברתו וכל לגבי ומתן לבתו בעבור דידי המעיין בתשו' ה' ז"א יראה דאילו היה מטע"ז לחודיה היה מחייבו ולא פטרו רק בהצטרף שכך היה מנהג העיר שכל שמתה בתו מכניסין אחותה תחתיה ואי מצד שהנערה עצמה עמדה וקדשה א"ע וכו' י"ש ודוק:

ך ס"ו בהגה י"א דמי שפסק על בתו או על בת בתו וכו' ואח"ך אין הבת רוצה דהפוסק פטור מן הקנס וכו'. ע' הרדב"ז בתשו' ח"ד סי' ס"א. וה' דברי שמואל א"הע סי' י"ד עמד בזה והעלה דאם כתוב שכל החוזר ומתחרט מהזיווג נתחייב לשכנגדו אפי' נשבעו ומיאנה הכלה אעפ"כ פטור האב או אחר אמנם אם כתוב בפי' שאם לח תתרצה הבת שיתחייבו בקנס ונשבעו אם היה האב פטור אבל אח הכלה או אחר חייבים יעו"ש מלתא בטעמא ועו' לו בסי' י"ג ומר ידידנו המגיה נר"ו שם בסי' י"ד רמז בזה מחלו' הפוס' אם יש לב"ד להחרים ולהשביע בזה שהכלה אינה חפצה דלפעמים יש רמאות בדבר י"ש. והפ"ת הביא משם החת"ס בסי' קי"ד דעכ"פ אסור לו לאב ליתן לה נדן להמשודך הב' ולסייע כלל בשום סייוע של נישואין וכו' עי"ד וכן פסקו ח"ור קושטא והו"ד בס' מטה לחם סי' ו' אך הרב המחבר שם חלק עליו בכח והכריע מתשו' הרשב"א דח"ג סי' אר"י דשם באו הדברים בהרחבה ושם נאמר דכיון דאין השבועה מנגדתו ופטיר ועתיר והו"ל כמי שלא נשבע ממילא הותר לו לאביה להטפל בשידוכי בתו וליתן לה נדונייא והביא שכ"כ מוהר"ד חזן ז"ל בס' ישרי לב דמ"ג יעו"ש:

כ"א כשנוסח השבועה היא שלא לשדך את בתו לשום בר ישראל זולת עם פ' החתן וחזרה בה הכלה אליבא דכ"ע אביה יכול להטפל בנישואה אף שחזרתה היא בלתי סיבה דלא אסר עצמו האב באחר כ"א היכא דההיתר בצדו שתתקדש לפ' אבל היכא דהיא מסרבת במה שעשתה אביה הו"ל כמת המשודך דאז פשיטא ודאי דשרי ליה להטפל בנישואי בתו. משנת ר"א ח"ב יו"ד סי' ל"ז ה"ד ה' מטה לחם שם:

כ"ב בעיר הזאת סופיאה המנהג הוא דמשביעין לחתן ולכלה דוקא ולא לאבי הכלה ובכן אם היה האופן שנתבטלו השידוכין מצד אבי הכלה ואינו חפץ ליתן מוהר שאינו חפץ בחתנו אז הכלה פטו' מן השבועה דמה תעשה חם לא שהחתן מקבלה בלי מוהר ומתן דאז אין לה מקום פתור ע' ת' הרדב"ז ח"א סי' תס"ג שהביא הפ"ת שם:

כ"ג בחזרת השידוכין מי מקרי תובע כדי לילך אחר הנתבע נחלקו האחרו' והוב"ד בס' מי באר הנד"מ להרב יצחק שור וז"ל שם בסי' ז' או"ב. ובש"ות בר לואי מבואר שהצד שרוצה לנתק הקשר מקרי תובע ומחוייב לילך במקומו של צד המקיים ודלא כדעת תפארת צבי חא"הע סי' ע"ח שכתב כי הממאן בשידוך אינו נקרא תובע רק הצד השני שתובע הקנס ומחוייב לילך אחר הנתבע בעירו לדון וע' בתשו' ברית אברהם חא"הע סי' צ"ב בהגה א"ד ואין שום א' מהספרים הנז' תח"י כי לפ"ד הממאן נקרא נתבע כי הצד המקיים הוא התובע לקיים השידוך ואם לא שיתן לו הקנס והיאך נוכל לקראתו נתבע אבל עניינים אלו הם לפי מה שבא הענין לפני הדיין ועמ"ש לעיל באות ט' בענין מוכת שחין וכו':

אה"ע סי' נ"א:

א ס"א ש"ע איש ואשה שהיו ביניהן שידוכין וכו' עמדו וקדשו קנו אותן הדברים. אם בקידושין לחודייהו נשארו ולא יצא הדבר לפועל שלא נשאו זל"ז אי אמרינן גם בזה הן הן הדברים הנקנין זה היה מעשה ובא הדבר לפני ה' כפי אהרן ח"א א"הע סי' ט' וכתב וז"ל ואם נפשך לומר דע"כ לא אמרינן הן הן הדברים הנקנין באמירה אלא כשקדשו ועשו נישואין דיצתה מחשבתו לפועל שלקחה לו לאשה אבל בנד"ז שלא נשאת לו איפשר דלא נקנו באמירה זה אינו כלל הלא תראה להכ"מ בפי"א דמכירה ובב"י א"הע סי' קי"ד דרצה ליישב תרי פסקי הרמ"בם במונח דלח נקנו באמירה אלא בשעת קידושין דוקא דעיקר ההנאה דמתחתני הוא בשעת קידושי' ולא בשעת נישואין דאז בעי קנין ולא מקנו באמירה וכו' וכן דעת העיטור מאמר כתובה אות ב' דדוקא שעת קידושין ע' תיקו"ס דקנ"ג וכו' ועיקר הדבר דהאי דמתחתני לאו חיבת ביאה היא אלא כההיא דמתנה ש"ח להיות כשואל וכו' וא"כ לא נפק"ל מידי מינה אם נשאה או לא נשאה דבכל גוונא הן נקנים באמירה וזה ברור לע"ד את"ד יש"ב:

ולי אני עבדו לא ירד בנ"י עמו אהס"ר כרוב גדלו דהראיה שהביא מדברי הרב"י יש לדחותה דאין כונתו לומר דבקידושין לבד סגי אע"פ שלא באו לידי נישואין רק הכונה דהעיקר הוא הקידושי' ולאשמועי' דאם כבר נגמרו הקידושי' בלתי שום תנאי ושוב בעת הנישואין עשו איזה תנאים שאינם מועילים ל"א בזה הן הן הדברים הניקנין באמירה כי חיבת חיתון איננה א"כ עכשיו כי כבר הם מחותנים ואינו כשעת חימום דתחילת חיתון דגמר ומקנה אבל יודה הרב דגם התנאים דתחילת חיתון אין להם קייום אם לא כשיבא הענין לידי גמרא ואפילו נודה לו בראייתו עכ"ז דינו רי נקי ממחלוקת הפוס' ראשונים כמלאכים ושורש דבר נמצא בכתובו' דמ"ז דנחלקו רש"י והתוס' ז"ל על כל היכא דאמרינן בההיא הנאה דמתחתני אהדדי אי הוי על שעת קידושין לבד או בעינן ג"ך נישואין דעל ההיא דאתמר בש"ס כתב לה פירות כסות וכלים דמפרש לה רש"י ז"ל באירוסי' כתבו וז"ל ועוד דמסיק אבל הכא משום איחתוני הוא ואי באירוסין אירוסין לא הוה קא קרי חיתון אלא איקרובי דעתא ואע"פ דבפ' הנושא קאמר גבי כמה אתה נותן לבנך וכו' דאיירי באירוסין בההיא הנאה דמתחתני אהדדי גמרי ומקנו באמירה י"ל דה"פ בההיא הנאה שיבאו לבסוף לידי חיתון נישואין גמרי ומקנו אהדדי אף בשעת אירוסין וכו' ודברים הללו באו ג"ך בס' הישר סי' ס"ג והן רבים דקיימי בשיטת ר"ת הלזו ע' כנ"הג א"הע סי' נ"ה סק"א. בית דוד חא"הע סי' ט"ל. יד"א סק"ה מחלוקת הפוס' מערכה לקראת מערכה. מבואר דהראשונים נחלקו בפירושא דמילתא דבההיא הנאה דמתחתני דלדעת רש"י ודעי' סגי בחיבה דשעת קידושי' לבד אע"פ שלא בא הדבר לידי גמר ולדעת התוס' ודעי' היינו בקידושין ונישואין ואם לא בא הדבר לידי גמר אין קייום לתנאים. וע' מוהרש"דם בתשו' א"הע סי' רי"ז שכתב דמחלו' רש"י ור"ת אעיקרא קאי בדברים הנקנין באמירה ע"ע ודוק וצע"ר על ה' כפי אהרן איך אישתמיט מיניה לפי שעה המחלוקת הנז':

ב אל יקחך לבך לומר דע"כ ל"א הכי אלא בתנאים דלקרובי קאתי אבל בתנאים דלרחוקי קא אתי שאם ישא אשה אחרת שיגרשנה לזו ושיתן לה כ"וך איפשר דבכג"וד לא איתמר. לא היא דהעיקר הוא דבההיא הנאה דמתחתני עתה גמר ומקני מעכשיו ולכשירחיקנה וזה פשוט. ה' כפי אהרן שם. ועמ"ש בתשו' ש' התר"סה:

ג ש"ע שם והוא שיהיו הדברים שפסקו מצויין ברשותו. בד'שאק ובאסמכתא גם דעת מרן דמהני ועדיין צריך להתיישב בזה. ה' כפי אהרן שם:

ד שם בה"גה י"א דבעינן עמדו וקדשו מיד. ע' כנ"הג הגה"בי ס"ק יד"א ס"ק בא"הט סק"ו. וע' בתשו' שהשבתי בחדש אלול התר"סה:

ה שם פסק האב וקנו מידו הוי כשאר חוב. אב שפסק לבתו סך מעות ונפלה לה ירושה מבית אבי אמה והשיאה מאותה ירושה. ע' יד"א הג"הט סק"ח הביא משם מוהר"מט שנסתפק אם יכולה הבת להוציא מאביה ותמה על הרב"ד בא"הע סי' מ"ה שכתב שאינה יכולה ולא זכר שר דברי מוהרי"מט והצ"ע י"ש וע' לה' חס"ל חא"הע סי' א' ד"ג ע"ג דחילק ידע דל"ד הנדונות להדדי יעו"ש ובמה שפלפל בזה:

ו ש"ול ששדכו אחותם לראובן הדר בעיר אחרת ונדרו לו נדונייא לזון ולפרנס אותו ו' שנים אחר הנישואין ובתו"ז הקצוב דרש המשודך מהאחים לישא אחותם ונדרו לו לעשות כן אך בזאת שימחל להם חייוב המזונות וכן עשה ומחל להם אחר הנישואין טען שמחילתו היה באונס כל שלא מסר מודעא מחילתו מחילה מוהרש"דם אה"ע סי' כ"ה מוהר"ח פונטרומולי בס' שבט בנימן סי' רצ"ו ותהי בה דבודאי הגמור מה שנדרו לזון אותו ל"ד אותו דמסתמא הוא עם אחותם וכיון שכן אין כח ביד המשודך למחל חייוב זה דחייוב זה דמזונות הוא תעלה וזכות גם להכלה וכל שהיא לא מחלא לא מהני מידי וכמ"ש מוהרש"דם גופיה שם בסי' כ"ג יעו"ש. ז מי שנדר לתת סך מה מעות מדודין לא קנה אפי' קנו מידו אא"כ נכתב בלשון חייוב ע' יד"א הג"הטו ס"ק י"א י"ב מ"ש משם הפוסקים ואנכי עשיתי אר"ש בחידו' על ח"המ סי' ג"ר וכתבתי דמידי פלוגתא לא נפקא דאיכא מ"ד דאף בלשון חייוב אין המטבע נקנה י"ש ולקמן בסי' ק' על סי"ב:

ח שם וי"א דאין מנכין לבת מירושתה. ע' ח"מ סקי"א ב"ש סק"ט כנ"הג הג"הט סק"א והנמש' יד"א הג"הט סק"א והנמש' והגהב"י סק"חי אהל יצחק א"הע סי' ט'. צל הכסף ח"ב סויסי ל"ו. ידי דוד סי' קט"ז. פת סק"ו. שער אשר ח"המ סי' ח' שכולם עמדו בענין זה היכא שפסק האב לתת לבתו לנדונייא סך כ"וך ולא הספיקה להנשא עד שמת האב וליכא בנים כ"א בנות ונפלו הנכסים לפניהן אי מנכין לה מירושתה וכן בבן בין הבנים והמורם מהם דאפי' היה הדבר בקנין ובמעכשיו. ובחיוב ובשבועה, מידי מחלוקת לא יצאנו ומצי המוחזק לומר קי"ל רק הגאון עט"ר מו"הר בשע"א שם כתב דאם כתוב בשטר שקבל האב ס' הפו' עליו בפירוש דאז לכ"ע זכה הבן תו הבת ע"ע באורך וע"ע לו בסי' כ"ו מדס"ח ואילך. כבמטד ט היכא דבחיי האב מסר המעות ביד שליש לכ"ע זכתה הבת. ה' אהל יצחק א"הע סי' יו"ד:

תוכן העניינים

אבני האפוד על אהע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה