אור ברסלב
אב בחכמה פסק ג › ענף ג

אב בחכמה· רבי אברהם אהרן יודלוביץ'

פסק ג · ענף ג

ענף ב

ובירושלמי סנהדרין (פ"ז הל' י"ב) מסית אומר בלשון גבוה והמדיח אומר בלשון נמוך, מסית שאמר בלשון נמוך נעשה מדיח ומדיח שאמר בלשון גבוה נעשה מסית. מסית אומר בלשון הקודש ומדיח אומר בלשון הדיוט. מסית שאמר בלשון הדיוט נעשה מדיח, ומדיח שאומר בלשון הקודש נעשה מסית, עיי' פ"מ, ומרה"פ כתב דלא נפ"מ לדינא וזה רחוק מאד. ובספרי זהב שבא על הירושלמי כתבתי דמסית שהוא לאחד אינו דומה למדיח שהוא לרבים. כי המדבר לרבים לא יעוז לדבר בחוצפה ובקול מצוה רק ידבר בענוה כמיעץ כי טוב הוא וכבר כתב המהרש"ל בביאורי סמ"ג דעיר אחת או רובה אינו קל לפתותם ומה"ט צריך שיהיו שני מדיחים אבל יחיד קל לפתות אדם אחד, ולהכי די במסית אחד. ויתכן מאד כי לאדם אחד הנה המסית מצוה עליו בקול גבוה ובהעזה, וזהו שאמרו מסית אומר בלשון גבוה הוא ליחיד לכן ידבר לו בהעזה, והמדיח שהוא לרבים לא ידבר בחוצפה רק אומר כמיעץ לרבים בלשון נמוך ולא בקול מצוה, ומסית שאמר בלשון נמוך דהיינו בניחותא ובדרך ארץ ואפשר כי לא אמר כך היא חובותינו וכך יפה לנו נעשה מדיח שאינו רק לרבים המודחים וצריך שיהיו שני מדיחים והנדחים ישמעו ויעבדו ע"ז דוקא לפי דבלשון נמוך אינו מסית ואין להאמין כי הסית עד שיעברו המודחים, ומדיח שאמר בלשון גבוה, בחוצפה ובהעזה בקול מצוה נעשה מסית וחייב אפילו אם לא שמעו אליו ולא עבדו כלל ע"ז לא הם ולא הוא וכדין המסית. ומה שאמרו מסית אומר בלשון הקודש וכו' הנה בפי' המשניות להרמב"ם כתב וז"ל כשאמרם ליחיד הוא מסית ואם אמרם לרבים אינו מדיח עד שידבר עמהם בלשון רבים ויאמר להם נלכה ונעבדה עכו"ם פלונית, שכן אמרה תורה בענין זה נלכה ונעבדה, ולע"ד דהרמב"ם גירסתו בירו' בהפך מסית אומר בלשון הדיוט ומדיח אומר בלשון הקודש. מסית שאמר בלה"ק היינו נלכה כמש"כ בתורה והילכך קורא זה בלשון הקודש, נעשה מדיח ואיכא נפ"מ דבעי שני מדיחים והמוסת מחוייב לעבוד כנ"ל ומדיח שאמר בלשון הדיוט היינו שאמר לרבים אלך ואעבוד או לכו ועבדו ולא נלכה נעשה מסית וחייב גם אם הוא יחידי וגם אם הרבים לא שמעו לדבריו, דכיון דשינה לשון התורה ולא אמר נלכה לשון רבים אל העם וגם שהוא יכלול את עצמו עמהם אינו רק מסית וממילא דיש עליו חומרי מסית, ובתוספתא פרק א' (סי' ד') איתא: והאומר לך ועבוד ע"ז והמסית וכו' אע"פ שיש בהם מיתת ב"ד אין בהם קרבן מפני שאין בהם מעשה והגרד"ל שם מחק מהתוספתא והאומר לך ועבוד ע"ז דהיינו מסית עיי"ש. ולהאמור אתי שפיר דנקטי בתוספתא והאומר לך עבוד ע"ז לאשמעינן דאע"ג דהוא לא הזכיר כלל שהוא ילך ויעבוד ורק דאמר לחבירו לך ועבוד ע"ז ולא כלל את עצמו דבכה"ג במדיח לרבים אין לו דין מסית כלל דמוכרח לומר נלכה אבל במסית הוי מסית דכיון דאינו רבים אנן אמרינן דלא ישגיח המוסת ע"ז דמסיתו אינו הולך עמו ביחד ורק ברבים הוא קפידא בזה, ואח"כ נקט בתוספתא והמסית היינו אם אמר אלך ואעבוד וכו' וכדתנן במתני' ואף אם לא אמר לו ואתה אתרי כלל כיון דמשמעות דבריו הוא שהוא מסיתו הוי מסית כמ"ש הפר"ח.

שוב ראיתי בת"ר על היראים השלם הביא דבערוך ערך סת הביא דברי הירושלמי בגירסא זו שכתבתי בס"ד ועוד נוסף דגם בבא הראשונה בירושלמי שם הגירסא מהופך וז"ל ירושלמי, מסית בקול נמוך ובלשון הדיוט, מדיח בקול גבוה ובלשון הקודש עכ"ל. ופירוש מסית בקול נמוך לע"ד זהו משום דכתיב בסתר דרצונו של המסית לדבר בסתר שלא יודע הדבר לרבים, לכן הוא אומר בקול נמך ובחשאי ובסוד, שלא יהיה נשמע ולא יתגלה אבל מדיח דהוא מדבר לרבים ואינו מתירא מלפרסם דבריו ואינו מדבר בסתר ובהחבא רק בהעזה ובקול גבוה ורם ופי' לשון הדיוט ולשון הקודש הוא כמש"כ בס"ד ובת"ר לא העיר כלל בדברי פי' המשניות להרמב"ם הנ"ל שהבאתי והבין כפשוטו דמדיח צריך לדבר דוקא בלשון הקודש והוא תימה בעיני דלא יהיה דין מדיח רק אם מדבר בלשה"ק ובסוטה פ' ואלו נאמרין בכל לשון מפורש דכל היכא דבעי דוקא בלה"ק כתיב בקרא דיוקא לזה וכמו כה תברכו את בני ישראל דכתיב כה וכן בפ' יתרו בפסוק כה תאמר לבית יעקב אמרו במכילתא כה בלה"ק. וכל היכא דכתב קרא לרבות בכל לשון זהו משום דאי לאו קרא לרבות איכא סברא דזהו דוקא בלה"ק, עיי' תוס' יו"ט שם, אבל בל"ז הנה התורה בכל לשון נאמרה, איברא דגם לפירושי יש לדון מדוע ולמה מסית שאמר בלה"ק דזהו שאמר נלכה הוי מדיח דקשה הא גם במסית כתוב נלכה, דכתיב כי יסיתך אחיך בן וכו' לאמר נלכה ונעבדה וגו', וגם במתנ' תנן, האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד וכו' הרי מפורש דגם במסית שאמר נלך הוא מסית וכן פי' הרע"ב דמתני' במסית מיירי, וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מע"ז ה' ב' דמסית הוא גם באומר נלך, וקשה כנ"ל ולכן אם הרשות הוא להגיה בדברי הירושלמי כמו שנהגו כל המחברים היה נראה להגיה דצ"ל מסית שאמר בלשון הקודש אינו נעשה מדיח, והיינו דאם אמר בלה"ק דהוא נלכה לא הוי עוד מדיח דיצטרך תנאי המדיח וזהו משום דגם במסית כתיב נלכה ונעבדה ולכן איכא עוד עליו חומרי מסית ומדיח שאמר בלשון הדיוט ולא ככתוב בתורה בלשון רבים נלכה הוא נעשה מסית וא"ש וצ"ע.

ובחידושי הקשתי בהא דקאמר הגמרא בסנהדרין (קי"א) על הא דכתיב במדיח לאמר נלכה שצריכים עדים והתראה לכל אחד ואתר, וקשה, והא גבי מסית נמי כתיב לאמר נלכה ואמאי אמרו שם (פ"ח:) דמסית אי"צ התראה ולא דרשו במסית כמו שדרשו במדיח, וזה קושיא עצומה מאד, ואיברא דבירושלמי סנהדרין (פ"ז הל' ט') מנין לאומר לו אלי אתה רב אבין בשם רבנן דתמן וישתחוו לו ויאמרו לו אלה אלהיך ישראל, ופריך מעתה עד שיזבח ויקטר ויאמר, אמר ר' יוסי לא בא הכתוב להזכיר אלא גניין של ישראל, וישתחוו לו לא לגבוה, ויזבחו לו לא לגבוה, ויאמרו לו לא לגבוה. מאי כדון, נאמר כאן אמירה ונאמר אמירה במסית, מה אמירה האמורה במסית עשה בה אמירה כמעשה אף אמירה האמורה כאן נעשה בה אמירה כמעשה, וא"כ מפורש הוא בירושלמי דרבנן דתמן היינו דגמרא דבבבל סבירו להו דליכא באמירה אלא היקש וכפירש"י בגמ' דילן שם (ס:) שכתב והמקבלו עליו באלוה ואפילו באמירה בעלמא כגון האומר לו אלי אתה דאיתקש לזביחה דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו לו אלה אלהיך. ואולם בירושלמי סובר דאיכא ג"ש דאין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו דגמרי' אמירה דכתיב בעכו"ם מאמירה דכתיב במסית לאמר נלכה דבא לאשמעינן דחייב באמירה לבד וזהו דוקא במסית דחייב גם אם לא עבד ע"ז ממש לא המסית ולא המוסת משא"כ במדיח כתיב וידיחו את יושבי עירם ובמסית כתיב אשר ביקש להדיחך כנ"ל וא"כ לפום הירושלמי מוכרח דאמירה דכתיב במסית הוא לג"ש דחייב על האמירה ולהכי אולי לא גמרינן מיניה דצריך עדים והתראה אבל לפום גמ' דילן דלא גמרינן האי ג"ש א"כ קשה למה לא אמרו גם במסית דצריך עדים והתראה, וצע"ג.

ובגוף התראה בעיה"נ הנה הרמב"ם פ"ה מע"ז הל' ד' כתב עיה"נ שלא נתקיימו בה ובמדיחיה כל התנאים האלו האיך עושין להן מתרין ומעידין בכל אחד ואחד מהן שעבדו עכו"ם וסוקלין אותן כיחידים שעבדו וכו', והאיך דין עיה"נ בזמן שתהיה ראויה להעשות עיה"נ, ב"ד הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים. אח"כ שולחין ת"ח להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב וכו', ובהשגות טען איך תהיה תשובה מועלת אחר התראה ומעשה, ובכ"מ כתב דזה אינה התראה גמורה מאחר שאינה לכל אחד בפרט והלח"מ ביאר הדברים דרק היכא דהנידחים יחידים כתב הרמב"ם מתרין ומעידין בכל אחד ואחד מהן ומה שאמרו בגמרא לאמר שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד היינו להמדיחים וכדמשמע שם מדברי רש"י. והגאון בסדר משנה טען על הלח"מ דנעלם ממנו לשון רש"י שם (קי"ב.) ד"ה היכי עבדינן דכתב רש"י היכי עבדינן האיך נעשה רובן נדחים הואיל שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד עכ"ל הרי דגם בנדחין בעינן עדים והתראה, ובעניי מהא לא תברה מידי דזהו לא מדרשא דלאמר דאמרו בגמ' שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד דהתם ודאי דקאי על המדיחים ורק מסברא כתב רש"י דקודם שנתברר דהודח רובה דין יחידים להם בודאי דבעינן עדים והתראה גמורה לכל אחד מהנדחים, ובזה הא מיירי הגמ' שם ובזה פליגי ר' יוחנן ור"ל, דר' יוחנן אמר דנין וסוקלין דנין וסוקלין וא"כ קודם שנתברר דהודח רובה הרי בודאי דבעינן עדים והתראה גמורה לכל אחד ואחד אבל קרא דלאמר נלכה דאמרו בגמרא דמזה ידעינן שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד זה קאי היכא דהעיר היא עיר הנדחת, דידעינן דהודח רובה ואז שוב אין צריכין התראה גמורה לכל אחד בפרט להנדחים, והילכך פירש"י דקרא ודרשא דגמ' קאי להמדיחין וז"ב בשיטת רש"י וכבר אנהר לעיינין מרן הגר"א ז"ל בליקוטים להגר"א ז"ל בס' שנות אליהו דהכי דייק לשון המשנה דקתני בסנהדרין (קי"א:) הדיחוה נשים וקטנים או שהודח מיעוטה וכו' הרי אלו כיחידים וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד, זה חומר ביחידים מבמרובים וכו' והיינו דרק היכא דליכא בהוא דין עיהנ"ד צריכין עדים והתראה גמורה בפרט לכל אחד ולא היכא דאית להו דין עיה"נ דאז סגי בהתראה דהשני ת"ח דאינה התראה גמורה וא"כ תשיב בהך בבא במתני' חומר דאיכא במרובים מביחידים ולהכי קאמר זה חומר ביחידים מבמרובים שהיחידים בסקילה וכו'. עיי"ש.

ואני מוסיף עוד דבזה יתבאר לשון התוספות שם בסנהדרין (מ"א.) ד"ה ואי כתיב, שכתבו תימא דהתראה בעיה"נ מנ"ל וכו' ולעיל משמע דבעינן התראה והיינו מהא דקאמר שם (מ:) דעדים זוממין מעיה"נ ועובד עכו"ם לא אתיא שכן צריכין התראה, וקשה, למה לא הביאו התוס' גמרא מפורשת דאמרינן (קי"א:) לאמר נלכה שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד והעיר בזה בזית רענן ובעל"נ שם ולהאמור ניחא דשם קאי הגמ' על המדיחים ולא על הנדחים כלל ולפי"ז מסית ומדיח ונדחים מחולפים מן הקצה אל הקצה דבמדיחין בעינן התראה גמורה לכל אחד בפרטות כדין ולהנדחים היכא דהודח רובא של עיר הוא רק התראה כלליית דשני הת"ח דאין זה התראה גמורה ומסית ומוסת הוא להיפך דמסית אי"צ התראה גמורה לכולי עלמא כנ"ל ומוסת צריך התראה גמורה כמ"ש המאירי, הובא בדינא דחיי דלא החמירו לידון שלא בהתראה גמורה רק למסית בלבד אבל המוסת צריך התראה גמורה, וכן הסכימו גדולי הדור עכ"ד.

ולפי"ז אולי י"ל דלהכי לא דרשינן לאמר נלכה במסית כמו בעיה"נ במדיחין משום דבמסית כתיב בסתר ומכמינין לו עדים ולהכי אי אפשר תו שיהיה במסית התראה גמורה כמו בכל חייבי מיתות דרצון המסית שיהיה מעשהו בסתר וכשישמע התראה גמורה הרי יחזור תיכף מדיבורו דישכיל ויבין כי יביאו אותו לב"ד להכי תיכף יתחרט ולא יבא כלל שיקויים דינו דהאי גברא במיתה הראויה לו, וכן אמרו בירושלמי יבמות (פט"ז הל' ו') והובא אגב גררא בירושלמי סנהדרין (פ"ז הל' י"ב) דפריך למה במתני' תנן משיאין אשה על פי בת קול ומעשה באחד וכו' שהיו שומעין את קולו אני איש פלוני בן פלוני מת והשיאו את אשתו בשמיעה לבד ובמסית מדליקין לו את הנר על גביו שיהיו רואין אותו ושומעין את קולו ומשני שניא התם דאמר אני ופריך אוף הכא יאמר אני, ומשני שלא יערים היינו דטעמא אחרינא איכא במסית שלא יערים לברוח אם יצטרך לומר אני ישכיל שרוצים לדעתו ולהביאו לבי"ד ויברח, ופריך שם ויערים ויברח ומה בכך, ומשני שלא ילך ויסית עצמו ויסית אחרים עמו, והיינו דלהכי עושין כן כדי לתפסו ולהביאו לב"ד וה"נ טעמא דמסית אינו צריך התראה גמורה, ומצינו דהחמירה תורה בגנב יותר מבגזלן משום דגנב עשה עין של מעלה כאילו אינו רואה וכו' וה"נ במסית דמעשיו בסתר ומטמין עצמו יותר ממדיח שהוא בגלוי ובפרהסיא החמירה בו תורה יותר דאין צריך התראה גמרה.

וטעמו של דבר דנדחים לא בעינן בהו התראה גמורה וחמירי מניסתים כתב הגר"א שם בשנות אליהו דזהו לפי דעיה"נ שכמעט שכל העיר חטאו עשאן התורה כעכו"ם שחטא ובעכו"ם לכל העבירות שעשה מיתתו בסייף ואינו צריך התראה, דאזהרתו זו היא מיתתו וגם ממונו היה הפקר אבל יחידים שעבדו עכו"ם דינם כדין ישראל ובישראל יש מיתות חלוקות לפי העבירות שעשה, לכך יחידים צריכים התראה וגם מיתתם בסקילה וגם ממונם פלט כדין הרוגי ב"ד דנכסיהם ליורשיהם, ובזה יתיישב אצלי הא דאמרו שם (קי"א:) ויצאו הם ולא שלוחם וקשה למה לן קרא ותיפוק ליה דלא הוי שלוחם כלל דאין שליח לד"ע עיי' פר"ח וערל"נ דבשליח בשוגג לא אפשר להש"ך בחו"מ סי' שי"ח דבשליח שוגג שניהם פטורים ומוכרח דהכתוב מיירי במזיד, וקשה למה לן קרא, ולפי דברי הגר"א א"ש דעיה"נ הלא עשאן התורה כעכו"ם שחטא להכי הוי אמינא שגם ע"י שלוחם חייבים דבגוים לא אמרינן אין שליח לד"ע כמ"ש המחא"פ הל' שלוחין (סי' י"ד) וכדאיתא במדרש ב"ר (פ' ל"ד) שופך דם האדם באדם ע"י אדם דמו ישפך וכ"ה בתוספות רעק"א בר"ה פרק ב' משנה ח' (וזהו דלא כדעת מהרי"ט בתו"מ סימן ק', ועיי' קה"י למהרי"ט אלגאזי) ולהכי קמ"ל קרא דבזה דוקא הם ולא שלוחם והינו משום דהמדיחים באמת דינם חלוק מהנדחים דמדיחי עיה"נ בסקילה ואינם כהנחים דבסייף. ואך לפי"ז יש לדון היכא דעיה"נ שלקו שלוחם לקבל הדברים מהמדיחים ובזמן ששלחו הרי היה טרם שהודחו דהיו כדין ישראל אם אזלינן בתר הזמן ששלחו או אתרי הזמן שקבלו הדברים דהם כעכו"ם. ושוב ראיתי דהשעה"מ הביא פי' דאנשי העיר שלחו שליח שהוא היה מחוץ לעירם והוי כהודחו מעצמן ולענ"ד כבר כתב הריטב"א בב"מ דלא אמרינן שלוחו ש"א כמותו היכא דהוי לחובתו ואולם י"ל דהכא אם יהיה להם דין עיר הנדחת הרי יהיה לטובתם דידינו בסייף ולא בסקילה ואמנם לנשים וטף יהיה לחובתם דנהרגים להרמב"ם בעיה"נ גם אם הם לא עבדו וצ"ע בזה אם אזלינן בתר המשלחים.

תוכן העניינים

אב בחכמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה