אבני האפוד על אהע· רבי דוד פיפאנו
אה"ע · סימן מג
א ס"א ש"ע קטן שקדש או נשא אינו כלום. מבואר מדברי הש"ע דלאו דוקא קידושין בכסף ובשטר אלא אפי' שבא עליה לא אמרינן שכיון לקדשה בביאה דאפי' אם יהיה האמת כן שכיון לקדשה בביאה הלא ביאת קטן אינו כלום. ומ"ש בכתובו' פ' המדיר דע"ג ע"ב קטן שקדש אע"ג ששלח סבלונות לאחר מכאן חינה מקודשת ואם בעלו קנו היינו שבעל לאחר שהגדיל וכמו שפרש"י גבי ששלח סבלנות והוא פשוט:
וראה זה חדש הביא לנו ה' שמחת יו"ט בסי' יו"ד דל"ז שמצא בתשו' הרשב"א כ"י שכתב בשם הר"ר אליהו מן ההר וז"ל וחזינן דכתב רש"י בפ' המדיר גבי קטן שקדש ואם בעלו קנו ואע"ג דבקטן שקדש ליכא למימר דבעל לאלתר דהא אין בעילתו קונה עד שיגדיל איכא למימר בקטן בן ט' שנים שביאתו ביאה אבל לקדש בכסף ובשטר אין לו יד וקתני קנו דלשם קידושי' בעל עכ"ל רש"י מכאן יש ראיה דביאת בן ט' שנים לשם קידושין קידושיו קידושי' גמורים ע"כ לשון התשו' וסיים ה' שמחת יו"ט שם דעם דמצא בספר א"ז שמביא כן בשם רש"י דמ"ק מ"מ חידוש גדול הוא והקיפו בהלכות י"ש ומאי דלא תקשי ליה מסוגייא דיבמות דקי"ב דקתני בהדייא שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשיהם פטורות מן החליצה ומן היבום דמבואר דאפי' בביאה לא קנו היינו משום דיכולין אנו לפרש בשלא בעל לשם קידושין אבל כל שבעל לשם קידושין הויא ביאתו ביאה לדעת הר"ר אליהו מן ההר בדעת ר"שי ודוק:
ב מרן ב"י הביא לנו משם מוהריק"ו בשורש ל' דקטן בן י"א שקדש לו אביו אשה שצריכה גט לדעת קצת פוס' וכתב עליו שדברים תמוהים הם ע' כנה"ג הגהב"י סקי"א. והיד"א סק"ז שהביאו חבל נביאים שדחו סברה זו אשר היא סב' ר"י ב"ר יאודה וע' פ"ת סק"א רק מוהראנ"ח ח"א סי' מ"ו חשש קצת לסברת ריב"י וע' לה' בני אברהם א"הע סי' ד' כמה הרבה להפליא על סברא זאת. וע' להכנ"הג בהגהב"י סק"ח שהביא משם מוהרימ"ט והפ"מ דאפי' ר"י בר"י לא החמיר אלא בקידושין ודאין אבל לא בסבלונות ובסק"ה הביא משם הרב"א בתשו' סי' ד' דאפי' לפי סברה זו היינו כשהיה המקדש אביו אבל אחר לא וע"כ אלין ה' בנ"א שם בקטן שקדש לו זקנו אשה בקטנותו ובהמשך הימים אם הקטן נתנה לכלתה זוג צמידים וטבעת שמראין הדברים שלשם סבלונות נתנן וא"חך הקטן בא לפניו ומיחה ואמר שהוא אינו חפץ באותה כלה כלל אסיק הרב דא"ץ גט לכ"ע עי"ד:
ג שם ש"ע ואסור להשיאו אשה בעודו קטן. נקט לשון הרמב"ם בפכ"א מ"ה איסורי ביאה ובפי"א מה' אישות הלכה ז' כתב דאין משיאין לקטן עד שבודקין אותו ויודע שהביא סימנין ע"כ ומרן ז"ל פסק להך דינא לעיל בסי' א' ס"ג בנוסח אחר וז"ל וקודם י"ג לא ישא דהוי כזינות ובב"י שם כתב דזהו מחלוקת הרמב"ם והטור עם רש"י והתוס' ויעו' כנה"ג שם הג'הט סק"ז וכבר נכנסו מתווכי השלום ביניהם דהרב"ח כתב לחלק בין קטן הנושא עצמו לכשהוא ע"י אביו דאז ליכא איסורא ומיהו ה"ד בבואו לש' י"ג והכנס"י חילק דוקא בין נושא עצמו למשיאו אביו וה"ד היד"א שם בהגה"ט סק"ס ולא נחה דעתו בזה י"ש ובהגהב"י סק"ב וע' פתחי תשו' לעיל סק"ג ובסי' זה סק"א:
ואחר אחרון אני בא דחזה הוית לרב א' הו"ד בתשו' שמחת יו"ט סי' ט' דאחר שאסף וקבץ הסברות שיש בענין זה כתב להתיר להשיא לקטן מבן י"ב שנה וחצי מטעמא דסוגיין דעלמא אזלא דלא כהרמ"בם ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר דכיון שמשלימין מנין נושאים ואין בודקין אותן בסימ' ואין פוצה פה והר המחבר שם בסי' יו"ד עלה בק"בן וכתב דיש לסמך לעשות מעשם יען רובא דרבוותא מהראשונים ס"ל דסמוך לפרקן הוי בשנת י"ג ה"ה רש"י והתוס' והר"אש והמר' והגה"מי ותלמידי ר"י וה"רר שלמה מן ההר ואין לנו בבירור דאוסרים משום בעילת זונות כ"א הרש"בא והרב המאירי וכל היכא דמשיאו אביו גם הרמ"בם מודה לס' רשי ואף דאנן בדידן פסקינן כפסק מרן דאסור המדקדק בדבריו שכתב והמקדים לישא וכו' וקודם י"ג לא ישא דהוי כזנות יראה דאין כאן דבר ברור דס"ל דאפי' במשיאו אביו אסור דא"כ אמאי לא פי' בפירוש דקודם י"ג לא ישא וגם אביו אסור להשיאו אלא נקט לא ישא דמשמע ע"י עצמו אבל איפשר דלענין הלכה ס"ל דבמשיאו אביו שרי וכן ראיתי להכנס"י וכו' אמנם בהירם דוחק לפרש כן אבל הטו"שע כיונו לזה בלי ספק ע"כ ועיניך תראנה כמה נדחק הרב לפסק את דינו ככ"ע ולא זכר ש דברי היד"א שהכריע מדברי התוס' דליכא להאי חילוקא ואף גם זאת דהרב נתן עיניו בדברי הש"ע דלעיל סי' א' ומה יענה לדברי מרן דש"ע פה דכרת ותני דאסור להשיאו אשה בעודו קטן ומשמע גם ע"י אביו ומאחר דידענו את כבודו ואת יקר תפארת גדולתו מי שם פה לאדם לומר דלא ראה דברי הש"ע דסי' זה אם לא שהוא יפרש דמ"ש מרן דאסור להשיאו אשה היינו ע"י אחרים או ב"ד מבלי היות שם ידי אביו וכדמפרש הכי בראשית אמריו דברי הרמ"בם דכתב אין משיאין את הקטן דהיינו ע"י ב"ד או אחרים אבל כל שהוא ע"י אביו מותר לכ"ע דהכי נהיגי מעשים בכל יום וכמ"ש הרב הפוסק שם:
ד המתירים להשיא את הקטן ע"י אביו אך בזאת נאות להם שיעשו ביניהם כתובה דאי לא"ה איכא איסורא להשהות את אשתו בלי כתובה. אמנם באופן עשייתה נחלקו דה' כנס"י שה"ד היד"א לעיל בסי' א' סק"ח והפ"ת שם ס"ל דהמשיא את בנו קטן מחוייב האב להתפיס מטלטלין כדי כתובה ואף אם יתן האב שטר על עצמו כדי כתובה לא מהני פן ימות האב ולא יניח ברכה אחריו י"ש וה' שמחת יו"ט שם לא הונח לו דרך זה והיה בהניח דאם יתחייב הקטן אין חייובו כלום כל שלא נבדק אם הביא ב"ש ולא אזלינן בתר חזקה דגופא דחזקת ממון עדיפא מחזקת הגוף ואם יתחייב אביו כיון שע"פ הדין הבן אינו חייב לא מהני כלום חייוב אביו להצילו מאיסור שהיית עם אשתו בלי כתובה וכמו שלמד מתשו' הרשב"א בס' תו"א סי' ח"ן והביאו הרב"י בא"הע סי' ס"ו ופסקו מורים שם, והתפסת מטלטלין לא יועיל לו לפי דעתו ולכן מסכין לו דרך שאביו יסדר הכתובה ותכתב על שם הבן וסמכא דעתה דאשה דהבן מאשר ומקיים כל מילי דאבוה והרבנים דבזמן ה' כנס"י עשו מעשה ולא השגיחו כלל בסברת הרב לעשות תיקון על הכתובה ואף דהרב קללם דשגגה היא לפי דעתו האמת איתם א"ד ז"ל ודבריו נכונים בטעמם דבמ"ש דחייוב הקטן לא מהני לכלום מכח דחזקת ממון עדיף מחזקת גוף כבר האריך בזה ה' שערי רחמים ח"ב הנ"דמ בחא"הע סי' ל' להוכיח דהלכתא כוותיה. גם בחייובי האב דאינו מציל מאיסור שהיית אשתו בלי כתובה. תשו' הרש"בא שהביא נראית מסכמת. וכתב הרב שם דמתשו' הרש"בא מבואר דאף אם הבעל חייב עצמו לקבלן אסור ושכ"כ הח"מ שם ע"כ אין לנו דרך אחרת אם לא בשתכתב הכתובה על דעת אביו והאשה סמכא דעתה על זה:
ולא אכחד תחת לשוני דאף בזה מידי פקפוק לא יצאנו דאם ח"ו למאי דביני ביני ימות הבן לא תוכל האשה לאוציא מן הי רשין דאין חייובו כלום והגם דהרב לשיטתיה קאזיל במ"ש קודם לכן דלא חיישי' שמא ימות האב דלזמן מועט לא חיישינן למיתה מ"מ היא גופא צריכה רבה דכבר האריך בזה הח"קל א"ח ס"י ק"ה ושם בסי' ק"ד ג"ך חקר אי באיסור דרבנן חיישינן למיתה ולא העלה דבר ברור. מ"מ כיון דכל הדרכים בחזקת סכנה הם בחר הרב הדרך הזה דהוא היותר טוב שבכולם:
ולכל הדברות לכשיגדיל חייב לעשות להאם כתובה אחרת כדת וכהלכה וכמ"ש הרב ז"ל שם וסדר נוסח הכתובה. ולרגל המלאכה אשר לפני אעתיקנה פה וז"ן בפנינו ב"ד ח"מ בא פ' ואמר לנו קטן הייתי כשהשיאני אבא ועשיתי לה כתובה ונתגדלנו זה עם זה ועכשיו אני מקיים בפניכם הכתובה ההיא בל"ש ובנפ"ח כל הפסק ההוא ובשעבוד נכסים ובקגו"מך והריני חוזר לעשות כתובה מהיום בפני ע"כ אות באות כתוכף כתובה ראשונה ומאתיים הראויים לבתו' כאילו אני כונסה היום ואני חותם ראשון ואחרי יחתמו עדי הקנין. וזה תוכף הכתובה בעדיה ובחותמיה בכ"וך בשבת וכו' ובסוף החתימות. יכתבו הב"דו בפנינו ב"ד הח"מ נחתמה זאת הכתובה והרי היא מאושרת ומקוימת והכל ש"וב ויחתמו שלשתן א"ד ז"ל. ולענין הברכות רמזתי לעיל בסי' ליד בס"ד:
ה יתום מאב שנשא אשה בהיותו בן י"ג שנים וחצי ולא עברו ימים מועטים וחלי"ש והיורשים רוצים לפתר עצמם מחייוב מורישם בכתובה באמרם דכיון דלא נתברר שהביא ב' שערות בעת שנכנס לחופה גברא לאו בר חייובא ואין להם לפרוע כי אם מה שהכניסה. אם הם מוחזקים זוכים בדין מטעם קי"ל ואפי אם יעידו הרוחצים עדות גמור שהמה ראו בשעת הרחיצה שנתמלא זקן התחתון עד שהיו בכל שעריו לכוף ראשן לעיקרן עכ"ז ל"מ. שערי רחמים ח"ב הנ"דמ חא"הע סי' ל':
ו עמ"ש הר"בי בסוף הסימן משם תשו' הר"אש והרשבל בקטן שנמצאו בו סימנין לא"חז שקדש ע' מ"ש אני לקמן סי' קס"ז בס"ד:
ז שם ש"ע אבל אם יש עדים שנתיחד עמה משהגדיל וכו'. כל שלא נתברר בעדים שנתיחד עמה לא חיישינן ומיהו צריך להכריז בעיר בחרם אם ימצא עדות כשר שנתיחד עמה בעד יחוד. ה' משפטי שמואל סי' קכ"ז ומוהר"שג בתשו' צל הכסף ח"ב סו"סי ז"ך חלק עליו בענין הכרוז מכח הסברא ובפרט דחזינן לשאר פוסקים שנשאלו בענין כזה ולא עלה על שפתם הך דכרות יש"ב:
ח ס"ב בהגה יכולים ב"ד לפסק להשיא את הקטנה. אם האפוטרופוס מוחה ביד ב"ד שלא ישיאוה כחו גדול יותר מב"ד חק"ל א"הע סי' כ"ח: