אב בחכמה· רבי אברהם אהרן יודלוביץ'
פסק ג · ענף ד
וראיתי להגאונים אשר מאריות גברו מנגחים זה את זה בשיטת הרמב"ם דבהא דסנהדרין (ס"א.) רמי רבא מתניתין אהדדי, דתנן העובד עכו"ם עובד אין אומר לא, והא אנן תנן האומר אעבוד אלך ואעבוד וכו', ואיכא הרבה פירוקי בגמ' וכתב התוס' יו"ט דהרמב"ם תפס שינויא דרב יוסף דמשני כאן ביחיד הניסת דלא מימלך וטעי בתריה וקרינן בזה ולא תאבה ולא תשמע אליו, הא אבה ושמע חייב, ומתני' דהעובד ברבים הנסתים דמימלכי ולא טעו בתריה והילכך אפי' כי נתרצו לא קרינן בהו אבה ושמע, שהרי כתב בפ"ד מה' ע"ז מדיחי עיר מישראל אע"פ שלא עבדו ע"ז המדיחים אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה ובריש פ"ה כתב המסית אחד מישראל וכו' אע"פ שלא עבד המסית ולא המוסת עכו"ם אלא מפני שהורהו לעבוד ע"ז. ותמיהני, דהא אביי אותביה לרב יוסף מברייתא דדייק מינה דלא שני בין ניסת לרבים לניסת דיחיד להך מילתא ולא שני לה רב יוסף כלל, וצ"ע שהכ"מ לא הרגיש בזה, עכ"ל התוס' יו"ט, והגאון בעל מנחת אהרן כתב תמיה לי על רבן של ישראל הגאון הנ"ל האיך העלים עינו הבדולח ממש"כ הרמב"ם בפ"ה בהלכה זו בין שהיה המוסת יחיד, איש או אשה, או יחידים, מיתתו בסקילה, א"כ הרי מבואר להדיא להיפך שאף שהיו מוסתים רבים אין חילוק כלל בין יחיד לרבים ולפי כוונת התוס' יו"ט יהיו דברי הרמב"ם סותרים זא"ז ממש"כ ריש פ"ד הנ"ל דברבים בעינן שיעבדו דוקא עכ"ד. ואנכי בעניי לא ידעתי תמיהא כלל על רבינו התוס' יו"ט ז"ל בזה דהא להחינוך וכ"נ דעת הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת ט"ו וט"ז הנה דוקא המסית לאחד נקרא מסית אבל מסית לב' נקרא מדיח, ולהמנ"ח וההפלאה שיעורא דרבים הוא תלתא ולמהר"א שטיין בביאורי הסמ"ג עד עשרה נקרא מדיח כנ"ל וא"כ ע"כ דמאי דנקט הרמב"ם בפ"ה בדיני מסית דזהו בין שיהיה המוסת יחיד, איש או אשה או יחידים. הנה האי יחידים דנקט הוא דוקא שהיו כולם יחידים ולהכי לא נקט לישנא דרבים רק יחידים דהסית אותם זה שלא בפני זה וכמש"כ להדיא הלח"מ שם וא"כ בכה"ג גם אלף אנשים יש להם דין יחידים דייקא והוא נקרא מסית והילכך ליכא בהמוסתים דין רבים כלל וליכא מהכא שום סתירה למש"כ הרמב"ם בפ"ד דברבים בעינן דוקא שעבדו דהכא הרי ביחידים מיירי וזה ברור בשיטת התוס' יו"ט, ואולם מרן הכנה"ג ז"ל בס' דינא דחיי השיב ג"כ על התוס' יו"ט ז"ל בזה דהרמב"ם בפ"ד שכתב שאינן חייבים עד שידיחו את העיר ועבדו ע"ז ובפ"ה כתב אע"פ שלא עבד לא המסית ולא המוסת היינו לענין שיתחייב המסית דבעיה"נ מדיחיה אינן חייבין מיתה אם אנשי העיר לא עבדו ע"ז כדמשמע מן הכתובים אבל במסית חייב מיתה גם כשלא עבד המוסת, דנראה מן הכתובים לא תאבה לו ולא תשמע אליו כי הרוג תהרגנו שנראה שיהרגו אע"פ שלא קבל דבריו ושינוייא דרב יוסף והברייתא דאחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים אינו ענין לזה כלל דתי' רב יוסף הוא לענין חיוב הניסת דרבים דמימלכי אינם חייבים הניסתים עד שיעבדו ויחיד הניסת לא מימלך וחייב באבה ושמע וע"ז הקשה לו מברייתא דאין חילוק בין יחיד הניסת לרבים הניסתים ואביי שתירץ כאן בניסת עפ"י עצמו כאן בניסת מפי אחרים מוכרת לומר דסבירא ליה פי' הברייתא הוא אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים דמשאבה ושמע חייבין, אבל הרמב"ם ז"ל סובר דפי' הברייתא הוא דאחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים דאינם חייבים עד שיעבדו ע"ז אבל באמירה בעלמא לא מחייבי ולענין רומיא דמתני' יתרץ או כדברי רבא הא דאמר לו כך אוכלת כך שותה וכו הא דלא אמר לו או כתי' רב אשי דסיפא בישראל מומר ואע"פ שלא הביא אחד מן החילוקים אין בכך כלום, עכ"ד. והנה סוף דבריו תמוהין אצלי ולא ניתן להאמר כלל, דאיך אפשר דהרמב"ם תפס כתירוצא דרבא או דרב אשי ולא זכר מזה כלל וגם הא דכך אוכלת כך שותה וכו' השמיט הרמב"ם לגמרי ומוכח דסובר דזה אינו לעיכובא במסית שידבר בשבחא דע"ז והאיך אפשר לומר דהרמב"ם סובר דבזה תליא הא דיחיד חייב באמירה משום דלא מימלך כין דשמע בשבחא והילולא דהע"ז ולא זכר זה הרמב"ם כלל, וגם מש"כ דהרמב"ם מפרש הברייתא דאחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים דאינם חייבים עד שיעבדו תמיהני מאד על גברא כמוהו שיוצא זה מפיו, דהברייתא סוברת דיחיד אינו חייב עד שיעבוד המוסת וזהו נגד לשון הכתוב בתורה לא תאבה לו ולא תשמע אליו כי הרוג תהרגנו, הרי דבידו להורגו והוא כשר לעדות ומוכח דזהו היכא דלא עבד כלל וגם בקרא כתיב כי בקש להדיחך משמע דעוד לא נדחה. וצ"ל דכוונתו לענין הניסת דאינו חייב הניסת עד שיעבוד ובזה הוא שוה לרבים הניסתים ואינו מיירי מהמסית כלל וא"ש, ואולם קושייתי הראשונה על הדינא דחייא היא תמיהא עצומה.
ברם השגת הדינא דחיי על התוס' יו"ט היא עצומה מאד וראוי להתבונן האיך לא הרגיש מרן התוס' יו"ט ז"ל בזה, ואיברא דקושיית התוס' יו"ט ז"ל לא סרה לגמרי דהא בפ"ה הל' ה' כתב הרמב"ם המסית אחרים לעבדו אם עבדו נסקל בזה"ב ואם לא עבדו אע"פ שאמרו הן אין נסקל, אבל אם הסית לעבוד איש אתר או לשארי ע"ז אם קבל ממנו ואמר הן נלך ונעבוד שניהם נסקלין, ובריש פ"ד כתב, ואנשי העיר המודחים נהרגים בסייף בזה"ב והוא שעבדו או שקבלו באלוה, הרי דבאמירה לא סגי דקבלו באלוה הוי עבודה גמורה ורק האומר הן לבד או אלך ואעבוד או נלך ונעבוד זהו אמירה בעלמא וכדמוכח שם בהא דרבה רמי מתני' תנן העובד עכו"ם, העובד אין האומר לא, והאנן תנן האומר אעבוד אלך ואעבוד כו' ולמה לא פריך בהך מתני' גופא דקתני העובד עכו"ם קתני בסיפא והמקבלו באלוה והאומר לו אלי אתה והרי דסגי באמירה בלבד ומוכרח דהמקבלו באלוה והאומר לו אלי אתה דקבלו עכשיו זהו מעשה ואינו אמירה לחוד וכ"כ מהר"ם לובלין שם ומוכרח דהרמב"ם דפסק בפ"ה דהמוסת דאמר הן, נלך ונעבוד דסגי באמירה זו בלחוד מוכרח דסובר כרב יוסף דיחיד לא מימלך וטעי בתריה וברבים לא מהני אמירה וזהו כרב יוסף, וקשה הא אביי הקשה לו מברייתא ולא שני ליה מידי, ומוכרחים אנו לומר דמעיר הנדחת לק"מ דאיכא כמה חילוקים מעיה"נ למסית ומוסת, ואולם הא בגמ' שם קתני לישנא דרבים הניסתים ולא קתני יחידים הניסתים (כלשון הרמב"ם הנ"ל) ומשמע דהרבים היו ביחד ולא שהסית אותם זה שלא בפני זה וגם בכה"ג הסברא יותר מפולשת ומבוארת דהיכא דהיו הרבים ביחד שייך לומר דממלכי ולא באם היה מסית את הרבים זה שלא בפני זה דאז אפשר לומר כיון דלא היו ביחד לא מימלכו אהדדי כנ"ל והיכא דהסית לרבים ביחד הרי אין עוד להמסית דין מסית רק דין מדיח וא"כ גם לרב יוסף מיירי מתני' דהעובד עכו"ם, דעובד אין אומר לא, דמוקי ברבים הניסתים זהו בדין עיר הנדחת, והסברא דרבים מימלכי הוא להסביר דין התורה, למה חלוק בזה דין עיה"נ דבעי שיעבדו דוקא דזהו משום דמימלכי והילכך אינן חייבין עד שיעבדו, וממילא דליכא קושיא מהברייתא דקתני והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד דזהו מעיה"נ למסית דאיכא הרבה חילוקים ביניהם, ולא שייך לומר דהא מילתא הוא דשאני אבל בכל מילי כי הדדי נינהו ומבואר דפירכת אביי חלושה מאד ולהכי רב יוסף לא חש כלל לשנויי לאביי מידי דלא חש למאי דאותביה, וא"ש פסק הרמב"ם וכ"כ הפר"ת דרב יוסף לא חש לפירכיה אבל לא הסביר מילתא בטעמא כמש"כ תודה לאל.
והעולה לדינא נידון הרב הרעפארמי אשר דרש להעם בשבח אותו האיש הנה מסית אינו דהא דרש ברבים להעם ומסית אינו רק ביחידים ולעשרה ביחד לא הוי עוד לכו"ע דין מסית ולכן צריכים אנו לדון אם יש לו דין מדיח אבל אחד אינו מדיח דצריכין שיהיו שני מדיחין וגם המדיחים צריכים התראה גמורה כדת וכדין לכו"ע ושיתירו עצמם למיתה וגם מדיחי עיה"נ אינם חייבים רק אם המודחים עבדו ע"ז וכל זמן דלא עבדו אינם מדיחים כמ"ש הרמב"ם בפ"ד וגם בעינן שידיחו רוב אנשי העיר כמ"ש הרמב"ם בפ"ה המדיח את רוב אנשי העיר הר"ז מדיח ואינו נקרא מסית, ומעתה באנו למחלוקת הכ"מ עם הלח"מ שם בה' ב' דלהכ"מ הא דקתני שם הרמב"ם היה זה שהדיח רוב אנשי העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הם כיחידים ואינם כאנשי עיהנ"ד עד שיהיו המדיחים שנים דזהו לרבותא נקט בזה נביא דאפילו בנביא לא נשתנה דינו מאלו היה הדיוט וכו', וא"כ סובר דגם בהדיוט היה הדין כן דאע"ג דהמודחים אין להם דין עיהנ"ד משום שהיה המדיח יחידי מ"מ המדיח חייב סקילה וכן דעת התור"ח בסנהדרין שם (ס"ז:) דהגמרא דייק המסית זה הדיוט הא נביא בחנק מתנ' מני ר"ש היא וכו' אימא סיפא המדיח זה האומר נלך ונעבוד עכו"ם ואמר ר"י אמר רב מדיחי עיהנ"ד שני כאן אתאן לרבנן וכתב התור"ח דאיצטריך לאתויי הא דרב יהודה א"ר דלא תימא הא דקתני המדיח וכו' ביחיד שהדיח את רוב אנשי העיר איירי דאין נעשית עיר הנדחת עד שיהיו מדיחה שנים, ואם כן איכא למימר דלעולם היכא דהיו שנים לא הוו בסקילה אלא בחנק ורק הכא מיירי דהעיר נידון כיחידים, עכ"ד. הרי דהתור"ח סובר דאף על גב דהמודחים אין להם דין עיר הנדחת, מכל מקום המדיח היחיד נידון בסקילה ואולם הלח"מ שם בפ"ה פליג בזה על הכ"מ וסובר דדוקא נקט נביא דאלו בהדיוט כיון דהמודחים אין להם דין עיהנ"ד הנה המדיח היחיד פטור ממיתה ואינו נסקל רק עונשו בידי שמים, וליכא למימר דאיצרך לאתויי הא דרב יהודה כדברי התור"ח דהא היכא דהמדיח יחידי אינו נסקל כלל ומוכרח דמתני' מיירי בשנים מדנסקל ובת"ר על היראים השלם הביא דביד הקטנה פליג על הלח"מ וכתב שאין זה אלא תימא ופלא ואין לומר שהוא ע"ד גזירת הכתוב שהרי מצינו מפורש בתורה תנאים רבים שהצריכה בעיהנ"ד וכל שלא נתקיימה בה כל התנאים אזי הם נידונים כיחידים והוא מפני שעכ"פ א"א להקל בהם מיחידים הניסתים מעתה בהמדיחים שלא מצינו בהם מפורש בתורה כלל כ"א שגמרינן הדחה הדחה ממסית במכש"כ שלא נקל בהם יותר מיחידים המסיתים או מהמסיתים ליחידים, והניח זה בצע"ג, ולע"ד טענה זו אינה טענה על הלח"מ כלל, דרק במדיח עיהנ"ד גמרינן הדחה הדחה ממסית, והיכא דהעיר אינה נעשית עיהנ"ד הלא המדיח ההוא לא גמרינן ליה ממסית כלל דבו לא נאמר הדחה, דרק במדיח מעיהנ"ד נאמר בו הדחה, וא"כ דבאופן כזה לא דברה תורה פשיטא דיש להורות בו דעונשו בידי שמים ואין לנו כח להמיתו באיזו מיתה וא"כ להלח"מ הנה הרב הרעפארמי הנ"ל גם אם היה מדיח רוב אנשי העיר לא היה חייב מיתה בידי אדם וענשו בידי שמים וכש"כ היכא דלא הדיח רוב אנשי העיר דגם להכ"מ ענשו רק בידי שמים לפמש"כ פ"ה הל' ו' דמדיח אינו כמו מסית דכשאינו מתכוין אלא להסית אז מתחייב באותה שעה שהסית אבל המתכוין להדיח אינו חייב עד שתעשה כוונתו והיינו שהודח רוב אנשי העיר וכל שלא נעשה כן לא מחייב, עכ"ל עיי"ש וצ"ל דהכ"מ סובר דהכא גרע, מאם יחיד הדיח את רוב אנשי העיר דהתם נעשה כוונתו והכא לא נעשה כוונת הדחה לגמרי דזהו רק שיודח רובה ועיי' ירושלמי פ"י מסנהדרין הל' ו' ובמרה"פ שם ד"ה שנים, ומה גם דמדיח בעי התראה גמורה וזה לא היה לו.
ואותו הרב שאמר בפומבי בעת אסיפת העם לפני קהל גדול דכדין עשו הרבנים שדנו אותו שלא בפניו ובלי עדות כיון שהוא מפורסם לכל והביא לנו דברי הרמב"ם בפ"ד מרוצח שכתב האפיקורסים והם עובדי ע"ז וכו' ושכופרין בתורה ובנבואה היה מצוה להורגן אם יש בידו כח להרגן בפרהסיא בסייף הורג וכו' והוסיף עוד לבאר דאי"צ עדות ודיינין כיון דזה נוגע לכל דמחטיאים את הרבים א"כ הרי כל העולם פסולים להעיד ולדון אותם ולכן נהרג בלי עדות כיון שהוא מפורסם והרב הזה מפיו כדורי אש התמלטו וברוב חומו וצדקתו כי לוחם הוא מלחמת ד' לכן בקול חזיז ורעם המטיר גפרית ואש בזעם. ואני בתומי אומר דזהו אינו דין לאישורו דהלא המחבר בחו"מ סי' תכ"ה הביא לנו דברי הרמב"ם הנ"ל וזהו דהרמב"ם סובר דמ"ש בגמרא פ"ב דע"ז בהני דדינייהו במורידין, זהו היכא דאין כת בידם להרוג אותם, ואולם רבינו חננאל והרא"ש בתשובה ס"ל דרק מורידין אותם דזהו גרמא אבל אסור להורגן בידים וכוותייהו פסק הרמ"א בחו"מ סי' שפ"ט סעי' ט"ו וכל בני ישראל יוצאין ביד רמ"א ואין לנו להשגיח על פסק הרמב"ם דאנחנו בני אשכנז, ונגררין אתרי הרא"ש ופסקי הרמ"א, ובת' פמ"א ח"ב סי' קכ"ב כתב דבמילתא דשרי לדעת מרן הב"י אם אשכנזי הורה להתיר באשכנז כמרן צריך כפרה ותשובה וכש"כ וכש"כ בדיני נפשות להתיר שפיכת דמים, וגם במסית ומדיח בעינן עדים כשרים ודיינין כשרים וכבר פלפלו המחברים בהא דמקשים בקרא כי יסיתך אחיך בן אמך וגו' דא"כ הוא יהיה מציל את המסית מצד נמצא אחד מהן קרוב או פסול כל העדות בטלה. ואולי י"ל דלהכי נקט במשנה ומכמינין לו עדים דהבאתי הקושיא דתסגי בחד והמוסת כנ"ל די"ל דלהכי נקט במשנה עדים, משום דתנא אקרא קאי דהמוסת פסול לו לעדות, ואין להאריך בדבר דהוא פשוט גם לבר בי רב דחד יומא דבעינן במסית ומדיח עדים כשרים להעיד והגם דמדיח הוא ברבים והרי הוא בפרהסיא מפורסם לכל רשעתו וחציפותו ומ"מ בעינן עדים כשרים ואם הרב הנ"ל ידע כי דברי הרמב"ם בזה אינם הלכה אצלינו, כי לאו אתריה דהרמב"ם הוא ודבריו שהוסיף ידע הרב כי אינם אמת ובמזיד היה דובר שקרים לפני קהל ועדה לאשר כן היה הדר לו, אין רצוני לדבר מרב כזה.
ועל כולם אני אומר דהרב הרעפארמי שדרש להעם בשבחו של אותו האיש אינו עוד לא מסית ולא מדיח כל זמן שלא אמר אלך ואעבוד או נלך ונעבוד. ובזה עמדתי על דברי הרמב"ם בסהמ"צ חלק הלאוין שכתב מצוה כ"ו שהזהירנו מהתנבאות בשמה והוא שנאמר, האל צונו לעבוד אותה או שהיא בעצמה צותה לעבדה ויעדה גמול והזהירה מעונש וכו', והגאון בעל סדר משנה כתב ואני תמה דכיון שהוא מתנבא בשם הקב"ה או בשם ע"ז לעבדה הרי הוא נביא מסית ודינו חרוץ בסקילה לא בחנק כמו שאמר. ונביא שניבא בשם עכו"ם שהוא בחנק הוא כשאינו מתנבא בשמה לעבדה אלא שמתנבא שצותה העכו"ם לעשות כך וכך או שלא לעשות אפילו כוון את הלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור אם התרו בו התראה גמורה בפני שנים הרי מיתתו בחנק וכמו שפסק הרמב"ם לקמן בהלכה ו', אבל אם הוא מתנבא בשמה של עכו"ם לעבדה או שמתנבא בשם הש"י לעבוד עכו"ם הרי הוא נביא מסית שדין מיתתו הוא בסקילה ואינו צריך התראה גמורה אלא די בהתראה קצת ובקבלת קצת את ההתראה כדין מסית גמור עכ"ד, ואחר המחילה אני אומר דזהו שגגה ולק"מ כי מסית צריך שיאמר אלך ואעבוד או נלך ונעבוד וכן מדיח צריך שיאמר נלך ונעבוד אבל כל זמן שלא הזכיר שילכו לעבדה רק ד' צוה לעבדה או היא צותה לעבדה אינו בגדר מסית ומדיח רק בגדר נביא המתנבא בשם העכו"ם ולא יותר וסרה בזה קושיית הפנים יפות (דברים י"ג ב') דהקשה למה הוצרך לכתוב בנביא ומת האיש ההוא דפשיטא הוא דכל מסית לע"ז חייב מיתה כ"ש לר"ש דס"ל מיתת נביא אינה אלא בחנק למה גרע משאר מסית ולק"מ דבאמת נביא אינו מסית כלל כיון דלא אמר לו לך עבוד או נלך ונעבוד וכ"כ בת"ר ליישב קושיות הפנים יפות, וא"כ הרב הרעפארמי הנ"ל שלא הזכיר שצריך לעבדו כי הוא אינו חפץ בשום עבודה לא לאלהי אמת ולא לאלהי אחר ואמר בפירוש כי הוא מאמין עליו שאינו אלהים רק הוא בשר ודם ככל אדם אבל היה מורה נעלה להועיל והפליג בשבתו כי די הוא ללמוד תורה לישראל וצריך ללמוד מאמריו שאמר א"כ זהו כעין קבל האמת ממי שאמרו ולכן על הרב הרעפארמי הזה אני אומר כאשר אמר החכם במשלי עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, דלכאורה היה צריך לומר יתגרו בו והיה בפסוק דבר והפוכו ואולם הכתוב מיירי ברשע שמת כבר ונקבר ונרקב ונסרח ועוזבי תורה יהללו רשע גם אחרי מותו ושומרי תורה יתגרו בם על מה ולמה יהללוהו חנם אם אין בו ברכה.
וכל דברינו עד כה הוא מצד הדין דת תורתנו הק', האומנם לפי הנהגת העולם צריך להביט על המקום ועל הזמן ופסקי הבע"ב וכותבי העתונים יודעים הענין היטב וכל דבריהם הוא אמת וצדק, כי דרשות כאלו יארסו וירעילו רוח ילדי בני ישראל ובפרט בארץ החופש כאמעריקא, וגודל אי ידיעתם בתורת ישראל אשר כמעט כולם אינם יודעים מאומה ושמץ מנהו מתורתנו הק' ורוח התורה זרה להם בתכלית הזרות אם ישמעו דרשות כאלה בטח תביאם לידי תערובות נשואים והמרת דת לגמרי, ולכן טוב היה מאד אם הרב הרעפארמי הזה היה מתרחק מהיות ראשי בבנין ציון וארצנו ולכל הפחות יאמר בעצמו אשמתי כי לא נאלמתי ומעתה משאות שוא ומדוחים לא ישמע באהלינו וילדי ישראל יהיו שלומי אמונתנו ונשוב לגבולינו, מלכנו לפנינו וד' בראשנו כחפצו וחפץ כולנו. ידידו הבע"ח ז"ך טבת שנת ובחרת בחיים, לפ"ק. הק'
אברהם אהרן יודעלאָוויץ, רב הכולל, לאגה"ק דניו יארק מחבר ספרי
שו"ת בית אב וספרי דרש אב וכו'
פסק הרביעי והוא העלם הוראה בדין קבורה בכותלי הבתים שבונין על הקברות.
שאלה נידון הבתים בתי חומה שבונין כעת באמעריקה בבית הקברות וקוברין המתים בארון הנכנס בחלל בעובי כותלי החומה, אי אריך למעבד הכי, או לא.
תשובה. דבר זה נשאלתי מרבנים אחדים ותשובתי היתה, כי דבר זה למדו ישראל ממנהגי העמים שעושים כן ואינו נכון ואסור לישראל לעשות כן, לא מצד האיסור דבחקותיהם לא תלכו דכבר כתב הב"ח ביור"ד ססי' קע"ח דלשון ובחקתיהם לא תלכו לא משמע אלא שרוצה להתדמות ולנהוג כמותם שנראה שמודה לדתם, אבל מי שאין דעתו להתדמות להם אלא שעושה כן מפני סבה אחרת דבר זה לא אסרה התורה, ולא קאי הלאו בכה"ג עיי"ש והבאתי הדברים בשלימותן בספרי שו"ת בית אב חמישאי סי' רל"א וגם משום דרכי האמורי אין לחוש כלל כמ"ש הריקנטי סי' תקס"ד בשם הר"א ממיץ שכתב דאין להוסיף על אותן שמנה בתוספתא דשבת ממעשה האמורי, דכיון דחכמים פירשו אותן שהיה קבלה בידם שהיו מחקתיהם אין להוסיף עליהם, כי אין המעשים ההם תלוים בסברא רק בקבלה אותן החוקות שהורגלו לעשות כן עכ"ל, והרשב"א בתשובה כייל לן שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא באותן הדברים שהוזכרו בגמ' בלבד שהן אסורין משום דרכי האמורי ולא שאר הדברים שהן שנויין בתוספתא דשבת שאין לנו לאוסרן וכ"כ הב"י בססי' קע"ח וז"ל כתב הסמ"ג לאוין נ' בתוספתא דשבת מונה כל זה שהיתה קבלה ביד החכמים מחקתיהם ודרכי האמורי ע"כ, ובאמת שהרבה דברים שנויים באותה תוספתא שיש בהן מדרכי האמורי והרבה ב"א נכשלים בהם ואין איש שם על לב. ושמא משמע להו שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמ' בלבד אבל שאר הדברים השנויים בתוספתא הוא דלא כהלכתא, דאם לא כן לא הוה שתיק תלמודא מנייהו עכ"ל, וכבר תמה בס' נר מצוה הספרדי על מרן הב"י ז"ל דלא זכר שר שכ"כ הרשב"א בהדיא בתשובה, ומעתה כ"ש וק"ו הוא לדבר שלא נשנה גם בתוספתא פשיטא דליכא למיחש ביה משום דרכי האמורי, ובספרי שם סי' רכ"ט השגתי בזה על הפמ"א ח"א סי' ל"ו, עי"ש.
ואולם בדין קבורה בכותלי הבתים אין דעתי דאסור מצד ובחקתיהם לא תלכו או משום דרכי האמורי, רק מצד עצם דין קבורה דצריכה להיות בקרקע ממש. וראשית דבר אמינא דבסנהדרין (מ"ו:) בהאי בעיא אי קבורה משום בזיונא או משום כפרה פירש"י ז"ל דאיכא כפרה בהטמנה זו שמורידין ומשפילין אותו בתחתיות, עכ"ל. ומשמע דעיקר הסברא דכפרה זהו מצד ההשפלה וההורדה למטה בתחתיות ואם המת יהיה מונח בכותל למעלה על הקרקע ולא בתחתיות למטה בארץ אין לו כפרה בקבורה כזו. ולכאורה קשה דא"כ היה אפשר לומר נפ"מ אחרת בין קבורה משום כפרה או בזיונא גם היכא דאיהו לא אמר אל תקברוני וכגון שרוצים לקברו בקבר בנין בכותלי הבנין, דאי קבורה משום כפרה הרי לא תהיה לו כפרה, כיון דאין מורידין אותו למטה בתחתיות, ואי משום בזיונא, שלא יראהו מת נרקב ונבקע הרי סגי גם בקבר בכותלי הבנין למעלה מהקרקע, ואולם לק"מ דהתוספות שם (מ"ז:) ד"ה קבורה כתבו דע"כ איכא משום כפרה רק דמיבעי ליה הי עיקר, וא"כ כיון דגם לטעמא דבזיונא סבירא לן נמי דאיכא בקבורה משום כפרה א"כ הרי לכו"ע מוכרת להשפילו ולהורידו בתחתיות בכדי שתהיה לו גם כפרה, וליכא נפ"מ היכא, דהוא לא אמר אל תקברוני כלל, והיכא דהוא צוה ואמר אל תקברוני בקרקע פשיטא דשומעין לו דהא גם אם יקברוהו למטה תו לא תהיה לו כפרה דהא לא ניחא ליה בכפרה ומשום בזיונא לחוד סגי גם בקבר למעלה ורק דהנפ"מ הוא היכא דהוא אמר אל תקברוני כלל וא"ש פירש"י, והן אמת דר"ח פי' דכפרה דקבורה הוא משום חיבוט הקבר וקצת נראה דאינו מפרש כפירש"י ואליביה דר"ח גם אם יהיה נקבר למעלה בכותל בנין תהיה לו האי כפרה דחיבוט הקבר דהא הגמ' מוכיח שם מדאיקבר צדיקי דקבורה משום בזיונא דאי משום כפרה הא צדיקי לא צריכי כפרה ואכתי יהיה קשה למה קבורים בארץ ולא למעלה בכותל בנין דמשום בזיונא סגי בזה וכפרה הא לא צריכי א"ו דצער חיבוט הקבר איכא גם למעלה ורק אי לא נקבר כלל אין לו צער חיבוט הקבר ומדאיקבר צדיקי מוכת משום בזיונא הוא ואולם זה קשה גם לרש"י דהיה לקברם למעלה בכותל בנין וע"כ דזה לק"מ דלמעלה ע"ג קרקע צריך תמיד השגחה ושימת עין שלא יתקלקל הקבר, דכותל בנין ג"כ בהמשך זמן מתקלקל ונסתר ומחששא דבזיונא צריך ג"כ קבורה בקרקע דוקא, וליכא ראיה דלר"ח איכא הכפרה גם אם נקבר למעלה, ובאמת כפי פשטיות הדברים נראה דהחבטה הוא כשמשפילין אותו בתחתיות וזהו חבטה בעומק בקבר ואם קוברין אותו למעלה בכותל ולא למטה בארץ ליכא חיבוט הקבר כלל וליכא כפרה ולא פליג בזה פר"ח על פירש"י.
ומה שמצינו בגמ' סנהדרין שם בקבר בנין אין הכוונה דהיו מניחין המת בהבנין למעלה ושלא בקרקע, וכמ"ש הרמב"ן בסי' תוה"א בשער הקבורה לעניינו וז"ל שכן דרך הקברות חופרין חפירה גדולה עמוקה ורחבה בקרקע ובונים לו כותלי בנין כדתנינן בכל מקום חפירה בקברות עשו לו ארון ותפרו לו את הקבר, ותניא החופר קבר למת, אין חופרין כוכין וקברות, אבל מה שאמרו קברות בנין, כלומר, שעושין לו כותלי בנין פעמים שמגביהין הכתלים מעל הארץ הרבה והוא נפש הקבר האמור בכל מקום, וכשהקבר אינו עמוק כל צרכו מוסיפין לו נברכת שהוא בקיע באמצע הקבר כפי מדתו של אדם ונותנין את המת בתוך אותו הנקב וכו' הרי מפורש דקבר בנין שאמרו בגמ' הוא רק דהכתלים הם בבנין ולפעמים אינם גבוהים כלל מהקרקע ומסתמא עשוים שלא יפלו דופני הקרקע ולפעמים מגביהין הכתלים מעל הארץ הרבה אבל המת לעולם מונח בקרקע.
ועוד ביותר הא לתוס' ישנים ביומא (ס.) שכתבו דהא מת נמי טעון קבורה ואינו אסור בהנאה אי לאו דילפינן ג"ש שם שם וכו' א"כ מוכח דס"ל דקבורה בארץ הוא מן התורה, דאם לא כן הא ליכא ראיה, כיון דקבורה אינה אלא דרבנן וגם רגמ"ה בבכורות (ט:) מוכח דס"ל קבורה בארץ היא דאורייתא ומש"כ דגמרינן עגלה ערופה ממת הוא לא כסוגיות הגמרא בעבודה זרה (כ"ט) רק דכן הוא בירושלמי דמס' ע"ז (פ"ה הל' י"ב) וכבר פלפלתי בזה בספרי שם סי' של"ח דמסתמא היה להם גירסא אחרת בגמ' דילן וגם הרמב"ם פי"ב מה' אבל מוכח דס"ל דקבורה בארץ הוא מה"ת כמש"כ הלח"מ שם וכ"ה דעת הרמב"ן בסי' תוה"א והעושה ארון למת ומניחו בבית הקברות שלא בקרקע בכלל מלין את מתו הוא ועובר בלא תלין וביטל מ"ע דכי קבור תקברנו כמ"ש הרמב"ן שם וא"כ לפי זה לפום שיטת הסוברים דתלוש ולבסוף חברו בקרקע לא כקרקע דמי כמ"ש הטור בחו"מ סי' צ"ה בשם העיטור והובא ברמ"א דנשבעין עליו שבועת השומרין וכיוצא, א"כ לפי זה הקובר את מתו בכותלי הבית חומה הרי הוא עובר בלא תלין וביטל מ"ע וי"ל דגם להחולקים שם, בזה מודים דהתם י"ל דטעמא דקרקע אימעט מכלל ופרט וכלל, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וה"ה במחובר לקרקע כיון דאינו מטלטל אבל לענין קבורה הכל מודים דאינו כקרקע ועיי"ש ביאור הגר"א סע"ק יו"ד וי"א.
ומה גם דהקדמונים כתבו כי טוב למת גניזתו בקרקע דזהו תיקונו ורפואתו, כמ"ש כי עפר אתה ואל עפר תשוב ואם זהו אינו קבורה בארץ הנה הוא מעוות שלא יוכל לתקן כי לא ישיג תקונו ורפואתו הצריכה לו, ולכן מי שציוה שיקברוהו בבנין כזה הנה גם אם יקברוהו בארץ תו לא תהיה לו כפרה וכמו במי שאמר אל תקברוני וכדפירש"י שם בגמ' דהא לא ניחא ליה בכפרה וגם מחששא דבזיונא לא סגי בקבר כזה כנ"ל ולכן אין שומעין לו וגם היורשים הא יעברו בלא תלין וביטל עשה ועיי' ערל"נ בזה, וכ"ש במי שכבר הוא נקבר בקרקע דאסור להוציאו ולהניחו בקבר משפחה כזה ואין זה לכבודו כלל דהא ישחית תקונו ורפואתו. והדברים ברורים ופשוטים ומצוה היא לפרסמם כי כמעט כל הרבנים אינם יודעים זה ונכשלים בהוראה זו כאשר ראיתי בעיני.. וד' יושיענו להורות כהלכה.
פסק החמישי, והוא תיקון הוראה.
כתב בהגהת ש"ד סי' מ"ט מעשה בא לפני רש"י דתחבו כף בקדירה ולא היה בקדירה ס' אלא היו מסופקים אם שהתה מעת לעת או לא והתיר רש"י משום דהוי ספק ספיקא שמא לא היתה בת יומא ואפילו בת יומא י"ל דאף על גב דאמרי רבנן בכולי מנא משערינן, הייני משום דלא ידעינן מאי נפק מיניה אבל ודאי הוא שלא יפלוט איסור כשיעור כוליה ואפילו היה פולט כשיעור כולה אפשר שאפילו בפחות מששים אין בו בנותן טעם. תדע שדבר הנראה לעינים הוא דבשר שומן נותן טעם בקדירה יותר מבשר כחוש. ועוד ראיה גדולה מהא דאמרינן אמרו רבנן בקפילא ואמרו רבנן בס' דאפילו אקפילא ארמאי סמכינן אי אמר דליכא טעם אע"ג דליכא ס' אלא דשיערו חכמים בס' היכא דליכא קפילא או היכא דליכא למיקם אטעמא כגון מין במינו לפי שיש איסורים שנותנין טעם עד ס' אבל יותר לא החמירו משום דקים להו לרבנן דאין נותן טעם באיסור יותר מבשר וקפלוט, הילכך הכא אף על גב דליכא ששים שרי דשמא לא נתן טעם ואפילו נתן טעם שמא לאו בן יומא הוא עכ"ל,
ובחידושי כתבתי להקשות מהא דתולין (צ"ח.) כל איסורין שבתורה בס' ופירש"י היכא דבדקניה ולא יהיב טעמא וכו', וקשה הא לרש"י היכא דלא יהיב טעמא מותר גם בפחות מס' וצע"ג. ולכאורה מוכח מזה דרש"י סובר כרמב"ן דהיכא דגוף האיסור בתוכו לעולם בעיא ס' ולא סמכינן אקפילא ורק היכא דאי"צ לבטולי גוף הדבר כגון שנטלוה אז גם בפחות מותר היכא דלא יהיב טעמא, ובהגהת שע"ד הא מיירי בכף שתחבוהו ואי"צ אלא לבטל הפליטה. ואמנם בקידושי הרשב"א מבואר דשיטת רש"י הוא דגם בפליטה ולא ממש גם היכא דליכא טעמא בעי ס' מהא דגריסין שנתבשלו עם עדשים (שם, צ"ט.). ונראה לחלק בזה משאר איסורים דאיסורא בלע לבשר בחלב דהתירא בלע, וא"ש.
ובספר שו"ת שואל ומשיב מהד"ת ח"ד (סי' קפ"ט) כתב נשאלתי במה שאירע שלקחו כף של עץ חולבת ושפתו בזה כמה קדרות של בשר במקצת מהקדירות היה ס' נגד הכף ובמקצת לא היה ס' וגוף הכף היה ספק בן יומא עד"מ שלא נדע אם שמשו תמול בה בשעה הלז או שעה קודם ולא נודע אם יש בו ס' ואמרתי דבר חדש דיש להתיר וחילי דידי דהנה בהא דמבואר בסי' צ"ד דאם יש ששים נגד הכף אסור, הקשה הגה ש"ד והובא בב"י וט"ז שם דיהיה הגעלה במה שנתחב הכף וכתב דילמא אתי למטעי להתיר גם אם לא תחבו כולו דאז לא היתה הגעלה, ולפי"ז נלע"ד ברור דמותר, דהרי יש ס"ס מה"ת וספק אחד בדרבנן, דמן התורה יש ס"ס, ספק שמא אינו בן יומא והתבשיל והקדירה מותר ואת"ל בן יומא דילמא נתחב מתחלה להקדירה שהיה בה ששים ואז נעשה הגעלה ואף דמדרבנן אסור דילמא אתי למטעי הא בדרבנן סמכינן על ספק אחד שמא אינו ב"י וכאן הוי ס"ס המתהפך דספק שמא היה ששים ואת"ל שאין בו ששים דילמא לא היה בן יומא וגם לא הוי משום אחד וכבר נודע מש"כ הסמ"ק לענין ציר דגים והוא בש"ך סי' ק"י דכל שיש ס"ס מדאורייתא וספק אחד מדרבנן דשרי כנלפע"ד דבר חדש, עכ"ל.
והנה בגוף דברי הסמ"ק כבר הארכתי בספרי שו"ת בית אב תליתאי סי' ק"ו והזכרתי ס"ס זה גם בקונטרס זה בדין חליצה ושם כתבתי דבס"ס זה לא בעינן כלל ס"ס המתהפך עיי"ש, ואמנם לענין שאלה הנ"ל דהיה ספק אם הכף היה בן יומו לא היה צריך כלל לבוא להתיר מטעם ספק אחד בדרבנן משום דדילמא נתחב הכף מתחלה לקדירה שהיה בה ששים ואז נעשה הגעלה מדאורייתא רק מדרבנן אסור דילמא אתי למטעי להתיר גם אם לא נתחב כולו, דאז לא היתה הגעלה ולפי"ז אם לא היו שם קדירות דאיכא בהו ששים נגד הכף היה אוסר דליכא ס"ס לגבי דאורייתא.
ואחרי המחילה אני אומר דנעלם ממנו דברי הגהת ש"ד הנ"ל דא"כ בשאלה הנ"ל דהיה ספק אם הכף בן יומא הרי אפילו אם לא היה כאן הקדירות דאיכא בהו ששים נגד הכף ג"כ מותר משום דאיכא ס"ס כמש"כ מרן רש"י ז"ל.
ולאשר הרב האי גאון ז"ל המחבר שו"מ הוא גאון נשגב אמינא להפך בזכותו והוא דגם לרש"י ז"ל צריך לומר דהאי ספיקא דאפילו היכא דליכא ס' נגד הכף מ"מ אפשר להסתפק ולומר דילמא לא נתן טעם בקדירה גם בפחות מששים, הנה בתשובות שיבת ציון סי' ל"ב כתב דאינו ספק מטעם קבוע דהוי כמחצה על מחצה, ולא נתבטל עד שיהא בודאי ששים, עיי"ש ולענ"ד הפליטה מהכף לא עדיף מדיבור הסנהדרין דאינו נחשב קבוע משום דהדיבור נייד ובזה יתקיים מש"כ הפ"ת ביור"ד סי' צ"א סעק"ח בשם החמודי דניאל דאם נפל ציר או חלב מהותך חם בכלי ואין יודע באיזה מקום הוא הנה מיעוט הכלי בטל ברוב, וקשה הא המרדכי בסוף תולין כתב דכל דבר שאין בע"ח כל מקום שמונת שם הוא קביעתו והוי קבוע. ובסנהדרין (מ"ח.) נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה הוסיף בו דימוס אחד לשם מת אסור בהנאה, אמר רב חסדא אם היה מכירו חולצו ומותר, ובערל"נ הקשה גם אם אינו מכירו יבטל הדימוס ברוב ויחשב כאלו חלצו, ולק"מ להמרדכי הנ"ל דהוי קבוע. ואולם פסק החמודי דניאל אפשר לקיים, דהיכא דנפל ציר או חלב מהותך חם, על מיעוט מהכלי הלא האיסור יהיה משום הפליטה מהקבוע דזהו נייד ואינו קבוע ולהכי אמרי' שפיר דמיעוט הכלי בטל ברוב ודלא כהש"צ דגם בפליטה סובר דהוי קבוע ולחלק דיבור הסנהדרין הוי נייד ממש והפליטה היא מ"מ כאן בקדרה זה א"א דהא קבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו היכא דלא זז כלל ממקומו, ולא פליטה וע"ק על הש"צ דהא הט"ז באו"ח סי' תר"ה כתב דין קבוע הוא בודאי איסור ולא בספק איסור, וא"כ הכא בפליטה דאיכא ספק נתינת טעם לא שייך בזה קבוע כלל, ולענ"ד זהו משום דהאי ספיקא אינו ספק שקול אלא דרוב פעמים איכא טעמא בפחות מס' דאי הוי ספק שקול א"כ אם תחבו כף חולבת ב"י בקדירה של בשר עוף דאינו אלא דרבנן הרי אפשר לעולם לומר דגם אם אין בקדירה ס' נגד הכף מ"מ הוא כשר משום האי ספיקא לחוד דילמא לא נתן טעם גם בפחות מס' דהוי ספיקא דרבנן ומעשים בכל יום בכל בתי דינין בישראל דרבנן קשישאי לא נהיגי הכי ואסרי הקדרה עם בשר עוף היכא דליכא ס' נגד הכף ולהכי מוכרחים אנו לומר דלא הוי ספק שקול משום דברוב פעמים איכא טעמא היכא דליכא ס' נגד הכף ורק לענין ס"ס הקיל מרן רש"י ז"ל דלענין ס"ס לא איכפת לן ומצרפינן ספק אחד שהוא נגד הרוב ג"כ לספק שיהי' ס"ס.
ולדעתי זהו פלוגתת הרמב"ם והראב"ד ספ"ט מה' טומאת מת דהרמב"ם כתב בור שמטילין לתוכו נפלים אם הפילה שם אשה נפל ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הואיל חולדה וברדלס מצויין שם הר"ז ספיקו טהור משום דכל הטומאות שהן משום ספק הרי הן של דבריהן, ובהשגות טען דהא ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת והו"ל לומר דזהו משום ספק ספיקא ואפילו בדאורייתא לקולא ולא משום דסד"א רק מדרבנן לחומרא ובכ"מ תי' דהא דאין ידוע אם הפילה דבר המטמא לא חשיב ספק ספיקא משום דרוב המפילות דבר המטמא הן מפילות וא"כ להרמב"ם גם בס"ס בעינן שיהיו שני הספיקות שקולים ואם ספק אחד הוא נגד הרוב אינו נחשב לספק להצטרף לס"ס ולהראב"ד לא איכפת לן בזה לענין ס"ס ומצטרפינן ספק אחד אם הוא נגד הרוב דהוי ס"ס מעליא וא"כ י"ל דמרן רש"י ז"ל סובר כשיטת הראב"ד, ומעתה הרי בזה יהיה זכות להגאון שו"מ ז"ל דהא הש"ך בסי' נ"ג ס"ק י"ד ובש"ך סי' ק"י בכללי ס"ס אות ל"ג פסק דגם בס"ס בעינן שיהיו שני הספיקות שקולים וזהו כפי דעת הרמב"ם הנ"ל ואנן בתר פסקי הש"ך גררינן ולהכי לא שם השו"מ זכר לדברי מרן רש"י ז"ל דזהו כשיטת הראב"ד הנ"ל. והן אמת דבנו"ב מהד"ת חיור"ד סי' קי"ח תמה על דברי הב"ח וש"ך שהצריכו גם בס"ס שיהיו שני הספיקות ספיקות שקולים, דבסי' נ' מיירי בספק אחד ולא בס"ס, וכן מהר"ן שהביאו ליכא ראיה מידי. ואולם לדברינו דזה תלוי בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד הנ"ל לפום דברי הכ"מ, א"כ הא איכא מקור גדול להב"ח והש"ך דהרמב"ם לא חשב ספק שמא לא הפילה דבר טמא משום דהוי נגד הרוב דרוב מפילות דבר טמא ולהכי גם לס"ס לא צירף ספק כזה, ורש"י ז"ל סובר כהראב"ד ודברי הב"ח וש"ך הם כשיטת הרמב"ם ואין להרעיש על השו"מ אם נטה אתרי הב"ח והש"ך כיון דיש יסוד לשיטתם והם דברי הרמב"ם. ופלא על הנו"ב שלא הרגיש בזה.
ברם אפילו אם נימא דהיכא דליכא ס' נגד הכף ודאי איכא ביה טעם מ"מ היכא דנתחב שתי פעמים הרי איכא רק ספק שמא נשאר בו מעט כלשון הש"ך ביור"ד סי' צ"ד סעק"ד וא"כ היכא דהיה ספק על הכף אם היה בן יומא הרי איכא ס"ס על הקדירות שאין בהן ס' נגד הכף דילמא לא היה בן יומא ואפילו את"ל דהיה בן יומא מ"מ דילמא היה בקדירה זו תחיבה שניה ונגד מה שנשאר בכף מהתחיבות הראשונות איכא ס' משום דלא נשאר בכף רק מעט והוי ס"ס המתהפך שפיר דילמא היה ס' ואת"ל דליכא ס' דילמא לא היה ב"י ועיי' חמודי דניאל הל' תערובות אות ז' הזכיר סברא זו דבשניה איכא למימר שמא לא נשאר שום איסור בכף מראשונה.
ועוד אמינא דגם בלא דברי הגהת ש"ד בשם מעשה דרש"י הנ"ל גם בקדירה אחת דליכא בה ס' נגד הכף אם איכא ספק על הכף אם היא בת יומא איכא להקל לפום דברי הסמ"ק לענין ציר דגים הנ"ל דהא דעת מהריב"ל בתשובה לענין טעם כעיקר בבשר וחלב דהוא דאורייתא לכו"ע זהו דוקא באוכל מהבשר להחלב או להפך אבל בכלי אינו דבר תורה וכן דעת כדה"ר סי' כ"ט ומ"ש בפ' אלו עוברין גיעולי גוים חידוש הוא היינו דאינו אלא מצות שעה אבל לדורות באמת אינו אלא דרבנן דהא התירא בלע וא"כ איכא ס"ס דילמא אינה בת יומא דאפילו בת יומא דילמא מדאורייתא ליכא בכלי טעם כעיקר גם בבשר בחלב וכשיטות הנ"ל ואיכא ס"ס לגבי מדאורייתא ואפילו את"ל דבשר בחלב גם בכלי אסור מדאורייתא דילמא לא היה הכף בת יומא, ועיי' קונטרס נועם מגדים על הפמ"ג להגאון שו"מ הנ"ל דבסי' צ"ה הביא שם בעצמו דברי מהריב"ל וחיזק בזה דברי הגה' ש"ד שהביא הש"ך עיי"ש ופלא הוא על הגאון הנ"ל שלא הרגיש דגם בקדירה אתת יש להתיר מטעם זה.
ונשאַלתי דכיסו קדירה עם בשר במחבת חלב ב"י והיה מכוסה על הקדירה זמן מעט ולא היה נודע אם היתה יד סולדת בזיעה וצרפתי דעת מהריב"ל והכדהר"ס הנ"ל דטעם כעיקר דאורייתא הוא דוקא מאוכל ולא מכלי וא"כ הוי ספיקא דרבנן לאסור המאכל של בשר ועיי' תשובת מהר"י אסאד חיור"ד סי' קי"ד בעובדא דגים שנתבשלו בחלב עירו אותם רותחין לתוך קערה של בשר ב"י והעלה שם דגם לריב"א אי"צ ס' נגד קליפת הקערה ולא עמד על סברא זו.
והעיקר מה שיש לדון בדברי הש"מ הנ"ל הוא הן אמת דבהגהת ש"ד אמר דלהכי לא אמרי' דלהוי הגעלה במה שנתחב הכף זהו משום דלמא אתי למטעי להתיר גם אם לא תחבו כולו דאז לא הוה הגעלה ואולם הא התי' הראשון כתבו דלהכי לא הוי
השמטה לדף נ"ב ע"ב קודם ד"ה ובקצרה.
גם מש"כ שם באות ו' להקשות על הירושלמי דקדושין דפריך מהא דביאה מה אית לך אחרת דהא י"ל דלהכי נקט סתמא ביאה ולא ביאתה דר"ל לענין כוונה התחיבה הגעלה משום דבעינן מעלה רתיחה ואח"כ כתב ועוד דאתי למטעי היכא שלא נתחב כי אם מקצת וא"כ נראה דהתי' השני הוא דאע"ג דהיה מעלה רתיחה ודאי לא הוי הגעלה כלל וא"כ בהספק שמא נתחב מתחלה לקדירה שהיה בה ששים הרי איכא בזה ס"ס לאיסורא דילמא לא נתחב כלל בתחלה בהקדירה שהיה בה ששים ואפילו נתחב דילמא לא היה אז מעלה רתיחה וליכא ס"ס להקל רק אם נתפוש בספק הראשון שני דברים כאחד שמא נתחב מתחלה לקדירה שהיה בה ששים נגד הכף והקדירה היה מעלה רתיחה דבזה הא דלא הוי הגעלה הוא משום דילמא אתי למטעי להתיר גם אם לא תחבו כולו ומנ"ל להקל ולתפוש שני דברים ביתד דאינם תלוים ומקושרים דאפשר שפיר לומר דגם אם תחב בהקדרה שהיה בה ששים לא היתה אז מעלה רתיחה ואיכא בספק זה ס"ס לאיסורא כנ"ל, ולשיטת הראב"ד הנ"ל דבס"ס אין לחוש אם ספק אחד הוא נגד הרוב י"ל דאין לחוש נמי אם בספק אחד יהיה סו"ס לאיסורא דס"ס הוא כרוב, ואולם אנחנו צדדנו בזכותו דהשו"מ דאזיל בשיטת הב"ח וש"ך בסי' נ"ג דזהו כשיטת הרמב"ם ולהכי לא שם זכר למעשה דרש"י דזהו כהראב"ד כנ"ל וא"כ קשה טובא דהא בס"ס אחד איכא ס"ס לאיסורא.
ואיברא די"ל דהא דאמרינן דבעינן בהגעלה שיהא מעלה רתיחה זהו מדרבנן בעלמא דמדאורייתא אית לן למיזל בתר רוב תשמישו ורוב תשמישו של הכף הוא בהקדירה בזמן שאינו מעלה רתיחה ולכן יהיה מהני גם הגעלה להכף אפילו אם אינו מעלה רתיחה דכבלעו כך פולטו זהו הנראה לי בזה. ולאשר ידעתי כי כל הרבנים שפגשתי בימי חיי לא ידעו דברי הגהת ש"ד הנ"ל וכאשר שאלתי אותם כף של חלב שנתחב בקדירה של בשר והכף ב"י ואין ששים נגד הכף דהוא טריפה, אם זהו ודחי טריפה או ספק, לא היה גם אחד שידע להשיב כנ"ל, לכן אמרתי להדפיס תיקון הוראה זו ולפרסמה. דבעינן שיכוין לביאה ומהני אף ביאה סתם אף של אחרת, ומזה הכריח שיטתו עי"ש. והא ליתא כלל דהא בפ' החולץ תנן ביאתה או חליצתה כו' ולמה התם לא חייש דנימא דאם מתכוין לביאה אחרת לא מהני רק ביאתה דוקא.
תם ולא נשלם שבח לאל בורא עולם
סוף הספר