אב בחכמה· רבי אברהם אהרן יודלוביץ'
פסק ג
פסק השלישי בדין מסית ומדיח והבדלם זה מזה.
כבוד ידידי גבר חכם בעוז אומץ ידו תעוז ה"ה הרב הג' מפורסם לתהלה מוה' ר' יוסף טוביה הלוי לעווי, ממאראקא שליט"א ראב"ד לכוללות הספרדית דפ"ק יהי ד' עמו ולכל אשר אתו החונים על דגלו שלום וברכה עד העולם.
תשובה לשאלתו לבאר לו פירוש מסית ומדיח ואם יש חבור להמלות הללו ביחד ואם אינם חברים ופירוד גמור ביניהם הלא ללא הבין הוא כל המבוכה והרעש על אותו הרב הרעפורמי ודרשתו, והאריך בזה בכתב ספרדיים שהוא מוזר אצלינו והתשובה פשוטה דודאי מסית ומדיח חלוקים זה מזה לגמרי ואבאר מעט.
ענף א
הנה מרן החינוך (מצוה פ"ז) כתב דמי שלא הדיח אלא אדם אחד אינו נקרא מדיח אלא מסית וכו', אבל כשמדיח שני אנשים או יותר נקרא מדיח ובס' משנת חכמים דין י"ט כתב דהדבר תימא דהא משנה מפורשת גבי מסית בסנהדרין (ס"ז.) אמר לשנים הן עידיו ומביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו ובפירש"י שם דאי"צ להתרות אותו כשאר חיבי מיתות ב"ד אלא מביאין אותו לב"ד דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו, הרי להדיא דגם בשני בני אדם נקרא מסית וליכא לפרושי דהא דקתני מתני' הן עדיו באומר לשנים זהו שאמר לכל אחד בפני עצמו אבל אם אמר לשנים ביחד אין ה"נ דלא נקרא מסית דא"כ תקשי לן דהיכי קאמר הן עדיו הא הו"ל עדות מיוחדת דפסול בדיני נפשות, וזהו קושיא עצומה מאד.
ולאשר מצוה ליישב דברי החינוך ומה גם דלע"ד דברי הר"מ בסהמ"צ ל"ת ט"ו דייקי כהחינוך שכתב וז"ל. מצוה ט"ו שהזהירנו מדרוש לע"א ויקרא האנשים לעבדם ויזרזם ע"ז ואע"פ שזה הדורש לא יעשה פעולה מהפעולות זולת הדרישה אליה. וזה נקרא אם היה דורש אליה אל העם מדיח. והוא אמרו יתעלה, יצאו אנשים בני בליעל, ואם דרש אחד מן האנשים נקרא מסית, עכ"ל. משמע דיותר מאחד מיקרי מדיח דהא לא נתן גבול כמה יהיה העם שצריך למדיח ונתן גבול למסית אחד מן האנשים א"ו דסבור דיותר מאחד הוא מדיח וא"כ גם עליו תפול קושית המשנ"ת, והיה אפשר לומר דהנה במשנה שבמשניות הגירסא והן עדיו, וכן הוא הגירסא בירושלמי וא"כ י"ל דבאמת מיירי שאומר לכל אחד בפ"ע ולא שהיו ביחד ולהכי קאמר והן עדיו דזהו תנאי בדבר דבא לדייק ולבאר דלא לעולם הוא, אלא ודהיינו ובגוונא שהם כשרים להעיד שלא היו עדות מיוחדת ומשכחת לה כון שהיו רואים זה את זה דרך סדק וחלון דהם כשרים להעיד ביחד דמצטרפי לכן מביאים אותו לב"ד וסוקלין אותו, וראיתי להלח"מ בפ"ה מעכו"ם דגם הוא סובר בזה דשנים הן רבים ומתני' מיירי שאמר לכל אחד בפ"ע דאז המסית בסקילה אבל אם הסית לשנים ביחד יש לו דין מדיח דבעינן במדיח שיהיו דוקא שני מדיחים ואם אחד לבד הדיח לרבים אינו נסקל כלל דאינו בדין מדיח וא"כ צריך לומר אליביה דהלח"מ ג"כ, דמתני' מיירי דהשנים היו רואים זה את זה.
ומדברי התוס' יו"ט בדין מכמינין לו עדים שכתב דלא סגי בחד ואותו שאמר לו כיון שמקילין בהכמנה וכו', א"כ משמע דסובר בזה דלענין שלא יהיה עדות מיוחדת היה סגי בזה אם אחד רואה את השני דהא התם במתני' המוסת עומד בבית שהנר דולק ואינו רואה את העד שעומד במקום האפל וא"כ תיפוק ליה דלהכי נקט עדים ולא סגי בחד מבחוץ ובצירוף המוסת. ובמשנ"ח כתב באמת כן לישב הא דקתני במתני' עדים ולא סגי בצירוף עם המוסת וכבר קדמו המהרש"ל ביאורו לסמ"ג ל"ת כ"ו שכתב בקצרה, יש מקשים מה צריך שנים יביאו אחד ויצטרף עמו וזה טעות שצריך להיות עדות מכוונת עכ"ל, וכוונתו במלת מכוונת דבעינן שיהיו שניהם רואים זה את זה ולא שיהיה רק אחד רואה את השני דזהו אינו עדות מכוונת והיינו משום דלהאחד שאינו רואה את השני הוי עדות מיוחדת ולפלא על התוס' יו"ט שלא הרגיש בזה, והגאון ר"ד ערמאה בפירושו על הרמב"ם סתם וכתב להלכה דסגי באחד ויצטרף להמוסת והוא פלא גדול דלא זכר שם מענין עדות מיוחדת כלל
ואמינא ליישב בזה שיטת הגאונים התוס' יו"ט ור"ד ערמאה בהא דלא תשו בזה לעדות מיוחדת משום דהא בזמן דאיכא שני כתי עדים ומקצתן רואין אלו את אלו מצטרפים יחד גם אותם שאין רואין זה את זה, כמש"כ התוס' במכות (ו:) וכ"ה ברמב"ם שם, ולפי"ז מה דאמר רבא שם אם היו רואין את המתרה או שהמתרה רואה אותם דסגי ברואה את מקצתם ומצטרפים כולם היינו גם אותן שאין רואה את המתרה או דהמתרה אין רואה אותם אלא כיון דשמעו ההתראה סגי בזה גם אם אין המתרה רואה את כולם דדין דסגי במקצתן רואין זה את זה הוא נמי היכא דמצטרפין ע"י המתרה והוא פשוט, וכן הוא להדיא בתפא"י שם במשנה דמכות דסגי אם המתרה רואה מקצת מכל כת וכת וא"כ לפימש"כ התוס' בפ"ק דסנהדרין (ח:) ד"ה בעדה דהגם דהמסית אי"צ התראה היינו התראה גמורה אי"צ שיגידו להמסית באיזה מיתה הוא נהרג ואיזה אזהרה בתורה נאמר עליו וגם שיתיר עצמו למיתה דזה צריך בכל חייבי מיתות הנה התראה כזו לא בעי המסית אבל קצת התראה צריך ומה שאומר לו המוסת האיך נניח את אבינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים זהו קצת ההתראה דמחוייב לומר לו ואם חזר בו מוטב ואם אמר כך היא חובותינו וכך יפה לנו זהו קצת קבלת ההתראה במסית וכן מורה לשון הרמב"ם בה' סנהדרין פי"א הל' ה' שכתב המסית וכו' ומכמינין לו עדים ואינו צריך התראה כשאר הנהרגין וכו' הרי דדייק יפה ואמר כשאר הנהרגין דמשמע דוקא התראה גמורה וקבלה גמורה של ההתראה דהיינו שיתיר עצמו למיתה הוא דאינו צריך אבל התראה קצת, וגם קצת קבלת התראה צריך, וכ"כ בספר סדר משנה בדעת הרמב"ם, וכן נראה מפירש"י הנ"ל שהבאתי בריש הסימן שכתב בפי' המשנה גבי אמר לשנים דאי"צ להתרות אותו כשחר חייבי מיתות ב"ד אלא מביאין וכו' משמע דמ"מ קצת התראה בעי. ושוב מצאתי דכ"כ גם בס' דינא דחיי להכנה"ג (ומרש"י שם ד"ה ולא זו וכן מפירש"י (ח:) ד"ה ושאר, יש לדון אם רש"י ז"ל סובר כן). ובזה א"ש מה שהקשה העל"נ דכיון דמסית לא בעי התראה א"כ איך משכחת כלל מיתה גבי מסית דהא העדים כשהוזמו יכולים לומר לפוסלו בעדות באנו ולא להרגו וא"כ הוא עדות שאי אתה יכול להזימם דודאי המסית לא גרע מאוכל נבילות דפסול לעדות ויכולים העדים לומר לא ידענו דמסית נהרג בלי התראה, וכמו לענין חבר דיכולים העדים לומר לא ידענו דחבר אין צריך התראה, וכמש"כ התוספ' בפ"ק שם (ט:) ד"ה עידי ואולם לפי שיטת התוס' ורמב"ם ורש"י הנ"ל אתי שפיר, דא"כ לא היה להם לומר להמסית האיך נניח את אבינו שבשמים ונעבוד עצים ואבנים והמסית אמר כך היא חובותינו וכו' א"כ הלא העדים אומרים שהתרו במסית קצת ההתראה וקבלה עליו שאמר כך היא חובותינו וכך וכו', א"כ מזה מוכח דבאו להורגו ולא לפוסלו לעדות בלבד.
ומעתה לפום שיטה זו דזהו קצת ההתראה מתיישב שפיר שיטת התוספות יו"ט והגאון ר"ד ערמאה דלא חשו בזה לעדות מיוחדת ולדעתם היה סגי בעד אחד אחורי הגדר דמצטרף להמוסת, דכיון דהמוסת הוא המתרה והוא רואה את עצמו יש לו דין רואה מקצת מהעדים להכי שפיר מצטרף לו העד שעומד במקום האפל כיון ששמע ההתראה מפי המוסת דאפילו אם לא היה רואה כלל את המתרה היה מצטרף כ"ש בזה דהעומד במקום האופל רואה את המוסת שבמקום האור דהוא המתרה ובמשנה שבירושלמי כתוב סתמא מכמינין לאחורי הגדר ואינו כתיב מכמינין עדים, ואולי הוא משום דס"ל דבאמת דבזה לא צריך דוקא עדים שנים שלא יהיה עדות מיוחדת וא"ש שיטת ר"ד ערמאה וגם התוס' יו"ט דהוצרך לומר טעם אתר להא דקתני עדים שנים כיון שמקילין בהכמנה.
איברא דיותר נראה לע"ד בכוונת התוס' יו"ט דגם הוא מודה דהמיסת אם אינו רואה את העד שאחורי הגדר אינו מצטרף עמו דהוי עדות מיוחדת דפסול בדיני נפשות, וזהו דקאמר סגי בחד והמוסת כיון שמקילין בהכמנה הכוונה דא"כ המוסת יתכן שלא יהיה יוכל לראות העד שעומד במקום האפל ויהיה עדות מיוחדת, להכי נקט תנא עדים ודלא כהמשנ"ח בכוונת התוס' יו"ט.
ענף ב
ודעת המנחת חנוך בזה הוא דרבים הוא שלשה, כמבואר ביור"ד סי' רכ"ח גבי נדר ע"ד רבים ובגיטין (מ"ו) וכן היא דעת ההפלאה ז"ל בספרו פנים יפות עה"ת פ' ראה, ולפום שיטה זו אפשר לפשוט ספיקא דהמשנ"ח שנסתפק אי מצטרפין המדיחין בהדי נדחין להיותן רובן של עיר או לאו עיי"ש ואי נימא דשלשה מיקרי רבים בזה א"כ ממתני' זו דשנים לא הוי רבים פירושא דמתני' אמר לשנים ביחד וא"כ אכתי יצטרף להם המסית וישתנה דינו לדין מדיח ויתחייב דוקא אם יהיו שני מדיחים וגם דוקא אם השנים עבדו ע"ז כדין מודחים ובמתנ' הא מיירי דלא עבדו ע"ז כלל, דהא מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו א"כ הם כשרים להעיד ומוכרח דלא עבדו ע"ז כלל ומוכרח לומר דאינו מצטרף עמהם והילכך יש לו דין מסית דחמור ובזה ממדיח דאע"פ שלא עבד ע"ז לא המסית ולא המוסת, וגם המסית הוא יחידי נסקל מפני שהורה לעבוד ע"ז וכמו דדייק קרא אשר בקש להדיחך, אבל גבי מדיחין כתיב וידיחו את יושבי עירם, ואולם יש לדחות ראיה זו דלעולם המדיח מצטרף בהדי נדחין להיות רובא של עיר והכא מיירי דאמר רק לשון אלך ואעבוד ולא נלך ונעבוד ומדיח הא מוכרח לומר נלך וא"כ י"ל דלהכי איתא בזה רק דין מסית על המסית ולקמן הבאתי הירושלמי דמדיח שאמר בלשון גבוה נעשה מסית ומדיח שאמר בלשה"ק נעשה מסית ובארתי שם וא"כ הרי איכא אופנים דלשונו מכריח שיהיה רק מסית ולא מדיח ולפנינו יבואר עוד פלוגתת הכ"מ עם הלח"מ עוד בזה.
ודעת מהר"א שטיין בביאורי הסמ"ג שם דעד עשרה נקרא מסית אבל אם היו עשרה ומעשרה ולמעלה נקרא רבים ובמשנ"ח כתב דאין דבריו מוכרחים ואולם בפי' המשניות להרמב"ם שם בגיטין (מ"ה:) בהא דר' יהודה אומר כל נדר שידעו בה רבים וכו' כתב הרמב"ם דרבים הם לא פחות מעשרה וזהו כר' יצחק בגמ' שם דגמר מדכתיב בקרא ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ועדה הוא עשרה דגמרי' ממרגלים דכתיב עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב, והרע"ב והק"ע ופ"מ פירשו שם ג"כ כדברי הרמב"ם בפי' המשנה, ויש להעיר דא"כ למד"א בירושלמי סוטה (פ"ז הל' ה') דמרגלים עשרים וארבעיה הוי הרי יהיה עדה שנים ועשרים דיצאו יהושע וכלב, ואפשר דהא זהו רק לר"ע שם בירושלמי דאמר לשונות ריבויים הם דאיהו דרש איש אחד איש אחד דכפולים היו אבל לר' ישמעאל שם דס"ל דברה תורה כלשון ב"א ולא דרש לשונות כפולים לא היו מרגלים רק עשרה ור' יהודה הא ס"ל בע"ז (כ"ז.) דמילה בכותי פסול ולא דרש המול ימול מכל מקום, משמע דסובר דברה תורה כלשון ב"א וא"כ להכי אליביה מרגלים רק עשרה היו.
ובהא דחטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת הנה בירושלמי שם בגיטין (פ"ה הל' ו') אמרו וכמה הם רבים, גוריון בשם ר' לקיש שלשה ב"א, ר' אבין בשם ר' יונתן והבאתם גזול את הפסח ואת החולה, מה פסח וחולה בגלוי אף כל בגלוי, והרמב"ם בפ"ה מהלכות איסור מזבח סתם הדברים בזה ולא כתב כמה הם רבים, והכ"מ הביא דבירושלמי אמרינן דרבים היינו שלשה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו עכ"ד. והתוספות יו"ט כתב לתרץ דהרמב"ם סובר דר' אבין בשם ר' יונתן דאסמיך זה אקרא והבאתם גזול את הפסח וכו' מה פסח וחולה בגלוי אף כל בגלוי, חולק על האומר דרבים שלשה אלא גלוי בעינן ותלוי בראות עיני הדיין כפי הזמן והענין ומשום כך בבבלי לא פרשינן בזה כמה רבים משום דסובר כר' אבין בירושלמי וכו' ובמרה"פ ושיירי קרבן לא ניחא להו דברי התוספות יו"ט בזה אלא דהרמב"ם אע"ג דלא הזכיר בזה דרבים הם שלשה י"ל דסמיך עמש"כ בפ"ט בנזירות דכיון דהם שלשה הרי הם רבים וכ"כ פט"ז מה' אבה"ט ולענ"ד היה אפשר להביא ראיה לדעת התוס' יו"ט דגוריון בשם ר' לקיש דאמר רבים הם שלשה ור' אבין וכו' פליגי, דהא ב"ק (ס"ז.) אמר עולא דיאוש אינו קונה מדכתיב גזול ואת הפסח גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא דגם לאחר יאוש אינו קונה ור' לקיש שם (ס"ח:) סובר דחיוביה דארבעה וחמשה הוא לפני יאוש אבל לאחר יאוש שלו הוא טובח וכו' וא"כ לית ליה לר' לקיש הך דרשה דגזול הוי דומיא דפסח והילכך לטעמו אזיל בירושלמי דפליג אדרשא דר' אבין בשם ר"י דאליביה דר"ל ע"כ גזיל אינו דומיא דפסח. ואמנם לפי"ז בדעת הרמב"ם נראה יותר כהשיירי קרבן ומרה"פ דהרמב"ם סמך בזה עמש"כ בפ"ט מנזירות ופ' ט"ז מה' אבה"ט דרבים הם שלשה, דהא בסוכה (ל'.) אמר ר' יוחנן בשם רשב"י טעמא דלולב הגזול פסול גם ביו"ט שני משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה שנאמר והבאתם גזול את הפסח וכו' גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא דגם לאחר יאוש פסול וכוי, משום מצוה הבאה בעבירה והרמב"ם פסק דלולב הגזול כשר ביו"ט שני כשמואל דלא קיי"ל כהך דרשא דגזול דומיא דפסח ופסול דגזול הוא רק ביו"ט ראשון משום דלא הוי לכם ואע"ג דביו"ט א' להרמב"ם פסול לולב הגזול אפילו לאחר יאוש זהו משום דס"ל דיאוש אינו קונה כלל וא"כ ממילא לא הוי לכם, אבל הדרשא דגזול דומיא דפסח לית ליה. ועוד י"ל דרשב"י בסוכה הנ"ל אזיל לטעמו בב"ק קי"ד דס"ל סתם גזילה הוי יאוש בעלים והילכך סתם גזול הוי דומיא דפסח משום דסתם גזול הוי לאחר יאוש ולית ליה תקנתא דומיא דפסח משא"כ לדידן דקיימ"ל כדרבנן דסתם גזילה לא הוי יאוש וא"כ גזול אינו דומיא דפסח, ועיין לב אריה בחולין (נ"ו:) הכריח שם דר"ל ס"ל דרבים הוא שלשה ואינו סובר הדרשא דמה פסח ולא ראה הירושלמי בפנים דלא היה הצורך לחדש זה מדעתו.
ענף ג
ובירושלמי סנהדרין (פ"ז הל' י"ב) מסית אומר בלשון גבוה והמדיח אומר בלשון נמוך, מסית שאמר בלשון נמוך נעשה מדיח ומדיח שאמר בלשון גבוה נעשה מסית. מסית אומר בלשון הקודש ומדיח אומר בלשון הדיוט. מסית שאמר בלשון הדיוט נעשה מדיח, ומדיח שאומר בלשון הקודש נעשה מסית, עיי' פ"מ, ומרה"פ כתב דלא נפ"מ לדינא וזה רחוק מאד. ובספרי זהב שבא על הירושלמי כתבתי דמסית שהוא לאחד אינו דומה למדיח שהוא לרבים. כי המדבר לרבים לא יעוז לדבר בחוצפה ובקול מצוה רק ידבר בענוה כמיעץ כי טוב הוא וכבר כתב המהרש"ל בביאורי סמ"ג דעיר אחת או רובה אינו קל לפתותם ומה"ט צריך שיהיו שני מדיחים אבל יחיד קל לפתות אדם אחד, ולהכי די במסית אחד. ויתכן מאד כי לאדם אחד הנה המסית מצוה עליו בקול גבוה ובהעזה, וזהו שאמרו מסית אומר בלשון גבוה הוא ליחיד לכן ידבר לו בהעזה, והמדיח שהוא לרבים לא ידבר בחוצפה רק אומר כמיעץ לרבים בלשון נמוך ולא בקול מצוה, ומסית שאמר בלשון נמוך דהיינו בניחותא ובדרך ארץ ואפשר כי לא אמר כך היא חובותינו וכך יפה לנו נעשה מדיח שאינו רק לרבים המודחים וצריך שיהיו שני מדיחים והנדחים ישמעו ויעבדו ע"ז דוקא לפי דבלשון נמוך אינו מסית ואין להאמין כי הסית עד שיעברו המודחים, ומדיח שאמר בלשון גבוה, בחוצפה ובהעזה בקול מצוה נעשה מסית וחייב אפילו אם לא שמעו אליו ולא עבדו כלל ע"ז לא הם ולא הוא וכדין המסית. ומה שאמרו מסית אומר בלשון הקודש וכו' הנה בפי' המשניות להרמב"ם כתב וז"ל כשאמרם ליחיד הוא מסית ואם אמרם לרבים אינו מדיח עד שידבר עמהם בלשון רבים ויאמר להם נלכה ונעבדה עכו"ם פלונית, שכן אמרה תורה בענין זה נלכה ונעבדה, ולע"ד דהרמב"ם גירסתו בירו' בהפך מסית אומר בלשון הדיוט ומדיח אומר בלשון הקודש. מסית שאמר בלה"ק היינו נלכה כמש"כ בתורה והילכך קורא זה בלשון הקודש, נעשה מדיח ואיכא נפ"מ דבעי שני מדיחים והמוסת מחוייב לעבוד כנ"ל ומדיח שאמר בלשון הדיוט היינו שאמר לרבים אלך ואעבוד או לכו ועבדו ולא נלכה נעשה מסית וחייב גם אם הוא יחידי וגם אם הרבים לא שמעו לדבריו, דכיון דשינה לשון התורה ולא אמר נלכה לשון רבים אל העם וגם שהוא יכלול את עצמו עמהם אינו רק מסית וממילא דיש עליו חומרי מסית, ובתוספתא פרק א' (סי' ד') איתא: והאומר לך ועבוד ע"ז והמסית וכו' אע"פ שיש בהם מיתת ב"ד אין בהם קרבן מפני שאין בהם מעשה והגרד"ל שם מחק מהתוספתא והאומר לך ועבוד ע"ז דהיינו מסית עיי"ש. ולהאמור אתי שפיר דנקטי בתוספתא והאומר לך עבוד ע"ז לאשמעינן דאע"ג דהוא לא הזכיר כלל שהוא ילך ויעבוד ורק דאמר לחבירו לך ועבוד ע"ז ולא כלל את עצמו דבכה"ג במדיח לרבים אין לו דין מסית כלל דמוכרח לומר נלכה אבל במסית הוי מסית דכיון דאינו רבים אנן אמרינן דלא ישגיח המוסת ע"ז דמסיתו אינו הולך עמו ביחד ורק ברבים הוא קפידא בזה, ואח"כ נקט בתוספתא והמסית היינו אם אמר אלך ואעבוד וכו' וכדתנן במתני' ואף אם לא אמר לו ואתה אתרי כלל כיון דמשמעות דבריו הוא שהוא מסיתו הוי מסית כמ"ש הפר"ח.
שוב ראיתי בת"ר על היראים השלם הביא דבערוך ערך סת הביא דברי הירושלמי בגירסא זו שכתבתי בס"ד ועוד נוסף דגם בבא הראשונה בירושלמי שם הגירסא מהופך וז"ל ירושלמי, מסית בקול נמוך ובלשון הדיוט, מדיח בקול גבוה ובלשון הקודש עכ"ל. ופירוש מסית בקול נמוך לע"ד זהו משום דכתיב בסתר דרצונו של המסית לדבר בסתר שלא יודע הדבר לרבים, לכן הוא אומר בקול נמך ובחשאי ובסוד, שלא יהיה נשמע ולא יתגלה אבל מדיח דהוא מדבר לרבים ואינו מתירא מלפרסם דבריו ואינו מדבר בסתר ובהחבא רק בהעזה ובקול גבוה ורם ופי' לשון הדיוט ולשון הקודש הוא כמש"כ בס"ד ובת"ר לא העיר כלל בדברי פי' המשניות להרמב"ם הנ"ל שהבאתי והבין כפשוטו דמדיח צריך לדבר דוקא בלשון הקודש והוא תימה בעיני דלא יהיה דין מדיח רק אם מדבר בלשה"ק ובסוטה פ' ואלו נאמרין בכל לשון מפורש דכל היכא דבעי דוקא בלה"ק כתיב בקרא דיוקא לזה וכמו כה תברכו את בני ישראל דכתיב כה וכן בפ' יתרו בפסוק כה תאמר לבית יעקב אמרו במכילתא כה בלה"ק. וכל היכא דכתב קרא לרבות בכל לשון זהו משום דאי לאו קרא לרבות איכא סברא דזהו דוקא בלה"ק, עיי' תוס' יו"ט שם, אבל בל"ז הנה התורה בכל לשון נאמרה, איברא דגם לפירושי יש לדון מדוע ולמה מסית שאמר בלה"ק דזהו שאמר נלכה הוי מדיח דקשה הא גם במסית כתוב נלכה, דכתיב כי יסיתך אחיך בן וכו' לאמר נלכה ונעבדה וגו', וגם במתנ' תנן, האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד וכו' הרי מפורש דגם במסית שאמר נלך הוא מסית וכן פי' הרע"ב דמתני' במסית מיירי, וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מע"ז ה' ב' דמסית הוא גם באומר נלך, וקשה כנ"ל ולכן אם הרשות הוא להגיה בדברי הירושלמי כמו שנהגו כל המחברים היה נראה להגיה דצ"ל מסית שאמר בלשון הקודש אינו נעשה מדיח, והיינו דאם אמר בלה"ק דהוא נלכה לא הוי עוד מדיח דיצטרך תנאי המדיח וזהו משום דגם במסית כתיב נלכה ונעבדה ולכן איכא עוד עליו חומרי מסית ומדיח שאמר בלשון הדיוט ולא ככתוב בתורה בלשון רבים נלכה הוא נעשה מסית וא"ש וצ"ע.
ובחידושי הקשתי בהא דקאמר הגמרא בסנהדרין (קי"א) על הא דכתיב במדיח לאמר נלכה שצריכים עדים והתראה לכל אחד ואתר, וקשה, והא גבי מסית נמי כתיב לאמר נלכה ואמאי אמרו שם (פ"ח:) דמסית אי"צ התראה ולא דרשו במסית כמו שדרשו במדיח, וזה קושיא עצומה מאד, ואיברא דבירושלמי סנהדרין (פ"ז הל' ט') מנין לאומר לו אלי אתה רב אבין בשם רבנן דתמן וישתחוו לו ויאמרו לו אלה אלהיך ישראל, ופריך מעתה עד שיזבח ויקטר ויאמר, אמר ר' יוסי לא בא הכתוב להזכיר אלא גניין של ישראל, וישתחוו לו לא לגבוה, ויזבחו לו לא לגבוה, ויאמרו לו לא לגבוה. מאי כדון, נאמר כאן אמירה ונאמר אמירה במסית, מה אמירה האמורה במסית עשה בה אמירה כמעשה אף אמירה האמורה כאן נעשה בה אמירה כמעשה, וא"כ מפורש הוא בירושלמי דרבנן דתמן היינו דגמרא דבבבל סבירו להו דליכא באמירה אלא היקש וכפירש"י בגמ' דילן שם (ס:) שכתב והמקבלו עליו באלוה ואפילו באמירה בעלמא כגון האומר לו אלי אתה דאיתקש לזביחה דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו לו אלה אלהיך. ואולם בירושלמי סובר דאיכא ג"ש דאין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו דגמרי' אמירה דכתיב בעכו"ם מאמירה דכתיב במסית לאמר נלכה דבא לאשמעינן דחייב באמירה לבד וזהו דוקא במסית דחייב גם אם לא עבד ע"ז ממש לא המסית ולא המוסת משא"כ במדיח כתיב וידיחו את יושבי עירם ובמסית כתיב אשר ביקש להדיחך כנ"ל וא"כ לפום הירושלמי מוכרח דאמירה דכתיב במסית הוא לג"ש דחייב על האמירה ולהכי אולי לא גמרינן מיניה דצריך עדים והתראה אבל לפום גמ' דילן דלא גמרינן האי ג"ש א"כ קשה למה לא אמרו גם במסית דצריך עדים והתראה, וצע"ג.
ובגוף התראה בעיה"נ הנה הרמב"ם פ"ה מע"ז הל' ד' כתב עיה"נ שלא נתקיימו בה ובמדיחיה כל התנאים האלו האיך עושין להן מתרין ומעידין בכל אחד ואחד מהן שעבדו עכו"ם וסוקלין אותן כיחידים שעבדו וכו', והאיך דין עיה"נ בזמן שתהיה ראויה להעשות עיה"נ, ב"ד הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים. אח"כ שולחין ת"ח להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב וכו', ובהשגות טען איך תהיה תשובה מועלת אחר התראה ומעשה, ובכ"מ כתב דזה אינה התראה גמורה מאחר שאינה לכל אחד בפרט והלח"מ ביאר הדברים דרק היכא דהנידחים יחידים כתב הרמב"ם מתרין ומעידין בכל אחד ואחד מהן ומה שאמרו בגמרא לאמר שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד היינו להמדיחים וכדמשמע שם מדברי רש"י. והגאון בסדר משנה טען על הלח"מ דנעלם ממנו לשון רש"י שם (קי"ב.) ד"ה היכי עבדינן דכתב רש"י היכי עבדינן האיך נעשה רובן נדחים הואיל שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד עכ"ל הרי דגם בנדחין בעינן עדים והתראה, ובעניי מהא לא תברה מידי דזהו לא מדרשא דלאמר דאמרו בגמ' שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד דהתם ודאי דקאי על המדיחים ורק מסברא כתב רש"י דקודם שנתברר דהודח רובה דין יחידים להם בודאי דבעינן עדים והתראה גמורה לכל אחד מהנדחים, ובזה הא מיירי הגמ' שם ובזה פליגי ר' יוחנן ור"ל, דר' יוחנן אמר דנין וסוקלין דנין וסוקלין וא"כ קודם שנתברר דהודח רובה הרי בודאי דבעינן עדים והתראה גמורה לכל אחד ואחד אבל קרא דלאמר נלכה דאמרו בגמרא דמזה ידעינן שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד זה קאי היכא דהעיר היא עיר הנדחת, דידעינן דהודח רובה ואז שוב אין צריכין התראה גמורה לכל אחד בפרט להנדחים, והילכך פירש"י דקרא ודרשא דגמ' קאי להמדיחין וז"ב בשיטת רש"י וכבר אנהר לעיינין מרן הגר"א ז"ל בליקוטים להגר"א ז"ל בס' שנות אליהו דהכי דייק לשון המשנה דקתני בסנהדרין (קי"א:) הדיחוה נשים וקטנים או שהודח מיעוטה וכו' הרי אלו כיחידים וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד, זה חומר ביחידים מבמרובים וכו' והיינו דרק היכא דליכא בהוא דין עיהנ"ד צריכין עדים והתראה גמורה בפרט לכל אחד ולא היכא דאית להו דין עיה"נ דאז סגי בהתראה דהשני ת"ח דאינה התראה גמורה וא"כ תשיב בהך בבא במתני' חומר דאיכא במרובים מביחידים ולהכי קאמר זה חומר ביחידים מבמרובים שהיחידים בסקילה וכו'. עיי"ש.
ואני מוסיף עוד דבזה יתבאר לשון התוספות שם בסנהדרין (מ"א.) ד"ה ואי כתיב, שכתבו תימא דהתראה בעיה"נ מנ"ל וכו' ולעיל משמע דבעינן התראה והיינו מהא דקאמר שם (מ:) דעדים זוממין מעיה"נ ועובד עכו"ם לא אתיא שכן צריכין התראה, וקשה, למה לא הביאו התוס' גמרא מפורשת דאמרינן (קי"א:) לאמר נלכה שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד והעיר בזה בזית רענן ובעל"נ שם ולהאמור ניחא דשם קאי הגמ' על המדיחים ולא על הנדחים כלל ולפי"ז מסית ומדיח ונדחים מחולפים מן הקצה אל הקצה דבמדיחין בעינן התראה גמורה לכל אחד בפרטות כדין ולהנדחים היכא דהודח רובא של עיר הוא רק התראה כלליית דשני הת"ח דאין זה התראה גמורה ומסית ומוסת הוא להיפך דמסית אי"צ התראה גמורה לכולי עלמא כנ"ל ומוסת צריך התראה גמורה כמ"ש המאירי, הובא בדינא דחיי דלא החמירו לידון שלא בהתראה גמורה רק למסית בלבד אבל המוסת צריך התראה גמורה, וכן הסכימו גדולי הדור עכ"ד.
ולפי"ז אולי י"ל דלהכי לא דרשינן לאמר נלכה במסית כמו בעיה"נ במדיחין משום דבמסית כתיב בסתר ומכמינין לו עדים ולהכי אי אפשר תו שיהיה במסית התראה גמורה כמו בכל חייבי מיתות דרצון המסית שיהיה מעשהו בסתר וכשישמע התראה גמורה הרי יחזור תיכף מדיבורו דישכיל ויבין כי יביאו אותו לב"ד להכי תיכף יתחרט ולא יבא כלל שיקויים דינו דהאי גברא במיתה הראויה לו, וכן אמרו בירושלמי יבמות (פט"ז הל' ו') והובא אגב גררא בירושלמי סנהדרין (פ"ז הל' י"ב) דפריך למה במתני' תנן משיאין אשה על פי בת קול ומעשה באחד וכו' שהיו שומעין את קולו אני איש פלוני בן פלוני מת והשיאו את אשתו בשמיעה לבד ובמסית מדליקין לו את הנר על גביו שיהיו רואין אותו ושומעין את קולו ומשני שניא התם דאמר אני ופריך אוף הכא יאמר אני, ומשני שלא יערים היינו דטעמא אחרינא איכא במסית שלא יערים לברוח אם יצטרך לומר אני ישכיל שרוצים לדעתו ולהביאו לבי"ד ויברח, ופריך שם ויערים ויברח ומה בכך, ומשני שלא ילך ויסית עצמו ויסית אחרים עמו, והיינו דלהכי עושין כן כדי לתפסו ולהביאו לב"ד וה"נ טעמא דמסית אינו צריך התראה גמורה, ומצינו דהחמירה תורה בגנב יותר מבגזלן משום דגנב עשה עין של מעלה כאילו אינו רואה וכו' וה"נ במסית דמעשיו בסתר ומטמין עצמו יותר ממדיח שהוא בגלוי ובפרהסיא החמירה בו תורה יותר דאין צריך התראה גמרה.
וטעמו של דבר דנדחים לא בעינן בהו התראה גמורה וחמירי מניסתים כתב הגר"א שם בשנות אליהו דזהו לפי דעיה"נ שכמעט שכל העיר חטאו עשאן התורה כעכו"ם שחטא ובעכו"ם לכל העבירות שעשה מיתתו בסייף ואינו צריך התראה, דאזהרתו זו היא מיתתו וגם ממונו היה הפקר אבל יחידים שעבדו עכו"ם דינם כדין ישראל ובישראל יש מיתות חלוקות לפי העבירות שעשה, לכך יחידים צריכים התראה וגם מיתתם בסקילה וגם ממונם פלט כדין הרוגי ב"ד דנכסיהם ליורשיהם, ובזה יתיישב אצלי הא דאמרו שם (קי"א:) ויצאו הם ולא שלוחם וקשה למה לן קרא ותיפוק ליה דלא הוי שלוחם כלל דאין שליח לד"ע עיי' פר"ח וערל"נ דבשליח בשוגג לא אפשר להש"ך בחו"מ סי' שי"ח דבשליח שוגג שניהם פטורים ומוכרח דהכתוב מיירי במזיד, וקשה למה לן קרא, ולפי דברי הגר"א א"ש דעיה"נ הלא עשאן התורה כעכו"ם שחטא להכי הוי אמינא שגם ע"י שלוחם חייבים דבגוים לא אמרינן אין שליח לד"ע כמ"ש המחא"פ הל' שלוחין (סי' י"ד) וכדאיתא במדרש ב"ר (פ' ל"ד) שופך דם האדם באדם ע"י אדם דמו ישפך וכ"ה בתוספות רעק"א בר"ה פרק ב' משנה ח' (וזהו דלא כדעת מהרי"ט בתו"מ סימן ק', ועיי' קה"י למהרי"ט אלגאזי) ולהכי קמ"ל קרא דבזה דוקא הם ולא שלוחם והינו משום דהמדיחים באמת דינם חלוק מהנדחים דמדיחי עיה"נ בסקילה ואינם כהנחים דבסייף. ואך לפי"ז יש לדון היכא דעיה"נ שלקו שלוחם לקבל הדברים מהמדיחים ובזמן ששלחו הרי היה טרם שהודחו דהיו כדין ישראל אם אזלינן בתר הזמן ששלחו או אתרי הזמן שקבלו הדברים דהם כעכו"ם. ושוב ראיתי דהשעה"מ הביא פי' דאנשי העיר שלחו שליח שהוא היה מחוץ לעירם והוי כהודחו מעצמן ולענ"ד כבר כתב הריטב"א בב"מ דלא אמרינן שלוחו ש"א כמותו היכא דהוי לחובתו ואולם י"ל דהכא אם יהיה להם דין עיר הנדחת הרי יהיה לטובתם דידינו בסייף ולא בסקילה ואמנם לנשים וטף יהיה לחובתם דנהרגים להרמב"ם בעיה"נ גם אם הם לא עבדו וצ"ע בזה אם אזלינן בתר המשלחים.
ענף ד
וראיתי להגאונים אשר מאריות גברו מנגחים זה את זה בשיטת הרמב"ם דבהא דסנהדרין (ס"א.) רמי רבא מתניתין אהדדי, דתנן העובד עכו"ם עובד אין אומר לא, והא אנן תנן האומר אעבוד אלך ואעבוד וכו', ואיכא הרבה פירוקי בגמ' וכתב התוס' יו"ט דהרמב"ם תפס שינויא דרב יוסף דמשני כאן ביחיד הניסת דלא מימלך וטעי בתריה וקרינן בזה ולא תאבה ולא תשמע אליו, הא אבה ושמע חייב, ומתני' דהעובד ברבים הנסתים דמימלכי ולא טעו בתריה והילכך אפי' כי נתרצו לא קרינן בהו אבה ושמע, שהרי כתב בפ"ד מה' ע"ז מדיחי עיר מישראל אע"פ שלא עבדו ע"ז המדיחים אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה ובריש פ"ה כתב המסית אחד מישראל וכו' אע"פ שלא עבד המסית ולא המוסת עכו"ם אלא מפני שהורהו לעבוד ע"ז. ותמיהני, דהא אביי אותביה לרב יוסף מברייתא דדייק מינה דלא שני בין ניסת לרבים לניסת דיחיד להך מילתא ולא שני לה רב יוסף כלל, וצ"ע שהכ"מ לא הרגיש בזה, עכ"ל התוס' יו"ט, והגאון בעל מנחת אהרן כתב תמיה לי על רבן של ישראל הגאון הנ"ל האיך העלים עינו הבדולח ממש"כ הרמב"ם בפ"ה בהלכה זו בין שהיה המוסת יחיד, איש או אשה, או יחידים, מיתתו בסקילה, א"כ הרי מבואר להדיא להיפך שאף שהיו מוסתים רבים אין חילוק כלל בין יחיד לרבים ולפי כוונת התוס' יו"ט יהיו דברי הרמב"ם סותרים זא"ז ממש"כ ריש פ"ד הנ"ל דברבים בעינן שיעבדו דוקא עכ"ד. ואנכי בעניי לא ידעתי תמיהא כלל על רבינו התוס' יו"ט ז"ל בזה דהא להחינוך וכ"נ דעת הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת ט"ו וט"ז הנה דוקא המסית לאחד נקרא מסית אבל מסית לב' נקרא מדיח, ולהמנ"ח וההפלאה שיעורא דרבים הוא תלתא ולמהר"א שטיין בביאורי הסמ"ג עד עשרה נקרא מדיח כנ"ל וא"כ ע"כ דמאי דנקט הרמב"ם בפ"ה בדיני מסית דזהו בין שיהיה המוסת יחיד, איש או אשה או יחידים. הנה האי יחידים דנקט הוא דוקא שהיו כולם יחידים ולהכי לא נקט לישנא דרבים רק יחידים דהסית אותם זה שלא בפני זה וכמש"כ להדיא הלח"מ שם וא"כ בכה"ג גם אלף אנשים יש להם דין יחידים דייקא והוא נקרא מסית והילכך ליכא בהמוסתים דין רבים כלל וליכא מהכא שום סתירה למש"כ הרמב"ם בפ"ד דברבים בעינן דוקא שעבדו דהכא הרי ביחידים מיירי וזה ברור בשיטת התוס' יו"ט, ואולם מרן הכנה"ג ז"ל בס' דינא דחיי השיב ג"כ על התוס' יו"ט ז"ל בזה דהרמב"ם בפ"ד שכתב שאינן חייבים עד שידיחו את העיר ועבדו ע"ז ובפ"ה כתב אע"פ שלא עבד לא המסית ולא המוסת היינו לענין שיתחייב המסית דבעיה"נ מדיחיה אינן חייבין מיתה אם אנשי העיר לא עבדו ע"ז כדמשמע מן הכתובים אבל במסית חייב מיתה גם כשלא עבד המוסת, דנראה מן הכתובים לא תאבה לו ולא תשמע אליו כי הרוג תהרגנו שנראה שיהרגו אע"פ שלא קבל דבריו ושינוייא דרב יוסף והברייתא דאחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים אינו ענין לזה כלל דתי' רב יוסף הוא לענין חיוב הניסת דרבים דמימלכי אינם חייבים הניסתים עד שיעבדו ויחיד הניסת לא מימלך וחייב באבה ושמע וע"ז הקשה לו מברייתא דאין חילוק בין יחיד הניסת לרבים הניסתים ואביי שתירץ כאן בניסת עפ"י עצמו כאן בניסת מפי אחרים מוכרת לומר דסבירא ליה פי' הברייתא הוא אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים דמשאבה ושמע חייבין, אבל הרמב"ם ז"ל סובר דפי' הברייתא הוא דאחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים דאינם חייבים עד שיעבדו ע"ז אבל באמירה בעלמא לא מחייבי ולענין רומיא דמתני' יתרץ או כדברי רבא הא דאמר לו כך אוכלת כך שותה וכו הא דלא אמר לו או כתי' רב אשי דסיפא בישראל מומר ואע"פ שלא הביא אחד מן החילוקים אין בכך כלום, עכ"ד. והנה סוף דבריו תמוהין אצלי ולא ניתן להאמר כלל, דאיך אפשר דהרמב"ם תפס כתירוצא דרבא או דרב אשי ולא זכר מזה כלל וגם הא דכך אוכלת כך שותה וכו' השמיט הרמב"ם לגמרי ומוכח דסובר דזה אינו לעיכובא במסית שידבר בשבחא דע"ז והאיך אפשר לומר דהרמב"ם סובר דבזה תליא הא דיחיד חייב באמירה משום דלא מימלך כין דשמע בשבחא והילולא דהע"ז ולא זכר זה הרמב"ם כלל, וגם מש"כ דהרמב"ם מפרש הברייתא דאחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים דאינם חייבים עד שיעבדו תמיהני מאד על גברא כמוהו שיוצא זה מפיו, דהברייתא סוברת דיחיד אינו חייב עד שיעבוד המוסת וזהו נגד לשון הכתוב בתורה לא תאבה לו ולא תשמע אליו כי הרוג תהרגנו, הרי דבידו להורגו והוא כשר לעדות ומוכח דזהו היכא דלא עבד כלל וגם בקרא כתיב כי בקש להדיחך משמע דעוד לא נדחה. וצ"ל דכוונתו לענין הניסת דאינו חייב הניסת עד שיעבוד ובזה הוא שוה לרבים הניסתים ואינו מיירי מהמסית כלל וא"ש, ואולם קושייתי הראשונה על הדינא דחייא היא תמיהא עצומה.
ברם השגת הדינא דחיי על התוס' יו"ט היא עצומה מאד וראוי להתבונן האיך לא הרגיש מרן התוס' יו"ט ז"ל בזה, ואיברא דקושיית התוס' יו"ט ז"ל לא סרה לגמרי דהא בפ"ה הל' ה' כתב הרמב"ם המסית אחרים לעבדו אם עבדו נסקל בזה"ב ואם לא עבדו אע"פ שאמרו הן אין נסקל, אבל אם הסית לעבוד איש אתר או לשארי ע"ז אם קבל ממנו ואמר הן נלך ונעבוד שניהם נסקלין, ובריש פ"ד כתב, ואנשי העיר המודחים נהרגים בסייף בזה"ב והוא שעבדו או שקבלו באלוה, הרי דבאמירה לא סגי דקבלו באלוה הוי עבודה גמורה ורק האומר הן לבד או אלך ואעבוד או נלך ונעבוד זהו אמירה בעלמא וכדמוכח שם בהא דרבה רמי מתני' תנן העובד עכו"ם, העובד אין האומר לא, והאנן תנן האומר אעבוד אלך ואעבוד כו' ולמה לא פריך בהך מתני' גופא דקתני העובד עכו"ם קתני בסיפא והמקבלו באלוה והאומר לו אלי אתה והרי דסגי באמירה בלבד ומוכרח דהמקבלו באלוה והאומר לו אלי אתה דקבלו עכשיו זהו מעשה ואינו אמירה לחוד וכ"כ מהר"ם לובלין שם ומוכרח דהרמב"ם דפסק בפ"ה דהמוסת דאמר הן, נלך ונעבוד דסגי באמירה זו בלחוד מוכרח דסובר כרב יוסף דיחיד לא מימלך וטעי בתריה וברבים לא מהני אמירה וזהו כרב יוסף, וקשה הא אביי הקשה לו מברייתא ולא שני ליה מידי, ומוכרחים אנו לומר דמעיר הנדחת לק"מ דאיכא כמה חילוקים מעיה"נ למסית ומוסת, ואולם הא בגמ' שם קתני לישנא דרבים הניסתים ולא קתני יחידים הניסתים (כלשון הרמב"ם הנ"ל) ומשמע דהרבים היו ביחד ולא שהסית אותם זה שלא בפני זה וגם בכה"ג הסברא יותר מפולשת ומבוארת דהיכא דהיו הרבים ביחד שייך לומר דממלכי ולא באם היה מסית את הרבים זה שלא בפני זה דאז אפשר לומר כיון דלא היו ביחד לא מימלכו אהדדי כנ"ל והיכא דהסית לרבים ביחד הרי אין עוד להמסית דין מסית רק דין מדיח וא"כ גם לרב יוסף מיירי מתני' דהעובד עכו"ם, דעובד אין אומר לא, דמוקי ברבים הניסתים זהו בדין עיר הנדחת, והסברא דרבים מימלכי הוא להסביר דין התורה, למה חלוק בזה דין עיה"נ דבעי שיעבדו דוקא דזהו משום דמימלכי והילכך אינן חייבין עד שיעבדו, וממילא דליכא קושיא מהברייתא דקתני והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד דזהו מעיה"נ למסית דאיכא הרבה חילוקים ביניהם, ולא שייך לומר דהא מילתא הוא דשאני אבל בכל מילי כי הדדי נינהו ומבואר דפירכת אביי חלושה מאד ולהכי רב יוסף לא חש כלל לשנויי לאביי מידי דלא חש למאי דאותביה, וא"ש פסק הרמב"ם וכ"כ הפר"ת דרב יוסף לא חש לפירכיה אבל לא הסביר מילתא בטעמא כמש"כ תודה לאל.
והעולה לדינא נידון הרב הרעפארמי אשר דרש להעם בשבח אותו האיש הנה מסית אינו דהא דרש ברבים להעם ומסית אינו רק ביחידים ולעשרה ביחד לא הוי עוד לכו"ע דין מסית ולכן צריכים אנו לדון אם יש לו דין מדיח אבל אחד אינו מדיח דצריכין שיהיו שני מדיחין וגם המדיחים צריכים התראה גמורה כדת וכדין לכו"ע ושיתירו עצמם למיתה וגם מדיחי עיה"נ אינם חייבים רק אם המודחים עבדו ע"ז וכל זמן דלא עבדו אינם מדיחים כמ"ש הרמב"ם בפ"ד וגם בעינן שידיחו רוב אנשי העיר כמ"ש הרמב"ם בפ"ה המדיח את רוב אנשי העיר הר"ז מדיח ואינו נקרא מסית, ומעתה באנו למחלוקת הכ"מ עם הלח"מ שם בה' ב' דלהכ"מ הא דקתני שם הרמב"ם היה זה שהדיח רוב אנשי העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הם כיחידים ואינם כאנשי עיהנ"ד עד שיהיו המדיחים שנים דזהו לרבותא נקט בזה נביא דאפילו בנביא לא נשתנה דינו מאלו היה הדיוט וכו', וא"כ סובר דגם בהדיוט היה הדין כן דאע"ג דהמודחים אין להם דין עיהנ"ד משום שהיה המדיח יחידי מ"מ המדיח חייב סקילה וכן דעת התור"ח בסנהדרין שם (ס"ז:) דהגמרא דייק המסית זה הדיוט הא נביא בחנק מתנ' מני ר"ש היא וכו' אימא סיפא המדיח זה האומר נלך ונעבוד עכו"ם ואמר ר"י אמר רב מדיחי עיהנ"ד שני כאן אתאן לרבנן וכתב התור"ח דאיצטריך לאתויי הא דרב יהודה א"ר דלא תימא הא דקתני המדיח וכו' ביחיד שהדיח את רוב אנשי העיר איירי דאין נעשית עיר הנדחת עד שיהיו מדיחה שנים, ואם כן איכא למימר דלעולם היכא דהיו שנים לא הוו בסקילה אלא בחנק ורק הכא מיירי דהעיר נידון כיחידים, עכ"ד. הרי דהתור"ח סובר דאף על גב דהמודחים אין להם דין עיר הנדחת, מכל מקום המדיח היחיד נידון בסקילה ואולם הלח"מ שם בפ"ה פליג בזה על הכ"מ וסובר דדוקא נקט נביא דאלו בהדיוט כיון דהמודחים אין להם דין עיהנ"ד הנה המדיח היחיד פטור ממיתה ואינו נסקל רק עונשו בידי שמים, וליכא למימר דאיצרך לאתויי הא דרב יהודה כדברי התור"ח דהא היכא דהמדיח יחידי אינו נסקל כלל ומוכרח דמתני' מיירי בשנים מדנסקל ובת"ר על היראים השלם הביא דביד הקטנה פליג על הלח"מ וכתב שאין זה אלא תימא ופלא ואין לומר שהוא ע"ד גזירת הכתוב שהרי מצינו מפורש בתורה תנאים רבים שהצריכה בעיהנ"ד וכל שלא נתקיימה בה כל התנאים אזי הם נידונים כיחידים והוא מפני שעכ"פ א"א להקל בהם מיחידים הניסתים מעתה בהמדיחים שלא מצינו בהם מפורש בתורה כלל כ"א שגמרינן הדחה הדחה ממסית במכש"כ שלא נקל בהם יותר מיחידים המסיתים או מהמסיתים ליחידים, והניח זה בצע"ג, ולע"ד טענה זו אינה טענה על הלח"מ כלל, דרק במדיח עיהנ"ד גמרינן הדחה הדחה ממסית, והיכא דהעיר אינה נעשית עיהנ"ד הלא המדיח ההוא לא גמרינן ליה ממסית כלל דבו לא נאמר הדחה, דרק במדיח מעיהנ"ד נאמר בו הדחה, וא"כ דבאופן כזה לא דברה תורה פשיטא דיש להורות בו דעונשו בידי שמים ואין לנו כח להמיתו באיזו מיתה וא"כ להלח"מ הנה הרב הרעפארמי הנ"ל גם אם היה מדיח רוב אנשי העיר לא היה חייב מיתה בידי אדם וענשו בידי שמים וכש"כ היכא דלא הדיח רוב אנשי העיר דגם להכ"מ ענשו רק בידי שמים לפמש"כ פ"ה הל' ו' דמדיח אינו כמו מסית דכשאינו מתכוין אלא להסית אז מתחייב באותה שעה שהסית אבל המתכוין להדיח אינו חייב עד שתעשה כוונתו והיינו שהודח רוב אנשי העיר וכל שלא נעשה כן לא מחייב, עכ"ל עיי"ש וצ"ל דהכ"מ סובר דהכא גרע, מאם יחיד הדיח את רוב אנשי העיר דהתם נעשה כוונתו והכא לא נעשה כוונת הדחה לגמרי דזהו רק שיודח רובה ועיי' ירושלמי פ"י מסנהדרין הל' ו' ובמרה"פ שם ד"ה שנים, ומה גם דמדיח בעי התראה גמורה וזה לא היה לו.
ואותו הרב שאמר בפומבי בעת אסיפת העם לפני קהל גדול דכדין עשו הרבנים שדנו אותו שלא בפניו ובלי עדות כיון שהוא מפורסם לכל והביא לנו דברי הרמב"ם בפ"ד מרוצח שכתב האפיקורסים והם עובדי ע"ז וכו' ושכופרין בתורה ובנבואה היה מצוה להורגן אם יש בידו כח להרגן בפרהסיא בסייף הורג וכו' והוסיף עוד לבאר דאי"צ עדות ודיינין כיון דזה נוגע לכל דמחטיאים את הרבים א"כ הרי כל העולם פסולים להעיד ולדון אותם ולכן נהרג בלי עדות כיון שהוא מפורסם והרב הזה מפיו כדורי אש התמלטו וברוב חומו וצדקתו כי לוחם הוא מלחמת ד' לכן בקול חזיז ורעם המטיר גפרית ואש בזעם. ואני בתומי אומר דזהו אינו דין לאישורו דהלא המחבר בחו"מ סי' תכ"ה הביא לנו דברי הרמב"ם הנ"ל וזהו דהרמב"ם סובר דמ"ש בגמרא פ"ב דע"ז בהני דדינייהו במורידין, זהו היכא דאין כת בידם להרוג אותם, ואולם רבינו חננאל והרא"ש בתשובה ס"ל דרק מורידין אותם דזהו גרמא אבל אסור להורגן בידים וכוותייהו פסק הרמ"א בחו"מ סי' שפ"ט סעי' ט"ו וכל בני ישראל יוצאין ביד רמ"א ואין לנו להשגיח על פסק הרמב"ם דאנחנו בני אשכנז, ונגררין אתרי הרא"ש ופסקי הרמ"א, ובת' פמ"א ח"ב סי' קכ"ב כתב דבמילתא דשרי לדעת מרן הב"י אם אשכנזי הורה להתיר באשכנז כמרן צריך כפרה ותשובה וכש"כ וכש"כ בדיני נפשות להתיר שפיכת דמים, וגם במסית ומדיח בעינן עדים כשרים ודיינין כשרים וכבר פלפלו המחברים בהא דמקשים בקרא כי יסיתך אחיך בן אמך וגו' דא"כ הוא יהיה מציל את המסית מצד נמצא אחד מהן קרוב או פסול כל העדות בטלה. ואולי י"ל דלהכי נקט במשנה ומכמינין לו עדים דהבאתי הקושיא דתסגי בחד והמוסת כנ"ל די"ל דלהכי נקט במשנה עדים, משום דתנא אקרא קאי דהמוסת פסול לו לעדות, ואין להאריך בדבר דהוא פשוט גם לבר בי רב דחד יומא דבעינן במסית ומדיח עדים כשרים להעיד והגם דמדיח הוא ברבים והרי הוא בפרהסיא מפורסם לכל רשעתו וחציפותו ומ"מ בעינן עדים כשרים ואם הרב הנ"ל ידע כי דברי הרמב"ם בזה אינם הלכה אצלינו, כי לאו אתריה דהרמב"ם הוא ודבריו שהוסיף ידע הרב כי אינם אמת ובמזיד היה דובר שקרים לפני קהל ועדה לאשר כן היה הדר לו, אין רצוני לדבר מרב כזה.
ועל כולם אני אומר דהרב הרעפארמי שדרש להעם בשבחו של אותו האיש אינו עוד לא מסית ולא מדיח כל זמן שלא אמר אלך ואעבוד או נלך ונעבוד. ובזה עמדתי על דברי הרמב"ם בסהמ"צ חלק הלאוין שכתב מצוה כ"ו שהזהירנו מהתנבאות בשמה והוא שנאמר, האל צונו לעבוד אותה או שהיא בעצמה צותה לעבדה ויעדה גמול והזהירה מעונש וכו', והגאון בעל סדר משנה כתב ואני תמה דכיון שהוא מתנבא בשם הקב"ה או בשם ע"ז לעבדה הרי הוא נביא מסית ודינו חרוץ בסקילה לא בחנק כמו שאמר. ונביא שניבא בשם עכו"ם שהוא בחנק הוא כשאינו מתנבא בשמה לעבדה אלא שמתנבא שצותה העכו"ם לעשות כך וכך או שלא לעשות אפילו כוון את הלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור אם התרו בו התראה גמורה בפני שנים הרי מיתתו בחנק וכמו שפסק הרמב"ם לקמן בהלכה ו', אבל אם הוא מתנבא בשמה של עכו"ם לעבדה או שמתנבא בשם הש"י לעבוד עכו"ם הרי הוא נביא מסית שדין מיתתו הוא בסקילה ואינו צריך התראה גמורה אלא די בהתראה קצת ובקבלת קצת את ההתראה כדין מסית גמור עכ"ד, ואחר המחילה אני אומר דזהו שגגה ולק"מ כי מסית צריך שיאמר אלך ואעבוד או נלך ונעבוד וכן מדיח צריך שיאמר נלך ונעבוד אבל כל זמן שלא הזכיר שילכו לעבדה רק ד' צוה לעבדה או היא צותה לעבדה אינו בגדר מסית ומדיח רק בגדר נביא המתנבא בשם העכו"ם ולא יותר וסרה בזה קושיית הפנים יפות (דברים י"ג ב') דהקשה למה הוצרך לכתוב בנביא ומת האיש ההוא דפשיטא הוא דכל מסית לע"ז חייב מיתה כ"ש לר"ש דס"ל מיתת נביא אינה אלא בחנק למה גרע משאר מסית ולק"מ דבאמת נביא אינו מסית כלל כיון דלא אמר לו לך עבוד או נלך ונעבוד וכ"כ בת"ר ליישב קושיות הפנים יפות, וא"כ הרב הרעפארמי הנ"ל שלא הזכיר שצריך לעבדו כי הוא אינו חפץ בשום עבודה לא לאלהי אמת ולא לאלהי אחר ואמר בפירוש כי הוא מאמין עליו שאינו אלהים רק הוא בשר ודם ככל אדם אבל היה מורה נעלה להועיל והפליג בשבתו כי די הוא ללמוד תורה לישראל וצריך ללמוד מאמריו שאמר א"כ זהו כעין קבל האמת ממי שאמרו ולכן על הרב הרעפארמי הזה אני אומר כאשר אמר החכם במשלי עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, דלכאורה היה צריך לומר יתגרו בו והיה בפסוק דבר והפוכו ואולם הכתוב מיירי ברשע שמת כבר ונקבר ונרקב ונסרח ועוזבי תורה יהללו רשע גם אחרי מותו ושומרי תורה יתגרו בם על מה ולמה יהללוהו חנם אם אין בו ברכה.
וכל דברינו עד כה הוא מצד הדין דת תורתנו הק', האומנם לפי הנהגת העולם צריך להביט על המקום ועל הזמן ופסקי הבע"ב וכותבי העתונים יודעים הענין היטב וכל דבריהם הוא אמת וצדק, כי דרשות כאלו יארסו וירעילו רוח ילדי בני ישראל ובפרט בארץ החופש כאמעריקא, וגודל אי ידיעתם בתורת ישראל אשר כמעט כולם אינם יודעים מאומה ושמץ מנהו מתורתנו הק' ורוח התורה זרה להם בתכלית הזרות אם ישמעו דרשות כאלה בטח תביאם לידי תערובות נשואים והמרת דת לגמרי, ולכן טוב היה מאד אם הרב הרעפארמי הזה היה מתרחק מהיות ראשי בבנין ציון וארצנו ולכל הפחות יאמר בעצמו אשמתי כי לא נאלמתי ומעתה משאות שוא ומדוחים לא ישמע באהלינו וילדי ישראל יהיו שלומי אמונתנו ונשוב לגבולינו, מלכנו לפנינו וד' בראשנו כחפצו וחפץ כולנו. ידידו הבע"ח ז"ך טבת שנת ובחרת בחיים, לפ"ק. הק'
אברהם אהרן יודעלאָוויץ, רב הכולל, לאגה"ק דניו יארק מחבר ספרי
שו"ת בית אב וספרי דרש אב וכו'
פסק הרביעי והוא העלם הוראה בדין קבורה בכותלי הבתים שבונין על הקברות.
שאלה נידון הבתים בתי חומה שבונין כעת באמעריקה בבית הקברות וקוברין המתים בארון הנכנס בחלל בעובי כותלי החומה, אי אריך למעבד הכי, או לא.
תשובה. דבר זה נשאלתי מרבנים אחדים ותשובתי היתה, כי דבר זה למדו ישראל ממנהגי העמים שעושים כן ואינו נכון ואסור לישראל לעשות כן, לא מצד האיסור דבחקותיהם לא תלכו דכבר כתב הב"ח ביור"ד ססי' קע"ח דלשון ובחקתיהם לא תלכו לא משמע אלא שרוצה להתדמות ולנהוג כמותם שנראה שמודה לדתם, אבל מי שאין דעתו להתדמות להם אלא שעושה כן מפני סבה אחרת דבר זה לא אסרה התורה, ולא קאי הלאו בכה"ג עיי"ש והבאתי הדברים בשלימותן בספרי שו"ת בית אב חמישאי סי' רל"א וגם משום דרכי האמורי אין לחוש כלל כמ"ש הריקנטי סי' תקס"ד בשם הר"א ממיץ שכתב דאין להוסיף על אותן שמנה בתוספתא דשבת ממעשה האמורי, דכיון דחכמים פירשו אותן שהיה קבלה בידם שהיו מחקתיהם אין להוסיף עליהם, כי אין המעשים ההם תלוים בסברא רק בקבלה אותן החוקות שהורגלו לעשות כן עכ"ל, והרשב"א בתשובה כייל לן שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא באותן הדברים שהוזכרו בגמ' בלבד שהן אסורין משום דרכי האמורי ולא שאר הדברים שהן שנויין בתוספתא דשבת שאין לנו לאוסרן וכ"כ הב"י בססי' קע"ח וז"ל כתב הסמ"ג לאוין נ' בתוספתא דשבת מונה כל זה שהיתה קבלה ביד החכמים מחקתיהם ודרכי האמורי ע"כ, ובאמת שהרבה דברים שנויים באותה תוספתא שיש בהן מדרכי האמורי והרבה ב"א נכשלים בהם ואין איש שם על לב. ושמא משמע להו שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמ' בלבד אבל שאר הדברים השנויים בתוספתא הוא דלא כהלכתא, דאם לא כן לא הוה שתיק תלמודא מנייהו עכ"ל, וכבר תמה בס' נר מצוה הספרדי על מרן הב"י ז"ל דלא זכר שר שכ"כ הרשב"א בהדיא בתשובה, ומעתה כ"ש וק"ו הוא לדבר שלא נשנה גם בתוספתא פשיטא דליכא למיחש ביה משום דרכי האמורי, ובספרי שם סי' רכ"ט השגתי בזה על הפמ"א ח"א סי' ל"ו, עי"ש.
ואולם בדין קבורה בכותלי הבתים אין דעתי דאסור מצד ובחקתיהם לא תלכו או משום דרכי האמורי, רק מצד עצם דין קבורה דצריכה להיות בקרקע ממש. וראשית דבר אמינא דבסנהדרין (מ"ו:) בהאי בעיא אי קבורה משום בזיונא או משום כפרה פירש"י ז"ל דאיכא כפרה בהטמנה זו שמורידין ומשפילין אותו בתחתיות, עכ"ל. ומשמע דעיקר הסברא דכפרה זהו מצד ההשפלה וההורדה למטה בתחתיות ואם המת יהיה מונח בכותל למעלה על הקרקע ולא בתחתיות למטה בארץ אין לו כפרה בקבורה כזו. ולכאורה קשה דא"כ היה אפשר לומר נפ"מ אחרת בין קבורה משום כפרה או בזיונא גם היכא דאיהו לא אמר אל תקברוני וכגון שרוצים לקברו בקבר בנין בכותלי הבנין, דאי קבורה משום כפרה הרי לא תהיה לו כפרה, כיון דאין מורידין אותו למטה בתחתיות, ואי משום בזיונא, שלא יראהו מת נרקב ונבקע הרי סגי גם בקבר בכותלי הבנין למעלה מהקרקע, ואולם לק"מ דהתוספות שם (מ"ז:) ד"ה קבורה כתבו דע"כ איכא משום כפרה רק דמיבעי ליה הי עיקר, וא"כ כיון דגם לטעמא דבזיונא סבירא לן נמי דאיכא בקבורה משום כפרה א"כ הרי לכו"ע מוכרת להשפילו ולהורידו בתחתיות בכדי שתהיה לו גם כפרה, וליכא נפ"מ היכא, דהוא לא אמר אל תקברוני כלל, והיכא דהוא צוה ואמר אל תקברוני בקרקע פשיטא דשומעין לו דהא גם אם יקברוהו למטה תו לא תהיה לו כפרה דהא לא ניחא ליה בכפרה ומשום בזיונא לחוד סגי גם בקבר למעלה ורק דהנפ"מ הוא היכא דהוא אמר אל תקברוני כלל וא"ש פירש"י, והן אמת דר"ח פי' דכפרה דקבורה הוא משום חיבוט הקבר וקצת נראה דאינו מפרש כפירש"י ואליביה דר"ח גם אם יהיה נקבר למעלה בכותל בנין תהיה לו האי כפרה דחיבוט הקבר דהא הגמ' מוכיח שם מדאיקבר צדיקי דקבורה משום בזיונא דאי משום כפרה הא צדיקי לא צריכי כפרה ואכתי יהיה קשה למה קבורים בארץ ולא למעלה בכותל בנין דמשום בזיונא סגי בזה וכפרה הא לא צריכי א"ו דצער חיבוט הקבר איכא גם למעלה ורק אי לא נקבר כלל אין לו צער חיבוט הקבר ומדאיקבר צדיקי מוכת משום בזיונא הוא ואולם זה קשה גם לרש"י דהיה לקברם למעלה בכותל בנין וע"כ דזה לק"מ דלמעלה ע"ג קרקע צריך תמיד השגחה ושימת עין שלא יתקלקל הקבר, דכותל בנין ג"כ בהמשך זמן מתקלקל ונסתר ומחששא דבזיונא צריך ג"כ קבורה בקרקע דוקא, וליכא ראיה דלר"ח איכא הכפרה גם אם נקבר למעלה, ובאמת כפי פשטיות הדברים נראה דהחבטה הוא כשמשפילין אותו בתחתיות וזהו חבטה בעומק בקבר ואם קוברין אותו למעלה בכותל ולא למטה בארץ ליכא חיבוט הקבר כלל וליכא כפרה ולא פליג בזה פר"ח על פירש"י.
ומה שמצינו בגמ' סנהדרין שם בקבר בנין אין הכוונה דהיו מניחין המת בהבנין למעלה ושלא בקרקע, וכמ"ש הרמב"ן בסי' תוה"א בשער הקבורה לעניינו וז"ל שכן דרך הקברות חופרין חפירה גדולה עמוקה ורחבה בקרקע ובונים לו כותלי בנין כדתנינן בכל מקום חפירה בקברות עשו לו ארון ותפרו לו את הקבר, ותניא החופר קבר למת, אין חופרין כוכין וקברות, אבל מה שאמרו קברות בנין, כלומר, שעושין לו כותלי בנין פעמים שמגביהין הכתלים מעל הארץ הרבה והוא נפש הקבר האמור בכל מקום, וכשהקבר אינו עמוק כל צרכו מוסיפין לו נברכת שהוא בקיע באמצע הקבר כפי מדתו של אדם ונותנין את המת בתוך אותו הנקב וכו' הרי מפורש דקבר בנין שאמרו בגמ' הוא רק דהכתלים הם בבנין ולפעמים אינם גבוהים כלל מהקרקע ומסתמא עשוים שלא יפלו דופני הקרקע ולפעמים מגביהין הכתלים מעל הארץ הרבה אבל המת לעולם מונח בקרקע.
ועוד ביותר הא לתוס' ישנים ביומא (ס.) שכתבו דהא מת נמי טעון קבורה ואינו אסור בהנאה אי לאו דילפינן ג"ש שם שם וכו' א"כ מוכח דס"ל דקבורה בארץ הוא מן התורה, דאם לא כן הא ליכא ראיה, כיון דקבורה אינה אלא דרבנן וגם רגמ"ה בבכורות (ט:) מוכח דס"ל קבורה בארץ היא דאורייתא ומש"כ דגמרינן עגלה ערופה ממת הוא לא כסוגיות הגמרא בעבודה זרה (כ"ט) רק דכן הוא בירושלמי דמס' ע"ז (פ"ה הל' י"ב) וכבר פלפלתי בזה בספרי שם סי' של"ח דמסתמא היה להם גירסא אחרת בגמ' דילן וגם הרמב"ם פי"ב מה' אבל מוכח דס"ל דקבורה בארץ הוא מה"ת כמש"כ הלח"מ שם וכ"ה דעת הרמב"ן בסי' תוה"א והעושה ארון למת ומניחו בבית הקברות שלא בקרקע בכלל מלין את מתו הוא ועובר בלא תלין וביטל מ"ע דכי קבור תקברנו כמ"ש הרמב"ן שם וא"כ לפי זה לפום שיטת הסוברים דתלוש ולבסוף חברו בקרקע לא כקרקע דמי כמ"ש הטור בחו"מ סי' צ"ה בשם העיטור והובא ברמ"א דנשבעין עליו שבועת השומרין וכיוצא, א"כ לפי זה הקובר את מתו בכותלי הבית חומה הרי הוא עובר בלא תלין וביטל מ"ע וי"ל דגם להחולקים שם, בזה מודים דהתם י"ל דטעמא דקרקע אימעט מכלל ופרט וכלל, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וה"ה במחובר לקרקע כיון דאינו מטלטל אבל לענין קבורה הכל מודים דאינו כקרקע ועיי"ש ביאור הגר"א סע"ק יו"ד וי"א.
ומה גם דהקדמונים כתבו כי טוב למת גניזתו בקרקע דזהו תיקונו ורפואתו, כמ"ש כי עפר אתה ואל עפר תשוב ואם זהו אינו קבורה בארץ הנה הוא מעוות שלא יוכל לתקן כי לא ישיג תקונו ורפואתו הצריכה לו, ולכן מי שציוה שיקברוהו בבנין כזה הנה גם אם יקברוהו בארץ תו לא תהיה לו כפרה וכמו במי שאמר אל תקברוני וכדפירש"י שם בגמ' דהא לא ניחא ליה בכפרה וגם מחששא דבזיונא לא סגי בקבר כזה כנ"ל ולכן אין שומעין לו וגם היורשים הא יעברו בלא תלין וביטל עשה ועיי' ערל"נ בזה, וכ"ש במי שכבר הוא נקבר בקרקע דאסור להוציאו ולהניחו בקבר משפחה כזה ואין זה לכבודו כלל דהא ישחית תקונו ורפואתו. והדברים ברורים ופשוטים ומצוה היא לפרסמם כי כמעט כל הרבנים אינם יודעים זה ונכשלים בהוראה זו כאשר ראיתי בעיני.. וד' יושיענו להורות כהלכה.
פסק החמישי, והוא תיקון הוראה.
כתב בהגהת ש"ד סי' מ"ט מעשה בא לפני רש"י דתחבו כף בקדירה ולא היה בקדירה ס' אלא היו מסופקים אם שהתה מעת לעת או לא והתיר רש"י משום דהוי ספק ספיקא שמא לא היתה בת יומא ואפילו בת יומא י"ל דאף על גב דאמרי רבנן בכולי מנא משערינן, הייני משום דלא ידעינן מאי נפק מיניה אבל ודאי הוא שלא יפלוט איסור כשיעור כוליה ואפילו היה פולט כשיעור כולה אפשר שאפילו בפחות מששים אין בו בנותן טעם. תדע שדבר הנראה לעינים הוא דבשר שומן נותן טעם בקדירה יותר מבשר כחוש. ועוד ראיה גדולה מהא דאמרינן אמרו רבנן בקפילא ואמרו רבנן בס' דאפילו אקפילא ארמאי סמכינן אי אמר דליכא טעם אע"ג דליכא ס' אלא דשיערו חכמים בס' היכא דליכא קפילא או היכא דליכא למיקם אטעמא כגון מין במינו לפי שיש איסורים שנותנין טעם עד ס' אבל יותר לא החמירו משום דקים להו לרבנן דאין נותן טעם באיסור יותר מבשר וקפלוט, הילכך הכא אף על גב דליכא ששים שרי דשמא לא נתן טעם ואפילו נתן טעם שמא לאו בן יומא הוא עכ"ל,
ובחידושי כתבתי להקשות מהא דתולין (צ"ח.) כל איסורין שבתורה בס' ופירש"י היכא דבדקניה ולא יהיב טעמא וכו', וקשה הא לרש"י היכא דלא יהיב טעמא מותר גם בפחות מס' וצע"ג. ולכאורה מוכח מזה דרש"י סובר כרמב"ן דהיכא דגוף האיסור בתוכו לעולם בעיא ס' ולא סמכינן אקפילא ורק היכא דאי"צ לבטולי גוף הדבר כגון שנטלוה אז גם בפחות מותר היכא דלא יהיב טעמא, ובהגהת שע"ד הא מיירי בכף שתחבוהו ואי"צ אלא לבטל הפליטה. ואמנם בקידושי הרשב"א מבואר דשיטת רש"י הוא דגם בפליטה ולא ממש גם היכא דליכא טעמא בעי ס' מהא דגריסין שנתבשלו עם עדשים (שם, צ"ט.). ונראה לחלק בזה משאר איסורים דאיסורא בלע לבשר בחלב דהתירא בלע, וא"ש.
ובספר שו"ת שואל ומשיב מהד"ת ח"ד (סי' קפ"ט) כתב נשאלתי במה שאירע שלקחו כף של עץ חולבת ושפתו בזה כמה קדרות של בשר במקצת מהקדירות היה ס' נגד הכף ובמקצת לא היה ס' וגוף הכף היה ספק בן יומא עד"מ שלא נדע אם שמשו תמול בה בשעה הלז או שעה קודם ולא נודע אם יש בו ס' ואמרתי דבר חדש דיש להתיר וחילי דידי דהנה בהא דמבואר בסי' צ"ד דאם יש ששים נגד הכף אסור, הקשה הגה ש"ד והובא בב"י וט"ז שם דיהיה הגעלה במה שנתחב הכף וכתב דילמא אתי למטעי להתיר גם אם לא תחבו כולו דאז לא היתה הגעלה, ולפי"ז נלע"ד ברור דמותר, דהרי יש ס"ס מה"ת וספק אחד בדרבנן, דמן התורה יש ס"ס, ספק שמא אינו בן יומא והתבשיל והקדירה מותר ואת"ל בן יומא דילמא נתחב מתחלה להקדירה שהיה בה ששים ואז נעשה הגעלה ואף דמדרבנן אסור דילמא אתי למטעי הא בדרבנן סמכינן על ספק אחד שמא אינו ב"י וכאן הוי ס"ס המתהפך דספק שמא היה ששים ואת"ל שאין בו ששים דילמא לא היה בן יומא וגם לא הוי משום אחד וכבר נודע מש"כ הסמ"ק לענין ציר דגים והוא בש"ך סי' ק"י דכל שיש ס"ס מדאורייתא וספק אחד מדרבנן דשרי כנלפע"ד דבר חדש, עכ"ל.
והנה בגוף דברי הסמ"ק כבר הארכתי בספרי שו"ת בית אב תליתאי סי' ק"ו והזכרתי ס"ס זה גם בקונטרס זה בדין חליצה ושם כתבתי דבס"ס זה לא בעינן כלל ס"ס המתהפך עיי"ש, ואמנם לענין שאלה הנ"ל דהיה ספק אם הכף היה בן יומו לא היה צריך כלל לבוא להתיר מטעם ספק אחד בדרבנן משום דדילמא נתחב הכף מתחלה לקדירה שהיה בה ששים ואז נעשה הגעלה מדאורייתא רק מדרבנן אסור דילמא אתי למטעי להתיר גם אם לא נתחב כולו, דאז לא היתה הגעלה ולפי"ז אם לא היו שם קדירות דאיכא בהו ששים נגד הכף היה אוסר דליכא ס"ס לגבי דאורייתא.
ואחרי המחילה אני אומר דנעלם ממנו דברי הגהת ש"ד הנ"ל דא"כ בשאלה הנ"ל דהיה ספק אם הכף בן יומא הרי אפילו אם לא היה כאן הקדירות דאיכא בהו ששים נגד הכף ג"כ מותר משום דאיכא ס"ס כמש"כ מרן רש"י ז"ל.
ולאשר הרב האי גאון ז"ל המחבר שו"מ הוא גאון נשגב אמינא להפך בזכותו והוא דגם לרש"י ז"ל צריך לומר דהאי ספיקא דאפילו היכא דליכא ס' נגד הכף מ"מ אפשר להסתפק ולומר דילמא לא נתן טעם בקדירה גם בפחות מששים, הנה בתשובות שיבת ציון סי' ל"ב כתב דאינו ספק מטעם קבוע דהוי כמחצה על מחצה, ולא נתבטל עד שיהא בודאי ששים, עיי"ש ולענ"ד הפליטה מהכף לא עדיף מדיבור הסנהדרין דאינו נחשב קבוע משום דהדיבור נייד ובזה יתקיים מש"כ הפ"ת ביור"ד סי' צ"א סעק"ח בשם החמודי דניאל דאם נפל ציר או חלב מהותך חם בכלי ואין יודע באיזה מקום הוא הנה מיעוט הכלי בטל ברוב, וקשה הא המרדכי בסוף תולין כתב דכל דבר שאין בע"ח כל מקום שמונת שם הוא קביעתו והוי קבוע. ובסנהדרין (מ"ח.) נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה הוסיף בו דימוס אחד לשם מת אסור בהנאה, אמר רב חסדא אם היה מכירו חולצו ומותר, ובערל"נ הקשה גם אם אינו מכירו יבטל הדימוס ברוב ויחשב כאלו חלצו, ולק"מ להמרדכי הנ"ל דהוי קבוע. ואולם פסק החמודי דניאל אפשר לקיים, דהיכא דנפל ציר או חלב מהותך חם, על מיעוט מהכלי הלא האיסור יהיה משום הפליטה מהקבוע דזהו נייד ואינו קבוע ולהכי אמרי' שפיר דמיעוט הכלי בטל ברוב ודלא כהש"צ דגם בפליטה סובר דהוי קבוע ולחלק דיבור הסנהדרין הוי נייד ממש והפליטה היא מ"מ כאן בקדרה זה א"א דהא קבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו היכא דלא זז כלל ממקומו, ולא פליטה וע"ק על הש"צ דהא הט"ז באו"ח סי' תר"ה כתב דין קבוע הוא בודאי איסור ולא בספק איסור, וא"כ הכא בפליטה דאיכא ספק נתינת טעם לא שייך בזה קבוע כלל, ולענ"ד זהו משום דהאי ספיקא אינו ספק שקול אלא דרוב פעמים איכא טעמא בפחות מס' דאי הוי ספק שקול א"כ אם תחבו כף חולבת ב"י בקדירה של בשר עוף דאינו אלא דרבנן הרי אפשר לעולם לומר דגם אם אין בקדירה ס' נגד הכף מ"מ הוא כשר משום האי ספיקא לחוד דילמא לא נתן טעם גם בפחות מס' דהוי ספיקא דרבנן ומעשים בכל יום בכל בתי דינין בישראל דרבנן קשישאי לא נהיגי הכי ואסרי הקדרה עם בשר עוף היכא דליכא ס' נגד הכף ולהכי מוכרחים אנו לומר דלא הוי ספק שקול משום דברוב פעמים איכא טעמא היכא דליכא ס' נגד הכף ורק לענין ס"ס הקיל מרן רש"י ז"ל דלענין ס"ס לא איכפת לן ומצרפינן ספק אחד שהוא נגד הרוב ג"כ לספק שיהי' ס"ס.
ולדעתי זהו פלוגתת הרמב"ם והראב"ד ספ"ט מה' טומאת מת דהרמב"ם כתב בור שמטילין לתוכו נפלים אם הפילה שם אשה נפל ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הואיל חולדה וברדלס מצויין שם הר"ז ספיקו טהור משום דכל הטומאות שהן משום ספק הרי הן של דבריהן, ובהשגות טען דהא ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת והו"ל לומר דזהו משום ספק ספיקא ואפילו בדאורייתא לקולא ולא משום דסד"א רק מדרבנן לחומרא ובכ"מ תי' דהא דאין ידוע אם הפילה דבר המטמא לא חשיב ספק ספיקא משום דרוב המפילות דבר המטמא הן מפילות וא"כ להרמב"ם גם בס"ס בעינן שיהיו שני הספיקות שקולים ואם ספק אחד הוא נגד הרוב אינו נחשב לספק להצטרף לס"ס ולהראב"ד לא איכפת לן בזה לענין ס"ס ומצטרפינן ספק אחד אם הוא נגד הרוב דהוי ס"ס מעליא וא"כ י"ל דמרן רש"י ז"ל סובר כשיטת הראב"ד, ומעתה הרי בזה יהיה זכות להגאון שו"מ ז"ל דהא הש"ך בסי' נ"ג ס"ק י"ד ובש"ך סי' ק"י בכללי ס"ס אות ל"ג פסק דגם בס"ס בעינן שיהיו שני הספיקות שקולים וזהו כפי דעת הרמב"ם הנ"ל ואנן בתר פסקי הש"ך גררינן ולהכי לא שם השו"מ זכר לדברי מרן רש"י ז"ל דזהו כשיטת הראב"ד הנ"ל. והן אמת דבנו"ב מהד"ת חיור"ד סי' קי"ח תמה על דברי הב"ח וש"ך שהצריכו גם בס"ס שיהיו שני הספיקות ספיקות שקולים, דבסי' נ' מיירי בספק אחד ולא בס"ס, וכן מהר"ן שהביאו ליכא ראיה מידי. ואולם לדברינו דזה תלוי בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד הנ"ל לפום דברי הכ"מ, א"כ הא איכא מקור גדול להב"ח והש"ך דהרמב"ם לא חשב ספק שמא לא הפילה דבר טמא משום דהוי נגד הרוב דרוב מפילות דבר טמא ולהכי גם לס"ס לא צירף ספק כזה, ורש"י ז"ל סובר כהראב"ד ודברי הב"ח וש"ך הם כשיטת הרמב"ם ואין להרעיש על השו"מ אם נטה אתרי הב"ח והש"ך כיון דיש יסוד לשיטתם והם דברי הרמב"ם. ופלא על הנו"ב שלא הרגיש בזה.
ברם אפילו אם נימא דהיכא דליכא ס' נגד הכף ודאי איכא ביה טעם מ"מ היכא דנתחב שתי פעמים הרי איכא רק ספק שמא נשאר בו מעט כלשון הש"ך ביור"ד סי' צ"ד סעק"ד וא"כ היכא דהיה ספק על הכף אם היה בן יומא הרי איכא ס"ס על הקדירות שאין בהן ס' נגד הכף דילמא לא היה בן יומא ואפילו את"ל דהיה בן יומא מ"מ דילמא היה בקדירה זו תחיבה שניה ונגד מה שנשאר בכף מהתחיבות הראשונות איכא ס' משום דלא נשאר בכף רק מעט והוי ס"ס המתהפך שפיר דילמא היה ס' ואת"ל דליכא ס' דילמא לא היה ב"י ועיי' חמודי דניאל הל' תערובות אות ז' הזכיר סברא זו דבשניה איכא למימר שמא לא נשאר שום איסור בכף מראשונה.
ועוד אמינא דגם בלא דברי הגהת ש"ד בשם מעשה דרש"י הנ"ל גם בקדירה אחת דליכא בה ס' נגד הכף אם איכא ספק על הכף אם היא בת יומא איכא להקל לפום דברי הסמ"ק לענין ציר דגים הנ"ל דהא דעת מהריב"ל בתשובה לענין טעם כעיקר בבשר וחלב דהוא דאורייתא לכו"ע זהו דוקא באוכל מהבשר להחלב או להפך אבל בכלי אינו דבר תורה וכן דעת כדה"ר סי' כ"ט ומ"ש בפ' אלו עוברין גיעולי גוים חידוש הוא היינו דאינו אלא מצות שעה אבל לדורות באמת אינו אלא דרבנן דהא התירא בלע וא"כ איכא ס"ס דילמא אינה בת יומא דאפילו בת יומא דילמא מדאורייתא ליכא בכלי טעם כעיקר גם בבשר בחלב וכשיטות הנ"ל ואיכא ס"ס לגבי מדאורייתא ואפילו את"ל דבשר בחלב גם בכלי אסור מדאורייתא דילמא לא היה הכף בת יומא, ועיי' קונטרס נועם מגדים על הפמ"ג להגאון שו"מ הנ"ל דבסי' צ"ה הביא שם בעצמו דברי מהריב"ל וחיזק בזה דברי הגה' ש"ד שהביא הש"ך עיי"ש ופלא הוא על הגאון הנ"ל שלא הרגיש דגם בקדירה אתת יש להתיר מטעם זה.
ונשאַלתי דכיסו קדירה עם בשר במחבת חלב ב"י והיה מכוסה על הקדירה זמן מעט ולא היה נודע אם היתה יד סולדת בזיעה וצרפתי דעת מהריב"ל והכדהר"ס הנ"ל דטעם כעיקר דאורייתא הוא דוקא מאוכל ולא מכלי וא"כ הוי ספיקא דרבנן לאסור המאכל של בשר ועיי' תשובת מהר"י אסאד חיור"ד סי' קי"ד בעובדא דגים שנתבשלו בחלב עירו אותם רותחין לתוך קערה של בשר ב"י והעלה שם דגם לריב"א אי"צ ס' נגד קליפת הקערה ולא עמד על סברא זו.
והעיקר מה שיש לדון בדברי הש"מ הנ"ל הוא הן אמת דבהגהת ש"ד אמר דלהכי לא אמרי' דלהוי הגעלה במה שנתחב הכף זהו משום דלמא אתי למטעי להתיר גם אם לא תחבו כולו דאז לא הוה הגעלה ואולם הא התי' הראשון כתבו דלהכי לא הוי
השמטה לדף נ"ב ע"ב קודם ד"ה ובקצרה.
גם מש"כ שם באות ו' להקשות על הירושלמי דקדושין דפריך מהא דביאה מה אית לך אחרת דהא י"ל דלהכי נקט סתמא ביאה ולא ביאתה דר"ל לענין כוונה התחיבה הגעלה משום דבעינן מעלה רתיחה ואח"כ כתב ועוד דאתי למטעי היכא שלא נתחב כי אם מקצת וא"כ נראה דהתי' השני הוא דאע"ג דהיה מעלה רתיחה ודאי לא הוי הגעלה כלל וא"כ בהספק שמא נתחב מתחלה לקדירה שהיה בה ששים הרי איכא בזה ס"ס לאיסורא דילמא לא נתחב כלל בתחלה בהקדירה שהיה בה ששים ואפילו נתחב דילמא לא היה אז מעלה רתיחה וליכא ס"ס להקל רק אם נתפוש בספק הראשון שני דברים כאחד שמא נתחב מתחלה לקדירה שהיה בה ששים נגד הכף והקדירה היה מעלה רתיחה דבזה הא דלא הוי הגעלה הוא משום דילמא אתי למטעי להתיר גם אם לא תחבו כולו ומנ"ל להקל ולתפוש שני דברים ביתד דאינם תלוים ומקושרים דאפשר שפיר לומר דגם אם תחב בהקדרה שהיה בה ששים לא היתה אז מעלה רתיחה ואיכא בספק זה ס"ס לאיסורא כנ"ל, ולשיטת הראב"ד הנ"ל דבס"ס אין לחוש אם ספק אחד הוא נגד הרוב י"ל דאין לחוש נמי אם בספק אחד יהיה סו"ס לאיסורא דס"ס הוא כרוב, ואולם אנחנו צדדנו בזכותו דהשו"מ דאזיל בשיטת הב"ח וש"ך בסי' נ"ג דזהו כשיטת הרמב"ם ולהכי לא שם זכר למעשה דרש"י דזהו כהראב"ד כנ"ל וא"כ קשה טובא דהא בס"ס אחד איכא ס"ס לאיסורא.
ואיברא די"ל דהא דאמרינן דבעינן בהגעלה שיהא מעלה רתיחה זהו מדרבנן בעלמא דמדאורייתא אית לן למיזל בתר רוב תשמישו ורוב תשמישו של הכף הוא בהקדירה בזמן שאינו מעלה רתיחה ולכן יהיה מהני גם הגעלה להכף אפילו אם אינו מעלה רתיחה דכבלעו כך פולטו זהו הנראה לי בזה. ולאשר ידעתי כי כל הרבנים שפגשתי בימי חיי לא ידעו דברי הגהת ש"ד הנ"ל וכאשר שאלתי אותם כף של חלב שנתחב בקדירה של בשר והכף ב"י ואין ששים נגד הכף דהוא טריפה, אם זהו ודחי טריפה או ספק, לא היה גם אחד שידע להשיב כנ"ל, לכן אמרתי להדפיס תיקון הוראה זו ולפרסמה. דבעינן שיכוין לביאה ומהני אף ביאה סתם אף של אחרת, ומזה הכריח שיטתו עי"ש. והא ליתא כלל דהא בפ' החולץ תנן ביאתה או חליצתה כו' ולמה התם לא חייש דנימא דאם מתכוין לביאה אחרת לא מהני רק ביאתה דוקא.
תם ולא נשלם שבח לאל בורא עולם
סוף הספר