אב בחכמה· רבי אברהם אהרן יודלוביץ'
פסק א · קונטרס יחליץ
מהרב הגאון יהושע חיים נ"י בן הרב הגאון ר' זכריה מענדל ז"ל מטוסאָוו רב דק"ק קיאב, פאדאל. בדבר בנות ישראל האומללות הזקוקות ליבמיהן שבמדינת הים וגזירת המלכיות סגרה שערי ארצותיהן לפניהן ורבות בנות עשו חיל ותקרבנה חייהן להיות צרורות באלמנותן כל ימיהן ויש אשר לא יכלו לעמוד בנסיון וקלקלו לעצמן וגם לאחרות לעבור דין החליצה אפילו שלא במקום עיגון, וכה תגדל הפרצה לדאבונינו מעת לעת עד שלרבות נעשה הדבר להיתר ואפילו הכשרות התחילו ללגלג על דברי חכמים באמרן וכי אלה דרכי נועם? ראיתי ושמתי אל לבי שכבר היה לעולמים במקרה אחד שיבמה מאדעסא היתה זקוקה ליבם מפארטלאנד בקצה אמעריקה והרב הגאון מאדעסא עשה מעשה עפ"י הספר יד שלמה מהרה"ג ר' שלמה הילל דיין דק"ק ווארשא להתיר חליצה ע"י שליח דידה, ושאל ע"ז את הרה"ג מבערזאן אם טוב הורה, והרהי"ג מבערזאן אף כי פקפק בהיתר זה עכ"ז הסכים באחרונה להיתר בדיעבד כמובא בספרו הבהיר שו"ת מהרש"ם ח"א סי' י"ד, ומביא שם בם מה שהרב הקדוש מסא־ כאטשאוו חפץ לסתור ההיתר וגם מה שהרב מסיראצק חזא ביה תיהו ותירץ סתירותיהם ומסיק להיתר באם יסכימו עמו אך להלן שם בסי' קל"ה כבר מביא ערעורים חדשים מצד הרב הק' מסאכאטשאוו והרב הג' דקונצק ואף שמתרץ מחדש את סתירותיהם בתירוצים מספיקים בכ"ז חזר מהסכמתו להיתר כנראה כדי להפיס דעת המערערים שהיו בשעתם מנהיגי כמה אלפים מישראל מדהדפיס שתי התשובות וההדפסה היתה אחר החזרה, וגם את התשובה שחיזר בה נכתבה להרב הק' הנ"ל ולא שלחה אליו כאשר מעיר שם בשעת ההדפסה בסופה ואית הוא שלא רצה שיפרסמו החזרה בלא התשובה שמתרץ באמת כל דבריו ומה שהצריך בתשובה הראשונה הסכמת רבנים ודאי דיש לחשוב דעתו להיתר ורק מפני הטענה כתב כן ועי' בס' סדרי טהרה סי' ק"ץ ס"ק נ"ב דמייתי הוראת הרב מעיל צדקה להיתר ומסיים בזה"ל, ואף שסיים שם הנני כותב דברי להלכה ולא למעשה עד שיסכימו עמי מבעלי הוראה המפורסמים מ"מ דבריו נכונים מילתא בטעמא ואין כאן מקום להחמיר וכו' עיי"ש הרי מפורש דבהאי גוונא אפשר לחשוב את הרה"ג דבערזאן לשר המסכים להיתר ואם בשעתו כבר יצאה הוראה זו בהינומא קי"ו בן בנו של ק"ו שבשעת תירום זאת היו הרבנים דרב גוברייהו מתירים לכתחלה, ובכן פניתי ללמוד הלכה זו וגם ש"ב הרב המנוח ר"נ ווייסבלאט נ"ע שהיה בעל הוראה מצויין התעורר על פי לעיין בזה ושנינו כתבנו תשובות להתיר אך תשובתי אחר שהיתה לעיני רבנים מובהקים ושבחוה נאבדה ע"י ידידי הרה"ג מסמילאוויטש בקחתו אותה להראותה להרה"ג הרר"א ז"ל ממינסק טרם הביאה לידי הגדול, ותשובת ש"ב הנ"ל אעתיק נמי בזה בשולי מכתבי ולא אפלפל ביחוד בדבריו שאחרי תשובתי בעזה"ש אין צריכין עוד לדידיה ורק הבאתיו למען ידעו שכבר באה הסכמת שלשת גדולי הוראה לעשות חליצה ע"י שליח האשה, ואנכי ב"ה חדשתי שאפשר לעשות החליצה ע"י פועל דידה שע"ז לא בא ערעור מעולם ובכן אני מציע את דברי שנית בתוספות מרובה על הגליון ומאת השי"ת אבקש עזר שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה.
א
הנה ראשית דברי להוציא מלבם של טועים שאיסור חליצה ע"י שליח גמרא גמירי לה, מש"ס ערוך כתובות (ע"ד.) בנידן אחוליה אחליה לתנאה דהא כללא רבא כיילי לן הרשב"א בחידושיו לנדרים (דף פ"ח) דהיכא דלאו דוכתא דהאי דינא אין למילף מיניה ומובאים דבריו בהה"מ פ"ג דזכיה ומתנה הי"ב. והרמב"ן במלחמותיו בריש פ' הנזקין שדרך התלמוד בכל מקום שאינו חש לפתר דבריו שלא במקום עיקרו וכן מובא באחרונים בשם הרדב"ז ח"ב קובץ ג' דסוגיא שלא בדוכתא לא חיישינן לה דלא דקו בה כולי האי ובאמת הסברא נותנת כי דין חדש כזה משונה מכל התורה דלא נימא בחליצה שלוחו ש"א כמותו צריך היה להאמר מפורש ביחוד במסכתא דעסקא בה ולא דרך אגב במסכתא אחרת ואליביה דהרמב"ם בפ"ו מה' אישות אין הדין העיקרי שם בעצמו אליבא דהלכתא ודאתינן עלה הוא רק בכח הכללים המוזכרים בפוסקים בדרך כלל בדיני שליחות במצוה ואי משום הא נייתי ספרי דרבנן ונחזי את אשר ידובר בהם וראה זה מצאתי בס' עטרת צבי למהרצ"ה חיות שמביא חקירה זו בשם הג' הר' בער אופענהיים איך שיפה דייק בלישניה וכתב בזה"ל, ומ"מ לא מצינו שהאשה תעשה שליח לאחר לחלוץ, הרי שבא רק מכח לא מצינו שאפשר לומר ע"ז לא ראינו אינו ראיה ולא בא בכח איזה דין מפורש להיפוך, והבה נשמע מה בפי רבנן דעסקי בשמעתא זו דשליחות במצוה.
ב
והנה הראשון אשר לן בעמק הלכה זו הוא התוס' רי"ד בפ"ב דקדושין מובאים דבריו בקצה"ח בסי' קפ"ב בזה"ל, יש מקשים א"כ לכל מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי, הנח תפילין עבורי ולאו מילתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא ע"י שלוחו והוא לא עשה כלום ודאי בגירושין וקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שכותב הגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן נמי האשה למי מקודשת כי אם לו וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ושחט ויזרק הדם אבל בסוכה ה"נ יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום, וכן ציצית וכל המצות, עכ"ל.
ובביאור דברי התוס' רי"ד הבין הרב בית אפרים בחלק חו"מ סי' ס"ז את כוונת הרב קצה"ח בסי' שפ"ב שאפילו היכא דהוה עשיה אין שייך בשליח דהגריעותא היא פרטיות הגוף ורק בגוונא שיש איזה ענין השייך לגוף הפרטי בין ע"י זכרון שמו מפורש בחלק אחד מהמעשה כמו השמות בגיטין או ע"י התוצאות שאחרי המעשה כמו בקדושין שהיא אשתו והוא דר עמה ובשחיטת הפסח שהוא האוכל אחר מעשה השחיטה ובתרומה שהוא ממון שלו אבל אם אין עוד שייכות מעין אלה כמו בכיסוי הדם אע"פ שהוא מעשה ובמצוה שעל האב למול אי אפשר ע"י שליח אע"פ שהוא מעשה אבל הפרטיות שבגוף מי ששחט שהוא יכסה חובתו, ובגוף האב שמצוה בו למול את בנו הפרטיות היא המעכבת את השליחות, והבית אפרים בעצמו משיג שם על הקצה"ח ומבאר דברי התוס' רי"ד באופן אחר, שהחילוק הוא בין חובת הגוף עצמו ובין ענין השייך לחפץ שלו שזקוק רק לעשיה שלו שחובת הגוף לא פקעה בעשיית השליח שעושה על גוף אחר הינו על גוף השליח ולא על גוף המשלח המחוייב, מידי דהוה מניח תפילין לאחר על ראש וזרוע האחר דלא סלקא אדעתא כלל שיפטר בזה המניח מחובת עצמו להניח תפילין בראשו ובזרועו ולא כן היכי שצריכין רק עשיית גופו אבל אין המעשה בגופו ממש שזה אפשר ואפשר גם ע"י שליח ולכן בכיסוי שמעשה גופו בחפץ ולא בגופו וכן במצות האב למול שחובתו רק המעשה ולא בגופו כי אם בבנו, ולביאורו זה בתוס' רי"ד כגר ישתנה הדין ובכיסוי ובמצות האב למול כבר אפשר ע"י שליח כיון שזה רק מעשה בגוף ולא על הגוף או כמבטא של הבי"א ע"י הגוף והיוצא מזה שלביאור הקצה"ח מספיק מה שאחר המעשה ניכרת השייכות לגוף המשלח כמו בקידושין ולא יזיק לזה אפילו אם היה חובת הגוף דלדידיה גם פרטיות העושה מזיק ובכ"ז היכר ההמשך שאח"כ מסלק האי היזקא.
ולביאור הבי"א איפכא באין חובת הגוף רק פרטיות העשיה אין בית מיחוש כלל וחובת הגוף לא תפקע ע"י הנעשה בגוף אחר ויש היכר שייכות לגוף המשלח ולהמעיין בקצה"ח בסי' שפ"ב ובבי"א יתבאר שהתבו"ש והש"ך פליגי בזה שלחילוק הקצה"ח שפתי כהן ישמרו דעת ומתורצים דבריו ודברי משיגו התבו"ש אינם עולים יפה, ולחילוק הבי"א צדק התבו"ש ואיפרוך הש"ך הרי שהש"ך ס"ל כחילוק הקצות והתבו"ש כחילוק להדי הבי"א וכן להמעיין בכפות תמרים על סיכה (מ"א:) בפיסקא המתחלת מנא ה"מ דת"ר ולקחתם לכם דנראה דיודע הסברא דמצוה שבגופו א"א ע"י שליח יראה בעליל שהוא אינו מחלק בין מצוה שבגוף למצוה שעל הגוף וסובר ג"כ דהגריעותא היא הפרטיות שבגוף המחוייב ולכן נשאר בקושיא למה איצטריך קרא שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד דאלו ירד לחלק בין בגוף לעל הגוף אין מקום לקושיתו דהא נטילת לולב הוא רק בגוף ולא על הגוף ואלמלא הקרא היינו שפיר אומרים שאחד מוציא את חבירו ואלו הח"ס (חא"ח סי' ר"א) מבאר החילוק בין מצות שבגוף למצות שעל הגוף ומתרץ בזה קושיות הקצה"ח משלד"ע ואם רק בפרטים אבל מהם יש להקיש ולדון על הכלל כולו של שליחות בדבר עבירה ומזה נמי ראיה למה שכתבתי בתחלת אות זה שהקצה"ח לא מחלק בין בגוף לעל הגוף דהא היא מקשה על התוס' רי"ד משלד"ע ונשאר בקושיא ובא לכלל חילוק אחר כאשר יבואר באות ג' הרי שגם הם פליגי בביאור התוס' רי"ד כמו פלוגתת הקצה"ח והבי"א אך הח"ס בסי' קפ"ב מרחיק עוד יותר ומתמה על עיקר כללא דמצות הגוף עד שלענין חליצה ע"י שליח שאמרו בכתובות ע"ד שאי אפשר ע"י שליח צריך לחדש טעם מדעתו שממנו נדבר להלן אי"ה באות י"ב.
ג
והקצה"ח בעצמו שם בסי' קפ"ב מחלק בין מידי דממילא דלא שייך ביה שליחות לבין מידי דעשיה דאפשר ע"י שליח והרב רצה"ח בספרו עטרת צבי בקונטרס התשובות בסופו (סי' ד') העמיק והרחיב בהסברא נכונה כדי שיתורצו כל המקומות ומסביר דכל המצות שבתורה בכלל יש להם זמן והמשך כגון תפילין וסוכה וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים והר"ן שם ובאמת בכל מעשה המצות מהני שליחות אף במצות שבגוף וא"כ בתחלת הנחת תפילין דהוא מעשה בלי ספק דמהני שליחות מ"מ אחר זה במשך המצוה מה שמונחים התפילין על ראשו ועל זרועו זה מונח ממילא ואין כאן שום מעשה וכן בהעכבה בסוכה ובזה מתורץ קושיות הכפות תמרים מלולב דכיון שאין לו שיעור ומשך זמן דהא מדאגביה נפיק ביה כסוכה (מ"ב.) אלמלא קרא היה יוצא ע"י חבירו שהיא מצוה שבעשיה דוקא ובזה מובן לו מש"כ הרא"ש והר"ן בפ"ק דפסחים שנ"ח אפשר ע"י שליח וכן מובן מהט"ז באור"ח סי' תרע"ה שאשה שהיתה באותו הנס מוציאה אפי' האיש דיש שליחות והוא מפני שאין המשך להמצוה שהדלקה עושה מצוה וכבתה אינו זקוק לה – באמת גם לחילוקו של הרי"ד לפירוש הקצות לא קשה כיון שיש תוצאות ניכרות שדולקים הנרות בביתו ושהם משמן הבעה"ב. – והרב בי"א בספרו מטה אפרים באלף למטה בדיני קדיש קלסיה מאד להסבר זה ומה שמשיג עליו אח"כ מדין הנחת תפילין דחה הרצה"ח שם בתשובתו באמת הבנין וחזק את דבריו, ובס' חלקת יואב בח' חו"מ סי' ד' מביא בשם קצת אחרונים לבאר החילוק בין המצוה שהיא מפעולה נמשכת כשחיטת הפסח ומילה מהני שליחות ובמצוה שאין נמשך מפעולתה דבר רק עשיה גרידתא היא המצוה לא מהני ופריך עלה מסמיכה דלא הוה רק עשיה גרידתא ולמה צריכין לגזיה"כ, והנה מי המה אלה האחרונים ומה היא כוונתם א"א לדעת אך אם מכוין להרי"ד ומבאריו בענין גיטין וקדושין ה"ה הקצה"ח ודעמיה ודאי שלא ירד לסוף דעתם דהא הם לא דברו מפעולה נמשכת כי אם מתוצאות ניכרות למשלח ולא תיקשי כלל מסמיכה שהתוצאות שלהם הקרבת הקרבן שבא בממונו ועל שמו ישחט. והנה הרב ההוא חלקת יואב חפץ לחדש חילוקים מדעתו ואלה הם א' שליחות מהני רק בדבר שהוא שלו או בדבר שאחר הפעולה יהיה שלו, ב', דבכל דבר דמהני אף בטעות א"כ אין צריך בה רצון רק כונה גרידא לא שייך שליחות דדוקא בדבר שצריך רצון יכול לגלות רצונו גם ע"י שליח ולשני החילוקים אשכח פירכת ולע"ד החילוק השני ליתא גם בסברא דאדרבה כונה יש אפשרית למסור לשליח שיכוין הוא אותה הכונה אבל רצון לא נמסר כי לא ירצו ע"פ מצות אחרים, וכידוע קושיות הא"ע על מצות ואהבת את ד' גם ראייתו מהלל שקידש כל החדשים ולא מסר שליחותי' לדידן כמו גרים וכופין על הגט אין מוסבר לי וכי כעורה זו שהסתכל בתפוצותינו בארבע כנפות הארץ ובמקומות שלא יהיו בי"ד כלל ובאין שום חיבור למקום בי"ד ועיי' ברמב"ם בה' קידוש החודש פ"ה הל' י"ג שאין מעברין שנים ומקדשים חדשים בחוץ לארץ ובס' המצות הוסיף שאם לא נמצא בי"ד בא"י או סמוכים מהם לפחות בחו"ל לא יועיל לנו כלום שנאמר כי מציון תצא תורה ועי' לקמן באות ו' בדברי הרבינו יונה רבו של הרשב"א ז"ל שס"ל מפורש דמהני שליחות לכונה, ובאמת היא פלוגתא הב"י והב"ח באור"ח סי' תל"ד לענין ביטול חמץ ע"י שליח ומבואר בב"ח דפלוגתתם היא אם אפשר לכונה בשליחות ובנידון ההוא כל בעל ההוראה פוסקים כהשו"ע דאפשר ע"י שליח ולאחרונה מחדש סברא ישרה מאד דהסברא החיצונה דבשום מצוה לא תהני שליחות עפ"י דברי הר"ן סוף ר"ה בשם הירושלמי דבתפלה לא אמרינן שומע כעונה כדי שיהא כל אדם מבקש רחמים על עצמו וה"נ במצות שהתורה הטילה עול על האדם לא שייך שיעשה שליח והוא יעשה מה שלבו חפץ והא דמועיל שליח בשחיטת הפסח ובסמיכה צריכים קרא למעט, הוא כיון דהוא רק חלק מחלקי המצוה. והטעם הזה נכון בסברא מאד, אך סותרו מהא דחליצה אי אפשר ע"י שליח אפילו דידה, דבדידיה אפשר לומר שהוא משום דהוה דוקא באבר פרטי והחילוק הזה יוצא לו מדברי הרמ"ה מובא בטוש"ע אה"ע סי' קמ"א גבי אל תגרשה אלא בימין אבל בדידה דחולצת אפילו בשניה למה לא תועיל שליחות למעשה החליצה שהוא רק חלק אחד מחלקי המצוה, זה תוכן דבריו, אבל הא נראה בעליל שתלה תניא בדלא תניא וסברה ישרה דוחה בדין דלא מפורש בשום מקום, דע"י שליח דידה דלא מהני לא הוזכר כלל לבד בדרך אגב בפרישה שנדבר הימנו להלן באות ו' ועליו אנו דנין וא"כ ראוי החילוק הזה לתשומת לב ככל החילוקים שנזכרו בענין הזה וגם מסברתו אליבא דהרמ"ה בשליח דידיה יבואר להלן.
ד
ואחרי אשר הודיעונו רבותינו כל זה נבוא לדין לפום הלין טעמי אי רשאה לפחות היבמה לעשות שליח לחליצה והנה ע"פ סברת התוס' רי"ד לכאורה אין חילוק בין שליח דידיה לשליח דידה דבשניהם כיון שתלוי המעשה בגוף מיוחד ופרטי אין גוף אחר יכול לעשותו, ולכאורה אפילו אם נימא שחליצה אינה מצוה אלא הקנאה כידוע החקירה בזה מימות הח"צ סי' א' מ"מ הא לא מצינו ענין שליחות בשום מקום באופן זה שיהיה גוף השליח כגופו של המשלח וא"כ כשאמרה תורה היבמה קונה את עצמה בחליצתה ליבמה א"א ע"י שליח שאין גופו יבמה ולא ע"י שליח דידה שאין גופה חולץ, ומעשה השליח אפשר דהוא רק מעשה קוף בעלמא והא דבגירושין וקדושין מהני שליח הוא משום דבגירושין לא אמרה תורה כלל רק שיבא מכח הבעל ולא יהא טלי גיטך מעל גבי קרקע מבואר בתוס' גיטין ע"ז בד"ה ותיזל שאף אם הגט בא מרשות הבעל לרשות האשה הוא כאלו נותנו לה וכ"ש בקדושין שאף טלי קדושיך מע"ג קרקע יש שיטות שמכשירין כך היה אפשר לכאורה לומר אבל כד חזינן דהתוס' רי"ד מקשה מגירושין וקדושין ומוכרח לחלק דבגט כותב אנא פלוני וכו', ולא סגיא ליה דשניא ושניא בלא"ה וע"כ דקושטא קאמר שאין פרטיות הגוף מגרע היכא שיש היכר ויחס למשלח לגופו הפרטי. ואולי הוא למד מדצריך קרא למעוטי שליח מסמיכה הרי דבלאו קרא היתה באה ע"י שליח אע"פ דהוה גוף פרטי, סוף סוף לדברי התוס' רי"ד בטעם גירושין וקדושין אפשר לחליצה גם ע"י שליח דידיה דהא יש היכר ויחס גדול לגופו הפרטי של המשלח שנאסר בצרותיה בעשה ובקרובותיה מדרבנן ומכ"ש בדידה הותרה מזיקתה ובשני האופנים יש נ"מ בממונו שנוטל חלק בירושה ע"פ התקנה והיא מפסדת מזונותיה מנכסי הבעל ועוד ועוד. ולסברת הר"ן עפ"י חלקת יואב שהבאתי באות הקדום אני בא למסקנא אחרת לגמרי והוא שלדעת הפוסקים שאין בחליצה כי אם כוונת הקנאה ואין גם בדידיה מצוה ודאי דאפילו בדידיה אפשר ע"י שליח אך גם להחולקים דכוותייהו אזלי רוב אחרוני ההוראה הא לפחות גבי דידה ליכא מצוה, וכך הורה זקן רבינו הנצי"ב בהעמק שאלה וז"ל ה"נ מצוה עליו שיניח רגלו לפניה שתחלצנו אבל עליה אין מצות עשה אלא היא מסייעה שיבא היבם על ידה למצות עשה עכ"ל, וכיון שכן ברור שגם הנעשה ע"י שלוחה היא בכלל הסיוע ולדעת הרב כפות תמרים שאין מחלק בין בגוף לעל הגוף ולא בין מידי דעשיה לממילא ג"כ לא מצינו לו שום חילוקים חדשים ולא קשיא ליה מגיטין וקדושין אין שום הכרח לדידיה לחלק בין גירושין וקדושין לחליצה וניסבור או כתוס' רי"ד אליבא דהקצות או כסברת הר"ן עם פי' חלקת יואב הנ"ל דלמה נשוי פלוגתא חדשה, ולפי פירושם של הרב בי"א הנ"ל והרב ח"ס בסי' ר"א הנ"ל שמחלקים בין מצוה שבגוף למצוה שעל הגוף החילוק פשוט בין שליח דידה לדידיה שבדידה דחל עליה רק מעשה גופה על גוף אחר אפשר ואפשר ע"י שליח ולפמש"כ הח"ס בסי' קפ"ב אפילו בדידיה אפשר מטעם שליחות במצוה דהא מתמה שם סתם על שליחות ולא פרט דוקא על שליחות דידה ע"כ דשני השלוחים שוים וזקוק לאיסורא הטעם החדש שמחדש מפני שהיבום אי אפשר ע"י שליח שמזה הטעם נדבר אי"ה באות י"ב.
ה
ולהרב קצה"ח דמחלק בסי' קפ"ב בין מידי דממילא ע"כ דס"ל דיש הפרש בין יש היכר ויחס להמשלח כנ"ל באותיות הקודמות דהא בין לסברת הרב צה"ח בין לשום הסברא אחרת תיקשה הא בחילוק דממילא תינח רק בשליח הולכה בגו"ק ומה נענה בשליח לקבלה הא לא קעביד מידי ואינו צריך לעשות דבר דהא כשנזרקו הגט והקידושין לידו נגמר שליחותיה ואין להתעקש ולומר דההכנה לקבלה מיחשבה למעשה במה יתרץ מה שבשליח לקבלה מבואר בריש סי' ק"מ דסגי במה שזרקו גט לחצירו של השליח לקבלה ואפילו להחולקים שם הא אתי עלה מטעם דאיכא חשש ביזיון יעויי"ש בט"ז אבל בלא"ה היה מועיל, וע"כ לומר דלא פליג אתוס' רי"ד בחילוק שביאר על גירושין וקדושין ואפילו במידי דממילא אם יש היכר ויחס להמשלח מהני ורק בדליכא מחלק שאעפי"כ במידי דעשיה אפשר ע"י שליח וא"כ הא אפשר אפילו בשליח דידיה, ולדברי הקצות שהחילוק היא בין דבר שממילא הא תיקשי מהמבואר בב"ח באור"ח סי' תל"ד שכל הענינים שאדם יוצא בחבירו הוא ג"כ מטעם שליחות אע"ג דשומע הוא מידי דממילא ואם נפשך לומר דשומע כעונה ולא תשיב ממילא או דלא הוי לגמרי מטעם שליחות הא מבואר שם בב"ח דעם שבשדות שיוצאין הוא ג"כ מטעם שליחות ושם אין גם שמיעה כלל וע"כ לומר דמה שלעם שבשדות יש חלק בבית הכנסת הוה ג"כ יחס בין השליח הש"ץ והמשלחים העם שבשדות וע"כ דס"ל דחילוק הרי"ד דביחס מהני זהו אפילו במידי דממילא, ואם תאמר התם שאני דהוה אונס דרבים הא שמעינן לפחות דבאונס דרבים לא מגרע מידי דממילא בשליחות וא"כ בנידון דידן בחליצה ע"י שליח אפילו בדידיה הא יש תוצאות שעושים יחס והיכר להמשלח ולפחות בזמן הזה, דאניסי רבות בנות והוי אונס דרבים ודאי דאפשר ע"י שליח, וכן מפורש בת' הרצה"ח הנ"ל שמעשה חליצת הנעל וכן הרקיקה אפשר ע"י שליח אליביה דקצה"ח, ורק הקריאה לדעתו אי אפשר ולא הוי ראוי לבילה שמזה נדבר אי"ה הלאה.
בקצרה לכל הדברות אפשר ע"י שליח דידה, ושליח דידיה במחלוקת שנויה ולדעת הרי"ד והקצות והרצה"ח וכן עפ"י הר"ן לפי החלקת יואב אם אין צריכין רק הקנאה וכן להב"ח בסי' תל"ד וכנראה גם דעת הש"ך כן ולכולם שרי גם בשליח דידיה וגם הכפות תמרים דלא שמיע ליה בין בגוף בין על הגוף ולא ענין דעשיה ודממילא ולא קשה ליה מגיטין וקדושין נראה ג"כ דמסכים להרי"ד וא"כ אפילו אם נחליט דלא נדחה יפה ע"י הרה"ג מברזאן ז"ל סברת הרב הק' מסא־ כאטשאוו שכמו שביבמות ק"ה לענין קטנה שחלצה היקשה אשה לאיש ואין היקש למחצה ואשר באמת דחאה בשתי ידים, מטעם א' דיש שיטות ראשונים דלא קיימ"ל כהיקש זה, ב', דבמילתא דסברא לא אמרינן אין היקש למחצה ולבד מה שבהמשך דברי יבואר אי"ה דלא אמרינן אין היקש למחצה רק היכי דיש יתורא דקרא ולבד זה ממקומו מוכרע דלא אמרינן אין היקש זה של אשה ואיש לכל מילי דהא יבם קטן אינו קונה את יבמתו בביאה והיא רק כמאמר בגדול ויבמה קטנה נקנית בביאה קנין גמור שיוצאה בגט ואינה צריכה חליצה, הנה עוד לבר מן כל דין אפילו אי אית לן האי הקישא לא הוי יותר מספק פלוגתא דרבבתא, דהא רבים הם המתירים אפילו בשליח דידיה, זהו היוצא לנו בבואנו לדון ע"פ הטעמים בשליחות במצוה וגם מצד סברת הרמ"ה שהזכרתי לעיל באות ג' אין ראיה שבדידיה אי אפשר ע"י שליח מצד פרטיות האבר שאפשר דבאל תגרשנה אלא בימין מצד קפידת הבעל נגעו בה כאשר העיר החלקת יואב בעצמו בסוף התשובה ותו לא מזיק לנידון דידן האי הקישא ועיי' בפתיחה כוללת להפמ"ג אור"ח ח"ג אות כ"ח ג"כ בענין זה שהבאתי בכאן בשם הב"ח.
ו
אך הא אע"פ דדין חליצה ע"י שליח לא בדוכתיה תניא וכאמור באות א' סוף סוף למיחש מיבעי ומאן חשיב ומאן ספין לעבור על דברי הש"ס מפני שאינו יודע טעם לדבריהם ולא עוד אלא שגדול המתירים ה"ה הרב הגאון מבערזאן חזר מתלתא טעמי הא' מדברי רבינו יונה רבו של הרשב"א המובא מתלמידו בחידושיו לחולין ד' י"ב ובתשובותיו בסי' כ"ו וסי' תקצ"ג שכתב דהא דלא מהני בחליצת חרש וחרשת עמידת הב"ד כמו שמהני עומד ע"ב בגט משום דשם אפשר ע"י שליח ונעשה הגדול העע"ג כשליח לכוין ולא כן בחליצה שאי אפשר ע"י שליח, הרי שגם בחרשת אי אפשר ע"י שליח הב' מדברי הספרי פ' תצא דאיתא התם לעיני הזקנים מלמד שמתיחדת עמו לעיני הזקנים והדבר יפלא איזה יחוד שייך לעיני זקנים וע"כ דרצה לומר שיהיו שניהם דוקא בעצמם ולא שלוחיהם לפני הזקנים הג' מצד הקריאה והרקיקה שהגם שהוכיח מסברתו דלא מיקרי זה אינו ראוי לבילה דאפשר בזמן אתר אבל נצחהו הרה"ק מסא־ כאטשאוו והוכיח מפסק הרי"ף פ' מ"ח דאם אינה יכולה לומר לא אבה יבמי בב"א הוי בכלל אינו ראוי לבילה והרי בידה ללמוד והיכי שבידו עדיף ממחוסר זמן וע"כ דגם בכה"ג שראוי לאחר זמן אינו בכלל ראוי לבילה ואני הפעוט מצאתי ג"כ מפורש בפרישה סי' קס"ט בציור דחליצה אי אפשר ע"י שליח שכתב בזה"ל, כגון חליצה דשלוחה לא יכול לעשות במקומה, והרב הח"ס העיר באור"ח סי' קפ"ב משום דיבום אינו אלא בביאה ולא שייכה שליחות בביאה משו"ה החליצה שהיא במקום היבום אי אפשר ע"י שליח. וכיוצא בזה הרחיב הדברים בחאה"ע ת"ב סי' צ' בפיסקא ועוד נ"ל, והרצה"ח בתשובה הנ"ל העיר דכיון דהקריאה אי אפשר ע"י שליח משום דמילי לא ממסרן לשליח והגם שאין הקריאה מעכבת אבל אין זה ראוי לבילה וממילא כיון שצריכין להיות בב"ד מצוה בו יותר מבשלוחו וצריכה גם מעשה החליצה להיות דוקא בעצמה, ע"כ באתי לדון בכל פרט ופרט. ואתחיל ממה שפתחתי.
ז
במה שאמרו בגמ' דבעינן תנאה דאפשר לקיים ע"י שליח יש מקום עיון אם יש כמה פרטים בהשליחות אי בעינן שכל החלקים יהיה אפשר ע"י שליח או סגי באחד מהן, ולכאורה מפורש בתוס' נזיר (י"א.) בד"ה דהוה מתנה עמש"כ בתורה דסגי באחד מהן דהא הקשו על תנאי בנזירות דהא אי אפשר לקיים ע"י שליח ותירצו דמיירי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאילו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח עכ"ל, ועיי' בנוב"ת חיור"ד סי' קמ"ז מבן המחבר דמפרש קושיות התוס' שלא כדברי מר אביו ז"ל מהד"ק חיור"ד סי' ס"ז ולדבריו ס"ל דגם ההדרה אי אפשר ע"י שליח וקיום הנזירות אי אפשר ע"י שליח ומ"מ כיון דהקרבנות אפשר יכול כבר למרמי תנאה, אבל לפי ענ"ד צדקו דברי אביו ז"ל שא"א לפרש התוס' כן, ראשונה שלפי דבריו הא דאפשר בתנאי בשבועה דאכילה הוי משום דיש קרבן על ההעברה והקרבן אפשר ע"י אתר וזה דוחק מאד שהקרבן אשר על ההעברה על המעשה יצטרף להמעשה, ושנית הא מבואר בתוס' גיטין (ע"ה.) בד"ה לאפוקי, דכיון דרוב מצות ע"י שליח חל התנאי הרי שהתנאי צריך להיות אפשר ע"י שליח. ושם בגיטין (פ"ד.) בתוס' ד"ה ע"מ שתעלי כתבו דלא חיישי כלל לתנאי וע"כ דפירושם דהיכי שבעצמו אפשר צריך להיות אפשר גם ע"י שליח ולפי"ז מוכח מכאן להיפך שצריכין אפשרית ע"י שליח גם למעשה וגם לתנאי ובדף ע"ה שהשכר שהוא המעשה ידענו מעצמינו שאפשר ע"י שליח כי הרבה שלוחים למקום ורק על התנאי שהוא מעשה המצות הוזקקו בעלי התוס' לחדש מה שרוב מצות אפשר בשליח. וכיון שכן הא חזינן דלא סגי באפשרות ע"י שליח בחד פרט דהא גם המעשה וגם התנאי חזינן דבעינן אפשרית בשליח ושלישית קשה קושיות גליון הש"ס בנזיר שם דלמה לא פריך מנדרים מקונם רחיצת עולם אם ארחץ ותירוצו של הרש"ש דכיון דמצינו בנדרים שליחות תו לא צריכין בכל מילי נדרים, לא יתכן לפי הוכחת הרב בעל התשובה בעצמו שם מאוכל זה אם אוכל זה שאלו היינו מסתפקים בתורת שבועה בשליחות כלהרש"ש בנדרים אין לו עוד הוכחה יעויי"ש, רביעית, הננו מעיר אחרי בקשת מחילה רבה מכ"ת שטעה בלשון הגמ' שמר אביו ז"ל העתיק כהלכה כדאיתא בגמ' שבועות כ"ח בלשון רבא בעל המימרא שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה ובסוגית הגמ' מכנה אותו בשם איסורא אכליה לאיסורא והוא העתיק שבועה שאוכל ככר זה אם אוכל זה, לשון כזה ליתא בגמ' וע"כ אני אומר ששינוי הלשון הביאו לאפלוגי על מר אביו ז"ל חנם דבאמת מלא אוכל ככר זה לא תקשי כלל מחלק המעשה דלא שייך כלל לדרוש אפשרות ע"י שליח של שלילה והוא כ"ש מדבר חיובי שאינו בגדר האפשרי במציאות כנ"ל מתוס' גיטין פ"ד, והנו"ב בקמא פריך רק מההדרה ומוכיח דההדרה אפשר ע"י שליח והשתא נימא אדרבה שהתוס' בנזיר ס"ל שכל החלקים צריכים להיות אפשר בשליח וההדרה ס"ל דאפשר וכדעת הנו"ב קמא, ואיסור היין והטומאה הוא שלילה ולא צריך הימנו כלל האפשרות הזאת ורק מהבאת הקרבנות הוקשה להם דהא הקרבנות צריכים סמיכה וסמיכה אי אפשר ע"י שליח מגזה"כ, וע"כ תירצו אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו ותהיה גם הסמיכה ע"י המביאים והא שמסיים התוס' בלשון נחשב כל המעשה הכוונה כלומר בכל חלקיו דהא לא הוי קשיא להו ג"כ רק מחלק אחד, ושפיר לא קשיא ג"כ קושיות גליון הש"ס דבבהיא דנדרים ההדרה אפשר ע"י שליח ואיסור הרחיצה הוא שלילי כאמור, ובכן יצא לנו דאדרבה כל החלקים צריכין להיות אפשר בשליח. והשתא יובן לנו פי' הגמ' כתובות הנ"ל דחליצה אי אפשר ע"י שליח וזה באמת לא מוזכר בשום מקום ומאין לו להמקשה להקשות מדלא תניא, ולפי האמור ניחא דשפיר תניא דהא איתא בספרי ובתלמודן ביבמות (ק"א:) וקראו לו ולא שלוחם דהבי"ד צריך דוקא לדבר בעצמו עם היבם וזה מוסבר גם בטעמו שעליהם לתת לו עצה הוגנת וע"כ לא יכול לשלוח אחר תחתיו שהכתוב אומר יקראו לו ולא לשלוחי, והלשון ולא שלוחם קאי על שני הנושאים על הבי"ד ועל היבם, ורק ע"ז סמיך ואמר דחליצה אי אפשר ע"י שליח ועיי' בח"ס אור"ח קפ"ב מפורש ג"כ שהוא מגזה"כ וקראו לו הרי דמסכים ג"כ שפירוש הגמ' הוא מצד העליה לבי"ד אע"פ שמעשה הקריאה החליצה והרקיקה כולם אפשר להם ע"י שליח.
ח
וזיל בתר טעמא התוס' בארו דהיכי דהמעשה כ"כ בידו שיכול לעשות שליח יכול גם למירמי ביה תנאה, והקשה הרב הפנ"י שהסברא מהופכת, דהיכי דלא הוי מעשה אלימתא אתא דבור ומבטל ליה ולכן פירש בגמ' דהיכי שאפשר עי"ש אינו בגדר מעשה כי אם בגדר רצון ולזה אתא דבור ומבטלו, וקשה למה באמת לא בארו התוס' כך, אבל לפי האמור שהחסרון בחליצה הוא רק בחלק העליה לבי"ד אתי שפיר דאי אפשר לומר כהפנ"י דמה בכך שהתנאי לא יבטל חלק הזה אבל עיקרי המעשים, קריאה, חליצה ורקיקה הלא הם רק בגדר רצון ויתבטלו בעת התנאי וע"כ לא פירשו התוס' כך וגם הרמב"ן בחידושיו לב"ב המובא שם בפנ"י כנראה ג"כ לא נחית לסברת הפנ"י ובכדי ליישב סברת התוס' ולהצילה מקושיות הפנ"י נראה להסביר כך דהיכא דהמעשה כ"כ בידו שיכול גם לאחרה שתחול לאחר זמן כמו בשליח שתחול באמת אח"כ על ידו יכול גם להטיל בה תנאי אע"פ שע"י התנאי תתאחר החלות לבוא דיחול רק כשיתקיים התנאי, אבל היכי שאי אפשר עי"ש שצריכה לחול תיכף בעת עשיית הבעלים דוקא איך יכול למירמי תנאה הלא תתאחר חלות המעשה וע"י מי תחול אז, ובכן כנים דברי דבחליצה שהבי"ד צריך ליתן עצה הוגנת וביה תליא מילתא מובן שאין הבי"ד נביאים ליעץ מה שיהיה אח"כ וצריכים או שתחול תיכף, או שהבי"ד יתחיל אחרי קיום התנאי מחדש וכל הנעשה מקודם לבטלה ולזאת יפה החליטו דכיון שאי אפשר ע"י שליח שתחול אז על ידו ממניעת העליה לבי"ד אין תנאי בחליצה שאסור לאחר חלות המעשה, וכן להסברא שחידש הח"ס אה"ע ח"ב סי' צ' דהמעשה שאין סובל שליח ואלו נעשה ע"י שליח היה בטל אין סובל ג"כ תנאי וגם התנאי מבטלו אך כיון שמבטל המעשה, הלא התנאי סותר אותו והיכי דהתנאי סותר המעשה התנאי בטל והמעשה קיים כמש"כ התוס' גיטין (ע"ה:) ד"ה דתנאי ומעשה וכו', גם לסברא זו אין חילוק בין אם סותר המעשה בכל פרטיו בין אם סותר בפרט אחד סוף סוף כיון שיש צד סתירה שוב התנאי בטל א"כ מובן שגם אליביה אפשר לקבוע מסמרות דאי האפשרות בחליצה ע"י שליח הוא רק מצד העליה לבי"ד.
ט
וכפי שבארתי באות ז' שצריכים כל הפרטים להיותו אפשר ע"י שליח יוצא ומפורש ברש"י במהדורא קמא מובא בשט"מ בפ' המדיר שביאר בתנאי ב"ג וב"ד שנתינת הארץ היתה ע"י שליח וגם עליית ב"ג וב"ר לכבוש הארץ היתה אפשר עי"ש, דהיינו גם התנאי וגם המעשה וכו' ובזה יתורץ נמי מאי דקשיא אי ילפינן כל תנאי מב"ג וב"ר מאן מפיס שדי באפשרות ע"י שליח ולמה לא נימא שיהיה באמת ע"י שליח כמו שם ממש, אבל לפי דברי א"ש דהא ודאי אין סברא שישתנה דין התנאי מדין המעשה וכיון שגם שם התנאי היתה רק אפשר ע"י שליח ובפועל היה ע"י ב"ג וב"ר בעצמם שוב אי אפשר לומר דהקפידא הוא שיהא בפועל עי"ש דוקא וכן בביאורי בסברת התוס' דהשייכות של תנאי לאפשרות ע"י שליח הוא בסבת אחור הזמן יובן היטב למה אין צריכין במעכשיו אפשרות עי"ש דהדבר פשוט כיון שגם התנאי דמעכשיו אין מאחר חלות המעשה שוב אין מגרע כלום, ואולי זהו ג"כ הטעם של החידושי רשב"א והר"ן המובאים בב"ש אה"ע סי' ל"ח וכן דעת הרמב"ן בחידושיו לגיטין (ד' ע"ה) דס"ל דבעל ידי שליח לא בעינן דיני תנאי דהיינו טעמא דכיון שהוא ע"י שליח גם בלא התנאי אין חל תיכף ולא יוסיף עוד לגרע איחור הזמן ע"י התנאי, ויוצא מכל זה לנ"ד שבאם באמת יהיה החולץ בעצמו בבי"ד ויבוא שליח דידה לעשות כל מעשה החליצה היינו הקריאה, החליצה והרקיקה בבי"ד ההוא, מזה לא איירי כלל בגמ' ולא נאמר ע"ז שהוא אי אפשר וסליקא לה החששא העיקרית שפתחתי בה באות ו', ואל תשיבני דהא לפי דברי התוס' הא דילפינן אפשר ע"י שליח הוא בסברא א"כ קיום התנאי שיהיה אפשר ע"י שליח מה סברא אית בה, דלא קשה מידי דהא אי אפשר להסתפק כלל בדעת התוס' דס"ל שכל עיקר התנאי רק מב"ג וב"ר ילפינן וכן פירשו דבריהם בכתובות ד' נ"ו בד"ה הר"ז מקודשת דאי לא ילפינן מהתם לא הוי שום תנאי מועיל כלל, אך א"כ נילף נמי קרקע ולזה צריכים סברא להבין איזה סוג מהפרטים דוקא ואיזה לאו דוקא, וכיון שענין אפשרות עי"ש יש בסברא לגבי המעשה, אמרינן דהסוג הזה ישנו גם לגבי התנאי, כיון שכבר הסוג הזה דוקא דתנאי צריך לאפשרות זאת ומאן פליג לן בין הפרטים, ובשט"מ שרצה לומר דהתוס' תולין רק בסברא באמת מתמה על עצמו למה מקדים בגמ' דכל תנאי מב"ג וב"ר יליף לה, וד"ל.
י
ועפי"ז אין עוד סתירה מרבינו יונה שבחה"ר חולין י"ב ותשובותיו דהא הוא בא לתרץ למה לא יהיה הבי"ד בחליצה חשובים כמו עומד ע"ג כשליח בגט לכוין ואמר ע"ז שהוא מטעם דין שליחות בחליצה דכוונתו ג"כ כיון דאין שליחות בענין העליה לבי"ד ורצה לומר בזה דכיון שבי"ד צריך להיות דוקא בחליצה וא"כ אם יהיו הבי"ד עצמם השלוחים שוב לא יוכשרו לבי"ד וכמפורש בכנה"ג סי' קכ"ג בשם המשפטים ישרים לרש"ג וגם למאי שיבואר לקמן אות י"ג דבין בתורת פועל ובין בתורת שליח צריך להיות דוקא ע"י אשה ממילא אין הבי"ד דליתנייהו בתורת חליצה ליבם, ראוים לשלוחים ולא מיירי אפוא הר"ר יונה מדין מעשה החליצה ע"י שליח דידה בבי"ד יפה, והגם שהיה לו לפרש דבריו ביותר אך בלא"ה הא אין זה עיקר טעמו דהא בלא"ה אי אפשר כלל לפרש בחרש וחרשת מטעם שליחות, שהם אין יכולין לעשות שליח, וכמבואר בחו"מ סי' קפ"ח סעי' ב' והא דתולה הדבר בחליצה, ע"כ הוא רק משום דהכי הוי קושטא דמילתא ע"כ לא חש להאריך.
יא
ואשר חש הגאון מבערזאן לדברי הספרי לפי הגירסא שמביא לבר מן דין שלמעיין בספרי הנדפס ע"י הגאון מלבי"ם ז"ל בספרו התורה והמצוה יבורר שיש נוסחא אחרת דליק בה הלימוד הזה כלל ולבר מזה שהלשון שמתיחדת עמו לעיני הזקנים קשה להבין באופן זה ויותר נוח להבין דעת הספרי דקאי לענין יבום וס"ל דבעינן דוקא היחוד בעדים ולעדים שנשלחו ע"פ ב"ד קרי ג"כ זקנים או עיני הזקנים וגם לדברי הגאון מבערזאן בחששתו אני מקשה אדרבה מכאן ראיה שכל מעשה החליצה זולת הרקיקה אפשר ע"י שליח דאי לא תימא הכי ואין שליחות בחליצה בכל פרטיה, למאי צריך לימוד מיוחד על הרקיקה שמתיחדת עמו הא בלא"ה אי אפשר שלא יהיו יתד בבי"ד, אלא ע"כ ששאר הענינים אפשר גם ע"י שליח ואי מטעם הרקיקה שוב חזר הדין דאם נימא דרקיקה אין מעכבת וריחוק המקום לא מיקרי אין ראוי לבילה או שכשר גם אם לא ראוי לבילה בנידון זה מפני שהוא מסבה חיצונית כאשר יבואר הלאה באות ט"ו בשם הב"ח המובא בט"ז אור"ח סי' ל"ב, א"כ מאי איכפת לן שפרט אחד מדיני הרקיקה אי אפשר להתקיים ע"י שליח, ובדרך כלל אמינא שהלימוד בעניני לעיני הזקנים לאו לעיכובא כמו שאין מעכב שיהיה דוקא לעיני זקני עירו ולא עירה וד"ל וע"כ לפע"ד אין מדברי הספרי הללו כדאי להביא לידי חזרה, ומה שנוגע לחששא השלישית של הגאון מבערזאן כבר רמזתי שיבואר באותיות הבאות בסייעתא דשמיא.
יב
ועתה נבוא לחששת הרב חת"ס ואמינא דזאת ודאי שאין לו להחת"ס איזה לימוד לאקושי חליצה ליבום שאלו היה איזה היקש לא היה לו לש"ס לחדש הלמוד מקרא דלא יחפוץ ע"ז שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, ולמוד זה ודאי אין לו שום שייכות לזה שבעת החליצה תהיה ראויה להתייבם דהא הפירוש של הלשון עולה לחליצה ועולה ליבום היא עליה לבי"ד, והכוונה שבשעה שהיא קובלת לבי"ד תהא יכולה לומר או חלוץ או כנס ומה איכפת לן אם בעת החליצה אי אפשר ליבום להיות ואדרבה אני תמה על עצמי מה דעתיה שכיון שאי אפשר ליבום להיות מפני דביאה אינה בשליחות אי אפשר נמי לחליצה להיות, הא לביאה בעצמה אין מזיק חסרון האפשרות בשליחות דאיתיקשי הויות להדדי כמפורש בש"ס כתובות בסוגיא זו, ואיך יהיה הלמד חמור מהמלמד, ואין לומר דהא דאיתקושי הוא רק בביאה דאירוסין ולא בביאה דיבום דהוי נשואין, ולכאורה יש עוד להביא ראיה לחילוק זה מסוגיא דלעיל דקאמר רב דיניה בקדשה על תנאי ובעל סתם ולמה לא נקט רבותא טפי דאפילו בכנס נמי על תנאי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא ע"כ דבביאת נשואין אין שום רבותא כיון דלא איתקש להויות ובעינן אפשר לקיים ע"י שליח, ולא הוי תנאי כלל אך הא חזינן דהמהרש"א פריך לה למה לא נקט רבותא דכנס על תנאי ונשאר בקושיא, וע"כ דקים ליה דסגי גם בתורת תנאי בביאה בשום מקום דנימא הכי נמי בכל מקום, ומה גם שהרב הח"ס שם בסי' צ' באה"ע ח"ב קאמר בעצמו מפורש הכי יעויי"ש בפיסקא המתחלת ועוד כדמות ראיה, וה"נ מייתי משמיה דהפנ"י ובכן דברי הח"ס לא זכיתי להבין. ולא עוד אלא כשנעמיק בדברי הח"ס הא דאי אפשר ליבם ע"י שליח משום דלא מצינו זה נהנה וזה יוצא ידי חובתו או קונה, וא"כ לדבריו רשאה חליצה להיות ע"י שליח דידה דבדידה אפשר ליבום ע"י שליח דהא ניקנית אפילו בשלא כדרכה ובדרך עינוי שאין לה הנאה ולא תלי בהנאה כלל, ולמה כלל שם באור"ח דכיון דחליצה במקום יבום אי אפשר לחליצה ע"י שליח ולא פליג בין דידיה לדידה וגם בה גזה"כ ועלתה השערה, בדרך כלל דברי הח"ס מופלאים ממני, אך לו יהא גם למוד ע"ז הלא לא עדיף מהיקשא ובהיקש הא מוכרחים לומר דלא ילפינן זה מזה רק במידי דשייך ביה רק יש איזה מניעה מצד הדין, אבל לא במידי דלא שייך ביה דאלת"ה תיקשי ניליף בקדושי כסף ושטר דלא חלו ע"י שליח כיון דבביאה אי אפשר ע"י שליח אלא ע"כ דכיון דהא דאי אפשר לביאה ע"י שליח אין זה אלא מפני שאי אפשר במציאות ולא מישך שייכא לכן אין למדין הימנה והכי נמי אין למדין חליצה מיבום כיון דיבום הוא בלתי שייך ולא שהוא נמנע מצד איזה דין ובפרט לפי המבואר בש"ך חו"מ סוף סי' שמ"ח משמא דתוס' ב"ק ע"ט ד"ה נתנו לבכורות בנו, דלא אמרינן כלל האי כללא דאין היקש למחצה כי אם היכא דאית יתורא בקרא וא"כ בנ"ד אפילו היה איזה למוד דבעינן חליצה דומיא דיבום אבל לא לכל מילי, וא"א לקבוע מסמרות בזה כדי לעגן בנות ישראל ועיי' בט"ז אה"ע סי' קס"ד סק"ב באריכות בענין עולה ליבום ולחליצה.
יג
ובדבר חששת הרצה"ח דהקריאה אי אפשר בשליח משום דהוי מילי ומילי לא ממסרן לשליח וחזר הדין דאין ראוי לבילה ומעכבת הנה ידוע דהא דאפילו מבעלים לשליח אמרינן מילי לא ממסרן לשליח הוא דעת מהרי"ט בח"א סי' קכ"ז ופליגי עליה הרג בתי כהונה מובא בברכ"י אור"ח סי' תל"ד והרב מחנה אפרים בה' שלוחין סי' ז' ומר בריה דהנו"ב במהד"ת חיור"ד סי' קמ"ז הנ"ל וכולהו ס"ל דלא נאמרו הדברים רק משליח ראשון לשליח שני ולא מבעלים לשליח, ובאמת אם לא נאבה לחשוב את סנאיה דהרב מהרי"ט לטועים מוכרחים אנו לומר דגם הרב מהרי"ט בעצמו לא אמר כך דהוי מילי גם בשליח א' ולא תלה השליחות אלא בנידון דידיה באפטרופוס שנדב צדקה לפדיון נפש היתום ומת היתום ופסק על סמך זה שאם לא נתנו עוד שאין צריכים ליתן המעות לעניים ואין כוונתו כלל משום דלא הוה שליח אלא כוונתו דהא דמועיל הקדש האפוטרופוס הוא רק משום דאנן סהדי שניחא ליה ליתום ויקר לו פדיון נפשו אבל כשלא הועיל הפדיון איזה רשות להאפוטרופוס להפריז מעות היתום. מה תאמר הא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והמעות נחשבים כמו כבר נמסרו ע"ז קאמר כיון דחזינן דמילי לא ממסרן לשליח והיינו משליח ראשון לשני שוב לא נחשבו המעות כאלו נמסרו ויכול לחזור דהא המקדש בעצמו הוא רק משום שדרשו בפיך זו צדקה והשליח אינו כפיו ממש, והא ראיה דלא יכול למסור לשליח ב' וא"כ לית כאן פלוגתא כלל דהבעלים יכולים למנות שליח על מילי, אך אם גם לא נימא הכי ונאבה גם להחמיר בעגונא כדעת היחיד. בכל זה אשכחנא תקנתא שאפילו המהרי"ט יודה בהקדם דלכאורה קשה על המהרי"ט ממשנה ערוכה דפסחים (פ"ח:) האומר לעבדו צא ושחיט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל עיי"ש וע"כ דלא אקדשיה דהא תלה בדעת השליח אם גדי אם טלה ואיך יכול העבד להקדישו הא הוי מילי אליבא דמהרי"ט, ואין לומר דהעבד יקח משלו דהא מה שקנה עבד קנה רבו ובגמ' לא מקשה כן אלא אסיפא ומשמע דברישא ניחא וע"כ לומר דהגם דבשליח לדבר אחד מילי לא ממסרן אבל בעבד דידו כיד רבו ממילא ואין צריך שימסור לו הדברים הללו ביה מודה הרב מהרי"ט שאפילו במילי הוה כיד רבו וא"כ הא גם יד פועל כיד בעה"ב, והיא התקנה שמצאתי אפשר להן העגונות שתשכורנה פועל לחלוץ ליבמיהן דאז אפילו הקריאה תהא ראויה.
אך בדאתינן לכך, צריכות לשכור דוקא אשה, דהא אפילו ביד פועל כיד בעה"ב איתא פלוגתא בין הרב מהנה אפרים ה' שלוחין סי' י"א ובין הרב שעה"מ פ"א מה' תרומות והרב שואל ומשיב מהדו"ק ת"ב סי' ק' אמנם תי' פירכת שעה"מ והקשה מגיטין (כ"ג:) דמקשה ר"א טעמא במילתא דליתא הא במילתא דאיתא כשר והא נכרי והא כותי, ואם איתא לדין המחא"פ מה מדמה נכרי וכותי לעבד הא שאני עבד דידו כיד בעה"ב דמי וע"כ דבהס"ד שם דעבד ג"כ לא מיקרי בר שליחות ולא מהני מה שידו כיד בעה"ב, ובסוף דבריו שם הכיר בעצמו שמשם אין ראיה לסתור, דשם לא מיירי בעבדו כי אם בעבד של אחר, והצדק בודאי בדבריו האחרונים דפשיטא דר' יוחנן מיירי דוקא בעבד שאינה שלה דאלו בשלה לאו מילתא פסיקתא היא דהא בכפות מהני מטעם חצר וכדאיתא בדף (כ"א.) יעוי"ש בתוס' ור' יוחנן דסתם דבריו לא מפליג בין כפות ללא כפות ע"כ בעבד דעלמא מיירי ושפיר פריך לר' אלעזר והרי כותי ונכרי אך סוף סוף דעתו של הרב שואל ומשיב דהיכי דהפועל אין ראוי לשליחות לא מהני יד פועל והרי"ט אלגאזי בה' בכורות פי"ד אות נ' מכריע דבמידי דהעבד והפועל מישך שייכא אלא דלאחריני לא מישתווי שליח בהא אמרינן יד עבד וכו' ובמידי דלא שייכי דעת רוב הפוסקים דלא מהני ורוב האחרונים ס"ל בהחלט כהמחא"פ אך ע"פ הכלל דהלכה כהמכריע הנכון הוא לעשות אשה לפועל שהיא שייכת בחליצה. ובלא"ה נמי הא הרבנים שהתירו שליח דידה בחליצה סתימותייהו כפירושא דמיירי באשה שליח דהא גם בגיטין ד' ס"ב הא דאיש כשר לשליח לקבלה ואשה להולכה הוא דוקא מדשייכי בהו דבאיש לקבלה אמרינן שכן האב מקבל גט לבתו הקטנה ובאשה להולכה הא האשה בעצמה מביאה גיטה, אבל איש שליח לחליצה דפעולה זו לא אשכחן באיש כלל, מאן יימר דחשוב שייך לזה, ואולי לא תהני גם סברת יד פועל כיד בעה"ב.
יד
וכד קיימינן בתקנה שיהיה ע"י תורת פועל אמינא שבזה כל החששות ליתנייהו מהש"ס לא תהיה סתירה אפילו אי נימא דדינא קאמרי, דהא אמרי מפורש שאי אפשר ע"י שליח ומפועל לא קא מיירי, ואם ניזל בתר סברא הא לסברת הפנ"י בולט ההבדל דשליח הוה כרצונו שבאמת אינו כגופו של משלח כי אם כמותו שבו גלוי רצונו, וכן לסברת הח"ס דהמעשה גרוע שאינו סובל שליח אין סובל גם תנאי ונמצא שהתנאי סותר המעשה ולכן התנאי בטל, גם זה שייך אפילו אם סובל פועל דדמיון התנאי לשליח שיתמלא אח"כ באין עוד הבעלים הכא, ואינו כפועל שהוא גוף הבעלים, ולסברתי שחדשתי חסרון התנאי הוא מפני איחור הזמן פשוט ג"כ דדמי לשליח ולא כפועל דהוה כאלו הבעלים עושים מחדש ושפיר אפשר לומר דחליצה שאי אפשר ע"י שליח אע"פ שאפשר ע"י פועל אי אפשר עוד לשוויי בה תנאה מה תאמר הא אית גזה"כ שיהיו הם בעצמם בבי"ד הא יהיו גם הוא וגם היא כל אחד בבי"ד שבעירו ולא יהיה עוד מקום לחוש לרבו של הרשב"א כיון שהוא מיירי מפורש בבי"ד שאין מקבלים שכר ולא הוו פועלים, וגם מהפרישה שהזכרתי לעיל באות ו' דבדבריו שליח ובדידן פועל ובנוגע להפרישה אלולי דמסתפינא הייתי אומר שט"ס נפל בדבריו, דהא צייר ענין השליח וכותב „כגון“, ולאיזה צורך נותן אות ודגם והדברים פשוטים. ולמה תפס שליח דידה הא בדידיה ודאי דג"כ אי אפשר בשליחות, ולכן נראה להגיה „דשלוחם“ תחת „דשלוחה“, „במקומם“ תחת „במקומה“, וכוונתו אדרבה תהא ראיה לדברינו שנתקשה בזה למה אי אפשר לחליצה ע"י שליח ולכן צייר באמת „שלוחם“ „במקומם“ להעיר על דרשת חז"ל בלשונם ולא שלוחם, ומכאן ראיה שבהיות כל אחד בבי"ד כבר כל המעשים אפשר ג"כ ע"י שליח.
טו
וטעם העיקרי של הרצה"ח שיסודו בזה שמיקרי אינו ראוי לבילה, אני רואה סתירתו בהקדם מחלוקת הרא"ש והרמב"ן בתשובותיהם מובאים דבריהם בב"י אה"ע סי' קס"ט שלהרא"ש שכותב לענין חליצת של איסורי מצוה וקדושה דהקריאה היא משום לא פלוג, א"כ גם בחליצות דידן דלא שבקינן ליבם הקריאה היא מדרבנן משום לא פלוג ולהרמב"ן שכותב דגזה"כ היא שכל חולצת תקרא מאן יבמי, והוא יקרא לא חפצתי לקחתה, הנה לדידיה גם הקריאה בזמן הזה הוא דאורייתא והנה לדעת הרא"ש דהוי דרבנן הא מבואר בתשובת משאת בנימין סי' ס"ב דבמידי דרבנן לא אמרינן כל עיקר דאם אין ראוי מעכב ובתשובת קנאת סופרים למהרש"ק ז"ל סי' ק"ל הביא לסתור ראיתו מהא דכל הפוסקים ס"ל דבעומד בתפלה ושומע דבר קדושה דיעמוד וישתוק עפ"י הב"ח מובא בט"ז אור"ח סי' ל"ב סע"ק י"ח דהיכי דארי' רביע עליה לא מיקרי אין ראוי ומביא שהרשב"א לא ס"ל החילוק בין דרבנן ודאורייתא ושהרשב"ם לי"ל ב' החילוקים לא בין דרבנן ודאורייתא ולא בין ארי' דרביע, והנה זולת הרשב"ם הרי בכאן דדמי לארי' דרביע עלה דמה לי בין איסור תורה או איסור מלכיות לעבור הגבולים או גם לבין מרחק מקום שסוף סוף הוא סבה חיצוניית ממה נפשך אין אומרים כאן דבעינן ראוי – אגב לסברת ארי' נפלה חששת הגאון מבערזאן והרב הק' מסאכאטשאאו שחששו גם בנוגע לרקיקה מסבת מרחק המקום – ולהרשב"ם הא כבר הביא המהרש"ם בסי' קל"ה שיכולה לקרות בביתה נשאר לן רק לדעת הרמב"ן דס"ל דהוי דאורייתא הא חזינן דגם הרמב"ן ס"ל הטעם שאין שליח קורא פרשת בכורים מפני שאינו יכול לומר אשר נתתי לי, דהא לא יפלוג אמשנה מפורשת, ותקשה למה לן טעם זה ולא נאמר דמילי לא ממסרן לשליח וע"כ דס"ל דכיון דשליח הבכורים יש לו מילי דקריאה וגם מעשה ההבאה לא מיקרי עוד שליח למילי וא"כ גם שליח דחליצה שלה הא יש לו גם מילי דקריאה וגם מעשה דרקיקה וחליצת המנעל ולמה לא יועיל שליח דידה והרי שמכ"ז אין שום מניעה אם נצא ידי כל הדיעות שתקרא היבמה מאן יבמי בב"ד שבעירה וגם שכירתה תקרא בשמה בבי"ד שבעירו.
טז
ובעצם דעת הרמב"ן בענין מילי אם ממסרן לשליח אם דעתו כדעת מהרי"ט דאפילו ב במינה אותו הבעלים לשליח מפורש על מילי בכ"ז לא ממסרן, הנה לכאורה נראה מדבריו בקידושיו לב"ב (קכ"ו:) שהקשה נמי כקושיות התוס' נזיר (י"א.) תנאי שבנזיר היכי הוה תנאה והרי כל תנאי שאי אפשר לעשותו ע"י שליח לאו תנאה הוא, משמע לכאורה דס"ל כמהרי"ט דקושיתו ודאי לא כקושיות התוס' על קיום הנזירות בהקרבת הקרבן כמ"ש לעיל אות ז' דהא מסיים שם ואחרים אומרים נזיר נמי משכחת ע"י שליח שאומר אדם לחבירו הריני נזיר על דעתך, שנראה בעליל שמדבר מההדרה לנזירות שאיהו אי אפשר ע"י שליח ולכאורה מה טעם יש בה אם לא שיסבור כמהרי"ט ומשום דהוי מילי והפלוגתא עם האחרים הוא בזה דלדידהו מיקרי ע"י שליח ואינו מחשב מילי ממסרן כיון שאמר בעצמו הריני נזיר ולדידיה והי"א קודם אין זה ע"י שליח כלל רק כנודר בעצמו על תנאי שיאמר חבירו הן, אבל ראיתי כי בנו של הנו"ב ז"ל בתשובה הנ"ל מביא דברי הרמב"ן הללו ולא פליג עלייהו, ולאחרונה מביא דברי מהרי"ט ופליג עליו וע"כ דס"ל דהרמב"ן דעתו הוא דלא כדעת מהרי"ט ועיינתי בדברי הרמב"ן, ומצאתי שבאמת טעם אחר יש בם שאי אפשר לומר מטעם מילי דהא כבר הוכחתי באות הקדום דאם בידי השליח נמסרו מילי וגם מעשה לא מיקרי עוד מילי, ולא עוד אלא שעל המהרי"ט הקשו מנדרים (ע"ב:) דלר' יונתן יכול הבעל להפר נדרי אשתו ע"י שליח, ור' יאשיה לא פליג אלא דס"ל דהוא גזה"כ דלא מועיל בהפרה שליח, ומשמע דבעלמא מודה ליה אע"ג דהוה מילי. ותירצו האחרונים דס"ל כמש"כ המרדכי ס"פ המקבל והיש"ש רפ"ב דקדושין דדוקא היכי דאין בשליחות ההוא גמר מעשה אמרינן מילי לא ממסרן לשליח כגון כתיבת הגט דחסר עוד נתינה, ובהפרה הוי ההפרה גמר מעשה ולא בהקדש, וד"ל, והא הדרת נזירות להפרה דמי, שאין עוד מעשה בהנזירות עצמה, ומעשה הקרבנות הרי אין מצטרף להנזירות כאשר העירותי לעיל שאין דעתו כדעת התוס' ואם ס"ל כמהרי"ט היה מוכרת לסבור דאפשר להזיר לחבירו וע"כ דס"ל דלא כמהרי"ט ומה דלא אפשר לדידיה להזיר לחבירו ע"כ מטעם אחר, ואפשר הוא ע"פ דעת הרמ"ה שהזכרתי באות ג' דהיכי דצריכין אבר פרטי, כמו ימין בגירושין אי אפשר לעשות ע"י שליח ובכל מיני נדר הא צריכין שיבטא בפיו דוקא, והוה אבר מיוחד ולכן אי אפשר להדיר ולהזיר ע"י שליח ובהא סלקינן דגם הרמב"ן פליג אחשש דמילי וכיון דבחליצה אין טעם אחר לדברי הרצה"ח גם לזה אין לחוש. ואין לומר דכל קריאה הלא היא דוקא בפה, ואדרבה נאמר דלהרמב"ן דסובר כסברת הרמ"ה יהא אסור מטעם הקריאה, דלא דמי הא דכל קריאה היא בפה היא מפני שאין מציאות אחרת, ורק בנדרים ונזירות דיש מציאות אחרת, ה ס כ מ ה ב ל ב. ובכ"ז לא חלו אלא בפה ויש ע"ז למוד מקרא, ודאי דחשוב שצריכין אבר מיוחד, והא ראיה דקריאה לא מיקרי שצריכין אבר מיוחד דהא בבכורים צריכים לטעם שאין יכול לומר אשר נתת לי.
יז
וגם בענין שחלקתי בין פועל לשליח מצינו להרמב"ן שס"ל חילוק זה דהא בענין בכורים בב"ב ) פ"א כתב הרמב"ן דאם בצרן השליח אין הבעלים יכולים לקרוא בביתם דצ"ל „הנה הבאתי“ והוא לא הביא ומסיים שם ואם מפני הטעם שכתב שם ל כוונתו להרשב"ם דשלוחו ש"א כמותו) הלא שוב הלקיחה וההבאה כחד ג"כ איכא, דהבאת השליח כהבאתו, עיי' באס"ז שם שמשם לקוחים דברי כי אין הרמב"ן ת"י, ושם אין הלשון מדוייק וגם נדפס בטעות רשב"א במקום רשב"ם והאמת כדברי, והנה נחזי אנן הא לית מאן דפליג אכללא דשלוחו כמותו, והאם בשביל קושיא נעזוב הכלל, וע"כ דהכוונה דהרשב"ם פירוש הדברים ששלוחו של אדם כמותו כגופו ממש, וע"ז פריך דא"כ הוה גם הלקיחה וההבאה כחד וע"כ דכמותו לאו כגופו ממש ורק שיצא חובתו במעשה השליח וא"כ לא יכול לומר גם הבאתי, ולכן היכי דלית מאן דפליג דהוה כגופו וכמו יד פועל דכיד בעה"ב אפשר לומר גם הבאתי ובחליצה גם מאן יבמי.
יח
ועוד נשארו עוללות, הקושיא מגידמת שהגאון מבערזאן יישב בדוחק למה הזכירו הפוסקים דחולצת בשיניה, ומה שהשיב עוד שם בסי' קל"ה ע"פ התוס' חולין (העיר הכנה"ג שבש"ס דידן לא מוזכר) אין מספיק לפום דקיימינן בשיטת הנצי"ב שעליה אין מצוה כלל, ולפי ענ"ד אפשר ליישב דהא העיר הכנה"ג שבש"ס דילן לא מוזכר כלל דחולצת בשיניה, ובתשובת הגאונים שבעקב זרועה ותמה הכנה"ג דהא אי אפשר להתיר הקשירה באופן זה ולפי"ז נימא דהפוסקים הוצרכו לכתוב דחולצת בשיניה לא לאפוקי שליח או פועל כ"א לאפוקי היכי דאי אפשר ע"י אחר שהיא בשיניה דוקא ולא בעקב זרועה מפני ההתרה, וגם מה שהקשה הרב מקונצק מהכ"מ דה' מלכים דכותב הטעם דגנאי למלך שאשתו תחלוץ נעל והקשה למה לא תעשה ע"י שליח ותי' המהרש"ם אין עולה יפה, כי אמת דלשאר הטעמים אי אפשר ע"י שליח אבל מה הוסיף הכ"מ בטעמו, ולזה אמינא הא כנראה הרגיש הרב המקשה שיש לומר דכיון ששלוחו כמותו אפשר הוי ג"כ גנאי, וע"כ הביא מהירושלמי שם דהקשה וימנה אנטלר ובאמת אין משם ראיה דהא שם הגנאי רק ההליכה לבי"ד עיי' פ"מ שם, וכיון דילך האנטלר אין עוד בזיון, אבל הכא חליצת המנעל הוא בזיון ולא יתקן האנטלר כלום.
יט
ומצאתי להרדב"ז (ח"א סי' רס"ט) בנידון יבמה שהיא בא"י והיבם בחו"ל דמסיים שם בזה"ל: ואע"ג דאין כופין את האשה לצאת מא"י אלא יוציא ויתן כתובה מ"מ אין כופין אותו לעלות אלא שולח לה גיטה אבל חליצה אי אפשר ע"י שליח וכו' עכ"ל. הרי שבדידה כתב שאי אפשר ע"י שליח, ולכן הנני מעיר ע"ז שהרדב"ז בזה לשיטתו, – הא' דס"ל שם סי' ש"ט דמצות יבום קודמת ויש בזה תרתי דניחא ליה שתצא מא"י כדי לקרב האפשרות ליבום, ולדידיה הקריאה דאורייתא ונפל האי צירופא שצרפתי באות ט"ו דעת הרא"ש דלדידן הקריאה רק דרבנן – הב' דהא הרדב"ז (שם סי' רפ"ג) מפרש את הרא"ה המובא בנ"י בפ' זה בורר דהיכי דהיבמה יושבת מקודם בעיר אחרת צריכה דוקא לעלות לעיר היבם והב"ש בסי' קס"ו סעק"א מפרש דברי הרא"ה אפילו אם ישבה תמיד בעיר אחרת בכ"ז כיון שיצא היבם ממקומו אין צריכה היא עוד לעלות, ויש לתלות פלוגתתם במחלוקת הבבלי והירושלמי בעיקר הילפותא דבירושלמי יליף לה מקרא ועלתה יבמתו ובגמרתינו גמרי לה מזקני עירו והרדב"ז אשר ראה בנ"י שמסיים דכן משמע בירושלמי סבר למימר דגזה"כ הוא על העליה זולת היותה בבית דינו ולכן מחמיר בזה שאפילו יצא היבם אם אך ישיבתה שלא בעירו תמיד מחוייבת לעלות, והב"ש אין מסכים שיסבור הרא"ה דלא כהכלל שהלכה כתלמוד דדין, סוף דבר הרדב"ז דפוסק בזה כהרא"ה לשיטתו אין יכול להסכים לפירוש הגמ' כתובות הנ"ל שהמניעה בחליצה ע"י שליח הוא רק מפאת ההויה בב"ד, כאשר פרשתי באות ז', ואנן הא הב"ש הוא עמוד הוראתנו ובתראה לגביה, גם בענין מילי לא ממסרן אשר ביארנו בארוכה באות י"ג כנראה מהרדב"ז (שם סי' י"ח) סבירה ליה כפשטות דברי מהרי"ט דהא פסק שם במשביע ע"י שליח ועובר דלא מקרי עבריין, וגם לדבריו אלה א"א לפרש דברי התוס' בנזיר י"א כפי שפירשתי אני באות ז' לפי דעת הנו"ב קמא ורק כפי דברי מר בריה בתניינא וע"כ הרדב"ז בסי' רס"ט כשמעתיה בסי' י"ח ואין לו יסוד שמניעת העליה לבי"ד יכון בש"ס שא"א ע"י שליח בשביל זה לבד, וע"כ כתב מה שכתב אבל אין זה מכריח אותנו לפסוק כהלכה כך כיון שידענו טעמיו וידענו ג"כ שבאותן הסברות אין כדאי להכריע נגד כל הני רבבתא ולעגן בנות ישראל למאות ובפרט לפי חידושי שאפשר ע"י פועל ואולי לא נחית לזה הרדב"ז ואם הוא ג"כ כדעת מאן דס"ל דפועל לא עדיף משליח, הלא רבים פליגי והכרעת הרי"ט אלגאזי הזכרתי כבר באות י"ג.
כ
ואחרי כל אלה בבואנו לפסק הלכה למעשה נבוא לכללי ההוראה אשר מסרו לנו רבותינו שעל פיהם אנו חיים. ראשונה באה"ע סי' י"ז סעי' ט"ו איתא פלוגתא בין הרב ח"מ ובין הט"ז ונכדו המגיה את דבריו דלהח"מ אפילו במקום עיגון אין סומכין על המיקל אם הוא בעל דיעה יחידית, והט"ז ס"ל דבמקום עיגון הוי שעה"ד דסומכין אפילו אדברי יחיד והנה ע"פ דהלכה כבתראי, יש לפסוק כותייהו בשגם שרבים נינהו. ובכל פלוגתא במקום עיגון הלכה כהמיקל ובנ"ד כבר מבואר דיש כמה וכמה פלוגתות בכל חשש וחשש ולהמעיין בח"מ שם סע"ק ל"א יבורר כי גם דעתו נוטה להקל בשעה"ד הנעשה מחדש זולת אותו הדרך שבו היתה פלוגתת הפוסקים אמנם הרב מראות הצובאות פליג אט"ז דרק היכן דמצינו דאקילו חז"ל מפורש ס"ל כך ולא בפלוגתא דרבבתא שזה עצמו הספק אם אקילו ביה, ולפי דעתו רק בפלוגתא דרבנן יש להקל ולסמוך איחידאה, אך כבר הורה זקן שכבר ראה במראות הצובאות הלא הוא אדמ"ו ורבי המובהק בספרו הבהיר עמק שאלה בחאה"ע בסי' ל"ב ובכמה דוכתי דאף אנן סומכין להקל שתלה הדבר רק בפלוגתת שני הלשונות בבכורות דף מ"ו אי גם בתחלת עדות מקילים כהמקיל בעיגון אבל אם אין ספק במציאות ורק בדין לדעתו ע"פ ב' הלשונות שבש"ס אפשר לפסוק כהמיקל אפילו בדאורייתא, וראה זה מצינו לראש המדברים בעיגונא דאתתא ה"ה המוהרח"ש הובאו דבריו בס' חידושי טיב גיטין על מס' גיטין וז"ל בהא דמצינו בכמה דוכתי דהקילו רבנן טפי בממון מדבר שבערוה והיינו במשאל"ס וכה"ג יורדין לנחלה ואין האשה נשאת. ובע"א מצינו להיפך דנאמן להשיאה ואין יורדין לנחלה וכתב הוא ז"ל דבדבר שיש להסתפק באמתות הענין ובמציאות הדבר חשו חז"ל טפי באשה מבממון, ובממון לא חשו חז"ל לחשש רחוק כ"כ כיון שאין נוגע אלא לאיסור גזל וממון איתיהיב למחילה משא"כ בדבר שאין להסתפק באמתות הענין אלא משום גזה"כ אז באיסור הקילו חז"ל בכחם היפה שיש בידם לעקור דבר מן התורה עכ"ל, ואם כדעת המהר"צ בהדי כבשי דחז"ל למה לן, ואנו אין לנו אלא מה שמנו חכמים מפורש וע"כ ס"ל שגם אנן בדידן כוחנו יפה להורות בעיגונא דאתתא כדעת המיקל. ומסר לן האי כלל דכ"ז אינו אלא היכי שאין הספק באמתות ובמציאות. והנה בבואנו לסכם כל האמור לעיל מצאנו ראינו שאין לך כל פרט ופרט משאילתן דלא נהוי ביה פלוגתא דרבבתא, ראשונה העירותי שאם מטעם שליחות במצוה גם בעיקר הדין כלומר אפילו בשליח דידיה יש פלוגתא ומכ"ש בשליח דידה, כמבואר באות ה' ובפועל יש פלוגתא חדשה אי שייך היכי דליתא בשליחות באות י"ג ובמילי לא ממסרן יש פלוגתא כמבואר באות י"ג ובאות ט"ז ובדין אין ראוי לבילה בקריאה בהפרט אם הוא דאורייתא או בדרבנן ובקריאה ורקיקה בכלל כמבואר באות ט"ו, והרי שלדעת המקילים בפלוגתא שכותייהו קבע אדמו"ר זללה"ה הילכתא יש להורות בשופי להתיר ע"י אשה בתורת פועל דידה בצירוף הקריאה בעצמה מקודם בבי"ד שבעירה, ובפרט אם עיקר החשש הוא מטעם ראוי לבילה וכהוראת הרצה"ח, והרב מבערזאן בבואו לחזרה מפני דעת הנ"י דחזר להיות אינו ראוי לבילה מפני מרחק המקום שבזה יש לצרף עוד סברת הרב צ"צ החדש חיור"ד סי' רי"ח שאפילו היכי דפלוגתא היא בדאורייתא אם המיקל איננו יחיד בהוראתו שוב אמרינן כדאים המקילים לסמוך עליהם בשעה"ד, והא דין זה דאינו ראוי לבילה אע"ג דהכי הילכתא אבל הלא מצינו תרי תנאי דפליגי עלי' ולית להי כלל דין זה הלא המה רע"ק ור' יוסי ברבי יהודה כמובא בב"י ביור"ד סס"י קצ"ח גבי אספלנית ורטיה ולאו תנא יחידאה מיקל בזה ולמה לא נסמוך עליהם בשעה"ד ועיי' בסוף ספר גט פשוט בכללים סי' ו' דמביא בשם הרד"ך סברא לחלק באיסור דאורייתא לענין לסמוך איחידאה בשעה"ד בין איסור ערוה לשאר איסור דאורייתא והא ידוע מסקנת האחרונים רובם ככולם דיבמה לשוק לא מיקרי דבר שבערוה.
כא
ועוד נראה לומר שיש כאן היתר מבורר מטעם ספק דרבנן וס"ס דאורייתא כידוע מחידושיו של הרב דברי ריבות בסי' י"ד והוא דרבותיו של רש"י בכתובות ד' ג' בד"ה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ס"ל בדרך כלל דקדושי כסף דרבנן אך רש"י חולק עליהם ובדעת הרמב"ם שסובר דקדושי כסף הם מדברי סופרים יש מבוכה רבה שידוע אשר הרמב"ם נימוקו עמו ע"פ השורש הב' מספר המצות ולפי הבנת הרמב"ן בהשגותיו ס"ל להרמב"ם דהוי דרבנן. אך רבים וכן גדולים מפרשים שגם הרמב"ם ס"ל דדינם שוה ממש כדאורייתא והרב הלח"מ בפ"ד מה' אישות במהד"ת וגם בשו"ת רעק"א סי' צ"ד באו להסכמה דדבר הנלמד בגז"ש דחשיבא מפי השמועה דאין אדם דן גז"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו א"כ הוי הלכה למשה מסיני ודינה דין תורה ובשארי מצות לא כן וכ"ז בכסף אבל בשוה כסף כמו שנוהגין בזמנינו שמקדשין בטבעת הוי רק דרבנן כידוע דברי התוס' ריש קדושין דשוה כסף ילפינן מעבד עברי ועבד עברי בעצמו ילפינן ד' ט"ז מריבויא דקרא ישיב והוה לדידהו לדעת הרמב"ם קדושי זמנינו קדושין דרבנן (עיי' בהערה בסוף הקונטרס עוד מזה), ואליבא דהרבה מפרשים דעת היש מן הגאונים שמביא הרה"מ בפי"ד ה"ו ושמובאים דבריו בחו"מ סי' ל"ג ס"ל ג"כ דלמודי כל המדות דרבנן מכל הלין נקוט מיהת חדא בבירור שלדעת רבותיו של רש"י הוי אפילו קדושי כסף ממש דרבנן וא"כ בנידון דידן הוה בדאורייתא ס"ס דילמא אינה מקודשת לבעלה כלל מדאורייתא ודילמא מהני שליח בכלל או שליח של פועל דידה או דילמא לא אמרינן כל הראוי לבילה בכלל או לפחות בכאן ונהירנא כד הוינא טליא למדתי בספר עצי ארזים בבית אדמו"ר זלל"ה וכמדומני שמקשה אליבא דהרמב"ם לדעת המפרשים דקדושי כסף הוי ממש כדאורייתא א"כ למאי נפ"מ לדינא בין הרמב"ם להרמב"ן ומתרץ דנפ"מ לענין אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה ואם שאיני זוכר הפרטים בכ"ז נראה שהנפ"מ נמי בכל מקום שיש ספק אקדושין גופייהו דילמא אדעתא דהכי לא קדשה נפשה דלהרמב"ם יש להקל, והנה ידוע דעת המהר"ם שבמרדכי פ' החולץ ביבם מומר שמפרש הא דאמרו חז"ל ב"ק ק"י טב למיתב טן דוא הכוונה על היבם ופליג נמי אחילוקא דהתוס' שם שמחלקין בין אירוסין לנשואין. וזקן ההוראה בדורנו הגרי"א ז"ל בספרו עין יצחק חאה"ע סי' כ"ד מאות ל' עד ל"ח מפלפל בזה ומסיק דראוי לצרף דעת המהר"ם להתירא וא"כ לדידיה נתוסף ספק אקדושין גופייהו דילמא אדעתא דהכי לא קדשה נפשה דהא כמה דורות דלא שבקינן ליבום ולית הכא טב למיתב טן דו והיא חשבה שאפשר בחליצה ואם לא ירצה היבם יכפוהו בי"ד אבל אדעתא דהכי שאי אפשר לא לחלוץ ולא ליבם לא קדשה נפשה ואם כנים דברי בגוונא הדין ס"ל להרמב"ם דלענין זה הויין הקדושין רק מדברי סופרים ומבטלינן להו וגם בלא זה הא כבר יש ס"ס חוץ מכל הפלוגתות דרבבתא ספק כדעת רבותיו של רש"י ושמא אדעתא דהכי לא קדשה נפשה.
כב
ואין לומר דהא דמתירים ס"ס הוא רק בדליכא חזקת איסור, די"ל דבנ"ד הלא חזקת איסור א"א אזלה לה ובא לאיסור קל ממנו ועיי' בר"ש פ"ב דמקואות דאיתא התם בזה"ל ספיקא דטומאה חמורה אזלה לה ומספיקא לא מחתינן לה לטומאה קלה עכ"ל ואם גם נבוא לחלק דהתם הוי הטומאה קלה ענין בפ"ע שלא מחמת טומאה החמורה והכא האיסור נמשך מן הקודם דהתם אם גם טבל בכשרים תחלה ואח"כ בהשאובים היה זמן מה שלא היה עליו שום טומאה והכא לא היה הפסק לאיסורא אפילו רגע סוף סוף כבר פסק המל"מ בה' טומאת צרעת והכנה"ג המובא בפמ"ג שאין חזקת איסור מגרע ספיקא דדינא דבשביל החזקה לא ישתנה הדין.
כג
בהא סלקינן שיכולה האשה לעשות החליצה ע"י שליח דידה שתמנה במדינת היבם לשכור אשה לזמן מה שתעשה כל פעולותיה ולהאשה הפועלת תצוה לקרות ולחלוץ ולירוק כפי שיצוו הבי"ד דהתם וגם פה במקומה תושיב בי"ד ותקרא מאן יבמי פלוני בן פלוני שבעיר פלונית וכו' והבי"ד יקיימו הקריאה במעשה בי"ד וישלחו להבי"ד של היבם אחר שיש כמה ספיקי דדינא ואחרי שבאה ע"ז הסכמת גדולי ההוראה וחד מנהון עבד עובדא, אני חוזר על דברי לחשוב את הרב הגאון מבערזאן ז"ל מכלל המתירים אע"פ שחזר שכן מבואר בב"ח אור"ח סי' רמ"ד לגבי הר"ת בקבולת בית ולדעתי העניה יש להתיר הצרורות באופן הנזכר ונמשך מזה כדי שלא לאורועי כל סברות ההיתר שיש ליזהר מהיום והלאה בסדור קדושין שלא לצרף מטבע אל הטבעת וכן לבטל את המנהג במקום שנהגו שהרב המסדר מוסר הכתובה להחתן והוא מוסרה תחת החופה להכלה שיהיה מזה חשש קידושי שטר ורק הרב המסדר ימסור הכתובה להכלה ע"י שמש שלו ויהיו כל סברות ההיתר ראוין לאיצטרופי וי"ר שלא תבאנה עוד בנות ישראל לא לידי חליצה ולא לידי יבום, אמן.
הערה לאות כ"א
למעיין בת' רעק"א סי' הנ"ל בהראיה דמביא דקדושי כסף דאורייתא מש"ס פסחים ד"ז דמייתי מרב גידל אמר רב מהמקדש בחמץ משמע שאפילו שוה כסף הוה דאורייתא, דאל"כ חזרה הקושיא דמאי ראיה הא התם דרבנן מבטל דרבנן. אך אחרי העיון נראה שצדקו דברי לדעתו לחלק בין קדושי כסף לש"כ והוא בשום לב שלכאורה אין ראייתו ראיה אפילו לענין ק"כ דהא הבעה"מ קאמר שם בשיטת ר' יהודה אמרה ואפשר אמר גם זה היינו בנוגע להקידושין בשיטת ר' יהודה והוא ס"ל שכל הלמודים חוץ מק"ו אין אדם דן מעצמו כמבואר ברש"י סוכה (ל"א.) ולדידיה הכל דאורייתא אך באמת הלא צדקו דברי הרעק"א דהא מבואר בירושלמי פסחים פ"א ה"ד דרב אמר לה להדא הילכתא מפורש אליבא דר"מ והנה הרב כ"מ בפ"ה מדייק מהרמב"ם דכתב דין זה של המקדש באיסורי הנאה דרבנן דוקא גבי חמץ ולא כתב סתם באיסורי הנאה דרבנן דקמ"ל דדוקא במקדש בחמץ דאורייתא בשעות דרבנן ולא במקדש בחיטי קורדנייתא בשעה ששית דהוה תרי דרבנן וקשה מה יענה במימרא דרב דאיתא מפורש דאפילו בחיטי קורדנייתא, ואם אמנם על הדין לא קשה כי אפשר דינו דהרמב"ם נפקא ליה מאידך דרב, כלומר מרב בירושלמי שלא מזכיר חיטי קורדנייתא אבל דיוק הכ"מ הלא יקשה זה בגירסת ש"ס דילן בדרב למה ליה הציור בחמץ, ואין ליישב שרב בגירסת ש"ס דילן משמיענו להיפך שאפילו בתרתי דרבנן אין חוששין דא"כ הרי יש פלוגתא בזה בין גמרא דילן להירושלמי ולמה פסק הרמב"ם כמ"ש בירושלמי נגד גמרא דילן והגם דמהרי"ק בשורש ק' כתב דהרמב"ם פוסק כירושלמי היכי דתלמודא דילן מוקי בשינויא דחיקא אבל אין זה נוגע לשינוי נוסחאות, וכבר כתוב בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' צ"ו שרבו השיבושים בירושלמי למיעוט הלומדים בו וגם קשה איך יפרנס קושיות הדיוק הזה בירושלמי גופא הלא אי אפשר דמיעט חמץ נוקשה דהא לר' מאיר חמץ נוקשה דאורייתא כדאיתא בש"ס דילן (פסחים מ"ג) אלא ע"כ לנו לומר דבירושלמי נותן ציור דוקא במקדש בחמץ לאורויי היפך מסברת ש"ס דילן דדוקא במקדש בש"כ דהוה דרבנן דאתא מלמוד שבע"ע ורב בגמ' דילן לשיטתיה אזיל דהוא יליף בקידושין (ג':) קדושי כסף מויצאה חנם וכתבו התוס' קדושין (ד' י"ג) דמאן דיליף מויצאה תנם לא ס"ל הלימוד דקיחה קיחה, ולדידיה גם חדושי כסף דרבנן וקמ"ל דחיטי קורדנייתא בשעות דרבנו אע"פ דהוה תרי דרבנן מבטלי קדושי חדא דרבנן ומזה יליף בגמ' דאיסור דרבנן הוה כעין דאורייתא וזכינו דאדרבה מכאן ראיה דמאן דס"ל ק"כ דאורייתא שפיר יסבור דשוה כסף דרבנן.
העתקת תשובת ש"ב הרה"ג הר"נ ווייסבלאַט ז"ל
שאלה אם יש מקום לסמוך להקל בשעה"ד ובמקום עיגון לעשות שליח בחליצה לחולצת שהרב הגאון מהרש"ם (ח"א סי' י"ד וסי' קל"ה) שקל וטרי בזה עם הגה"ק הר"א מסאכאטשאוו ז"ל ואע"פ שהרבנים הגאונים הנ"ל דעתם להחמיר מ"מ הרב המהרש"ם ז"ל חתר למצוא היתר ואולי בשום לב לחקר הלכה זו תסתיים שמעתתא דא להיתירא.
א תשובה הן גלוי וידוע תלמוד ערוך כתובות (ע"ד.) דחליצה אי אפשר לקיים ע"י שליח, אמנם י"ל דזהו דוקא ע"י שליח דידיה משום דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות דאין גוף השליח כגוף המשלח וכמ"ש הקצה"ח סי' קפ"ב אבל ע"י שליחות דידה שפיר אפשר לה לחלוץ ע"י שליח, דמעשה החליצה של השליח כמעשה דידה כמ"ש קדושין מ"א בכל התורה כולה שלוחו ש"א כמותו ונ"ל שכן מוכח מדברי רש"י ז"ל שם בכתובות וז"ל אבל חליצה אי אפשר לקיימה אין יכול לומר לשלוחו וכו' חלוץ לה עכ"ל משמע דוקא הוא אינו יכול לומר לשלוחו אבל היא יכולה לעשות שליח לחלוץ והיינו טעמא משום דבדידיה הו"ל חליצה מידי דממילא דלא שייך ע"ז שליח משא"כ בדידה דהו"ל מידי דעשיה דבכל התורה כולה שלוחו ש"א כמותו וכמו שבגירושין הו"ל כתיבת הגט של שלוחו ככתיבת הבעל ממש גם למד"א דבעינן שליחות בכתיבה מ"מ עשיית השליח שלו היא כעשייתו ממש ה"נ נחשב כאלו היא עצמה חלצה.
ב עוד נלע"ד לעשות סמוכים לסברא זו דהא דאמרי' בחליצה אי אפשר ע"י שליח זהו דוקא ע"י שליח דידיה אבל היא יכולה לעשות שליח מגמ' יבמות (יו"ד) החולץ ליבימתו בין הוא בין האחים אינן חייבין לא על החלוצה ולא על צרתה כרת מ"ט מי איכא מידי וכו' אלא איהו שליחותא דאחים קא עביד ואיהו שליחותא דצרה קא עבדה עכ"ל הש"ס, הרי חזינן בהדיא דחליצא איתא ע"י שליחות אלא די"ל שאני התם דאית ליה לשליח שייכות בגוה כמ"ש בקידושין שם ודילמא שאני התם דאית ליה שותפות וכו' ובכה"ג דאיהו נמי חייב בדבר יכול להיות שליח למידי דממילא וכעין זה מצינו דהא אמרו בירושלמי ברכות שניא היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך ואפ"ה קיימ"ל אור"ח סי' קצ"ג שנים שאכלו כאחד וכו' סופר מברך ובור יוצא משום שהסופר ג"כ נתחייב כמ"ש הגר"א סי' תפ"ד הרי להדיא דבמה שהוא שייך ג"כ שהוא ג"כ חייב בדבר יכול להיות שליח למידי דממילא נמי דאמירא לאו מעשה היא כמ"ש ביבמות ק"ה א' עיי' תוס' שם ד"ה ככה ודו"ק וכן לבהמ"ז דפיו כפיו ממש וכיון דקיימ"ל בכל התורה כולה במידי דעשיה דשלוחו כמותו ואין חילוק בין אית ליה שותפות ובין לית ליה שותפות וכו' דלא שייך ביה, בין כך ובין כך שלוחו כמותו א"כ מ"ט מחלקינן בחליצה דהיכא דשייך הו"ל חליצה ע"י שליחות כמ"ש ביבמות י"וד הנ"ל והיכא דלא שייך בגוה אי אפשר ע"י שליח כמ"ש בכתובות אלא ודאי צ"ל משום דה"ל מידי דממילא גבי דידיה ובכה"ג אנו מחלקים בין היכא דשייך ביה שגם הוא חייב בדבר שפיר נעשה שליח לבין היכא דלא שייך ביה לא נעשה שליח למידי דממילא אבל במידי דעשיה כמו בדידה דהו"ל מידי דעשיה שפיר אפשר לה לעשות שליח דמעשה השליח הו"ל כמעשה המשלח עצמו ממש בכל התורה כולה ואין חילוק בין היכא דשייך השליח לבין היכא דלא שייך.
ג האומנם יש להעיר ע"ז איך קיימ"ל דאיהו שליחותא דאחים קא עביד וכמאן דחלצי כולהו דמו וכמ"ש להדיא בה"ג ה' עריות ואיהי שליחותא דצרות קא עבדה וכמאן דחלץ לכולהון דמי א"כ איך שנה רבי משנה זו יבמות מ"ד היתה אחת כשרה ואחת פסולה כשהוא חולץ חולץ לפסולה דלא ישפוך מי בורו ואחרים צריכים להם דהיכי דנפיל קמיה שתי צרות חדא חזיא לכהונה וחדא לא, אי חליץ נחלוץ להא דלא חזיא לכהונה ולא יחלוץ לצרתה שתפסול לכהונה הרי להדיא דכשחולץ לאחת לאו כחולץ לתרווייהו דמי, קושיא זו כבר הקשה בה"ג שם, ותירץ דכי אמרו כיון דחליץ לחדא כמאן דחליץ לתרווייהו דמי לקולא אמרינן הכי למיפק מאיסורא דא"א, אבל לענין לפסול לכהונה למימר דכי חליץ חדא מנהון כמאן דחליץ לתרווייהו ותיחסר צרת חלוצה לחומרא לא אמרינן, כ"כ בה"ג שם, ולענ"ד י"ל דכבר מתורצת קושיא זו מעיקרא בדברי רז"ל (ספרא פ' אמור כ"א ז') וז"ל גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ודין הוא ומה אם גרושה שהיא מותרת למגרש פסולה מן הכהונה, חלוצה שהיא אסורה לחזור לחולץ, א"ד שתהא פסולה מן הכהונה, צרה תוכיח שהיא אסורה לחזור לחולץ וכשרה לכהונה, הפרש גרושה עשה בה מעשה חלוצה עשה בה מעשה ואל תוכיח צרה שלא עשה בה מעשה, והרי לר' יוחנן יבמות (יו"ד:) דקיימ"ל כוותיה גם צרה עשה בה מעשה ואי משום שע"י שליחות היא הרי גרושה ודאי מגורשת ע"י שליח כמ"ש בקידושין (מ"א:) להדיא אלא צ"ל דה"ק בספרא שם גרושה עשה בה מעשה דיהיב לה גיטא חלוצה עשה בה מעשה דחלצה לו נעלו כמ"ש בה"ג שם אבל צרת חלוצה לא עשה בה מעשה ר"ל דלעולם ע"י שליחות החולצת ולא בה שתעשה היא מעשה דאם תעשה היא הו"ל חלוצה ולא צרת חלוצה ודו"ק ומסיק בספרא שם וז"ל ואם נפשך לומר ואשה לרבות את החלוצה יכול אף הצרה תהא כחלוצה ופסולה מן הכהונה דכיון שמרבינן חלוצה מקרא ולא מדין אע"פ שהיא אסמכתא בעלמא כיבמות (כ"ד.) מ"מ כיון שמשמעות המקרא כך אי אפשר עוד להוציא את הצרה משום סברא בעלמא ובעינן ג"כ אסמכתא דקרא להכי, וע"ז משנינן שם ת"ל ואשה גרושה מאישה שגירושיה ביד אישה ולא שאין גרושיה ביד אישה (דצרה הרי היא גירושיה ע"י אשה אחרת ודו"ק) וא"כ לק"מ דאע"פ שגם הצרה כמאן דחלצה דמי מ"מ כיון שחולצת רק ע"י אשה אחרת היא החלוצה לכך לא נפסלה הצרה לכהונה שאין גירושיה ביד אישה וכאמור, אבל לעולם נקטינן כר' יוחנן דגם הצרה כמו שחלצה ע"י שליחות וכמו שנתבאר.
ד ובזה יש מקום לענ"ד לישב מ"ש ביבמות (נ"ג.) רב אשי אמר וכו' ביש תנאי בחליצה וכו' רבינא אמר דכו"ע יש תנאי בחליצה וכו' דרש"י ז"ל פירש דהני תנאי לא ס"ל הא דקיימ"ל שם (ק"ו.) וכתובות (ע"ד.) חליצה מוטעת כשרה והתוס' ביבמות נ"ג. ד"ה רבינא תמהו ע"ז דהני אמוראי אתו דלא כהילכתא ודחקו לחלק דלענין התרה לשוק לכו"ע אין תנאי בחליצה והחליצה כשרה אבל אכתי הויא חליצה פסולה דלא מיפקא לה זיקא לגמרי וכו' שעכ"פ הדוחק מורגש בזה שהרי אמרו מפורש שם (ק"ו.) וכתובות ע"ד חליצה מוטעת כשרה משמע דלגמרי כשרה ומפורש אמרו שם דזהו משום דאין תנאי בחליצה אכן לפמש"כ לחלק בין החולץ דאי אפשר לו לקיים ע"י שליח ובין החולצת דאפשר לה לקים חליצת המנעל ע"י שליח, א"כ שפיר י"ל אף דקיימ"ל שם ושם חליצה מוטעת כשרה הרי אמרו שם ושם איזו היא חליצה מוטעת וכו' כל שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז, דהו"ל תנאה דלא אפשר לו לקיומי ע"י שליח שהוא אינו יכול לומר לשליח חלוץ ע"מ וכמ"ש שם וברש"י שם, אבל החולצת דאפשר לה לקיים ע"י שליח שפיר יכולה להתנות דהוי לה תנאי דאפשר לה לקיים ע"י שליח ושפיר קאמר ביבמות נ"ג יש תנאי בחליצה ר"ל תנאי דידה שהיא יכולה להתנות שהרי אפשר לה לקיים ע"י שליח כדאמרן, וי"ל עוד טעמא דרב אשי שם דרבי ס"ל דאין תנאי בחליצה משום די"ל רבי לשיטתיה דס"ל שם (י"ט:) מילי דיבמה ממילי דיבמה הו"ל למילף וא"כ י"ל נמי דמילי דחליצה ממילי דחליצה בעינן למילף וכמו שאמרו שם (ק"ה:) דמקשינן אשה לאיש דחליצת קטנה פסולה כמו חליצת קטן דמפורש בתורה עיי"ש בתוס' ד"ה קטנה כן ילפינן מילי דחליצה דמקשינן נמי אשה לאיש דחליצה אי אפשר לקיימה ע"י שליח וע"כ ס"ל לרבי אין תנאי בחליצה דאף תנאי דידה לאו כלום הוא דא"א לקיים ע"י שליח וחכמים לטעמייהו דלא ילפינן מילי דיבמה ממילי דיבמה וכ"ש דאין למילף מילי דחליצה בזה ממילי דחליצה דלא מקשינן אשה לאיש בדבר שאינו מפורש בתורה ל דבדבר התלוי בסברא לא אמרינן נמי אין היקש למחצה כמ"ש מהרש"ם שם בשם הפ"י שכתב כן בקידושי כתובות ע"ד ד"ה בגמרא), ואם כן ודאי לא מקשינן אשה לאיש בחליצה דאי אפשר לקיים ע"י שליח ושפיר י"ל יש תנאי בחליצה בתנאי דידה דאפשר לה לקיים עי"ש דמעשה החליצה של השליח הוי כמעשה דידה ממש, ובכן יש לישב עוד דרב אשי לשיטתו ורבינא לשיטתיה דרב אשי ורבינא פליגי עוד ביבמות י"א דרב אשי ס"ל כר' לקיש דלא אמרינן דאיהו שליחותיה דאחין הוא קא עביד ורבינא ס"ל כר' יוחנן דאמרינן שליחותיה דאחין קא עביד וא"כ לרבינא שפיר י"ל דאפילו לרבי דס"ל דחליצה גם בדידה א"א ע"י שליח מ"מ יש תנאי בחליצה כגון שיש אתין ואחד מהם התנה עמה שאם תתן כך וכך יחליץ לה והרי בכה"ג הו"ל תנאי שאפשר לקיימה עי"ש שהרי רבינא ס"ל כר' יוחנן דאיהו שליחותא דאחין קא עביד ועכ"פ בכה"ג אפשר לקיימה עי"ש שאפשר לו לומר לאת החולץ (שהוא שליחותיה עביד) אם תתן לך כך וכך חלוץ לה וא"כ עכ"פ יש תנאי בחליצה בכה"ג משא"כ רב אשי לשיטתיה דס"ל כריש לקים דלאו שליחותה דאחין קא עביד וא"כ ודאי בדידיה אי אפשר לו לעולם לקיים ע"י שליח רק בדידה פליגי רבי ורבנן דלרבי אין תנאי בחליצה גם בדידה ולרבנן דרבי (יבמות נ"ד) דקיימ"ל כוותייהו ודאזלי לשיט' (שם י"ט:) דקיימ"ל גם שם כוותייהו יש תנאי בחליצה בדידה כאמור והכי נקטינן.
ה גם מש"כ מהרש"ם (סי' י"ד) דמדברי הרשב"א בחי' תולין י"ב בשם מורו הרר"י מוכח דגם בדידה לא מהני שליח שהרי טעם אחד להם בפסול חליצה בין בחרש בין בחרשת בין בשוטה חולץ וחולצת משום דלאו בני כוונה נינהו ובעינן כוונה בחליצה וע"ז כתב דלא מהני עומד על גביו משום דא"א ע"י שליח שמע מינה דגם בדידה ס"ל דא"א ע"י שליח עיי"ש לפע"ד י"ל דאין משם ראיה כלל די"ל דהרשב"א בשם מורו לא כתב אלא שהטעם בין בחרש וכו' משום דלאו בני כוונה נינהו ובעינן כוונה בחליצה אבל איה"נ דגם הרשב"א ס"ל דבדידה אפשר ע"י שליח ואיה"נ דס"ל דמהני בדידה עומד ע"ג ותדע שהרי הרשב"א בתשובה הובא בב"י אור"ח סי' ת"ס כתב להדיא בשם מורו הר"י ז"ל אבל חליצה דא"א ע"י שליח גם כוונת העומד ע"ג לא מהניא בין בשוטה בין בחרש וקטן עכ"ל, הרי י"ל דדוקא בדידיה א"א ע"י שליח ולכך לא מהניא ביה כוונת העומד ע"ג אבל בדידה אין הכי נמי י"ל דמהניא כוונת העומד ע"ג משום דאפשר ע"י שליח ולכך לא פרט בזה חרשת וכו' ועכ"פ אין משם ראיה דהרשב"א בשם מורו הר"י ס"ל דבדידה נמי לא אפשר ע"י שליח ובפרט לפי מה שכתבתי בעה"ש הרי מפורש כן בש"ם.
ו גם מש"כ מהרש"ם בשם שו"ת מהר"ח או"ז שכתב ב' טעמים על מה שחליצה אי אפשר ע"י שליח, חדא משום דבעינן חליצה דומיא דיבום, ועוד משום דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו, וע"ז כתב מהרש"ם ז"ל דנפ"מ לטעם הא' גם בדידה א"א ע"י שליח, ולטעם הב' רק בדידיה א"א ע"י שליח אבל בדידה שפיר אפשר ע"י שליח עיי"ש, וע"ז אמינא דלא לבד דהעיקר כטעם הב' שכ"כ להדיא הרא"ש ז"ל ביבמות פי"ב סי' ט"ו חליצה דא"א עי"ש דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו, אלא דטעם הא' דבעינן חליצה דומיא דיבום אף דהח"ס כ"כ באור"ח סי' קפ"ב, לפע"ד ליתא שהרי בש"ס יבמות (ס"א:) א"ל לר' מאיר יפה אמרת שאין חולצין וכו' אלא מ"ט אין מיבמין וכו' והשתא לימא משום דבעינן יבום דומיא דחליצה שהרי בדבר המפורש בתורה ודאי אמרי' אין היקש למחצה אלא ש"מ שלא נאמר כלל חליצה דומיא דיבום נמי ודו"ק ומזה תדע שגם הא ליכא למימיר דמקשינן אשה לאיש דכשם שחליצת מנעל בהאיש אי אפשר ע"י שליח כך חליצת האשה א"א ע"י שליח שהרי בש"ס שם אמרו מ"ט אין מיבמין א"ל וכו' קטנה וכו' והשתא ל"ל טעמא דקטנה הא קטנה י"ל בחליצה דמקשינן אשה לאיש אלא ש"מ דלא אמרינן הכי משום דלא מקשינן אלא למה שנאמר בכתוב זה איש וכמ"ש רש"י ז"ל (שם, ד"ה אשה) וז"ל דאיתקש לה דכתיב בהאי קרא ועלתה יבמתו, ולבד מש"כ מהרש"ם בשם פנ"י דבדבר התלוי בסברא לא שייך לומר כן שהרי מפורש בכה"ת כולה שלוחו ש"א כמותו אלא דבחליצה בדידיה בעינן מעל רגליו ולכך א"א ע"י שליח דהוי ממילא בזה ודאי לא שייך דמקשינן אשה לאיש דא"כ גם בדליכא רגל לאשה נמי נימא דמקשינן אשה לאיש אלא ודאי דבדבר התלוי בטעמא דלא שייך גבה ודאי לא מקשינן אשה לאיש וכן גבי שליחות וכמו שנתבאר.