אבני האפוד על אהע· רבי דוד פיפאנו
אה"ע · סימן יז
א ס"ח ש"ע ה"א בכלל עריות היא ואין קידושין תופסין בה. מי שטבע במשח"לפ או נעלם ויצא עליו קול שמת אך לא נתודע הדבר בבירור ונשארה אשתו עגונה והלך אחר וקדשה ושוב אחר ימים נתאמת שהקול המת והותרה האשה ושוב הלכה ונתקדשה נשמעו עמד בזה ה' שערי רחמים בא"הע סי' כ"ד למען דעת איזה קידושין תפסי דאף דבשעת קידושי הראשןון לח נתברר הדבר דפנויה היתה מ"מ כיון דלבסוף הוברר דמת היה באותו זמן אגלאי מלתא למפרע דשפיר מצאו הקידושין מקום לחול או"ד כיון דבשעת קידושין לח נודע בבירור שמת א"כ הקידושין הוו מעשה קוף בעלמא וקידושי ב' הוו קידושין ופשיט לה דקידושי קמא הוו קידושין גמורין ואמרינן אגלאי מלתא למפרע וחיליה מההיא דנחלקו ר' ור"ל ביבמות דל"ה בחולץ למעוברת והפילה דר"יו סבר א"ץ חליצה מן האחין דאמרינן אגלאי מלתא למפרע ור"ל סבר דצריכה חליצה דתגלי מלתא למפרע ל"א ופסק הלכה כר"ל וכתבו התוס' שם בד"ה תגלי דאפי' לר"ל דל"א אגלאי מלתא למפרע ה"ד בדבר שלא היה ראוי להתברר באותה שעה וכגון במעוברת דמי יודע עתידות אם תפיל אבל היכא דסענין כבר היה באותה שעה רק דהיה נעלם מאיתנו כגון קדש אחת מב' אחיות ומת דאזי שתיהן חולצות ולא מתייבמות ול"א כיון שאינן עולות ליבום אינן עולות לחליצה דאם היה גלוי לכו איזו מהן נתקדשה וכגון אם יבא אליהו ויאמר מי המקודשת היתה עולה לחליצה וניבום יעו"ש והנמק"י סבר לחנק דבמפלת איפשר דבר אחר גרם לה דבההיא שעתא בר קימא הוא אבל בעלמא אמרינן אמ"ל אף לר"ל ומינה דן הרב לנד"ז דלח הוי מלתא דנולדה אח"ך דאז בשעת הקידושין הבעל איננו והיא היתה פנויה רק דאין אתנו יודע בכ"הג אמרינן אגלאי מ"ל לכ"ע והקידושין הנם ק"ג ובסוף הסימן כתב דכן מצא להדייא להרד"בז בישנות סי' רע"א ולמוהרש"דם א"הע סי' ס"ב את"ד יעו"ש ובסי' כ"ה שנתוכח עם רב שבימיו לפלפולח בעלמא אך לענין דינא הסכים כוותיה ע"ע:
ואני אמרתי תגלה אזנך לחמר דלכאורה נראה דיש חולקין וכ"ל דבגו"וד לא הוו קידושין. הלא מראש שא נא עיניך וראה לה ח"מ לקמן ר"שי כ"ח דעמ"ש מרן בס"א והם דברי הרמ"בם בפ"ה מה"ח וז"ל המקדש את האשה בגזל וכו' אם נתיאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש ה"ז מקודשת כתב הרב דדוקא נודע קודם הקידושין חבל אם בשעת הקידושין לא נודע אם נתיאשו אף שח"תך נודע שכבר היה יחוש קודם הקידושין הוי כיאוש שלא מדעת והרי התם האמת שכבר נתיאש והידיעה חסרה אצלינו עם כל זה כיון דאנן לא ידעינן הדבר ל"א חמ"ל ולא הוו קידושין וה"ה ה"ן הגם דכבר מת הבעל קודם קידושין והיא פנויה עכ"ז כיון דלא נודע לעם כי הוא מת ודחי אע"פ שנודע אח"ך מ"מ בשפת הקידושין אנחנו מחוסרי ידיעה. אך במעט קט יש לדחות דאם כונת ה' ח"מ היא כמו שפירשנו דטעמא הוי דוקא בעבור חוסר ידיעה ק' דהוא סותר דידיה אדידיה דלהלן באותו סי' עצמו כ"ק נ"א עמ"ש מרן דאם היתה סחורה בינו ובין חברו וחלקו שלא מדעת חברו וקדש בחלקו הואיל וצריכה שומת ב"ד אינה מקודשת שאין זה נועל לעצמו מה שירצה ויניח מה שירצה כתב הח"מ שאם אח"ך בא השותף ונתרצה למעשיו ועדיין לא נתאכלו הקידושין או אפי' נתאכלו יש לדון בזה למעשה אם נאמר אמ"ל שבשלו קדש והב"ש שם ס"ק מ"ו פשיט לה דל"א למפרע שבשלו קדש יעו"ש והשתא ק' לה"חמ דהדברים ק"ו השתא הכא בגזל דעל האמת נתיאשו הבעלים קודם הקידושין וקושטא קאי דאיכא קנייה רק דאיכא חוסר ידיעה עכ"ז קאמר דבעבור החוסר ידיעה לבד שלא היה לנו בעת הקידושין הם בטליםבנד"ז דשותפין דעל האמת בשעת הקידושין איכא גם חוסר ידיעה וקנין דכל שלא חלק בידיעתו מה שנטל אינו שלו איך נוכל לומר דלהוו קידושין למפרע ומה מקום להסתפק לכנ"ל דאין כונת הח"מ בס"קא כמו שהבננו בדבריו רק רוח אחרת איתו וכונתו לומר דכל היכא דלא נודע לנו בעט הקידושין דהבעלים נתיאשו אף דעל האמת נתיאשו עכ"ז יש כאן חוסר קנין דכפי דעת הרב זה הוי כיאוש שלא מדעת דא"עג דשמעניהו למאריה דמייאש אח"ך עכ"ז כיון שבשעת מציאת האבדה לא נתיאש לא קנה. יעו' בח"המ סי' רס"ב ה"ן כיון דלא ידענו שנתייאש אין כאן קנייה ועדיין שם גזל על החפץ ונמצא דקדש בדבר שאינו שלו אכן בהיא דשותפין דעל האמת אין כאן גזל דגם להמקדש יש לו חלק רק דלא נתברר מהו חלקו בכי הא נסתפק כשנתרצה אח"ך אי אמרינן הוברר הדבר למפרע חלא דהב"ש מדמי לה לגמרי ליאוש ובזה אין כאן דבר סת"ר להח"מ ממקום למקום ומאליו דאיכא למימר דב"נד יודה הח"מ דהוי מקודשת למפרע כיון דעל האמת היא פנויה רק דיש לנו חוסר ידיעה לבד ובזה איפשר לומר אמ"ל. אלא שראיתי להפ"ת בס"קג שהביא משם ה' נו"ב במ"ב סי' ע"ז שתמהו חכמים על עיקר דמיון הח"מ ליאוש שלא מדעת ואיהו מפרש לה כונת הח"מ וכתב עוד שאלמלא דברי הח"מ הוא חשב כונה אחרת בדעת הרמ"בם דכוותו דבעינן שעדי הקידושין ידעו מזה שנתיאש וכל שלא ידעו הו"ל כמקדש בלא עדים דאפי' המקדש בדבר שהוא שלו ממש אם עדי הקידושין סוברים שהוא גזול הוי כמקדש בלא עדים ואין הקידושין חלין וא"הן דאם העדים לא ידעו שחפץ זה הוא גזול ולא מסקי אדעתייהו שום ספק בקידושין הללו אם כבר נתיאש הנגזל קודם הקידושין אף שלא נודע לנו עד אחר הקידושין מהני כיון שלמפרע היה יאוש עי"ד ואין ה' נו"ב בידי לראות הדברים בשרשן מה דבר בפי' דברי הח"מ מ"מ לפי דבריו בנ"ד הקידושין ל"מ דהא כ"ע ידעי שבעלה נעלם ולא ידעו אם חי אם מת והעדים בכלל וכיון דלהעדים גופייהו מספ"קל ה"ז כמקדש בלא עדים דל"מ מה שהודה אח"ך ול"א אמ"ל. לולא שנאמר שלא אמרו לדינא רק דרך חריפות:
העוד לנו מקום אחר שמשם היה נראה דהר"מה חלוק אהך דינא והוא מההיא דכתב הטור משמו לקמן בסי' ל"ז גבי קטנה שנתקדשה שלא מדעת אביה דיש בזה ג' שיטות להר"יף ודעי' אפי' נתרצה האב אח"ך ל"מ ולס' הר"אש ודעי' כל שנתרצה האב אח"ך הוו קידושין למפרע משעת נתינה ואילו לדעת הר"מה לא הוו קידושין רק משעת שמיעה ואילך וכמבו' בטור. והשתא בשלמא להר"יף דל"מ נתרצה האב ניחא אך לדעת הר"מה דנתרצה האב מהני למה לא תהני דלהוו קידושין משעת נתינה כיון דאגלאי מלתא למפרע דהיה בריצוי האב מוכח דס"ל דאגלאי מילתא למפרע ל"א. אבל במעט עיון יש לדחות דאי מהא לא ארייא ל"מ לה' מוהר"שך בח"א סי' ו' והביאו הכנ"הג שם דס"ל דתיבות משעת שמיעה הם ט"ס דל"ק כלל והרב אמרות טהורות שם עם שקיים הגרסא עכ"ז פירש בדעת הר"מה דס"ל דהוו קידושין למפרע וכ"מש א"ה בחידושי שם. אלא אפילו שנאמר שדעת הרמ"ה דל"א היו קידושין אלא משעת שמיעה דוקא עכ"ז לא דמי לנ"ד דבשלמא התם דהתורה זכתה לאב כסף קידושיה וכל שאינו רצוי בשעת קידושין הגם שנתרצה א"חך מאי מהני הלא בשעת הקידושין לא היה מרוצה והו"ל כמו גזל ונתיאשו הבעלים אח"ך דל"מ כלום וכמ"של אבל בנ"ד בשעת הקידו' אינו אשר כלום רק חוסר ידיעה ובהא גם הרמ"ה יודה והוא פשוט. ותשתכח השתא דלדעת הר"אש ודעי' דאמרינן גם בכ"הג אמ"ל כ"ש בנ"ד דיודו דהוו קידושין:
תו חזינא להביא ראיה דהקידושין חלין מההיא דאיתמר בכתו' דנ"ב ע"ב והיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת ויש לך אחרת שא"עפ שלא נתפסה מותרת ואיזו זו שקידושיה קידושי טעות ופר"שי קידושי טעות על תנאי ולא נתקים התנאי חם זנתה תחתיו מותרת לו לפי שאינה אשתו אלא פנויה בעלמא היא ע"כ הרי לך בא"א שקידושיה תלייון שאם זנתה תחתיו מותרת לבועל דכל שלא נתקים התנאי אמרינן דלמפרע לא חלו הקידושין ואשתכח דפנויה היתה ואתייא במ"כש לנ"ד דהא הכא הוא דבר דבעת היאה לא היה נודע אם יתקים או לא יתקים והו"ל כמו עתידות עכ"ז אמרי' אמ"ל כ"ש בנ"ד דעל האמת היא פנויה בעת הקידושין ולא חסר לנו רק הידיעה. ואין לומר דהתם שאני דעדיין לא נחחזקה בא"א דהקידושין שקבלה יש בהן תלייה מש"אכ בנ"ד דהיא יושבת בחזקת א"א דהא ליתא דגם בנ"ד חזקת א"א ברחה ממנה דרוב הנטבעים למיתה והקול יצא שמת וחזקתה תלויה ועומדת כמו קידושי על תנאי. וגדולה מזאת מצינו להברכ"י בר"כי י"א או"ג דמסוגייא זו ראה ויתיר למי שבא על אשה בחשבו שהיא אשת איש ואח"ך נודע דבשעת ביאה בעלה מת דמותרת לבועל מטעם אמ"ל י"ש שהביא איזה פוסקים שדברו בהאי עניינא דאמ"ל ע"ע שם ובקונ"א ובס' יאודה יעלה א"הע סי' ט'. וע"ע בס' חיים ושלום ח"ב סי' פ"ב שהביא משם תשו' ה' בית חדש ח"ב בסוף קונט' עגונות סי' ס"א שכתב וז"לל אבל במקום היתרא דאפי' לכתחילה תנשא כמו בנ"ד דל"עד מותרת לכתחילה אע"פ שעברו ע"ד החכם שמיחה בידם ולאו שפיר עבדי אין בכלל זה לומר תצא דסוף סוף היתרא הוא אע"ג דאיהו לא ידע וצריכה סליחה כההיא דדרבנינן וה' יסלח לה ומ"מ אין לאסרה כלל וכו' א"ד ז"ל ב שם ש"ע ספק מקודשת קידושין תופסין בה מספק היכא דאיכא ס"ס להעמיד קידושי א' לא תפשי קידושי ב' כנ"הג הג"הט סק"ד משם מוהרא"דב ז"ל. וע' להגאון מו"הר בס' שער אשר חא"הע סי' ל' דצ"א ע"א דהרבה להביא להקת הפוס' דה"לה וכ"ש היכא דאיכא תלתא ספקי יעו"ש וע' למוה"רם ב"ח בס' עז"ן סק"ג ויש לחלק וק"ל:
ג ס"ב ש"ע א"א שפשתה ידה וקבלה קידושין וכו' שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וכו'. בז"הז דמנהג פשיט שהרב המסדר גונז הגט אחר נתינתו אינה נאמנת לומר גרשתני דהא איפשר להתברר. ב"ש סק"ד בשם ב"ה והובא גם בבא"הט סק"ד. וע' כנ"הג הגה"בי סקי"ג שכתב כיוצא בזה. וע' בס' עבודת השם סי' י"ד דק"ז שהתנפל עליו וכתב שאין דבריהם מחוורין ואי איתא להך חידושא לא הוו שתקי מיניה ומה גם דאף בז"הז איפשר שנמסר לה הגט בלי ב"ד ונתנו לה בעדי מסירה ואפי' בלי ע"מ למר כד"אל וכו' יעו"שב ובהגהותי שם אנכי העירותיהו דמדברי מוהר"מא בתשו' כר"ש סי' כ"ה נראם דדעתו כדעת ה' ב"ה. ועתה אנכי הרואה לה' שמש צדקה בא"הע סי' ו' ובתשו' כי באה בס' פחד יצחק אות ס' הנ"דמ בדפ"ג ע"א שכתב ע"ד הב"ה דסברה ישרה היא ומינה אין לזוז וכ"כ מוה"רש דיל ויקייו בתשו' שם בס' פחד"י דקי"ב ע"ב:
ד לא בעינן שתאמר כן בפני ב"ד אלא כל שאמרה לבעלה מהני. ה' נו"בי מ"ב סי' צ"א רמזו ה' פ"ת בס"קג וע' למוה"רי פארדו בס' אפי זוטרי שחלן על מוה"רם ב"ת דס"ל דבעינן בפני ב"ד גיך ומר ניהו כתב דלא בעינן בפני ב"ד יעו"ש וכדבריו כתב בס' שערי רחמים הנ"מ בחא"הע ד"ג ע"ח:
ה היכא דנתקדשה בחשאי מעיזה אפי' בעלה בעיר. מוה"רש מורפורגו ומוה"רש דיל ויחייו בתשו' שם:
ו ואם בשעה שקבלה הקידושין מהב' אמרה בפירוש שלא גרשה בעלה הראשון פשיטא ודאי דלא תפסי בה קידושין של ב'. מו"הר בש"עא בא"הע סי' ר"ח דל"ד ע"א. וע' עבודת השם סי' י"ד דק"ח ע"ג מ"ש בז"ה. וע' כנ"הג הג"הט סק"ח כיוצא בזה:
ז אם הוא עיר קטנה שאין שם ב"ד מומחין ואי גירש אותה מידע הוה ידיע לא חיישינן לה. ה' שע"א שם וע' בהגהותי לס' עבודת השם שם:
ח יבמה שאמרה לפני היבם חלצתני אינה נאמנת דבשלמא באשה ובעלה אמרינן אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה משום דמיכף כייף ליה ומכספא מיניה אבל יבמה לא מכספא מיניה ואדרבא שכיח דסנייא ליה. הרי"בש בתשו' החדשות הנ"מ ממש בס' זרע אנשים סי' ח':
ט שם בהגה י"א דוקא לענין שקידו' תופסין נאמנת אבל אינה נאמנת להנשא לאחר. ע' פ"ת סק"ד שכתב די"א הללו לא קיימי אלא אם אמרה גרשתני אבל אם נתקדשה בפני בעלה מותרת להמקדש. והרב מוה"רש דיל ויקייו בתשו' כי באה בס' פחד יצחק אות ס' הנ"דמ בדק"יא ע"ב התמרמר מאד על הרב וכתב דכד נאים ושכיב אמרה ואין חילוק בזה בין אומרת נתגרשתי ובין כשנתקדשה עש"ב:
י ס"ב בהגה וי"א דבז"הז דנפיש חוצפא ופריצותא אינה נאמנת וכו' ה"ד להאמינה ע"פ דבורה לחוד אבל אם ב"ד אומרים לה שתקבל חרם או שבועה ודאי דלא אמרה אדם מעולם דלא תהא נאמנת בשבועה.
יד"א מ"ב הגה"בי סק"ח משם ה' עדות ביעקב בסי' ל"ו. ולכאורה נראה דאין זה מוסכם דהא אי אמרי' דאינה נאמנת היינו משום דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר וזאת מצאנו לה' פני אריה בסי' נ"ל ה"ד מוהר"חפ בס' גנזי חיים מע' הש' אות ז' ובס' רו"ח סי' קט"ו דכל היכא דאמרי' בגמרא שמא עיניה נתנה באחר או עיניו נתן באחרת חשד זה גדול כ"כ שאין להאמינו אפי' בשבועה ומר קמסייעו מתשו' ה' עבודת הגרשוני סי' מ"ט דשבועה במקום שיצרו תוקפו לא מהני י"ש ובל"ה על סברא זאת דה' עדו"בי אק"הו בה אקהי"תח דהוי היפך משנה ערוכה בנדרים ד"ץ דבראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך וכו' אבל אח"ך חזרו וחששו דשמא עיניה נתנה באחר ואמרו דהאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת עד שתביא ראיה לדבריה וראיה זו היינו בעדים ואי חיתא דשבועה לבד סגי הי"לל או עד שתשבע שהיא כדבריה לאשמועינן דהיכא דליכא עדים סגי בשבועה כי ממשנה זו הוציא ה' פני אריה את דינו ובאמת שהיא קו' עצומה: ועל מדוכה זאת עמדו האחרונים רבני זמנינו קדושים אשר בארץ והחיים אשר הם חיים עדנה ויחיו לעד הראשון אדם מר ניהו ה' מוהר"ש מאטלון ז"ל בתשו' כי באה בס' צל הכסף ח"ב סי' יו"ד בקש לסייע עצמו לנ"ד דקאי בטוען על אשתו שמבקשת להכשילו והוא מוכן לישבע ע"ז וקפסיק מר דנאמן בשבועה מכח הך דהי' עדו"בי ודלא כה' פני אריה ובד"לו ע"ב בקש לרפאת שבר זה מאי דק"ל ממתני' דנדרים באמרו דהמשנה מיירי להאמינה ע"פ דבורה דוקא וע"ז הוא דחזרו לומר דאינה נאמנת מחששת נתינת עין אבל אם היא תשבע לאמת את דבריה נאמנת י"ש וע"ז אריה שאג על דבריו הגאון מו"הר מוה"ראג בתשו' שם סי' י"א דל"ז ע"א ומנ"יר כתב דמוכרחין אנו לומר דהא דדן מדעתו ה' עדו"בי דע"י שבועה נאמנת ה"ד בנ"ד דמדינא דש"ס היא נאמנת וכ"פ כל הפוס' זולת מוה"רם שיצא לחלק מזמן הש"ס לדורות דא"חך דשכיחי פרוצין ולכן לצאת י"ח סברות אלו דבשבועה גם הם יודו דנאמנת מהני השבועה וכן כל כיוצא בזה אבל היכא דמן דינא שלים רבנן חשו להך חששה אינו מהימן בשבעה וכזאת וכזאת חילק ידע הר"הג רל"ץ אי"ש ירושלים נר"ו בתשו' כי באה שם בסי' י"ג דמ"ה ע"א דה' עדו"בי וה' פני אריה מא"ח ומא"ח ונ"פ י"ש והיינו בשיטת מו"הר ז"ל וע"ע בתשו' כמוהר"יץ אשכנזי נ"רו שם בסי' י"ב דמ"ב ע"א:
ועיניך תראינה למוה"רש מאטלון ז"ל בספרו עבודת השם סי' כ"ט דקנ"ט דלא נחה דעתו בתירוץ מו"הר מוהר"אג וחזר לקיים דבריו הראשונים ומר הוא דקאמר עוד הפעם דאין קושייא מההיא מתני' לה' עדו"בי דמ"ש. במשנה עד שתביא ראיה לדבריה דמשמע דבלתי ראיה אינה נאמנת אפי' בשבועה היינו משום דהתם מיירי כדי למשקל כתובה דבאשת כהן שנאנסה איירי דאית לה כתובה וכו' יעו"ש. ואנכי לא ידעתי הבינהו דמשמע דבעבור דאיכא כתובה והני הוצאת ממון מבעלה אינה נאמנת בשבועה ולהכי לא נקט עד שתשבע ואה"מר אין תירוץ זה מספיק דמאי איכפת לן דאיכא כתובה הלא בשבועה יכולה להוציא מבעלה וכמו שכיוצא בזה מצינו דפסקו הפוס' גבי האיש הטוען על אשתו שהיא עוברת עד"מ ויהודית והיא מכחישתו ואין עדים דגובה כתובתה בשבו' וכמ"ש הטו"שע בסי' קט"ו ס"ב ומה שנא זו מההיא? אבל לפ"קד נ"ל דהאמת כמ"ש הרבנים הנז' דלא קאמר ה' עדו"בי כי אם בנ"ד דהענין אינו אלא לצאת י"ח ס' מוה"רם. וכן בההיא דהריט"בא שהביא עוד ה' עדו"בי שם אבל היכא דרבותינו הס בעצמם חששי לזה נעשה כחשוד לאותו דכר שאינו נאמן עליו אפי' בשבועה וכ"ן דעת המ"ץ בח"ג סי' ד' די"ג ע"ד:
ומכל מקום הך דה' עדו"בי דחידש לן דבאשה האומרת גרשתני והיא נשבעת שהי"ח כן דנאמנת אפילו בדורות הללו אף לס' מוה"רם לא שבקוה להלכתא פסיקתא ואתה תחזה למו"הר שם דנפק דק ואשכח דמתשו' מוהרי"קו סי' ע"ב מוכח שאינו כן דכתב דהיכא דאיכא אמתלא גם מוה"רם יודה דמוקימינן לה אדינא דש"ס ואם איתא דע"י שבועה פלטינן מסברת מוה"רם מה לו למוהרי"קו לבא מחמת הוכחה ואמתלא דבזה חלקו עליו הו"ל לבא מטעם שבועה י"ש. האמנם בזה נראה דיפה השיבו ה' עבודת השם שם דאה"ן דגם ע"י שבו' מהני אך מוהרי"קו מילתא פסיקתא נקט אף היכא דאינה רוצה לישבע דהע"בי אם תרצה לישבע קאמר עי"ד וע' פתחי תשובה סק"ט מ"ש משם תשו' גלייא מסכת ואיהו גופיא חלק עליו וע"פה יש תקנה בדבר ע"י שבועה לפי שיטת ה' עד עדו"בי ז"ל וע"ע בת עו' מוהר"יץ אשכנזי נ"רו שם דמ"ג ע"ד שהביא משם ה' אהל יצחק א"הע סי' ו' וה' חק"קל תא"הע סי' ס' דפקקו על הוראת ה' עדו"בי. ועמ"ש לקמן סי' קט"ו על ס"ז וע' בכ' שערי רחמים חא"הע ד"ג מה שהאריך על דברי מו"רם וע"ד ה' עדות ביעקב ז"ל: י"א שם ש"ע אבל אם קדשה אחר שלא בפני בעלה אין קידושין תופשין בה עד שתביא ראיה לדבריה וכו' חלקו זוגא דרבנן בסי' דברי רבינו בש"ע. חכם אחד הוב"ד בס' שערי רחמים א"הע סי' כ"ה דמ"ו ע"ג הבר דהקידושין תלויים ועומדים עד שיתברר ולאחר שתביא ראיה דמגורשת שפיר הוו קידושין גמו'. והרב המחבר שם חלק עליו וס"ל דלא חלו הקידושין כלל כמקדש א"א גמו' דבחזקת א"א היתה עומדת ולאחר שיתברר הדבר אז יכולה לקבל קידושין יעו"ש וע' כיוצא בזה בס' יד יוסף א"הע סי' ה' ורמזתיו לקמן בסי' קמ"ד:
י"ב שה ש"ע וכתב הר"אש דכל שהוא בעיר כשנתקדשה לאחר וכו': ע' כנ"הג הגה"בי סק"יד. עבודת השם א"הע סי' י"ד דק"ו ע"ד. וע' אפי זוטרי סק"טו מ"ש ע"ד מרן בבד"ה ולא ירדתי לסוף דעתו:
י"ג שם בהגה וי"ח דבעי' בפני בעלה. היכא דהתילה לדבר שלא בפני בעלה אי מהני שתאמר אח"ך בפניו כן היכא דנשמעו הדברים לבעל במחלו' הוא שנוי ע' ת' הרש"בא שהביא הרב"י פה ולקמן בב"י פי' קנ"ד. כנ"הג שם הגה"בי סק"יח וכ"א. יד"א. סי' זה הגה"בי סק"יב פ"ת סק"א ולקמן סי' קנ"ד סק"טו. שערי רחמים שם:
י"ד שם בהגה וי"א דאינה נאמנת לענין ממון כלל וכאשר ירדף הקורא בעיניו יראה דדברי מו"רם ז"ל באו בכפל וכאשר נרגש בזה הרב המציין וכתב נתבאר לעיל וכבר ראיתי להח"מ והב"ש והדברי מאיר וחפי זוטרי סקי"ח כולם כאחד ענו ואמרו דמו"רם בא לחדש כברה אחרת שלח הזכירה עד עתה דאף דנאמנת לינשא אינה נאמנת ליטול כתיבה י"ש. ולפי ק"ד המעט עדיין אין כל חדש דה"ז בא מפורש באר היטב בהגה"מ כיו"ד דקידושין בשם ר"י ומו"רם ז"ל זכר עשה לדברי ההגה"מי לעיל והרב המציין הטמינו ברמז דכשכתב דאינה נאמנת לינשא לאחר בנה ציו'ן להר' ז"ל ושוב כשכתב או ליטול כתובתה רמז על הארש' דברי ההגה"מי להעירנו דפלגן בהדייהו וק"ל:
ט"ו כ"ג ש"ע אשה שהלך בעלה למד"הי וכו' אפי' ע"א נאמנת. נאמנות ע"א באשה אי הוי דאורייתא או דרבנן הוא מחלוקת כמבו' בבית הכנסת הג"הט ס"ק ב"ך ובי"דא סקי"א ופלפל בזה הרב המופלא מוה"רש מאטלון נ"דו בכת"י ואני כתבתי בהגהותי שם (שעדין לא נדפס) וע"ע: למוה"רי מברונא בסי' רכ"ג ובס' ויקרא יאושע דנ"א. שב שמעתתא הלכה ז' פ"א וב':
ט"ז שם אפי' עבד וכו'. אשה וגוי עשה עדיף בין להקל בין להחמיר בשמים ראש סי' רע"ג. ונראה דה"ה עבד כשר דעדיף מגוי מסילת וכו'. ה' ערך השלחן בסק"יא ודבריו הן הנה היפך דברי הרד"בז ז"ל בתשו' ויהיו נקראים דברי דוד הנד"מ בסי' כ"ה שכתב וז"ל ולענין אם עדיף גוי מל"ת טפי מעבד ושפחה הדבר ברור דעדיף ועדיף וכ"ן מדברי רש"י בסוף יבמות בעובדא דההיא פונדקית וכ"כ ר"י ישראל וכ"כ מוהרי"קח יעו"ש כי איני בא לשנות הדברים ולין דין צריך בשש עכ"ל:
והנה בחלוקה הראשונה דאשה וגוי מצאתי להתוס' ביבמות דק"טו ע"ב ד"ה וקאמרי דמוכח מדבריהם דאשה עדיף וכדברי ההגה"מר יעו"ש. אולם האיר ה' את עיני וראיתי לה' המכת"ס בק"ע כי' ב' סכ"ב שכתב וז"ל עדות אשת המת עצמה עדיף מגוי מל"ת אבל עדות אשה דעלמא גרע מגוי מל"ת ה' בנימן זאב סי' א' ע' מו"רם בתשובה סי' ק"א ובקונט'. מוהר"הש די"ו ע"ב. ובהביטי דברי הרבנים הנז' בגופן שלהן עיני ראתה לה' בנימן זאב שם ולה' ת"הד סי' רל"ט רמזו מוהר"חש שם שפירשו כונת התוס' הנז' דמיירו באשת המת ומשיוה הוא דעדיפא מגוי מל"ת. עוד דרך אחר דרך מוהר חש דהתוס' מיירו בטביעות עינא ובזה אה'ין דאשה עדיף משום דהגוי אומר בדדמי והן הנה דברי הבנימן זאב שם. ועיניך תרחנה למוהר'אש שם שכתב דגם מיהרי"קו בשו' קכ"ח והר"ן בתשו' סל"ה דגוי עדיף מאשה דעלמא ועליהם נשא עיניו הרד"בז ז"ל כאז"ל ופליאה נשגבה על ה' ע"הש דכל רז לא אניס ליה איך נעלם ממנו כל זה וס' בשיר איננו בנמצא לראות הדברים בשרשן דאיפשר דמיירי באשת המת ולכן כ' דמהימנא יותר מגוי וכדבר האמור מפי כבוד הרבנים הנז' י"ז כל שבח אד לענינו ואומר מת פ' אי נהרג אין להסתפק דמזה כמה שנים הוא שמת ואיפשר שהוא איש אחר ואינו הנעלם אלא מסתמא מת סתם משמע מקרוב והיינו על האיש הנעלם וכ"ש כשהוא עד מפי עד. הרב מוה"רר שמוחל גאטינייו זיל בתשו' הנד"מ בכ' צל הכסף ח"ב סי' ב' דס"ו ע"ד:
י"ח שם ופסולי עדות אם פסולים מדרבנן וכו'. מעשה באיש א' ששלחו אותו לעיר אחרת לחפש אם ימצא איזה עדות להתיר אשה עגונה ועשו תנאי עמו שאם יביא עדות להתיר אשה יתנו לו ב' חלפים לבנים ואם לא יביא עדות שיספיק להתיר לא יתנו לו רלא אלף לבנים והלך אותו השליח והביא עדוייות מפי אחרים שלא היו מספיקין להתיר האשה אבל אמר ששמע מפי גוי מ"לת שנהרג. אותו היאודי ואותו העדות היה מספיק להתיר את האשה ונסתפקנו אי סמכי' על עדות אותו השליח כיון שהוא נוגע בעדות ועדיין במקום הספק אני עומד וכו'. מוהרי"בל ח"א סי' ח"י ומוהר'"חש בק"ע ד"ד ע"ג הקשה אליו דהרי כתב הרש"בא בתשו' הבירה הר"בי ח"מ סי כ"ח מ"א דהא דנוטל שכר להעיד עדותיו בטלין ה"ד בעדות שכבר ידע אבל לילך ולהעיד עדות אינו בדין זה ותירץ דבנוטל שכר יותר מדאי אין חילוק דאפי' נוטל לילך ולחפש דילמא אחר החיפוש משקר להרויח י"ש. ולכאו' ק' ע"ד מוהר"חש דמאי קא מקשה למוהרי"בל מההיא דהרש"בא דמיירי בנוטל שכר להעיד דבסוג זה הוא דחילק הרש"בא בין יודע העדות להולך לידע. ברם בנוגע בעדות חין לחנק בהכי דאפי' הולך לידע הענין פסול דנוגע בדבר ונוטל שכר להעיד ב' סוגין ננהו ומוהרי"בל לא קאמר אלא משום נוגע בעדות אם לא שנאמר דנוגע בעדות דנקיט מוהרי"בל בלישניה אינו אלא לשון מושאל ור"ל נוטל שכר להעיד. והכי אשכחנא לה' קול בן לוי ז"ל בתשו' סי' ו' דמ"ב ע"ח שכתכב וז"ל ותשתכח דדוכתי דהזכירו הפוס' נוגע בעדות ל"ד ושם מוושאל הוא דאיכא גווני מנייהו דמקרי נו"ב ממש ואיכא גווני דאע"ג דחינו ממש אלא הנאה חיצונית יכונה בשם נו"ב וכו' י"ש. והכא ממקומו הוא מוכרע שהרי כתב מוהרי"בל ז"ל בס"וד ועדיין במקום הספק אני עומד וכל מ"ש הוא להלכה וכו'. יעו"ש. והרואה יראה דמקודם זה לא בא בפיו שום ספק בענין נו"ב אלא מיש קודם לזה בנוטל שכר להעיד אם פיסולו מדאורייתא או מדרבנן וכתב ב' דרכים דרך ח' דנעילם הוא מדרבנן הדרך הב' דהיכא דנוטל שכר להעיד יותר מדאי הוא מדאורייתא אך בבג"וב לא נסתפק בזה (וכבר כתבתי מזה בהגהותי על כתבי רב נהוראי כמוה"רש מאטלון נר"ו בה' קידושין סי' ט"ו. והן עתה עלו ובאו על מ"הד ה"ה בס' עבודת השם יעו"ש בד"קטז:
) אולם ראיתי לה' משאת משה בסי' צ"א שכתב דבכגוד מקרי נוגע בעדות שפיסולו הוא מדאורייתא אלא היכא דמתנה עמו בין יועיל ובין לא יועיל התם הוא נכנס בסוג נוטל שכר להעיד ופסול מדרבנן ע"ש ואין ספק שזה חולק אמוהרי"בל. וע' לה' ח"קל בסי' י"ד מה שפלפל בדין זה ולא בא בפיו תשובת ה' משא"מ הנז' אמנם חל עלינו חובת בי'אור מדוע לא חייש מוהרי"בל לפסל מטעם דהוי נו"ב והוא מילתא דמסתברא דכיון דהתנו עמו דאם יועיל יתנו לו כו"ך ואם לא יועיל לח יתנו לו אלא כך למה לא יקרא זה נוגע בעדות דלעצמו ג"ך יש חלק בעדות אם יועיל. היא שעמדה לי לומר דרך אחרת בדברי מוהרי"בל ונ"ל כי הוא הנכון דכונת מוהרי"בל במ"ש כי הוא נו"ב דהוי נו"ב ממש ואינו לשון מושאל וכונתו דחכמי הדור נסתפקו אי סמכינן על אותו עדות דהוי נו"ב כיון דהתנו עמו דאם יועיל יתנו לו כך ואם לא יועיל לו לא יתנו לו אלא כך. ויען דמשמע מדבריהם דאם היו מתנין עמו סך קצוב בין אם יועיל ובין אם לא יועיל דהיה מותר ולא חילקו בין רב למעט ע"ז כתב מוהרי"בל ועדיין במקום הספק אני עומד כלומר דגם אם היה הענין כן יש להסתפק כיון דאם נוטל שכר הרבה הוי פסול לפי הדרך הב' ודוק. ואינו רחוק שכזה הבין מוהר"חש ומקשה על מוהרי"בל דנסתפק משום נוטל שכר דזה הוי היפך הרש"בא ולחלק יצא בין רב למעט וכנז' וע' כנ"הג הג"הט ס"ק ל"ו יד"א הג"הט ס"ק טו"ב והנלע"ד כתבתי וע' להגאון נודע ביהודה סי' כ"ט רמז דבריו בפ"ת סק"יט שכתב דנוטל שכר להעיד כשר בעדות אשה וע' ערך השלחן ואפי זוטרי. בית מאיר דט"ו ע"א. ויקרא יהושע דכ"ט ע"א. ומוה"רח מדיני נר"ו בס' דברי חכמים סי' ע"ג דנ"ג ע"ד ד"ה אלא כתב בפירוש דברי מוהרי"בל קרוב למ"ש אני עני בס"ד. וע' להגאון שב שמעתתא הלכה ז' פ"ו ופ"ז מה שפלפל באורך על תשו' הרי"בל הלזו:
י"ט ראיתי לחתר חתירה ולומר דפסולי עדות מ"הת דחיישינן דמשקר ה"ד כשמדברים בפה ודבורא מקרי ואמר אבל לכתב מכתב (וכגון אני הח"מ פ' מעיד בתו"ע על פ' שנהרג וכו') ולהכשיל לאשה אולי לא חיישינן לזה וכעין מ"ש מוהר"יק בתשו' וכן קי"ל בח"מ סי' פ"א סי"ז לענין שלא להשביע דבכתב לא חיישינן ע' בס' ש"ך שם וה"ה כאן לא חיישי' למשקר אבל גם זה אינו דכבר כתבו התוס' בגיטין דס"ז דדבור דאתי לידי מעשה גם דבור לא מקרי ואמר וכאן עי"ז יתירו לאשה ודאי לא אמר ואפי"ה לא האמינו לפסול דאורייתא ה"ה במכתב ע"כ. הגאון שואל ומשיב מ"ג ח"א סי' רנ"ח:
ך ש"ע שם אבל פיסולי עדות דאורייתא פסולים היינו הפסולים מחמת קורבה. וכן הפסולים מחמת עבירה שנתבארו בט"חמ סי' ל"ד. ושם מבואר דאינו נפסל מדאורייתא אם לא כשעבר עבירה שחייבין עליה מלקות אבל אם עבר עברה שאין בה מלקות אין פיסולו אלא מדרבנן חוץ מגנב וגזלן דא"עפ שאין נלקין עכ"ז פסולים י"ש וע' פ"ת סקי"ח שהביא משם הגאון קהלת יעקב שכתב דהגם דמשמע לכאורה מלשון הש"ס דכל הפסו' הנמנין בסי' ל"ד פסו' מ"מ הנ"י בפ' זה בורר ובפ"י דיבמות כתב דכל שאינו רשע דחמס אינו פסול רק משום גז"הכ דאל תשת רשע עד לכן באיסו' דא"ץ עדות דאפי' אשה כשרה ה"ה רשע שאינו של חמס ובב"י סי' כ"ח נסתפק בהך סברא ומהתימא שלא הזכירו כאן דברי הנ"י אחר שלא נמצא חולק ויש להחמיר וכו' עכ"ל ובאמת כי סברא זו של הנ"י היא ג"ך ס' הרמ"בם בפ"יא מה' עדות וכבר כתבתי בזה בחידו' ליו"ד סי' קכ"ז. מ"מ במאי דקמן ראיתי לה' המאירי בסוף יבמות דק"א ע"א מן הספר שכתב להדייא חבל הגזול או הפסול בעברה שפיסולו גרם לו אינו נאמן עי"ד מוכח דאף בשאר פסו"ע איתיה להא ומה שציין לה' ב"י לא ידעתי איה מקום כבודו:
כא מי שעשה עבירה שנחלקו הפוס' עליה אי איסור עשייתה מדאורייתא ללקות עליה או מדרבנן מה דינו לעדות אי נפסל מדאורייתא או מדרבנן או למר מדרבנן ולמר מדאורייתא ונ"מ למילי טובא. חזה הוית לגדול אדוננו ה' שער אשר בחא"הע סי' ג' שעמד על פתגם דנא הלא הוא על איש אחד שיצא ביום שב"ק ממקום שהיה והוציא דבר מר"הר לר"הי והלך חוץ לתחום יותר מי"ב מיל אם נפסל מדאורייתא או מדרבנן דהאיכא פוס' דס"ל דלוקה מ"הת ולעומתם איכא פוס' דס"ל דאין דין ר"הר בז"בז וגם איכא כמה פוס' דס"ל דאין תחומין כלל מ"הת ומר הוא דקאמר דכיון דמספ"קל אי עבר אדאורייתא או אדרבנן באנו למקנו' הפוס' אי חומר הספקות מ"הת או מדרבנן ולמ"ד מה"ת נפסל מ"הת ולמ"ד מדרבנן נפסל מדרבנן ושוב כתב דכד הוינן בה חזינן דבכ"הג דאנן קיימין שאנו באין לפוסלו ולהוציאו מחזקת כשרותו כ"ע מודו דמדאורייתא אוקמינן ליה אחזקתיה וכשר לעדות מ"הת ולא נאמרו דבריהם דרבנן ומחלוקותם אלא דוקא היכא דליכא חזקה לשום צד מהם לא להקל ולא להחמיר אבל היכא דאיכא חזקה לא' מהצדדין אפי' להקל פשיטא ודאי דאוקמינן אחזקתיה מדאורייתא ורק מדרבנן הוא שנפסל א"ד ז"ל: ובאמת דלא זכינו לאור באור פני גמר הפסק הנז' וכמ"ש מע' הרב המגיה נר"ו וזוהיא סיבה דאין איתנו יודע אם הביא איזה ראיה לדבריו. ואנכי הדל באלפי בתר דלחיכנא עפרא דתחות רגלוי אמינא דדבריו שגבו ממני ולא זכיתי להביאה דאיך הפה יכולה לדבר ולומר דאיכא חזקת כשרות מאחר דאיכא עד המעיד שעשה איסור אלא דאין אנו יודעין אם הוא מדאורייתא או מדרבנן ומה שייך עוד לומר חזקת כשר והאמת אגיד דמיראת כבודו כי רב הוא הייתי מטמין חילוק זה תחת שפתי עד צא כנוגה בספרן של צדיקים: ואבקשהו ולו' נמצא בדברי ה' תנא ה' מש"ל ז"ל פ"ו מה עדות דין ז' שארי עלה ונסתפק היכא דאיכא פלוגתא דרבוואתא בדבר אחד דמר אסר ומר שרי ובא אחד ועשה אותה פעולה אי מוציאין ממון ע"פ וכתב דזה תלוי במחלוקת ר"ח והרז"ה עם הרמ"בםדעימיה בההיא דג' שיש בו לקיים את השטר דלס' ר"ח והרז"ה היכא דהוו תרי ותרי אוקמינן אחזקתיה וחזקת הגוף עדיף ולס' הרי"ף והרמ"בם חזקת ממון עדיפא ושוב כתב דבנד"ז גם ר"ח מודה דבשלמא בספק מציאות כגון אכל או לא אכל בזה שייך למימר אוקי גברא אחזקתיה ולא עשה אותה פעולה אבל בנ"ד שהפעולה כבר נעשית כגון שאכל אלא דאיכא ספק אם אותה אכילה אסורה או מותרת לא מהנייא בזה חזקת הגוף דאין כח בחזקה לברר הדין ובנה אצלו צי'ון תשו' הפ"מ ח"ב סי' ק"ה שחלק על מוה"רא ששון (האחרון) על מי שעשה איסור דרבנן ויש מחלוקת אם באיסור דרבנן בעינן חימוד ממון ומר הוא דקאמר דדמי למחלוקת ר"ח עם הריף ותהי בה הפ"מ דלא דמי דבנ"דזן לכ"ע ליכא חזקת הגוף דהא רשע הוא דעבד איסורא דרבנן אלא דלפוסלו איכא מ"ד דל"ב רשע דחמס ותמה עליו המ"של ז"ל דלפי חילוקו לא היה צריך לזה כיון דאין הספק על הפעולה אם בעשית כי היכי דתהני החזקה וכו' יש"ב וע' פתחי תשובה סי' ל"ד מח"מ סק"מה הרי לך דהפ"מ ז"ל כרוזא קרי בחיל דלח שייך לומר בזה חזקה וכאשר עלה בדעתינו ואת העודף דברי ה' תנא דבכל כה"ג ל"מ ול"מ החזקה ומגן שוויא:
וכזאת וכזאת מצאתי לה"רב ארג"יל בתשו' סי' ל"ד שחלק על מוהר"שא בתשו' סי' כ"ד שעמד על מה שנחלקו הפוס' ז"ל בענין עני המהפך אחר החררה אי איתיה גבי מציאה והפקר אם אחד עשה זה בכה"ג אי שרי למקרייה רשע והכי אמר מר דלא שרי למקרייה רשע ול"מ לס' ר"ח ז"ל דאפי' נגד חזקת ממון אזיל בתר חזקת הגוף דהכא אסור לקרותו רשע אלא אפי' לשון הרי"ף ז"ל ל"ק חלא בנ"ד דאית ליה חזקת ממון אבל הכא דליכא חזקת ממון גם איהו יודה יעו"ש ובא דעהו הרב"א ז"ל וחקרו ע"פ הדבר האמור דכיון דהאיש הזה עושה הפעולה מה שייך למימר אוקי גברא אחזקתיה דלחד מ"ד נקרא רשע יש"ב. ומ"מ אף לפי דברי מוהר"שא דאזיל בתר חזקת הגוף אף במחלו' הפוס' אינו אלא היכא דמר שרי לגמרי דבזה מהני ומעלי החזקה לאלומי הך סברה ברה היכא דלכל הסברות עשה איסור למר מדרבנן ולמר מדאורייתא מי זה אמר דמדכרינן תו החזקה וא"כ חידוש זה שחידש בטובו מו"הר ז"ל אה"מר כרב גדלו אינו אלא לס' מוה"ראש ז"ל ונדחה קארי לה הפ"מ ז"ל ההוא חמה דחזקת כשרות עמדה ונס'עת והלכה והיתה לאיש אחר וגם הר"בא והמ"של ז"ל נצבים לקראתו:
ואחר החיפוש מצאתי להח"קל בי"וד ח"א סי' פ"ז דק"לג ע"ג שהביא דברי המ"של הנז' ותמ"ה יקרא עליו מתשו' מוהר"שח ואיהו גופיה הביאה בפ"ד מה' מל"ול דין ז' ומריהטא דלישניה שם משמע דכוותיה ס"ל דמחלוקת הפוס' הו"ל כתרי ותרי והצ"ע ושמה תראה דחלק על הפ"מ דסבר דבפלוגתא דרבוואתא גם הרי"ף יודה וע' לה' שפת הים ח"ג בדק"עג ע"ג. והנה אע"ג דמצינו דהמ"של ז"ל ה'ן נסתר מחמ'תו בעיקר החילוק דספק מציאות לספקא דדינא מ"מ אזיל ומודה בעיקר דינו של הפ"מ ז"ל שכתב דהיכא דכבר עבר איסורא לכ"ע רשע הוא אלא דנחלקו אם יש לפוסלו לעדות או"ל דהתם אף ר"ח יודה דליכא חזקת הגוף וכמו שאתה תראה שם בה' מל"ול דקאי הרב בעדים שחתמו על שטר הרבית דלס' התוס' הם כשרים כיון דלא ידעי דאיכא איסורא ולס' הרמ"בם פסולים ואחרי אמרו זה נכנס במחלוקת ר"ח עם הר"ף סבר מימר הרב ז"ל דבזה גם ר"ח מודה כיון דגם לדעת התוס' איסורא קעבדי אלא דמכשירים אותם כי לא ידעו האיסור ולא שייך לומר אוקי אחזקתיה ויליף לה מדברי הפ"מ הנז' ושוב הדר ביה מר מכח דברי הפ"מ דכתב בתר הכי בנדון כיוצא בזה דכיון שאינם יודעים הו"ל כשרים ממש יעו"ש מבואר דלדעתו כל היכא דידעי דאיכא איסורא יהיה מדרבנן או מדאורייתא כיון דלכל הצדדין איכא איסורא רשע מקרי ולא שייך תו למימר אוקמי אחזקתיה וכדברי הפ"מ בתחי' דבריו. ופליאה כשגבה על הגאון מו"הר דכל רז לא אנס ליה איך לא זכר שר לכל הנ"זל:
ושוב ראתה עיני דדברי הגאון מו"הר ז"ל הנה הנם תורתו של ה' עדו"בי ז"ל סי' י"ח בגדולה מזאת דהתם קאי הרב להכשיר עד שהעידו עליו שעבר אשבועה דלהבא דכיון דנחלקו ר"שי ור"ת ולס' ר"שי אינו נפסל אוקמינן ליה אחזקתיה וסיים וכתב וז"ל וכ"ת הרי בנ"ד אפי' לר"שי וסיעתו פיסול דאורייתא לית ביה אך מיהא פסול דדבריהם הוי דהא איתרע חזקתיה לגבי דבריהם מיהא ול"ד לדהרי"בש ומוה"רם ז"ל דלא איתרע חזקתייהו לשום דבר הילכך א"זל אוקמיה גברא אחזקתיה אך בכ"הג מנ"ל הא ודאי בורכא היא דהאף אמנם שאיתרע חזקתיה לגבי איסור דבריהם היינו לדבר הקל לא מפני זה נאמר דאיתרע ג"ך לדבר החמור לומר שעובר הוא ג"ך על איסורי תורה וחייבין עליהן מלקות כדי דנפסל ליה בסבת שהוא פסול כפיסולי עדות דאורייתא ודכבר אמרינן בעלמא מותרה לדבר הקל אינו מותרה לדבר החמור וק"ל עכ"ל הנך רואה בעיניך דא"עג דלכ"ע עשה איסור תורה כיון דאיכא מ"ד דחינו נפסל לעדות לא העדיו מיניה החזקה. אבל האמת דדברי ה' עדו"בי הללו הנם היפך דברי כל הפוס' הנז'. ואחר אחרון אני בא הוא ה' שואל ומשיב במהדו' ג' ח"א סי' רנ"ח שכתב וז"ל לכאורה כיון דלא הוחזקו כאן בגניבה רק מעכ"ום וכו' אם גניבת הע"כום אינו מ"הת א"כ פסולים דרבנן כשרים להעיד אמנם מלבד שאין זה מוסכם ושיטת הרמ"בם דגזל עכו"ם מ"הת וכו' אף גם דאינו ידוע לנו שאינם גונבים רק מעכ"ום הם מוחזקים בחזקת גנבים ובעו"הר בודאי אינם מקפידים אם הנגנב עכו"ם או ישראל וא"כ הם פסו' מ"הת ואין כאן מקים להכשיר ע"כ. הרי דגם הוא משלנו דכל דהוחזק באיסור אף שהוא איסור דרבנן דהיינו גניבת עכ"ום דל"מד הוא מדרבנן מ"מ הוחזק לנו גם לגניבת ישראל שהוא איסור תורה וסרה ממנו החזקה וק"ל:
והנה אם באים אנו להוציא ממון ע"פ עדות זה אין ספק דהמוחזק מצי מימר קי"ל כ"מד דאיסור זה הוא מ"הת ורשע מקרי ופסול לעדות ולא בעי הכרזה ולא קיימינן השתא אלא היכא דליכא חזקת ממון וכגון בעדות אשה עגונה דפסק מרן דפסולים מדרבנן כשרים לעדות אשה ופסו' דאורייתא אינם כשרים אלא במכ"לת מה דין יהבינן לעד הזה כי לפי מה שהוכחנו דל"א בזה חזקת הגוף נמצא דחזרנו למאי דסבר מימר מו"הר בתח' דבריו דה"ז נכנס בגדר המחלוקות אי חומר הספקות הוו מ"הת או מדרבנן ולמ"ד דרבנן נפסל מדרבנן ולמ"ד דאורייתא לפסל מדאורייתא ואנכי תולעת גם בזה לא ירדתי לסוף דעתו דנראה דאישתמיט מיניה לפי שעה דברי ה' חק"ל חי"וד דקל"ג ע"ב וג' ובסי' קי"א דקנ"ט ע"ג דהא דנחלקו הפוס' אי חומר הספקות דאורייתא או דרבנן ה"ד בספק מציאות אבל לא בספק מחלוקת הפוס' דאז לכ"ע הוי מדרבנן י"ש ואף דכתב שם דמתשו' הר"ן דסי' נ"ו מבואר דאף במחלוקת הפוס' נחלקו מ"מ לא הי"ל למו"הר להחליט הדבר על בלי הגיד דלרוב הראשונים ס"ל דבמחלו' הפוס' לא נחלקו וכמ"ש ה' חק"ל ואנן בדידן בתר רובא אזלינן וצ"י. אבל מי זה אשר יוכל לפצות פה נגד מו"הר ז"ל די רוח אלהין קדישין ביה אשתכח ולא נעלם ממנו אפי' קוצו של יוד' ואין ספק דהאריך הרחיב בדבר הזה וחע"ד או היה בדעתו להאריך. (ועמ"ש בקונט' הכללים אשר לי בכללי ס"ס:
) ומעתה תא ואחוי לך דיש להכשיר את העד הזה מ"הת מכח ג' ספקות אשר עלו ובאו בענין זה הלא המה ס' אי הלכה כהפ"מ ודעי' דלא מדכרינן תו החזקה דלמא הלכה כה' עדוב"י ועמו מוהרא"ש ומוה"ר דסברי מרנן דעניין החזקה קיימת וכל לגבי איסור תורה החזקת כשרות יכולה היא שתגן ואת"ל דהלכתא כהפ"מ ודעימיה מ"מ כיון דמידי פלוגתא אם עשה איסור לא נפקא אין לנו לומר אלא ספקא דאורייתא לחומ' דהתורה אמרה אל תשת רשע עד ושמא הוי רשע ואז נכנסנו בסוג המחלוקת אי חומר הספקות מדאורייתא או מדרבנן דדלמא הלכתא אזלא כמ"ד דהוי מדרבנן ורחמנא שרייה. וא"תל דהלכתא כמ"ד דהוו מה"ת דלמא בנד"ז לכ"ע חומר הספקות הן מדרבנן כיון דהוי במחלו' הפוס' וכ"כ האי לכ"ע הוי מדרבנן לבד הר"ן ז"ל וכנז' וכבר אתה ידעת דמכשרינן עד ע"פ ס"ת וכמ"ש בתשו' ה' עב"יע שם וחק"ל שם בדקל"ג ע"ד. וכרגע נראה לי ס' פנים במשפט ושם ראיתי בסי' ל"ד סקי"ג שנסתפק על מי שאמר לגוי בשבת לעשות לו מלאכה אי מפסיל לעדות ד"ת או"ל וכתב דבמחלוקת הוא שנוי דלס' האומ' דהוי מדרבנן נפסל מדר' ולס' האומ' דהוי דאורייתא נפסל מדאורייתא י"ש ואנן כתבינן מאי דס"ל ואשרי תבחר ותקרב (וכעת אין הספר בידי דהא אפי' למ"ד דאיסור אמירה לגוי הוי מדאורייתא מ"מ נראה לפום ריהטא דאין כאן מלקות דלא קעביד מעשה ובעבירה שאין בה מלקות לא מפסל מדאורייתא וצריך לראות הדברים בשרשן):
והאמת דעלה על דעתי לאלומי הך היתרא וללמד עוד זכות על העד הזה דאין פיסולו כ"א מדרבנן והיה בהניח לך נגד עיניך מחלוקת אחר שיש בענין זה וממילא ריווחא דיצטרף עוד ספק אחר בצד הספקות שאמרנו והוא דכיון שהעד הזה עשה איסור שנחלקו הפוס' אי איסו' מדאורייתא או מדרבנן וכגון אמירה לעכו"ם אינו מוחלט הדבר דשייך לומר כאן ספקא דאוריי' לאומ' דהנה אמת דאיכא מערכת הפוס' דס"ל דיש לו דין ספקא דאורייתא והוא מתשו' הר"ן ואחריו נמשכו מוהר"אק בכלליו כי הובאו בס' ב"ד חיו"ד סי' מ"ח זיכ"ו ע"ד וה' ערך השלחן חיו"ד סי' ק"י וה' עין זוכר מע' הס' ס"ק כ"ו ושם הובא לצי'ון פוסקים דקיימי בהך שיטתא ועד אחרן ה' פתחי הדביר בסי' קפ"ו ובקונט' כסא דחיי דרי"א שהאריך למעניתו וסו"ד הלכה זו העלה דכיון דרבים ונכבדים קיימי בהך סברא אין דברי החולקים עומדים נגד כל הנך רבוואתא קמאי ובתראי יש"ב ועוד לו בסי' ש"ם וכן הסכים בס' אור לי סי' צ"ג יעו"ש האמנם לעומתם מצוו"חין כמה מרבוואתא וס"ל להיפך הביטה וראה בספרי הפוס' הנז' ומתוכם אתה תחזה: ויציבא מילתא דכד הוינא טליא זה כמו ט"ו שנים שעמדת. על דבריהם דרבנן ואביזרייהו ובפרט מאי דילפי הך דינא מתשו' הר"ן וכד הוינן בה עיניך תראנה דליתא כי האי סימנא בדברי הר"ן ומעולם לא נחה דעתי בזה עד שמצאתי בס' כסא דברכתא לאחד מחכמי אזמיר ובס' ט' דל"ז והנמש' האריך הרחיב בשורש דין זה וחד"ד ותימ' ע"ד חכמים הנז"ל ככל אשר עלתה על לבי מרישא לסיפא שמח לבי ותעלוזנה כליותי ואסייומא דפסקא הכי אמר מר דאם באנו למנין רבים אשר איתנו מאשר איתם דס"ל דספק כי האי אינו נכנס בסוג ספקא דאורייתא יש"ב. הנה נא ערכתי לפניך המחלוקת שיש בדין זה וטובא איכא דס"ל דאין זה מקרי ספקא דאורייתא וזאת אומרת דהאיכא עוד ספק רביעי דאפי' תימא דגם מחלו' הפוס' נכנס בגדר הספקות. דלמא כל כה"ג אינו נכנס בסוג ספקא דאורייתא וממילא דאיינו נכנס בחומר הספקות בכרם בהיותי מה עם חכמי הישיבה הע"יא. חד מינן לחלק יצא דהכא לא שייך הך מחלוקת דכיון דהתורה אמרה אל תשת רשע עד והשתא מספק"ל אי זה מקרי רשע או"ל לכ"ע אמרי' בזה ספקא דאורייתא לחומ' וע"כ לא נחלקו הפוס' אלא דוקא היכא דמספ"קל אעיקרא אי צותה התורה ע"ז הו"ל וכההיא דחילק ה' כסא דברכתא שם בדילו ע"ד לההיא דהמש"ל בדין המומייא י"ש ודוק והנאני. ומ"מ כבר כתבנו לעיל מזה דמשלשה ספקות אחרות יש להתיר כנל"עד. ואח"זר מצאתי להג' בע"ס פמ"ג בספרו שושנת העמקים בפתיחת' ד"ג ע"א שכ' וז"ל ויש לי חקירה אם עבר עבירה ס' איסור תורה אם נפסל לעדות מ"הת או כשר לגמרי ומה שהביאני לזה הוא דקדוק דברי הרמ"בם פכ"ב מה' עדות עבר עבירה שחייבין עליה מלקות וכו' היה החייוב שבה מדברי סופ' פסו' מדברי' ולא כתב בקיצור עבר עבירה מדבריהם וכו' אלמא דאין פיסול כ"א ביש חייוב מלקות וכו' והיכא דליכא מ"מ מדבריהם כשר אף מדרבנן וכבר כ' הב"י יו"ד סי' רצ"ז דעל הספקות אין בהם מ"מ וא"כ אף למ"ד ס' תורה מ"הת אסור לית ביה מ"מ וכשר אף מדרבנן יע"וש ובכלל ט' שפקפק ע"ד הר"בי:
כ"ב יש לעיין באותם המוחזקים לגנבים וגזלנים לעכ"ום ולא לישראל וקי"ל החשוד לדבר הקל אינו חשוד לדבר החמור אם נקראים עוברים על ד"ת או"ל וכו' וצ"ע ה' בית מאיר דט"ו ע"א ועיין שואל ומשיב מ"ג ח"א סי' רנ"ח שהעלה לאסור הבאתי דבריו לעיל בסמוך ועמ"ש שם:
כ"ג שם. ואם מסיחים לפי תומם כשרים. זוהיא ס' הרי"ף והרא"ש ויש שחלקו עליהם כמ"ש בב"י בשם הר"ן בתשו' סי' ג' גם ה' המאירי בפסקיו דק"א ע"א מן הספר גבי פסולי דעבירה דאורייתא כתב וז"ל וכתבו גדולי הפוסקי' שאם הסיח לפ"ת נאמן דלא גרע מגוי ומ"מ יש לפקפק בדבר שאחר שהוא יודע אף הוא מתכוין להערים יעו"ש ונעלם דבר מהיד"א מ"ק הגה"בי ס"ק כ"א שכתב דפסולי דאורייתא אליבא דכ"ע כשר במ"סלת יעו"ש: , כ"ד עמדתי לברר דינא היכי הוי אם באו לפני ביד ב' עדים להעיד על בעלה של פ' שמת וביד קבלו העדות ואח"ך נודע שאחד מהן הוא פסול דאורייתא שאין מקבלין עדותו אא"כ הוא מסל"ת אי בטל כל העדות דמדמינן זה לההיא דפסק מרן בש"ע ח"המ סי' ל"ו דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה וה"ן כיון דהאחד הוא פסול ואין עדותו מועיל אא"כ מסל"ת וכל שנתכון להעיד העדות בטל א"כ גם עדות הכשר מתבטל כיון דנצטרף עם הפסול. או נימא דשניין דא מן דא דכיון דעדות זה סגי בחד דאפי' עד אחד כשר להעיד מה לי ולצירופו דל מהכא הפסול הרי כאן עד אחד כשר:
ולפום ריהטא צד זה הוא המכריע וליכא לדמותו לממון דאפי' דסגי בב' אם איכא שלש מתבטל גם עדות הב' אע"ג דסגי בב' דגבא טורא בין עדות עגונא לעדות ממון דבשלמא בעדות ממון דמן התורה צריכי ב' עדי' ובחד לא סגי אמרה תורה דאם נמצא אחד מהם קו"פ עדותן בטלה ומכח היקשא דקרא דע"פ ב' עדים או ג' עדים גמרינן דאפי' דאיכא תלתא דבחד מנייהו מתקיים העדו' עכ"ז כל שנצטרף עמהם הפסול עדות כלן בטלה. אבל הכא דלא בעינן אעיקרא ב' עדים רק באחד סגי נמצא דמעולם לא באו לכלל צרוף לא נאמר בזה נמצא אחד מהם קו"פ עדותן בטלה:
וכיוצא בזה שמענו דנחלקו הפוסקים היכא דנמצא אחד ק"ופ דעדותן בטלה אי מהני העד הכשר לחייבו שבועה והביא מקנוקת זה הכנ"הג בח"המ סי' ל"ו הגהט"ו סק"א דיש מהמורים שלמדו מדברי התוס' במכות ד"ו ד"ה אר"י דהעד הכשר מהני מיהא לעד א' לחייבו שבועה ושמוה"רא קאפסאלי חלק עליהם דהתוס' לא כ"כ הלכה למעשה וגם לא כתבו אלא לדעת ר"י דמחלק בין דיני נפשו' לדיני ממונות ואנן ק"ל כר' דאין חילוק יעו"ש (וכבר כתבתי בזה בתשו' לא"הע אדר א' התרס"ח) ואנת דאמרי דל"מ לדעת האומרים דנשאר הע"א בכשרותו לחייבו שבועה דמכ"ש נפקא לנ"ד דכשר העד האחר אלא אפי' לס' החולקים איפשר דהם לא אמרו אלא עדין ממון דכשבאו להעיד באו שניהם לחייבו ממון וכיון דהורע כחו של הכשר על הממון הורע כחו על השבועה דקשה הדבר לומר דעד המעיד בדבר אחד יהא כשר למקצת ויהא פסול למקצת דכיון דנפסל נפסל לגמרי אבל בענין עדות מיתה דאעיקר באו להעיד על המיתה ובהא כל אחד לבדו כשר למה יגרע כחו בצירופו עם הפסו' ולא נימא דל מהכא הפסו' ובהא איפשר דאפי' החולקים יודו ודוק:
אולם אשובה אראה שם בכנ"הג שכ' וז"ל ובתשו' למוהר"י בי רב סי' ע"ו כתוב דדיני איסור לא דמו לד"מ ונפשות לענין זה וכ"ן מסתמייות דברי הפוס' דלא נאמרו דינים הללו אלא בד"מ וד"ן ולא באיסורין אבל מתוך דברי מוהר"י בי רב סי' ה' ע"ד וע"ה נראה דאפי' בדיני איסור הדין כן וכן מוכיחין בפי' דברי מוה"רם אלשקר בסי' י"ו וצ"ע ע"כ וכפ"ז נמצא דעיקר חקירתנו במחלוקת הוא שנוי דגם עדות להתיר אשה עגונה הוא איסור ובתשו' מוהר"י ב"ר שבידי ליתא לתשובה זאת וכעת חין תשובת מוהרמ"א עמדי אבל לבי אומר לי דאינהו קיימי בענין קדושין ובהא הוא דנחלקו אי שייך בזה דינא דנמצא אחד מהם ק"יופ דמר קאמר דאין ביניהן הפרש ומר אמר דשאני איסורין ואם אמת הדבר אין להביא ראיה למתי דאנן קיימין דשאני קידושי' דגם בהו בעינן ב' עדים המעידים וכל דליבא ב' עדים לא מהני מדאורייתא אבל בעיגונא דבעיקר העדות הקלו דסגי בעד אחד גם מוה"די ב"ר יודה דכשר העד הנשאר ואחזה אנכי דבדבר הזה קדמוני שרים. דמוהר"ם נאויירה בתשו' כי באה בספר מכתם לדוד אה"ע סי' ט"ז דהתם קאי בענין עדות מיתה להתיר את האשה כתב וז"ל איברא דכאן יש צדדים לחלק ולומר דאינו בכלל מאי דחמור רבנן נמצא א' מהם קודם עדותן בטילה וכו' דהכא שאני דכל א' העיד בפ"ע ונמצא דלאו מפיו אנו חיים ואפי' בחד סגי וכמאן דליתיה לפסול דמי דמתחילה העיד כל א' בפני עצמו ואח"ך שלשתם ביחד דל מהכא זה הפסול אכתי איכא עדות כשר ע"כ ומכותלי דבריו ניכר דאף הוא היה מכוין למאי דאמרן דבעדות אשה עגונה לא שייך דין זה. אך בהעמיק קצת על דבריו אתה תראה דעיקר היתרו אינו אלא משום דלא באו בבת אחת להעיד אלא בתחי' באו כל א' בפני עצמו ואחר באו שלשתם דמשמע דאם היה הנדון שבאו שניהם יחד להעיד הוא היה מורה לבטל עדות הנשארים מפני סיבה כי נמצא ביניהם פסול וכן הבין בדבריו הר"הג מוהר"דפ ז"ל בתשובתו על דבריו שם דבא בהשג יד דמה בכך דהעידו כל א' בפני עצמו מאחר ששלשתם נמצאו בשעת ראייה ובאנו לההיא דהר"מבם ז"ל דכל שמתחילה בשעת ראייה כיונו לראות כדי להעיד בטל כל העדות ואפי' לדעת הרא"ש דס"ל דתרתי בעינן מ"מ לדידיה א"צ שיעידו ביחד וסיים וכתב וז"ל ומעתה ל"מ לדעת הריב"ש וסיע' דסברי דע"א דנאמן בעיגונא דאתתא אינו אלא מדרבנן דהיקלו אבל מדאורייתא הוה בעי עדות גמור דנמצא א"כ בהנך סהדי שייכי אהדדי מה"ת מיהא וכולהו עדות אחד מקרו וכו' אלא אפי' לדעת הרשב"ץ וסיע' דסברי דע"א באשה כשר מדאורייתא לדידהו נמי אע"ג דאילו היה חד כשר לחודיה הוה מהימן לגמרי מה"ת ועדות גמור היא דכל שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כב' מ"מ כל שנצטרף עמו הפסו' אע"ג דלא צרך ליה כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכמאן דליתא דמי אפ"ה כי היכי דמצטרף בעלמא השלישי הפסול לבטל עדות הב' הכשרים אע"ג דהב' לא צריכי ליה כלל ולא שייך בהדייהו מכל וכל אפ"ה אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטל כלה ה"ל פשיטא דלא שנא עכ"ד. והנה אמת שגדול כבודו וגברא רבא אמר מילתא מ"מ תורה היא ולפי דעתי אהס"ר לא כן אבי ל"מ לדעת הרש"בץ דס"ל דמדאורייתא בע"א סגי דבנר"ז לא נתבטל עדות האשה ול"ד לג' דכשנמצא א' ק"ופ דנתבטל עדות הב' אע"ג דאנן לא צריכינן לעדות הג' דהתם שאני דמן הדין לא סגי בלתי שנים וכאשר אמרנו בראשית האו"מר אלא אפי' להריב"ש שהוא מדרבנן מ"מ הם העמידו דבריהם נגד הדת ואמרו דסגי בא' והחזיקוהו כאלו היה מן התורה דסגי בא' וכפ"ז לא שייך כאן דינא דנמצא א' ה"ד היכא דאמר המומר פ' מת או ק"ופ וכבר החזקנו דברינו מדברי הפוסקים שהביא הכנ"הג בשם התו' וככל הנז'. וכבר ראיתי לה' מכת"ל שם דשוב בתר הכי נסתייע עצמו מדברי התוס' ומוה"רי בי רב הנז' לרווחא דמלתא וגילה דעתו דאילו לא היה דנמצא כשרות להעד הפסול לא היה סומך ע"ז ולפי דעתי המעט כל מן דין סמוכו לנא. ומ"מ בסוד ה' מכת"ל שם נפק דק ואשכח ולימד אמרינן מדברי מהרח"ש בקו' תנינא ד"ו דבעדות עגונא לא נפסל עדות הכשר בעבור שנצטרף עם העד הפסול יעו"ש:
ושוב ראתה עיני דדין זה בא מפורש ברבני אשכנז קבצם כעמיר ה' פתחי תשו' בסק"ח דה' נו"ב בסי' מ"ה נשאל בזה (מרן ס' נ"וב תחת ידי כי לפי מה שהעתיק שם נראה דהיינו נדון ה' מכת"ל) והעלה דלית דין צריך בשש שעדות הכשרים קימת ושרע"קא נסתפק בזה והרצה דבריו לפני הגאון מליסא והסכימה דעתו כדעת הנו"ב ושוב הרעק"א כתב דנכונים ומסתברים דבריו י"ש:
כ"ה שם ישראל מומר רם הוא מסל"ת נאמן. מכלל הן אתה שומע לאו דאם אינו מסל"ת אינו נאמן לכ"ע וכתב מוהר"ש גאטינייו ז"ל בתשו הנ"מ בס' צל הכסף ח"ב סי' י"ב דמבואר בתשו' מוה"רם ופסקי מוה"ראי דאף להחמיר אינו נאמן יע"וש:
ודע דבמאי דתפס במושלם מרן דמומר מסל"ת נאמן מידי פלוגתת לא נפקא ויש מן הפוס' שכתבו דיש להחמיר יעו' בי"דא הגה"בי סק"ך י"ש וכתב ה' עיר וקדיש מוהד"יקו ז"ל בס' גבעות עולם סי' ז' דאפי' לס' החולקים פ' נהרג שמעיד על המת ממש בהא אמרינן דשמא מתכוין להעיד והוא עושה ערמה להיות מסל"ת אבל כשהוא מדבר על דבר אחר ומתוך דבריו יוצא עדות על ההרוג כגון ששאלו אותו למה נתעכבת בדרך והוא השיב שנחבא מההורגים וחזרו ושאלו לו באיזה מקום היה והוא השיב במקום שהרגו את פ' בהא ודאי ליכא למיחש וכתב שהוא חילוק נכון ויציב י"ש ובס' פ"ת ס"ק כ"א: מ"ו משומד ששב בתשו' ומתפחד שלא יכירוהו והוא נושא סי' בראשו להורות שעדיין הוא מומר אי כשר להעיד בתורת עדות נחלקו בזה ה' מוהר"ם חיים עם הפמ"א ולפי דעת הפמ"א אינו כשר רק כשיעשה תשו' דפז"ב שילך למקום שאין מכירין וכו' ה"ד היד"א בהגהב"י סקי"ט וע' למוהרש"ג בס' צל הכסף ח"ב סי' ב' שעמד ע"ז וכתב דאף לדברי הפמ"א היינו בכגו"ד דעדיין היו לו סימני טומאה אבל כל דחזינן דשב בתשו' לגמרי אין אנו צריכין לתשו' דפז"ב י"ש וכ"כ בס' ידי דוד סי' י"ג וע' במה שאכתוב לקמן על ס"ו בס"ד:
כ"ז עובדא הוה באשה אחת שהיתה בחזקת ממזרת ונשאת לגר ולימים הלך הגר למרחקים ושוב נודע לה עדות מסל"ת שנהרג הגר נסתפק בזה ה' משנת ר"א ח"ב סי' מ"ט דליכא הכא כל החומרות השנוייות במשנה דהא ליכא הכא חששא דבניה ממזרין דבלא"ה בניה ממזרין וליכא למימר אתתא דייקא ומנסבה או"ד ל"ב כל החומרות אלא אף אם נחסרה אחת מהנה אמרינן אתתא דייקא והעלה דבמחלוקת הוא שנוי ולא בא לגומרה של תורה. וה' פתחי תשובה בסי' קי"ג הביא משם רעק"א וחתנו ה' חת"ס והגאון מליסא והנו"ב דהעלו להתיר על כיוצא בזה וע' פחד יצחק הנ"דמ במע' הע' דט"ו ע"ב שהוכיח מהש"ס דאף בזנתה דאבדה כתובתה אמרינן דייקא ומנסבא יעו"ש. כ"ח שם בהגה לא בא עד בדרכים הנזכרים רק יצא קול הברה שמת אין משיאין את אשתו. זוהי ס' הת"הד דלא כסברת ר' משולם שהובאה בב"י וע' כנה"ג הגהב"י ס"ק ל"ט יד"א ס"ק נ"ו מים שאל א"הע סי' א' ובספרו ברכות מים דצ"ח מוהרש"ג בתשו' שבס' צל הכסף ח"ב סי' ה'. חיים ושלום ח"ב סי' ט' מוהר"ש מנשה בתשו' כי באה בס' צל הכסף ח"ב סי' ד' דב"ך ע"ד וע' מה שרמזתי לקמן ע"ד מור"ם בסי"א:
כ"ט כל שיש הוכחה מתוך הסיפור כגון שציין מקום המיתה וכיוצא ל"ח לקול הברה כנה"ג ס"ק מ"ו צל הכסף שם ובסי' כ"ה דצ"ה ע"ד שער אשר סי' ט"ו דס"ג:
ל' היכא דאמר ראיתיו מה אמרינן דנתאמת לו ודאי ש'ת ולא מקול הברה ששמע או ידע שנהרג או נטבע ובזה יודה גם הת"הד ודלא כדמשמע מדברי ה' לב שמח סי' ד' שדבריו תמוהים. ה' עבודת השם סי' יו"ד דפ"ז ע"ד ומצא כן מפורש למו"הראא בק"ע שלו ורמז כמה פוס' ע"ז ואני הדל בהגהותי שם כתבתי דגם היד"א ס"ק ס"א הביא הרבה פוס' רסל"ה י"ש:
ל"א ע"כ לא חששו המורים לקול הברה אלא בע"א אבל בב' עדים ליכא למיחש. יד"א ס"ק פ"ד צל הכסף שם:
לל"ב באומר "דיזין" ע' יד"א ס"ק ע"ה ע"ו דבמחלוקת הוא שנוי וה"ד באומר דיזין או אומרים לחוד אבל באומר באו ואמרו הכל מודים דל"ח לקול הברה. צל הכסף שם:
ל"ג ס"ד ש"ע הכל נאמנים להעידה חוץ מה' נשים שאינן מעידות. אפי' לאסר ח"מ וב"ש בשם מוהר"אי ז"ל בפ"וכ סי' ר"ך ורכ"א ומיהו ה"ד היכא דאיכא מכחיש כנגדן אבל אי ליכא מכחיש כנגדן נאמנות להחמיר נודע ביאודה מ"ב סי' ס"ד ועפ"ז בין תבין דברי המש"ל בפ"יב מה' גירושין ד"ה נסתפקתי דלא ליתו היפך דברי ה' מוהרא"י ז"ל ודוק וע' פ"ת ס"ק כ"ד דדבריו בזה אינם מובנים ואין ספר מראות הצובא מצוי אצלי לראות הדברים בשרשן וע' אפי זוטרי ס"קלב מ"ש בזה. ובעיקר ספקו של המש"ל ע' מה שכתב ה' כפי אהרן בח"א חיו"ד ס"י ד' דל"ג ובמ"ש הדל אני לקמן בסי' זה על סמ"ה:
ל"ד שם חמותה. דוקא חמותה ולא אשת חמיו. פתחי תשובה ס"ק כ"ו משם מיהץ סק"יו וכ"כ הגאון המאירי ז"ל בחידו' ליבמות לדק"יז:
ל"ה שם אפי' אינה עתה חמותה רק אם יבמה. הן הנה דברי הטור מבעייא דש"ס ולכל מראה עיני הקושייא מבוארת דמ"ש בהך בעייא דחמותה הבאה לאחר מכאן דלא איפשיטא בש"ס דפסק לחומ' ואילו בבעיא דבת חמיה דעיילוה בבי מדרשא ולא איפשיטא לא הזכירוה לא ר' הטור ז"ל ולא הר"אש וראיתי למוה"רי פארדו ז"ל בס' אפי זוטרי סק"ל שכתב דטעמיה דהרא"ש דלא סמך אשינויי וסמך אסתמא דש"ס ולפיכך בעייא דבת חמיה דסתמא דש"ס מיירי בה להיתרא אע"פי דדחי בדרך דלמא אשינויי לא סמכינן ולפיכך לא הזכירו הרב וסתמו כפירושו דנאמן ככל שאר נשים אך בעייא דחמותה הבאה לאח"ז דסתמא דש"ס מתרץ הבעייא דש"ס לאיסורא מכח פשטא ומתני' אע"פ דדחייוה בדרך דלמא לא סמכינן אשינוייא ולפיכך פסק בה לאיסורא א"ד ז"ל ומן התימא דלא זכר שר דדבריו הנה הנם דברי מוהרח"ש בק"ע דנ"ב ע"ד שכ"כ בדעת הטור אולם בדעת הר"אש לא ניח"ל למימר הכי משום שכתב בפסקיו דהוי בעייא דלא איפשיטא משמע דספקא הוא ולכן מר הוא דקאמר דהדחיה הא' לאו דחייה היא ומשו"ה פסק לקולא והדחיה הב' היא מלתא דטעמא וברירא ש"ב ואתייא הא כההיא דכתב ה' יד מלאכי במע' הד' אות קל"ו משם כמה פוסקים דהיכא דדחי הש"ס בלשון דלמא הויה דחייה בעלמא י"ש וע' אהל ישרים מע' הד' או"ג:
ובחפש'ון יצאתי ומצאתי בס' זכרון יוסף סי' י"ד דמ"ח ע"ג וד' שכתב משמיה דרש"ל בס' יש"ש על יבמות דרמי ומקשי הכי על כל הפוס' ז"ל והצ"ע ומר ניהו נפק דקואשכח (לפי שיטתו) בירושלמי על הך מתני' דמשמע מהתם דבת חמיה נאמנת ומשו"ה פסקו הפוס' כהירוש' י"ש גם מוהר"ם מרגלית בס' מראה הפנים אשר לו על הירושלמי אסיק ותני להלכה דבת חמיה נאמנת וחלק על ה' תוי"וט שרצה לדקדק מר"שי והנ"מקי ורע"ם דס"ל להחמיר. אמנם מוה"רחש ז"ל כתב שם דכיון דרי"ו כתב להדייא לפסל וכ"ד ה"ה ראוי להחמיר והו"ד בכנ"הג הג"הט ס"ק רפ"ב וכ"כ בס' מ"הץ וה"וד בפ"ת ס"ק כ"ח ול"ד. ושו"ר להגאון ר' המאירי בחידושיו דעל הא דבת חמיה כתב וז"ל ונראין הדברים שאף היא בכלל ואינה מעידה ובודאי עיקר הטעם מחמת גירסנא היא דאי מטעם שהיא נגררת אחר אמה הי"ל למנות ג"ך בת צרתה ובת יבמתה וי"א שהדבר בספק ולא תצא ע"כ וגם אתה תדין דגם לדעת הי"א היינו דלא תצא אבל לכתחילה אינה ראויה להעיד וק"ל. וחזה הוית לה' עבודת הגרשוני סי' ס"ו רמזו היד"א בהג"הבי ס"ק תע"ג שכתב דנ"ל דגם הר"יף והרמ"בם ס"ל דחמותה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה וליכא ספקא כלל כי פשיטותא דפשיט בש"ס הוי פשיטות מעלייא ואע"ג דדחינן לה דלמא ש"ה דרגיש לה צערא אינו אלא דחייה בעלמא ובפרט להקל לא סמכינן אדחייה דמפשטא דמתני' אמרה מת בעלי וכו' משמע שגם חמותה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה ע"כ לא היו צריכין להזכיר חמותה הבאה לאחר מכאן כי הוא בכלל הדין של מתני' הנ"זל הגם שקצת רוחק הוא וכו' יעו"ש ומלבד דה"ז עיסה שלחתומה מעיד עליה עוד בה דאגב שטפיה כתב דהרמ"בם פסק להך מתני' דאמרה מת בעלי וא"חך מת חמי וכו' מה שאין כן האמת דהרמ"בם לא פסק הך דינא עד שמה"רחש בק"ע דל"ב ע"ג והב"ח לקמן סי' קנ"ח תמהו על הרמ"בם למה השמיטו וה"ד מוהר"חש הכנ"הג בהג"הט ס"ק רע"ט וממילא נפל היסוד נהרס הבנין:
ודע דכתב עוד הגאון ר' המאירי שוב בתר הכי על הך בעייא וז"ל ותי' שאני התם דרגיש בה צערא כלו' צערה קרוב עד שהוא מתרגש ובא והרי הוא אצלו כמי שבא שההולך סתמו חוזר ובא משא"כ בחמות הבאה לאחר מכאן שאין מתתו ראויה להעלות על לב ומתוך כך ראוי לומר שנאמנת וכן ראוי לפסוק וכן נראה לי שכיונו בשניהם גדולי הפוס' ז"ל (ידוע שכך כותב הרב על הר"יפ) בב' שאלות שלא הביאום מפני שבת חמיה היא כבת חמותה ואינה נאמנת וחמותה הבאה לאחר מכאן אינו בכלל חמות ונאמנת וכן נ"ל בלי פקפוק אלא שכל המפר' מעמידין אותה בספק ולא תצא עכ"ל הביטה וראה כמה הלכתא איכא למשמע מהני מלי מעלייתא ראשונה דאיהו ס"ל בדעת הר"יף ז"ל דס"ל דבת חמיה אינה מעידה, וגם ס"ל דחמותה הבאה לאחר מכאן מעידה היפך דברי ה' ע"הג בס' הרי"ף וכל קבל דברי הרבנים הניתנין למעלה דסברי דבחמותה הבאה לאחר מכאן יש להחמיר טפי מבת חמיה. ורבו יתירא השתכחת ביה במ"ש דכל המפר' מעמידין אותה בספק וה"ז סמיכה בעז'רה להר"אש ודעי' דנקטי לה לחומרא נמצא דאיכא טובא דס"ל דחמותה הבאה לאחר מכאן אינה נאמנת וק"ל. ל"ו אם מת הבן וכלתה דהיינו האשה נשאת לאחר נאמנת החמות לומר שמת האחר ואינה נפסלת להעיד מדהיתה פעם אחת חמותה. תפארת ישראל בפירושו על המשנה. וע' ב"ש סקי"ג. כנה"ג ה"גהט ס"ק רס"ז. יד"א ה"גהט ס"ק ת"ה:
ל"ז ש"ע שס ובת חמותה. ה' מש"נל ז"ל עלה ונסת'פק על בת חמותה שאינה בת חמיה אי נאמנת וכתב שהדבר צריך תלמוד י"ש ובפ"ת ס"ק כ"ח לא העתיק יפה והנה מאי דמספק"ל להמש"ל פשיטא ליה למהר"חש בק"ע דג"ל ע"א שכתב דבת חמותה דקתני במתני' כוללת בין בת חמותה שאינה בת חמיה ובין שהיא בת חמיה יעו"ש. ברם קרבת על חד מן קמאייא איהו ניהו ר' המאירי בחידושיו וקא חזינא ליה שכתב להיפך וז"ל ובת חמותה שהיא בת אחות בעלה שאף היא אומרת זו באה ואוכלת עמלו של אבא ואמא ואני מכורה ויוצאת נראה מדבריו שאם אינה אחות בעלה אע"פ שהיא בת חמותה ליכא למיחש:
ל"ח אשת ראובן לא תעיד לדינה יד"א הגה"ט ס"ק ת"ט משם הנמק"י והאחרונים וכ"כ בס' פתחי תשובה סקל"ב משם מ"הץ וע' להגאון ר' המאירי בחידושיו שכתב דנאמנת דיראת בעלה עליה שלא תתקלקל אחותו י"ש: ל"ט שם וצרתה ויבמתה. בת יבמתה וצרתה מעידין לה מהר"ח"ש בק"ע ד"גל וכן הביא בפ"ת ס"ק כ"ח משם מ"הץ וכ"כ להדייא הרב המאירי הבאתי דבריו לעיל ונעלם דבר מה' אפי זוטרי ס"ק ל"ח דהשיב על ה' עז"ן בחינם י"ש: מ שם ובת בעלה. בת בעלה הבאה לאחר מכאן איכא לספוקי אי מעיד לה. כנה"ג הג"הט ס"ק רפ"ו משם מהר'יחש יעו' יד"א ס"ק ת"יא שכתב משם ה' עבודת הגרשוני סי' ס"ז דבן היבם לא תעיד על מיתת אביה וע"יז נתיר את זקוקתו כי ודאי שונאת אותה ומסקא אדעתא שאביה ייבם אותה שאינה חסרה כ"א יבמה יבא עליה וליכא ספיקא כלל ודבר ה' בפיהו אמת דמלתא כדנא אשתכח בחידושי המאירי שם וז"ל שומרת יבם שהיה יבמה במד"הי עם בת אחת ובאת הבת והעידה שמת אביה והורתי בה למעשה שאינה נאמנת להתיר היבמה לשוק מדין בת בעלה וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה ע"כ וכיוצא בזה כתב ה' צמח צדק בסי' פ"ח וה"ד הב"ש בסי' קנ"ח. אמנם במה שרצה לפסל ה' ע"הג שם לבן היבם אע"ג שעדיין אינה זקוקה האשה הזאת ליבום מטעמא דמסקא אדעתה דדלמא מיית בעלה י"ש אשר בזה נסתפק מהרח"ש ז"ל ע' בס' פ"ת ס"ק ז"ך שהביא משם ס' בית מאיר שמצדד להקל בזה וכ"ד האפי זוטרי בס"ק ח"ל. ומתוך דברי המאירי ז"ל גבי חמותה הבאה לאחר מכאן שכתב דנאמנת משום דמיתה לא מסקא אדעתה וכמ'ישל מבואר דה"ד לגבי בת בעלה הבאה לאחר מכאן דנאמנת בכגי"וד וק"ל:
מ"א זכרים הדומים לאלו הנשים כגון חמיה ובת חמיה יבמה ובן בעלה נאמנים כ"כ האחרו' ועיקר שורשוהי בש"הג בשם ריאז פ' האשה שלום י"ש והיד"א בהגה"ט. ס"ק ת"ג הגיה דצ"ל בת חמותה במקום בן חמיה וכתבו עליו הברכ"י בסק"ה וה' אפי זוטרי בס"ק ל"ו דבחינם הגיה כן עי"ד אמנם בס' פ"ת ס"ק כ"ו הביא משם הגאו' ב"מ ומ"הץ דהגיהו כן ודהכי איתא בירושלמי ע"ע וע"ש דמדברי כולם נלמד דגם בן חמותה נאמנת להעיד. וראה זה חדש שראיתי בס' זכרון יוסף סי' י"ד דע"ח ע"ד שלפי שיטתו דפירש בירוש' הוליד דבן חמותה ובן בעלה אינם נאמנים יעו"ש והוא פלאי דבשלמא בן חמותה אינו כתוב בהדייא בל' ריא"ז אמנם בבן בעלה איך מלאו לבו לחלוק על ריא"ז שכתב בפירוש דנאמן. ולענין דינא נלקע"ד דאין דבריו עומרים בפני כל האחרונים שהסכימו בפי' דנאמנים ואין גם אחד שיסבור כסברתו לך נא ראה:
מ"ב הרב ש"הג בהזכירו הזכרים הכשרים להעיד שת בתו'כות יבמה וסיים וכתב דאין היבם נאמן אלא להתירה לעלמא כגון שיש לו בנים לאחיו ואין אשתו זקוקה לו אבל אם היתה אשתו זקוקה לו אינו נאמן להתירה לעצמו ועל לשון רי"אז הללו רבים קמים עליו ונתחבטו בזה האחרונים ליישב לשונו שא נא עיניך וראה להיד"א הג"הט ס"ק ת"ד. ברכ"י או"ה. אפי זוטרי ס"ק ל"ז. ראש משביר חא"הע סי' יו"ד ר"ך ע"ט:
ועיקר דין זה פסקו מו"רם לקמן סי' ק"נח ס"א דאין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו וכ' מוהר"שדם בסי' מ"ה דדוקא ליבמה אינו נאמן אבל אם אמר מת אחי ואני רוצה לחלוץ את אשתו נאמן. ורבני שאלוניקי ויתר הפוסקי' האחרו' ערכו אתו מלחמה יעו' ביד"א שם. אמנם ה' ראש משביר שם האריך הרחיב בזה ואסופא דמלתא אסיק וכתב דל"מ אם אמר מת אחי ואייבם את אשתו ושוב א"ל שאינו נאמן לייבם ואז ענה ואמר שיחלוץ לה להתירה לשוק ועשה מעשה וחלץ לה הואיל ועשה מעשה חזקה אין אדם חוטא ולא לו ונאמן. אמנם אם מת ביני ביני ולא הספיק לחלץ אינו נאמן וכתב שכן הסכימו הרבנים הלכה למעשה ועל ראשם הרב הגדול י"ש וע' אפי זוטרי שם שהתפלא על ה' תו"ח שה"ד ה' יד"א וכנראה שלא ראה התשובה במקומה שהביא ראיה עצומה לדבריו אמתני ותקיפא כאשר עיניך תחזנה משרים מ"ב מעשה היה בא"א שנתנה עיניה באחר שהיה נשוי אשה ואסרוה אל בעלה מכח שזנתה עמו והנואף והנואפת הלכו למדינה אחרת והמירו דתן ונישאו זה לזה ומשם נסעו לעיר אחרת לחזור לדת יאודית ויהי בדרך חשקו אבה לסטים והרגו את בעלה והוליכוה למקום יאודים ומכרוה לשפחה ובבואה שמה ספרה את כל הקורות אותה ושהרגו את בעלה ושהיא יאודית שהוציאוה לחירות וכן כתבו לאביה ולאמה את כל המעשה ושילכו שם ויוציאוה מצד דינא דמלכותא. נראה דהאשה היושבת פה עמנו היא מותרת לכל גבר די תצביין ואף שזאת האשה הכותבת וצועקת היא צרתא דדא והיא מחמש נשים שאינן נאמנות להעיד אע"פכ כיון שהיא לא באה להעיד אלא להראות העמים והשרים צרת נפשה ומדבריה אנו למדין שבעלה נהרג נאמנת ולענין דינא איני כדאי וכו'. מו"הר יצחק אלמושנינו בליקוטיו שבס"ס עדות. ביהוסף ח"ב דק"טו ע"ב:
ולדידי חזי לי ראיה גמורה לדינו ממ"של דין ג' אות כ"ד משם מוהרי"קו ז"ל בס' גבעות עולם סי' ז' שכתב דא"עג דמומר אינו נאמן גם במ"סלת למ"ד, מ"מ היכא שתכלית דבריו אינם על המת רק על ענין אחר ומדבריו אנו למדים על המת דשפיר נאמן לכ"ע ה"ן אע"ג דהני חמש נשים אינן נאמנות אף במס"לת וכמ"ש רוב הפוס' מ"מ כל כי האי דתכלית מבוקשה הוא שיצילו אותה מידי אדונים קשה רק שמדבריה אנו למדים שבעלה נהרג וע"יז תצא צרתה לשוק לית לן בה. וע' למוה"רמבח בס' עזרת נשים סק"ס שפלפל בתשו' מוהר"מג ס' נ' ופירש ב' פנים ולפי הפי' הא' יוצא סייוע לנ"ד ולפי הפן הב' הזא להיפך י"ש. אלא דאנכי הרואה דבפן הב' שכתב הרב שם מוקים דמוה"רם גאלאנטי קאי בשיטת מוהרי"קא בתשו' דס"ל דל"ח לקול הברה וע"פ מונח זה כתב מ"ש אולם כשאני לעצמי גם מוהרי"קא ל"ק אלא דמסתמא ל"ח לקול הברה אבל אם כבר נתפשט הקול ושוב בא העד אה"ן דחיישינן וכמו שכ"ר למהר"מבח גופיה שם בס"ק ל"ו דנ"א ע"א שכ"כ בהדייא ונדון מוהר"מג הכי הוי נמצא דלכ"ע עדות הערבי מגן שוייא ונפל היסוד של הפן הב' ובאנו אל הפן הא' דהאמת הוא דעדות הגוי ל"מ ול"מ ומכח זה סמך הרב על ההשכבה הל"אה היה די לנו עדות אשתו אע"פ שהיא צרה לזו כיון דהיא לא באה גם להתיר את עצמה ונפקת דא גם מסוג מס"נת וכדבר האמור וע"ע כנ"הג בהגה"בי ס"קס דמדבריו ג"ך יש לדקדק לנ"ד דמהני עדותה י"ש ודוק וע"ע בית יעקב סי' קכ"ט ורמזו הי'דא בהג"הט ס"ק ת"ז:
מ"ד יש להסתפק בהני נשי דאינן נאמנות אי ה"ד היכא דהעדות הוא שמת סתם אבל היכא שהעדות הוא רק על הסימנין שהיו בנעלם והעדות היה קודם שראו ובדקו אם ימצאו הסימנין בו ומצאו כדבריו מנא ידעה שיהיו הסימנין הללו בו או"ד חיישינן גם כאן דלמא ידעה שהסימנין הנ"ל לא היו במת רק באחר ומתכוונת לקלקלה אמנם פשוט דנאמנת אב"א קרא אב"א סברא. ה' תורת יקותיאל בתשו' שבסוף הספר ד"ד ע"ד יש"ב מלתא בטעמא.
ולכאורה מדברי הגאון נו"בי במ"ב א"הע סי' ס"ד יראה דלא סל"ה שנשאל על איש א' נעלם שכפי העדייות שנגבו בעדו היה כדאי להתיר ע"י סימנין אלא שבתוך העדוייות היה ג"ך עדות אחותו שהיה להנעלם שומא אחת אצל החזה ושומא אחת אצל הטבור ולא נמצא להמת שומא אצל הטבור וכדברי אחותו וע"ז הביא דברי מר חתנו שדמיונו כאריה להך דכתב מרן בס"מו גבי צרתה דכשם דאינה נאמנת להתיר כך אינה נאמנת לאסר ופלפל בחכמה ע"ד ואסיק ותני דאם הקברנים בשעה שנתעסקו עם המת חפשו ולא מצאו שומא אין להתיר העגונה הזאת כיון דהיא נאמנת לאסר היכא דליכא מכחיש ובפרט היכא דחזקת חי מסייעתה דון מינה דדוקא משום שהוא לאסר וליכא מכחיש הא אם היה להתיר לא היתה נאמנת וא"עג דהעדות אינו אלא בסימנין תורה אחת ומשפט אחד לכל דלא כדברי הרב ז"ל. אמנם כשנדקדק לא פליגי דדוקא משום שהוא לאסר הוא דהוצרך הרב לומר דנאמנת דהוה ס"ד לומר דכיון דלא יצאה כמו שהעידה איפשר דמשנאתה שרצתה לעגנה אומרת מה שאינו ולא נחוש לדבריה וע"ז השמיענו דמהמנינן לה בעבור דליכא מכחיש וחזקת חי מסייעתה אבל היכא דהיא באה להתיר וסימנין לפניה דמורה ובא שהאמת הגיד אז גם ה' נו"בי יודה דמהמנינן לה ודוק:
מ"ה אקומה נא עלי בא"ר על ספק שיפל לנו בהני נשי ואבזרייהו וכגון מחלוקת הפוס' וכיוצא היכי דיינינן להו אי אזלינן ביה להחמיר או אזלינן ביה להקל ולכאורה היה נראה דאין מקום לחקירה זאת דכיון דמן הדין כל הנשים כשרות אלא דרבנן חששו ופסלו להני נשי משום שנאה היכא דמספק"ל מלתא על איזו אשה אי נכנסת בכלל הני או"ל פשיטא דהוי ספקא במידי דרבנן ואזלינן ביה לקולא.
אכן מצינו להרב"י ז"ל גבי בעניא דחמותה הבאה לאחר מכאן שכתב בטעם ה"ה ורי"ו והרא"ש והטור דנקטו לחומרא דהיינו משום דהוי ספקא ומהדר למיהב טעמא על הרי"ף והרמב"ם דאמאי נקטו לקולא י"ש ולפי האמור טעמא בעי דאמאי לא ניזיל לקולא. ונראה דכיון דאעיקרא דדינא לא היה לנו להכשיר עדות הנשים אלא דמשום קולא דעגונא הוא דהכשירו כל מין עדות דהיינו עד מקום שהכשירו חכמים להדייא אך כל היכא דלא הכשירו ואדרבא חזינן דבכל איתם המעידים יש בהם פיסול חזרנו לתת לה דינא דמעיקרא דהיא א"א דבספק אזלינן להחמיר ומשו"ה מהדר למיהב טעמא הרב"י על הרי"ף ראש דנקטו לקולא. וע' מוהר"חש בק"ע דל"ב ע"ב דאסברה ניהלן טעמא דהרב"י ז"ל יעו"ש. ואחר החיפוש מצאתי בכיוצא בזה לה' עבודת הגרשוני ז"ל בסי' ס"ו גבי ע"א ביבמה שרצה להתיר מוה"רי מינץ ז"ל לז"הז דאין מייבמין ומר ניהו חלק עליו וכתב דליתא וז"ל כיון דנאמנות ע"א באשה דעלמא הוא מדרבנן איפשר לומר שמעולם לא התירו ע"פ ע"א אלא אשה דעלמא אבל גבי יבמה לשוק לא תקנו כלום וכו' וכיון שחכמים לא תקנו כלום בשום יבמה לשוק אנחנו מה להתיר בע"א אשר לא כדת של תורה וכו' יש"ב. ושוב זכני ה' ומצאתי הדבר מפורש לה' צמח צדק בתשו' פ"ח שאחר שכתב דברי הע"הג הנז' הוסיף נופך וכתב וז"ל דאני אומר כשחשו רבנן לתקנת עגונות ותקנו שאפי' אשה תהיה נאמנת ואפקעיניהו לקידושין האמינו לכל הנשים חוץ מהנך חמש ולא אפקיע להו לקידושין במקום שמעידה מהנך חמש נשים והניחוהו על דין תורה שאין אשה נאמנת להעיד וכו' ישיב. הנה לנו למשיב נפש ולכלכל מאי דהוה קא ק"ל מעיקרא:
כי מן הב'אר בין תבין דלתנהו להני מילי דכתב בס' אפי זוטרי ס"קל וז"ל הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו שתיהן טעמם ברור דכיון דהוי בעייא דלא איפשיטא בדרבנן נקטינן להקל ככל בעייא דלא איפשיטא בדרבנן כמ"ש הפוס' בכמה דוכתי וכללא הוא ספקא במידי דרבנן להקל י"ש ואהמ"ר מדברי הרב"י ז"ל אין נראה כן וכמ"ש. וכזאת וכזאת ק"ל על מוהר"ם מרגלית בס' מראה הפנים על המשנה שכתב גבי בעייא דבת חמיה דנקטינן לקולא בעבור דהוי ס"דר י"ש ולפי האמור אי משום הא לא היה לנו לילך להקל ורש"ל ביש"ש ה"ד ה' זכרן יוסף בדע"ח ע"ג תמה על הפוס' שהשמיטו הך בעייא דמ"הד יש לנו לילך בדאורייתא לחומרא. גם מוהר"חש שם גריר ואזיל בתר דעת הר"אש ודעימיה וכתב דיש להחמיר בבת חמיה וכנז"ל באות ל"ה ולא עלה על שפתיו לומר דהוי ספקא במידי דרבנן ודוק. ומ"מ לא נכחד דעיקר חקירתינו מידי ספקא ופלוגתא לא נפקא דהאיכא ס' הר"יף והרמ"בם דס"ל דאזלינן לקולא יהיה מאיזה טעם שיהיה וק"ל. ואין לתלות דין זה במה שנחלקו הפוס' כשיש ספק בדברי הגוי אם הוא מל"ת דהריב"ש בסי' ש"פ כתב דאוקי אתתא בחזקת א"א ואזלינן לחומ' וש"פ חלקו עליו וכמבו' מחלוקת זה לקמן סט"ו בדברי מו"רם וכנה"ג ויד"א ובמה שארמז אני הדל שם בס"ד. דאפי' האומ' שם דאזלינן להקל איפשר דהכא יודו דש"ה שהגוי מ"כלת שהוא גוף העד הכשירו חכמים אלא דחל עלינו ספק בדברי הגוי אי הוי מסילת בזה נחלקו דהריב"ש משוי ליה כסוף עדות דמחמרינן וכמ"ש מוהרח"ש בק"ע די"ו והחול' אומרים דכיון דרבנן הכשירו מל"ת הו"ל ס' בדרבנן אבל הכא הספק הוא אעיקרא אם גוף המעיד כשר ובזה אף החולקים י דו דנאמר דאוקי אתתא בחזקת א"א ודוק:
מ"ו ס"ה ש"ע אבל אם אמר מת פ' ואני ראיתיו שמת וכו' מוהרמ"בח בס' עז"ן סקנ"ד כתב דמשמע דבאומר מת פ' ולא אמר ואני ראיתיו שמת אין שואלין אותו יש"ב. וה' חיד"א על הברכיי"ם פקפק ע"ז ואחריו בא ה' אפי זוטרי בס"ק ג"ם והחזיק במעוז דברי הברכ"י שכתב דלרבותא נקט ואני ראיתיו וכ"ש היכא דאמר מת פ' סתם כ"ע ונעלם דבר מעיני הרבנים הנז' דהאיכא תנא דמסייע לה' עז"ן מר ניהו מו"הר מוהר"יד ז"ל בא"הע סי' יו"ד די"ב ע"ד דקא מפרש הכי דברי הרמ"בם אלא דבנ"ד ריוחא אשכח יש"ב. מ"ז שם מו"רם בהגה ואפי לא אמר ממי שמע אלא אמר סתם ששמע כשר ול"ח שמא עד הא' פסול היה ופירוש שמעיד ששמע מאחר ולא ביאר ממי שמע אבל באומר שמעתי סתם לא דבר מורם דאיפשר דחיישינן לקול הברה או לא חיישינן ודין זה הוא מתשו' ב"ז והובא בד"מ הפ"ת סק"לג משם ה' מ"הץ והכי פרשה רב אחר הוב"ד בס' זרע אברהם חא"עז סי' יוד' דל"ב ע"א והכי מוכחי להדייא דברי הב"ז בשרשן וגם מדברי מו"רם שסיים וכתב ולא חיישינן שמא עד הא' פסול היה משמע דאיכא אחר המגיד להעד שהוא לפנינו:
ברם חזה הוית למוה"רש גאטינייו ז"ל בתשו' הנד"מ בס' צל הכסף ק"ב א"הע סי' ו' דע"ז ע"ג שהבין דברי מו"רם ז"ל דאף באומר שמעתי סתם דמהני ול"ח לקול הברה וקאי ויתיב בשיטת מרן מוהרי"קא בתשו' דפליג על מוה"רי סאמוט וכנודע. ושוב בתר הכי שם בד"מח ע"א מביא וקורא דברי מוה"רא אלפיאנדארי בק"ע דפירש הכי דברי מור"ם ז"ל י"ש. והכין חזינא לג"ע בס' שער אשר סי' ט"ו ד"ס ע"ג דהוא היה מונה למורים ז"ל בשיטת מרן ואחרי התאבקי בעפר כפות רגליהם אין הכרח בדעת מור"ם לאיזה צד קאי במחלוקת זה וכדבר האמור:
איך שיהיה לעיקר מחלוקת מרן מוהריק"א עם מוה"ריס באומר שמעתי סתם אי חיישינן לקול הברה. ה' זרע אברהם שם פסק בסכינא חריפא דאזלינן לקולא דרוב הפוס' הכי ס"ל וכ"ד מוהרי"ף בס' אפי זוטרי סק"ע. אולם אנכי הרואה לרבני אתרין טובים השנים הנתנין למעיה דאחרי ראותם דברי הז"א הנז' עכ"ז הלכו להחמיר ע"ע, ואתה תחזה למוהרש"ג שם שאחר שהסכימה דעתו להקל משוי אנפשיה הדרנא והאריך הרחיב בזה י"ש גם ה' ברכות מים בדצ"ח העלה להחמיר עי"ד עוד תשוב ותראה למוה"ר שם דהלך לה חמיר אפי' בעד מפי עד עי"ד וע"ע שער אשר סי' יוד' דנ"א ע"א שכתב עוד בענין זה חילוקי דינים להקל:
מ"ח ש"ע שם שואלין אותו היאך ראית וכו'. ה"ז לשון הרמב"ם ז"ל וע' לה"ה מ"ש בזה. וה' אורים גדולים בלימוד קס"ה כתב וז"ל ואיפשר דמפיק לה ג"ך מההיא דר"פ האשה שלום דאיתא התם דסבר רבא למימר רעבון אינו כמלחמה ולא אמרה בדדמי הדר אמר רבא רעבון הרי הוא כמלחמה דההיא דאתת קמי דרבא א"ל בעלי מת ברעב א"ל שפיר עבדת דשזבית נפשך ס"ד דבההוא פורתא דנפפיתא דשבקת ליה הוה חיי א"ל מר נמי ידע דבכ"הג לא קא חיי הדר אמר רבא רעבון גריעא ממלחמה וכו' ופרישי שפיר עבדת לנסותה ולתופשה מתוך דבריה נתכון י"ש ומאחר דרבא הוה סבר דרעבון אינו כמלחמה למה הוצרך לנסותה ולתופשה לכוין דבריה הא אין בודקין עדי נשים בד"וח אלא ודאי דהורה לנו דא"עג דאין בעדות אשה דו"ח אמנם בדיקה כל דהוא בעינן יעו"ש. וע"פ דרכנו למדנו מסוגיית הש"ס הלזו דאפי' אם אשת הנעלם באת לפנינו ואומרת מת בעלי בודקין אותה קצת דהא הכא נדון רבא באשתו היה עכ"ז בדקה אותה וכ"ד הח"מ לקמן סי צ"ג: ועל פי זה קל"ט על מה שראיתי בס' פתחי תשובה ס"ק ל"ד שהביא משמיה דהגאון בית מאיר שהק' על הח"מ בזה ומסיים וז"ל לולא דמסתפינא דל"עד מדקדוק לשון הרמ"בם גם מסידור דברי הש"ע דלא קאי אלא על המעיד אבל מעדות אשה עצמה לא קמיירי וי"ל דבאשה עצמה בשעת שלום א"ץ לשאלה סיבת המיתה וכו' י"ש ולפי האמור מסוגיית הש"ס משמע להיפך דרבא אע"ג דהוה ס"ל דרעבון אינו כמלחמה אלא כשעת שלום וההיא איתתא דאתיית קמיה היא היתה אשת הבעל וע"כז לשא"ל הגיעה בערמה ובחכמה למען דעת אם אמת היה הדבר הזה מוכח דגם באשתו אמרו חכמים דבעייא בדיקה וקיל. אלא דאעיקרא יד הדוחה נטויה לדחות דאין ראיה מהכא דלעולם אימא לך דקושטא דמלתא הכי הוי דלא בדקינן לאשת הנעלם אלא דהכא רצה לנסות אם לא היה טועה במאי דהוה ס"ל דרעבון אינו כמלחמה והתחיל בבדיקות וראה וידע דרעבון הרי הוא כמלחמה אבל אם היה הדבר נדון דעלמא שבאה האשה ואומרת מת בעלי אה"ן דאין אתה צריך לשאל מה הוא ואם כנים אנחנו בזה נדחית גם ראיית ה' או"ג מסוגייא זאת ודוק וע' נחפה בכסף ח"ב חא"הע סי' ח"י ד"ק ע"א:
מ"ט שם ש"ע שאין מעידים על האדם שמת אלא כשראו שמת ודאי ואין בו ספק. איתא בתוספתא פי"ד דיבמות אלעזר בן מהבאי אומר מעידין על הסומא מת פ' אבד פ' נהרג פ' אין פ' בעולם אין ממנו כלום תנשא אשתו אין מעידין עליו ע"כ ולפום ריהטא ברייתא זו מוטעית וכאשר יראה הרואה. וה' חסדי דוד דקכ"ז כתב דכצ"ל מעידין על השומא (וכמ"ש ב"שש דידן דק"ך ע"א) מת פ' וכו' אין ממנו כלום מעידים עליה תנשא אשתו אין מעידין עליו ומיירי ששמעו מגוי שאמר מת איש פ' או חד מהנך לישני אע"ג דמוכח דמכוין להעיד כגון שבא לב"ד ואומר מת איש פ' לבד מעידים עליו כלומר מפיו ומשיאין את האשה מאחר דאינו מכוין להתיר אבל אם אמר ג"ך תנשא אשתו אז מוכח דמכוין להתיר ואין מעידים עליו וכו' אלא דמסיק שם דליתא להא דאפי' לא נתכון אלא להעיד אין עדותו עדות וכו' ע"ע והרב מוהרח"פ בס' חקקי לב ח"א א"הע סי' ז"ן דק"ד לא הונח לו פירוש זה בדברי התוס' ופירשה כולה בישראל המעיד רק דתיבת אין מעידין דתני בסוף הענין הוא ט"ס וצ"ל מעידין ומשו"ה אסיק להלכה בנ"ד בעד המעיד פ' בעלה של זאת האשה אינו בעולם או אשתו של פ' מותרת להנשא או תנשא אשתו דמהני יעו"ש:
ואתה תחזה דגם מדברי מוהרד"ף נראה דדעתו לענין דינא כה' חק"קל ולא נחלקו אלא בפירושה ואה"מר מנייהו מלכי גם לי לבב לפרש הברייתא באופן אחר מבלי היות שם ט"ס ותרי בבי קתני וה"פ מעידין על השומא או מת פ'. או נהרג פ' זוהי הבבא הראשונה. הבבא השנית אין פ' בעולם או אין ממנו כלום או תנשא אשתו אין מעידין עליו דבהני לישני אין להו מופת חותך שמת ודוק ואם כנים אנחנו בזה דינו של מוהרח"פ ז"ל חלף הלך ויעבר והנה איננו שם בהגה וכן אשתו אסורה להספידו וכו' ע' יד"א הגהב"י ס"ק ק"ד וק"ה ובמה שרשמתי לקמן סי' קמ"ה: