אב בחכמה· רבי אברהם אהרן יודלוביץ'
פסק א
הפסק הראשון בדין חליצה ע"י שליח.
תשובה
ווארשילאָווקא, פלך פאדאלסק.
כבוד הרב הג' כו' מו"ה עקיבא זבארסקי שליט"א האב"ד דק"ק הנ"ל יהי ד' עמו ויעל,
ע"ד השאלה נידון האשה גיטא בת יהודא אידל שהיא בפה אמעריקא וזקוקה ליבם מעירו שהוא במדינת סאוועט ומלבד ההוצאה מהנסיעה הגדולה והרבה אשר לא תוכל האשה שאת, הנה עוד כבד הדבר מצד המדינה כי מאז כאשר עזבה ונסעה מביתה לא נסעה בהכשר ברשיון המדינה ולכן עתה בבואה יהיה עליה משפט בזה ונקל מאד שיהיה עליה גם משפט מות לאשר במדינה ההיא אין עוד חוקים קבועים לדון ולשפוט רק כפי רצון הקאמיסארין, ומלבד זה הלא האיש או האשה אשר יבואו מאמעריקא לשם יחשדוהו במרגל, לראות הנהגת הסאוועטים ועלול הוא לפול בפח ומלבד זה הנה לאשר הממשלה הסאוועטית נתפשה במינות ואפיקורסות גם להכעיס יצחקו וילעגו ממצות התורה וממאנים ליתן חליצה לזאת יתמשך הענין ויתארך הזמן. זמנים טובא משמע, עד אשר יפעלו שיתן חליצה והאשה תצטרך להיות נעה ונדה בארץ לא לה עתה וזרה לרוחה ומי יודע כמה, ולכן מגודל פחד זה הנשים הזקוקות ליבם ממדינת סאוועט ימאנו מנסוע לשם ונשארים בלי חליצה כלל. ובמשך הזמן יקרב אליהן איש חפשי פורק עול תורה ונושא אותה בלי חליצה, כאשר ראינו כמה פעמים ולזאת תפול השאלה הנחוצה אם אפשר הדבר שתהיה חליצה ע"י שליח היינו האמירה, יתכן שתאמר היא מקודם לפני בי"ד דפה מאן יבמי להקים וכו' ומובן הדבר כי זה יהיה כאשר יקבלו מכתב מהבי"ד של העיר שיבם שם שהוא אינו רוצה ליבמה ויכתבו הבי"ד דפה לשם שהיא אמרה מאן יבמי וכו' ויאמר הוא לא חפצתי לקחתה או אולי ע"י ראדיא שנתחדשה בימינו כי ישמעו מרחוק קול דברים ממש אבל החליצה והרקיקה יהיה ע"י שליח.
ענפי השואל:
ענף א
תשובה. הנה הערוך לנר ביבמות (ק"ו.) בפירש"י בד"ה גט מוטעה דאפשר ע"י שליח נסתפק למה לא נימא בחליצה דאפשר ע"י שליח דידה ובס' יד שלמה מהרב ר' שלמה הילל דיין בווארשא יצא להלכה לחלק כן דהא דלא מהני שליחות בחליצה זהו בשליח של החלוץ דמצוה שבגופו לא מהני שליחות כמ"ש ת' רי"ד בקדושין וקצה"ח סי' קפ"ב. גם החליצת מנעל מעל רגלו אי אפשר בשלוחו דהא ההנחה על הרגל הוי מידי דממילא ודמי להנחת תפילין משא"כ האשה שפיר יכולה לעשות שליח ובתשובת מהרש"ם ח"א סי' י"ד הביא דברי הרשב"א בחולין י"ב בסוגיא דשחיטה אי בעי כוונה דהביא שם בשם מורו הר"י, וז"ל שכל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח הוי עומד על גביו כוונת העושה ומדין שליחות, אבל דבר שאי אפשר לעשותו ע"י שליח אף עמידת בן דעת העומד ע"ב לא מעלה ולא מוריד במקום שצריך כוונה, והילכך חליצה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח לא מהני עמידת בי"ד העומד ע"ג והיינו טעמא דשוטה שחלץ חליצתו פסולה (שהביא שם לעיל בשם התוספתא פי"א דיבמות) אבל גט שאפשר למנות שליח וכו' ומה שאמרו דבי ר' ינאי טעם חרש וחרשת לפי שאינן באמר ואמרה ולא אמרו משום שאינן בני דיעה נינהו לרבותא אמרו כן וכו' הרי מפורש טעמא דחרש וחרשת משום דלאו בני דיעה נינהו וכיון דא"א חליצה ע"י שליח לא מהני החליצה א"כ היינו טעמא דחרשת. וגם הרי מפורש בתוספתא שם וז"ל והחולצת מן השוטה וכן שוטה שחלצה וחולצת מן הקטן וכו' וכיון דהר"י מפרש טעמא כשוטה שחלץ משום דא"א ע"י שליח א"כ גם הא דשוטה שחלצה הוא מהך טעמא דאל"כ תקשי אמאי לא מהני בה עמידת הבי"ד וכן בחרשת הוא מהך טעמא. א"כ מבואר דגם באשה לא מהני שליחות. ואף דתוס' והרשב"א כתבו עוד טעמים ליישב קושיות הר"י מ"מ אינם חולקים על הדין המפורש מדברי הר"י וא"כ מתורתן של הראשונים למדנו דבר זה דגם באשה לא מהני שליחות, ודלא כבעל יד שלמה, עכ"ל.
ולע"ד אפשר לדון בזה כיון דהרשב"א בשם מורו הר"י ז"ל לא כתב זה מפורש בהדיא דהא איהו כתב רק והיינו טעמא דשוטה שחלץ שחליצתו פסולה ולא כתב והיינו טעמא דשוטה שחלץ וכן שוטה שחלצה, א"כ הא אפשר לומר דבדיוק נקט רק בבא דשוטה שחלץ ולא שוטה שחלצה משום דשוטה שחלץ שפיר לא מצי עביד שליח משום דהוי מצוה שבגופו אבל באשה אפשר בשלוחה והא דשוטה שחלצה זהו מטעמא דתוס' דחלקו בין גט לחליצה לפי שיש בחליצה ריבוי דברים ואין בשוטה דעת כלל לעשות הריבוי דברים לדעת בי"ד, אבל בגט שנוח לעשות וכו' ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וכו', ובת' מהר"י אסאד (חאה"ע סי' קמ"ז) כתב דהאי טעמא שייך גם בדידה, ואדרבה בדידה איכא ריבוי דברים מבדידיה, וא"כ י"ל דמורו של הרשב"א סובר דבדידיה דליכא ריבוי דברים כ"כ צריכים אנו לסברא זו דחליצה א"א ע"י שליח ולהכי אינו מועיל כוונת הבי"ד העומד ע"ג אבל בדידה שוטה שחלצה אע"ג דכוונת הבי"ד העומד ע"ג יהיה כוונת העושה ומטעם שליחות דמועיל בה אבל מצד ריבוי דברים דאיכא בדידה אין בה דעת כלל לעשות מה שתעשה לדעת בי"ד ואין ה"נ אם היה שלוחה עושה כל מעשה דילה בחליצה היה מהני אבל אנן בתוספתא הרי בשוטה שחלצה קיימינן והיא היתה העושה בחליצה ובה איכא חסרון גדול מצד ריבוי הדברים ולפי"ז שפיר כתב להקשות בהא דבי ר' ינאי דלא אמרו בחרש וחרשת משום דלאו בני דיעה נינהו דבשניהם הפסול משום דלאו בני דיעה ובחרש משום דאי אפשר לו בשליחות שיכוונו הבי"ד בעדו ובחרשת דאפשר לה בשליחות מ"מ אם היא חולצת איכא החסרון דאין לה דעת ותהיה מבולבלת מצד ריבוי הדברים דאיכא בדידה וא"ש,
והיה אפשר עוד לומר דלהכי לא כתב הרשב"א בשם מורו והיינו טעמא דשוטה שחלץ וכן שוטה שחלצה משום דבשוטה שחלצה י"ל טעמא כמש"כ הרמב"ן בס' הזכות פ"ב דגיטין דשוטה אינה חולצת שהתורה אמרה ושלחה מביתו שתהיה משלחת ואינה חוזרת ושוטה היא משלחת וחוזרת ולמדו חליצה מגירושין ורק בחרשת דהיא משלחת ואינה חוזרת וליכא הטעם דשוטה שחלצה להכי הוצרך הרשב"א בשם מורו לחדש הטעם דלהכי לא מהני עמידת בית דין משום דזהו שליחות אבל בשוטה שחלצה לעולם לא יהיה מהני שלוחה גם בלא הך טעמא דהרשב"א בשם ר"י דאפילו אם היה אפשר ללמדה לעצמה שתכוין מה בכך הלא הריעותא דאי אפשר לה שתחלוץ זהו מצד דהיא משלחת וחוזרת ואולם איך שיהיה כיון דאפשר לומר דהרשב"א עזב שוטה שחלצה מטעם חילוק התוס' א"כ ליכא מדברי הרשב"א סתירה מפורשת לדברי היד שלמה, ואיברא דעיקר דברי הרמב"ן הוא קצת מגומגם בעיני, דבאשה לבעלה שהיתה מקושרת עמו באהבה והיתה תמיד עמו שייך לומר דבשוטה החסרון הוא מצד דמשלחת וחוזרת, אבל ביבמה ליבם הרי לא היתה עוד עמו כלל מקושרת כדרך איש ואשה, ולפעמים יתכן דהיבם לא היה כלל בעירה וגם הוא שנאוי לה ולכן הסברא רחוקה דתהיה משלחת וחוזרת, ועוד דבגט כתיב ושלחה מביתו וגם כתיב ויצאה וכבר כתב מרן רש"י ז"ל דיבמה לאו יציאה מקרי והיינו כי איזה יציאה היא הרי מעולם לא היתה מקושרת עמו כלל ולא שייך ושלחה מביתו ואולי לר"ע דאמר ביבמות (מ"ד.) א"ק בית חלוץ הנעל הכתוב קראו ביתו ואחות חלוצתו מדאורייתא אסירא עליו ואי"צ חליצה כלל א"כ לפי"ז שפיר י"ל דקרינן ביבמה וחלצה מביתו כמו ושלחם מביתו ואפשר ללמוד חליצה מגירושין. וי"ל דזה ביאור התוספתא דפ"ק דחולין כפי גירסת העיטור במאמר פרוזבול כשר בגרושין פסול בחליצה כשר בחליצה פסול בגירושין, דכשר בגירושין היינו לכתוב גט כשר בשוטה וגדול עומד ע"ג כמ"ש התוס', ופסול בחליצה היינו שוטה שחלצה בעצמה דמצד ריבוי דברים דאיכא בדידה ואין בה דעת כלל לעשות מה שתעשה לדעת בי"ד וכשר בחליצה היינו שוטה שחלצה ע"י שלותה דמצד ריבוי דברים ליכא חשש כיון דהוי ע"י שלוחה ופסול בגירושין דהיה משלחת וחוזרת לאפוקי ביבמה ויבם לא שייך משלחת וחוזרת ואין ללמוד חליצה מגט בזה, ודלא כהרמב"ן הנ"ל, ואפשר דגם הרמב"ן מודה לזה אלא דמיירי היכא דקרה מקרה דהיבמה היתה מקושרת להיבם בעת חיי בעלה באופן דשייך לומר בשוטה שתהיה משלחת וחוזרת ובגוונא זו כתב הרמב"ן דלמדין חליצה מגירושין דאם היבמה משלחת וחוזרת לא יהיה מהני לה חליצה ולא בכל שוטה יהיה כן דהיכא דליכא ביבמה החשש דמשלחת וחוזרת יהיה מהני לה חליצה ע"י שליח דידה, ובגירושין בכל שוטה איכא חששה דמשלחת וחוזרת, ולפי"ז גם הרמב"ן יפרש להתוספתא דכשר בחליצה פסול בגירושין כמ"ש בס"ד.
ונחזי אנן בגוף חקירה זו אם אפשר לעשות שליח על מחשבה וראינו דהב"ח באור"ח סי' תל"ד לענין אי שלוחו יכול לבטל חמצו כתב וז"ל, האיך אפשר לומר שלוחו ש"א כמותו בדבר התלוי במחשבת הלב, וא"כ הרי ה"נ בחליצה דבעי עד שיתכוונו שניהם. ואולם הא המחבר בשו"ע פסק שם דשלוחו יכול לבטל, והגר"א רשם מקורו מנדרים (ע"ב:) האומר וכו' ואפילו לר' יאשיה משום דכתיב אישה עכ"ד, ומבואר ברור והגר"א לא אתי בזה מטעמא דהב"י דחמץ אינו ברשותו של אדם הילכך בגילוי דעתא סגי, או מטעמא דהט"ז שם, רק דמעיקר הדין הוא דשלוחו ש"א כמותו וגם בדבר התלוי בלב נמי כן. ובנדרים פריך והא לא שמיע ליה ופי' הרא"ש דבמידי דממילא והיינו דליכא מעשה לא שייך שליחות והובא זה בקצה"ח שם סי' קפ"ב גם בנימוק"י הביא דהריטב"א בשם התוס' הביא פי' הקונדרוס דפירכת הגמ' הוא מטעמא דאם איתא דשמיעא מעכבא אין שליח לשמיעא לדברי הכל וזהו כהרא"ש והוא קצת ראיה להב"ח הנ"ל, ואולם הר"ן בשם התוס' פי' פירכת הגמ' מטעמא דכיון דאיהו לא מצי עביד האיך מצי משוי שליח ומשמע דס"ל דגם בשמיעא הוי אמרי' דשלוחו ש"א כמותו וגם במסקנת הגמ' דאמר לה לאשה מופר לך לכי שמע בעליך זהו ג"כ משום דכל זמן דלא שמע הבעל לא מצי משוי שליח אבל אין ה"נ דשמיעת השליח יהיה כשמיעת הבעל ורק דהחסרון היה משום דזמן משוי השליחות היה קודם ששמע הבעל וכאשר ישמע הבעל יהיה השליח שליח וא"כ י"ל דשליחות לגבי מחשבה וכוונה תליא בפלוגתת הרא"ש והריטב"א בשם הקונדרוס עם פי' התוס' והר"ן ואולם בת' מהר"י אסאד חיור"ד סי' פ"ב כתב דגם להרא"ש (וממילא דכן יהיה לפי' הקונדרוס) הוא רק בשמיעא דוקא דבעל כרחך שומע אפי' אם אינו מכוין כלל, בזה אמרי' אי אפשר שתהיה ע"י שליח כיון דהשליח אינו עושה מאומה כלל אבל מחשבה הרי דעתו בעינן שיהיה מחשב בזה לכן שייך שליחות בזה גם בלי מעשה וליכא גם קצת ראיה כלל להב"ח, ודברי הרשב"א בחולין הנ"ל הם נגד הב"ח דאתי עלה רק מטעם דאין שליחות בחליצה אבל לולא זה היתה כוונת העומד ע"ג כוונת העושה ומטעם שליחות הרי דסובר דמהני שליחות לדבר התלוי במחשבת הלב וי"ל דהתם זהו משום דהוי צירוף למעשה החליצה שעושה היבם או היבמה ועיי"ש בת' מהר"י אסאד מש"כ בזה.
ואיך שיהיה הרי הרא"ש והרשב"א והר"ן בפ' השואל גבי שאילה בבעלים פסקו כר' יונתן שאמר סתמא מצינו בכל מקום ששלוחו ש"א כמותו (דלא כרי"ף ורמב"ם) והרמ"א בחו"מ סי' שמ"ו הביא שיטה זו ועיי' ת' יד אליהו גליקא סי' נ"א ות' רעק"א סי' מ"ז מ"ת שהקשו מיור"ד סי' רל"ד דסתם כדעת הרי"ף והרמב"ם דקיימ"ל כר' יאשיה ואפשר דזהו משום דקרא דאישה יקימנה ואישה יפירנה דייק כר' יאשיה אבל לענין שאילה בבעלים אע"ג דכתי תרי בעליו הא בגמ' (צ"ה:) אמרינן דזה קאי לדייק דאי"צ להיות עמו שאול גם בשעת שבורה ומתה, דלהכי כתיב תרתי בעליו עיי' מלבי"ם בפי' התורה דביאר שם המכילתא, וא"כ לפום מאי דקיימ"ל הלכה כר' יונתן לגבי שאילה בבעלים פשיטא די"ל דה"נ גבי חליצה לכל הפחות בשליח דידה.
ומש"כ בת' מהרש"ם שם דהכא כתיב תרי יבמתו לע"ד לאו מידי הוא דהא ועלתה יבמתו אמרו ביבמות (כ'.) דצריך לאתויי יש לך יבמה אחרת וכו' חייבי לאוין, והפסוק ונגשה יבמתו אליו י"ל דהנה בפ' החולץ (מ"ד.) פריך הגמ' ואימא כי איכא חדא תתקיים מצות יבום כי איכא תרתי לא תתקיים מצות יבום ומסיק אלא יבמתו יבמתו ריבה ובחידושי הריטב"א הקשה הא יבמתו מיבעי ליה לרבות חייבי לאוין ועשה להעלותם לחליצה אע"פ שאין עולין ליבום י"ל דהשתא ס"ל דחליצתן דרבנן הוא וליתא להאי דרשא כלל, והנכון דתרווייהו יבמתו מייתרי דמסתייע דלכתוב ואם לא יחפוץ ועלתה השערה עכ"ל. ולע"ד מלבד דיש ליישב קושיות הריטב"א דהא בספרי אמרו לא אבה פרט שלא אבה המקום ובירושלמי פ"ק דיבמות ה"א פריך אי יבמתו יבמתו התורה ריבתה בייבום (והיינו דפריך נירבי נמי חייבי לאוין ליבום ולא תהיה לאיש זר נוקמי בחייבי כריתות לחוד ומשני) תני ר' ישמעאל מאן יבמי זו שמיאן יבמי לא שמיאנו שמים עיי"ש וא"כ י"ל דהגמרא דפ' החולץ יסבור כהספרי או כתני דר' ישמעאל. ואמנם יש עוד ליישב דאין כוונת הגמרא הנ"ל ליבמתו המיותר בפסוק ואם לא יחפוץ אלא ליבמתו השלישית והוא בפסוק ונגשה יבמתו אליו וע"ז אמרו יבמתו יבמתו ריבה וסרה קושיות הריטב"א וא"ש, ואולם י"ל דאפילו אם נימא כהריטב"א דהגמ' דפ' החולץ יבמתו יבמתו ריבה מיירי רק מפסוק ואם לא יחפוץ אכתי י"ל דהאי יבמתו דפסוק ונגשה יבמתו אליו אינו מיותר כלל דבירושלמי פי"ב הל' ד' קאמר מה בין קטן מה בין קטנה א"ל איש כתוב בפרשה, ברם הכא ונגשה יבמתו אליו מכל מקום, ומזה ידעינן דלא מקשינן אשה לאיש דקטנה בדיעבד חליצתה כשרה להירושלמי ולכתחלה הוא רק מדרבנן בעלמא ואי לא הוי כתיב רק ונגשה אליו הוי מקשינן אשה לאיש מה"ת וא"כ נדרש כל יבמתו דכתיב בפרשה וגם אפילו לגירסתינו במשנה בקטנה דאם לא חלצה גם בדיעבד פסולה מ"מ י"ל דהאי יבמתו בפסוק ונגשה אינו מיותר דבעי לדייק שתהא יבמתו שוה אליו לענין הכרת בית דין דצריך שיכירו הבית דין גם היבמה דלא כמו שכתב הבית יוסף בשם הר"א בן אסמעאל דאי"צ שיכירו אשת המת ולפי"ז ידוקדק מלת אליו המיותר ובזה י"ל דברי הספרי פ' תצא ונגשה יבמתו אליו מלמד שמתיחדת עמו לעיני הזקנים, והדבר יפלא מאד איזה יחוד יש כאן בפני כמה זקנים ובת' מהרש"ם שם כתב די"ל דהכוונה שיהיו שניהם דוקא בעצמם הם ולא שלוחיהם לפני הזקנים וכבר באו הדברים בס' גבעת פנחס סי' מ"ג, ואינו מוכרת כלל דא"כ הו"ל להספרי לומר מלמד שיבאו הם בעצמם ולא שלוחיהם, אכן לדברינו י"ל לענין הכרה דצריך שיכירו הזקנים אותה כמו דצריך להכיר את היבם שהוא אחי המת ולא זר כן תהיה יבמתו שוה אליו בהכרה וזה דמתיחדת עמו כמו שהוא ברור דהוא היחיד שרשאי לו ליתן חליצה כן תהיה היא ברור לעיני הזקנים דהיא היחידה שהיא אשת המת שצריכה חליצה. וכל זה הצרכנו ליישב אליבא דר' יאשיה דדייק קרא דאישה יקימנו וה"נ תרי בעליו אבל לר' יונתן הרי הוא לא דייק כלל תרתי בעליו למעט שלוחו וה"נ לא דייק תרתי יבמתו עיי"ש בתוס' (צ"ו.) ד"ה שליח וא"כ להפוסקים כר' יונתן בשאילה בבעלים פשיטא די"ל דה"נ גבי חליצה שרי בשלוחה של האשה כיון דלא הוי מצוה שבגופה, ואיברא נידון הספרי הנה בפסיקתא דרב טוביה איתא לעיני הזקנים מתיחדת עמו ולא חוץ מן הזקנים והיינו דהספרי אתי לאסור להם יחוד אע"ג דאמר לא חפצתי לקחתה מ"מ אינם רשאים להתיחד ובחנם הוצרך מהרש"ם להעמיס כוונה אחרת בדברי הספרי ונעלם גם מהגבעת פנחס הפסיקתא דר"ט וכבר תפסו למהרש"ם בזה בס' כ"ח ובודאי הכי דייק פשטיות הספרי דלא אמרו שצריכה להתייחד עמו לעיני הזקנים מזה מבואר דאין הכוונה בזה החיוב להתייחד כפי' מהרש"ם או כפירושי הנ"ל, אלא דבא לומר דאם מתייחדת עמו יהיה זה לעיני הזקנים ולא חוץ מן הזקנים – וז"ב.
ענף ב
ובעיקרא דהך כוונה דבעי בחליצה ראוי לברר שלשה דברים מה היא הכוונה ואם צריכה הכוונה כל משך המעשה, ואי הוי זה מן התורה, והנה מה היא הכוונה הרב המהרי"ט בשניות חאה"ע סי' י"ו כתב וז"ל וכתב הטור דצריך שיכוונו שניהם בזה שבחליצה זו נתרת לעלמא וכן כתב בגליוני האחרונים שיכוונו שניהם בזה איברא דלא אמר בגמ' שיכוונו שניהם אלא לאפוקי חליצה מוטעת או כגון יבמה שגדלה בין האחין שהיה לשם שמוש אבל היכא שמסברו ליה וסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו אין צריך שיהיה בבינת לבו באותה שעה אלא אע"פ שבשעת החליצה הסיח דעתו והיה מהרהר בדברים אחרים שפיר דמי כל שיודע שחליצה זו מתרת דכה"ג אמרינן בפ"ב דחולין וכו' דרבנן דבעו כוונה לשחיטה היינו לאפוקי בכוונת נעיצה בכותל דמוכח התם בהך סוגיא דרבנן נהי דלא בעו כוונה לזביחה, לחתיכה בעלמא בעינן, ובפ"ק דקדושין, עד שיכוין דאמרו רבנן היינו שידע שהוא מפילה לבד אף על פי שאין לו בינה להזיק לעבד, ה"נ עד שיתכוין שידע שבחליצה זו נפטרת ותדע דהרי הרמב"ם הביא דין חליצה מוטעת ולא הביא דין שיכוונו אלמא כל שאינה מוטעת זו היא כוונתם. ועוד בסדר הרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הביאו שיאמרו להם שיכוונו דעתם לכך אלמא לא בעינן כוונה עכ"ל המהרי"ט ובתשובת חכם צבי סי' א' כתב דנעלם ממהרי"ט דהרמב"ם הביא ההיא דעד שיכוונו שניהם באותו פרק שהביא חליצה מוטעת למעלה ממנו דין ט"ז גם על עיקר ראיית מהרי"ט נפלאתי דמאי מייתי מדרבנן דר' נתן דהתם לא אמרו רבנן דבעינן כוונה כלל אלא ה"ק נפלה סכין וכו' פסולה, ואנן הא דקאמרינן דבעי כוונת חתיכת סימנים אבל מנ"ל דהיכא דהוזכרה כוונה סתם דסגי בכוונה קלה כאותה של הרב מהרי"ט ז"ל, והאריך דהיכא דאשכחן דבעינן כוונה סתם היכא ידעינן אופן הכוונה וכיון דאיכא למימר לקולא ולחומרא. לחומרא אמרינן וכנראה דאף המהרי"ט הרגיש בחלישת ראיות הללו ועיקר סמיכתו על השמטת הרמב"ם היא וכיון שהרמב"ם הביא זה בביאור וכמו שכתבנו ע"כ כוונה מעלייתא בעינן, וביותר אני תמה על הרב ז"ל שהרי הסמ"ג כתב בהדיא וצריך שיתכוונו שניהם לשם התרת חליצה עכ"ד, ולדעתי דברי המהרי"ט נכונים ולא נעלם ממנו חלילה דברי הרמב"ם אלא דכוונתו כלפי הטור שכתב דצריך שיכוונו שניהם שבחליצה זו נתרת לעלמא וכ"כ בגליוני האחרונים שיכוונו שניהם בזה ר"ל דבחליצה זו נתרת לעלמא כדברי הטור וכוונת מהרי"ט במש"כ גליוני האחרונים הוא לדברי השו"ע סי' קס"ט סעי' מ"ד ובס"ח סעי' ל' שכתב כלשון הטור, וברור בעיני כי לדברי מרן הבית יוסף קרא כן בזמנו בשם גליוני האחרונים. ועל זה אמר דלא אמר בגמ' שיכוונו שניהם אלא לאפקי חליצה מוטעת או כגון יבמה שגדלה בין האחין שהיה לשם שמוש אבל היכא שמסברו ליה וסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו, ר"ל מן היבם לחוד סגי בזה ואי"צ שיהיה בבינת לבו באותה שעה שום כוונה אלא אע"פ שבשעת החליצה הסיח דעתו והיה מהרהר בדברים אחרים שפיר דמי, כל שיודע שבחליצה זו מתרת ר"ל דממנו מתרת היינו מן היבם סגי, וע"ז הביא ראיות דסגי בכוונה קלה ומשו"ה טען דהרמב"ם הביא דין חליצה מוטעת ולא הביא דין שיכוונו והיינו דאם היה צריך שיכוונו שניהם דבחליצה זו נתרת לעלמא כדברי הטור הרי לא היה צריך כלל להשמיענו דחליצה מוטעת פסולה דאם היתה הכוונה דבזה כונסה או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה ואינה מפסדת עליך כלום ואם תרצה לייבם אח"כ תייבם פסולה, דהרי זה פשיטא דפסולה דהא לא נתכוין כלל להתירה לעלמא, א"ו דבעינן רק כוונה שהיא נתרת ממנו מן היבם ולהכי חליצה מוטעת פסולה אבל כל שאינה מוטעת שיודע הוא והיא כי בזה נפטרת מן היבם סגי ודלא כהטור שהצריך שיכוונו שניהם דבזה נתרת לעלמא וכ"כ להדיא רבינו ירוחם בנתיב כ"ה ח"ב דאפילו אם אמר החלוץ כי בדעתו היה שלא תוכל לינשא כי לולי זה לא הייתי חולץ לה אין בדבריו ממש והחליצה כשירה עכ"ל ולע"ד י"ל דזהו פירוש התוספתא דפ"א דחולין שהובא בעיטור שכתבו כשר בחליצה כשר בגירושין, דבחליצה צריך רק הכוונה שהיא נפטרת ונתרת ממנו מן היבם ובגט צריך לכוין ולכתוב בגט שהיא מותרת לכל אדם ולא גרושה מאישה לבד אבל בחליצה צריך רק הכוונה שהיא נתרת ממנו ולא יותר, וכ"כ הרלב"ג בפי' התורה, שצריך שיעשה החליצה לשמה ויתכוונו הוא והיא בו שתהיה להסיר הזיקה שיש ביניהם עכ"ל, ומעתה אין טענה כלל על המהרי"ט מדברי הרמב"ם וגם מדברי הסמ"ג דהזכיר סתמא התרת חליצה, והיינו מן היבם.
וראיתי תנא דמסייע ועומד לימין המהרי"ט והוא מרן הרמב"ן ז"ל בחידושי יבמות (ק"ד:) שכתב בתוך דבריו והא דתניא עד שיכוונו שניהם לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה וכיוצא בה אבל נתכוין להוציאה ממנו בחליצה זו היינו כוונו עכ"ל הרי דמרן הרמב"ן סובר ממש כדברי מהרי"ט דאי"צ שיכוונו שתהא נתרת לעלמא רק להוציא ממנו מן היבם ושריה ליה מאריה למרן הח"צ ז"ל שדחה דברי מהרי"ט בזה בלי התבוננות.
ושוב ראיתי בת' בית אפרים חאה"ע סי פ"ט דהקצ"ת סי' ער"ה קדמני דהרמב"ן ביבמות כתב כדברי המהרי"ט, והבא"פ כתב כי שגגה היא בידו, דהרמב"ן כתב דהא דתני עד שיתכוונו שניהם היינו לאפוקי חלון לה ובכך אתה כונסה וכו', אבל נתכוין להוציאה ממנו בחליצה זו היינו כוונה וחרש יכול הוא לכוון כוונה זו דדעתא קלישתא אית ליה ומשו"ה לא מעכבא אלא קריאה וכו' והדבר ברור דהאי דצריך כוונה בשעת מעשה שהוא מוציאה בחליצה זו משא"כ מהרי"ט כתב שאי"צ שיהיה בכוונת לבו באותה שעה אלא אע"פ שבשעת חליצה הסית דעתו והיה מהרהר בדברים אחרים שפיר דמי כל שיודע שחליצה זו מתרת וכו' ועל כוונה קלה כזו השיג עליו החכ"צ שאין ראיה מהסוגיא שהביא המהרי"ט אבל הרמב"ן ס"ל דודאי צריך שיתכוין בשעת חליצה שהיא נפטרת ממנו ע"י חליצה זו, אלא שמחלק דאע"פ שלענין כל המצות הוא כמו שוטה לפי שאין לו כוונה לכוון בעשייתו לשם מצוה, אבל כוונה זו שהוא מוציאה בחליצה גם חרש יש לו, ועדיף בזה משוטה וכו', ולע"ד, הנה שגגה יש כאן אבל השגגה היא ביד הבא"פ דלא עמד על דברי הקצה"ח, דהקצה"ח אין כוונתו לומר דהרמב"ן סובר כדברי המהרי"ט לענין היסת הדעת בשעת עשיית המצוה, דזה באמת ליתא בדברי הרמב"ן כלל, ורק דהקצה"ח הוא בא לומר דהצדק הוא כדברי מהרי"ט שהשיג על הטור, במש"כ דצריך שיכוונו שניהם שבחליצה זו נתרת לעלמא דאי"צ אלא כוונה שנפטרת ממנו מן היבם ונתקת ממנו וע"ז הביא דברי הרמב"ן ביבמות שכתב כדברי המהרי"ט דהכוונה הוא לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה דאינה נפטרת מן היבם כלל, אבל היכא דנפטרת ממנו, ר"ל מן היבם, היינו כוונו, ולא בעינן שיכוין להתירה לעלמא,
ואולם גם בזה הנה מה שכתב שם החכ"צ דאם הכוונה האמורה בחליצה היא ע"ד כוונת המצות ודאי צריכה שתהיה בעת מעשה ממש להתירה כעין כל המצות שאמרו נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע לא יצא עד שמתכוין שומע ומשמיע וא"ל ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי ובודאי אחר כוונת הלב הן הן הדברים אבל אם הכוונה האמורה בחליצה אינה אלא כדרך כוונת ההקנאות נלע"ד שאף אם לא כיוון בשעת מעשה להתירה לשוק אלא שהוא יודע שבחליצת נעלו ניתרת לשוק והוא חולץ לה בלי שום אונס אין אנו חוששין לדברים שבלבו אז באותו הזמן דדברים שבלב בכל ההקנאות לאו דברים נינהו עכ"ל, והנה דברי החכ"צ בכוונת מצוה אינם כדברי המהרי"ט דנראה דהמהרי"ט סובר דהכוונה בחליצה היא כוונת מצוה וכדעת הפ"י בגיטין ס"ה בתוס' ד"ה וכנגדן בקטנה וכ"ד העמק יהושע סי' י"ג וכ"כ הבית מאיר סי' קכ"א וכן כתב הערל"נ בשם הטו"א והשאילת יעבץ וכ"ה דעת הנצי"ב בשאילתא סי' קנ"ד סוף אות א' דלא תנן חליצה בג' אלא מצות חליצה, וכן תנן בבכורות פ"א מצות יבום קודמת למצות חליצה, ובכל זאת כתב המהרי"ט דאי"צ שיהיה בבינת לבו באותה שעה שום כוונה אלא אע"פ שבשעת החליצה הסיח דעתו והיה מהרהר בדברים אחרים שפיר דמי כל שיודע בחליצה זו מתרת כמ"ש למעלה לשונו. והנה יתכן לומר דהמהרי"ט מודה בזה להח"צ דכוונת המצות צריך שתהיה כל אותה זמן בשעת מעשה ורק לאשר הקיל בכוונת החליצה כנ"ל להכי הקיל גם בזה. ואולם לדעתי גם בכל כוונות מצוה אי"צ שיכוין לשם מצוה כל משך עשיית המצוה וראיה לזה מהא דמנחות (מ':) לענין סדין בציצית דא"ר זירא גזירא משום כסות לילה וקשה למה ליה למימר משום כסות לילה הא אפשר לומר בפשיטות יותר גזירה שמא לא יכוין לשם מצוה דהוא דבר השכיח מאד שבכל יום יזדמן שעה אחת שלא יכוין וכמעט אי אפשר שיכוין כל היום ור"ז דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי הא סובר דמצות צ"כ וא"כ בכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת בודאי צריך לכוין כל היום ובשעה שאינו מכוין ואינו מקיים המצוה עובר באיסור כלאים ואם נימא דמצות צ"כ הוא דאורייתא כדעת השמש צדקה קשה אמאי לא אמר ר' זירא גזירה שמא לא יכוין למצוה רגע אחת ביום דלהפוסקים דלא ס"ל כר"ת דכלאים בציצית הותרה ע"כ יעבור על איסור כלאים, וקושיא זו נשאלתי עליה מהרב מהרי"ל פיין שליט"א אשר הוא כעת גאון מפורסם האב"ד דק"ק סלאנים והשבתי לו באורך ונדפסו הדברים בספרי שו"ת ב"א תמישאי סי' שט"ז ושם כתבתי כי לעיקרא דמילתא נ"ל דאפילו בשעה שאינו מכוין למצוה הוא מקיים מצות ציצית וכמ"ש הרדב"ז גבי שופר דמי שבא לביהכנ"ס לצאת י"ח שופר עם הצבור אע"פ שבשעה ששמע לא כוון לצאת אלא סתמא יצא הובא במג"א סי' תקפ"ט א"כ ה"נ בציצית כל משך הלבישה דיום קאי ונמשך אחרי רגע הראשון שלבש הבגד לשם מצוה והוי כמכוין כל היום לשם ציצית ועיי"ש, וא"כ אפילו אם נימא דלכתחלה צריך שיכוין כל משך הלבישה ודברי הרדב"ז הנ"ל קאי לענין דיעבד מ"מ כיון דבדיעבד ליכא איסורא לא שייך גזירה בשביל זה כמובן ולכן נכונים דברי המהרי"ט גם בזה שכתב דהיכא דמסברו ליה וסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו אי"צ שיהיה בבינת לבו באותה שעה אלא אעפ"י שבשעת החליצה הסיח דעתו מהמצוה והיה מהרהר בדברים אחרים שפיר דמי ודלא כהחכ"צ דנראה מדבריו דגם לעיכובא הוא דאם צריך בחליצה כוונת מצוה צריך שיכוון כל המשך העשיה והא ליתא.
ואי הוי הכונה בחליצה מן התורה הנה מהא דיבמות (ק"ו.) חליצה מוטעת כשרה, איזו חליצה מוטעת אמר ר"ל כל שאומרים לו חלוץ ובכך אתה כונסה, א"ל ר' יוחנן אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין וכו' חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד וכו', ומבואר דלא אמר ר' יוחנן דבלי כוונה של אחד אינה כלום רק פסולה משמע דחליצה הוי וליכא עיכוב בזה מן התורה ובקרית ספר להמבי"ט כתב דאע"ג דבעינן שיתכוונו שניהם לחליצה היינו למצוה אבל לא לעכב מן התורה ובאמת הכי מוכח שם בגמ' בעובדא דר' חייא בר אבא דאמר לו חלוץ ובכך אתה כונסה לבתר דחלוץ לה א"ל השתא מינך איפסלא לה וכו' הרי מוכח דגם כה"ג הוי חליצה דהא איפסלא עליו, וברמב"ם (פ"ד מיבום הל' כ"ו) עברה ונישאת הרי זה חולץ לה חליצה כשירה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה מידו, משמע ג"כ והיכא דקתני חליצה פסולה הנה מדאורייתא הוי חליצה מעליא ועיי"ש בהה"מ שהניח בצ"ע, והחכם צבי סי' א' הוכיח מדברי התוס' (ק"ד.) דהקשו מקטן דהוה חליץ אי לאו משום דאיש כתוב בפרשה ותיפוק ליה דלאו בן דיעה הוא ובעי כוונה ומוכח דס"ל דהכוונה הוא מה"ת דאל"כ ליכא קושיא מידי.
ובת' מהר"י אסאד אה"ע (סי' קמ"ב) דחה ראיה זו מכמה אנפי וראשית כתב דהוכחת הח"צ נסתר מחמתו שחקר כוונת החליצה מהו אי הוא כוונת מצוה דפסקו רוב הפוסקים מצות צ"כ או כעין כוונת ההקנאות דבעי דעת קונה ומקנה, ויש להקשות לפמש"כ בהג"א בר"ה דף כ"ח בד"ה אבל באו"ז פסק וכו' וכן הרמב"ן במלחמות ד' שם על שם רב האי גאון דפלוגתא דרב ור' יוחנן בנדה שנאנסה וטבלה וכו' תליא בזה חי מצות צ"כ או לא. ורב דאמר טהורה לביתה ס"ל אין צ"כ ור' יוחנן ס"ל מצ"כ, ואם איתא דכוונת מצוה הוא א"כ ביבמות (ק"ב:) דאמר רב יבמה שגדלה בין האחין וכו' ופריך הא חזינן חיישינן והתניא וכו' עד שיתכוונו שניהם. ומאי פריך הא ברייתא זו שנאה ר' יוחנן (ק"ו:) א"כ הא י"ל רב ור' יוחנן אזלי לטעמייהו ואפילו אם נאמר דש"ס דייק ומקשה הא חזינן חיישינן דייקא וליכא למימר רב לטעמו דס"ל מצות אצ"כ דא"כ מאי חיישינן כיון דאי"צ כוונה לדידיה חליצה מעלייתא היא. מ"מ על התרצן הא חזינן אין חוששין שמא כוונו וכן לתי' בתרא ה"מ לאשתרויי וכו' לאחין מיהא איפסלא וא"כ המקשן וגם התרצן בתי' ראשון דלא משני הכי, ע"כ ס"ל דשלא בכוונה מה"ת אינה חליצה כלל ואף לאחין אין פוסלות, ולפמש"כ הרבה מחברים דהא דמצות צ"כ הוא רק מדרבנן א"כ המקשה והתרצן בשינויא קמא ע"כ ס"ל כוונת הקנאה בעי בחליצה והוה שפיר דאורייתא ולא כוונת מצוה שהוא רק דרבנן וא"כ תו ליכא למימר רב ור' יוחנן לטעמייהו ופריך הש"ס שפיר, וכי משני הש"ס בשינויא בתרא לחלק דפוסלת לאחין חליצה שלא בכוונה, תו י"ל באמת כוונת מצוה בעינן ומדרבנן ואזלי לטעמייהו וא"כ הא מיהא פליגי לישני בגמ' דהמקשה ותי' א' ס"ל אינה חליצה כלל, ותי' בתרא ס"ל פוסלת ולהכי פסק הרמב"ם כלישנא בתרא לחומרא, וקושיות תוס' איש למה לי הוא קאי להמקשה ותי' ראשון, אבל להלכה מודו תוס' להרמב"ם וסייעתיה עכ"ד.
ולע"ד הא דהקשה מאי פריך הגמ' לרב הא ברייתא זו שנאה ר' יוחנן, זה תמוה מאד דאטו משום דר' יוחנן שנאה ברייתא זו הלכך לא קשיא מברייתא זו לרב והאם חלילה שקר היא הס מלהזכיר ורק נצטרך לומר דרב תנא הוא ופליג דלא מתרצינן כן אלא מדוחק גדול כמש"כ בהליכות עולם עיי' יד מלאכי סי' תקנ"ד, וגם מצינו לרב ששת שאמר ביבמות (כ"ב:) וכן בכמה דוכתי בגמ' אמרינן על שמעתא דרב כי ניים ושכיב רב אמר להאי שמעתתא דתניא וכו' וראינו בספרים שכתבו ויש ליישב בדוחק, אבל ויש להקשות בדוחק לא ראינו, וכאן תהיה הקושיא דנצטרך לדחוק ולומר דרב תנא הוא ופליג. ואיברא דלק"מ דאין ראיה מהא דנדה שנאנסה להוכיח דרב ס"ל דלעולם מצות אי"צ כוונה וכמש"כ במ"ה דלא דמי מצות עשה לדבר שאינו רק הוצאה וסילוק מן האיסור או מן הטומאה כגון שחיטה שאינה רק הוצאה מידי איסור אבר מה"ח ואף דלא מכווין מ"מ האיסור אזדא ליה דהרי שור שחוט לפניך, וכן טבילה דהיא הוצאה מן הטומאה משא"כ במצות עשה דצריך לצאת ידי חובתו י"ל דלא יצא עד שיכוין לזה וה"נ במצות חליצה דהוי מצות עשה, והפמ"ג באור"ח במשבצות סי' ג' כתב לחלק דשחיטה וטבילה אפשר שלא לשחוט ולא לאכול ולא ליטבול ולא לשמש משא"כ במצוה שאי אפשר לפטור ממנה כגון תפילין ושאר מצות, וה"נ במצות חליצה ובפרט לאבא שאול דאמר מצות חליצה קודמת דהוי מצוה מחוייבת.
ואיברא דגם הא דהחליטו החכ"צ והגאון מהר"י אסאד, דאם נימא דבחליצה הוא כוונת הקנאה ניחא דהקנאה הוא מה"ת יש לדון בזה דבפ"ק דב"מ (י"א.) דפריך ממתני' דראה את המציאה ונפל עליה וכו' דמשני כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דלקני בד' אמות לא ניחא ליה דלקני ובשט"מ כתב איכא מד"א (הובא בנמוק"י) דדוקא בקניה דרבנן אמרי הכי משום דלא קני אלא מתקנת חכמים הו"ל כאומר אי אפשי בתקנת חכמים דשומעין לו. אבל בקניות דאורייתא אע"ג דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה קנה, אבל הרשב"א כתב דה"ה בקניות דאורייתא חדא דאינו קונה בע"כ, ועוד דגרסינן ביבמות פר"ג עשאוה כעודר בנכסי הגר כסבר דשלו הן לא קני עכ"ל ולע"ד ליכא תברא כלל מעודר בנכסי הגר דהתם דכסבר דשלו הן אינו מתכוין לשום קנין ולא לשום זכיה בעולם אבל היכא דנפל הרי מתכוין לזכות הוא ורק דגלי דעתיה דאינו מתכוין לקנות בקנין ד"א אבל מתעסק בזכיה הוא א"כ שפיר אולי י"ל דאם היה קנין דאורייתא בכה"ג הוי קונה אע"ג דלא ניחא ליה בקנין אחד דוקא וכ"ה בטור חו"מ סי' ער"ה בשם רבינו שמעיה והרא"ש בדין בונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות דהרמ"ה סובר אם הלבנים היו של גר אע"פ שהגביהם ראשון ראשון לא קנאם כיון שלא כוון לקנותם אלא ע"י בנין ובזה לא קנאה הילכך בתרה קנה הכל, ורבינו ישעיה והרא"ש סברי דקנאם בהגבהה אע"פ שלא כוון לקנותם אז, ומהרי"ט בתשובה סי' ק"נ תמה על סברת הרמ"ה דאין לך חידוש גדול מזה שהבונה הזה ידע שהם נכסי הגר ומתעסק בזכיה הוא הואיל ולא היה בדעתו לזכות בלבנים אלא ע"י הבנין לא קנה כלום הא לא דמי לעודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו דלא נתכוין לזכות לגמרי אבל זה מתעסק בזכיה הוא, ובספרי שו"ת ב"א חמישאי סי' שכ"ה הארכתי בזה וישבתי הסתירה מדברי התוס' ב"ב (נ"ד.) לגיטין (ס"א.) בדברים ברורים בס"ד וכיוצא לזה כתב הרא"ש בתשובה כלל ט"ו סי' ב', ולפי"ז י"ל דבזה פליגי הני תרי לישני שם ביבמות דהמקשן והתרצן בלישנא קמא ס"ל כדעת הרשב"א בשט"מ הנ"ל ולישנא בתרא ס"ל כדעת האיכא דאמרי והנמוק"י הנ"ל דבקנין דאורייתא גם בלי כוונה מהני וגם ללישנא בתרא מיירי מכוונת הקנאה ולאשתרויי לעלמא החמירו אבל לאחין מיפסלא מה"ת וגם בפלוגתא דר"ל ור"י בחליצה מוטעת כשרה דלר"ל זהו גם כשאומרים לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה י"ל דר"ל ס"ל דרק כוונת מצוה בעינן והוא מדרבנן ור' יוחנן סובר דבעי כוונת הקנאה והילכך בחלוץ לה ובכך אתה כונסה דהוי כוונה להיפך וליכא כוונה כלל הילכך פסולה אבל בחלוץ לה ע"מ שתתן מאתים זוז דהוי לענין חליצה כמו מתעסק בזכיה והלכך כשרה לגמרי, ויש להנדס בזה טובא ואין להאריך.
ענף ג
גם מש"כ מהר"י אסאד ז"ל שם ועוד תימא רבתי על הח"צ הרי הא דקיימ"ל בקטן אין החליצה כלים הייני משום דאנן קיימ"ל כרבנן דר"מ אבל מתני' הרי בהדיא קתני חולצת מן הקטן חליצתה פסולה ואמרינן עלה בגמ' זו דברי ר"מ דבכל מקום ששנו חכמים חליצה פסולה, פסולה ופיסלת מן האחין ואפילו בני מערבא בגיטין פרק ג' מודים אליבא דר"מ וכמ"ש בתוס' שם ריש דף כ"ה וא"כ שפיר הקשו התוס' לר"מ ל"ל קרא איש למעט קטן ותיפוק ליה משום כוונה אבל להלכה דקיימ"ל כרבנן לא הקשו כלל די"ל דבאמת להכי צריך קרא לומר שאין פוסל כלל דאלו שלא בכוונה פוסלת מה"ת עכ"ל, ואין נכון בעיני דהא דלר' מאיר חולצת מן הקטן הוי חליצה פסולה זהו מדרבנן בעלמא כמו שאמר עשו חכמים חליצת בן תשע כגט משמע דחכמים עשו זה להחמיר אבל מדאורייתא לאו כלום וא"כ מאי הקשו התוס' איש ל"ל תיפוק ליה דלאו בן דיעה הוא ואנן בחליצה עד שיתכוונו שניהם הרי איכא נפ"מ דמצד הכוונה הוי רק פסול דרבנן ומטעמא דאיש כתוב בפרשה הנה באמת חליצת קטן אינה כלום לגמרי ורק עשו להחמיר שיהיה גם חליצת בן תשע כגט ויהיה פוסל גם על האחין והוא אינו רשאי לייבמה עוד ומוכח ודאי דהתוס' לא הקשו כלל על קרא דאיש ל"ל רק דהקשו דלדידן אי"צ טעמא דקרא מיעטו לקטן הא בל"ז נמי מדרבנן פסולה משום כוונה ובגמ' משמע דאי לאו קרא הוי חליץ ודלא כהבנת הח"צ וכמו שהאריך שם הגאון מהר"י אסאד זצ"ל.
והמפרשים הקשו לר"ל דס"ל חליצה מוטעת כשרה גם אם אמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה והא ר"ל ס"ל בפ' ערבי פסחים (קי"ד:) מצות צריכות כוונה עיי' ח"ס חאה"ע ח"ב סי' צ"ו, והגאון הנצי"ב ז"ל כתב דס"ל לר"ל דבעינן שהיא תכוין דהיא עבדה מעשה, ואפשר להוסיף דלהכי קתני במתני' וקונה את עצמה בחליצה משום דבעינן כוונתה שהיא תקנה את עצמה וזהו בירושלמי קדושין פ"א ה"א ר' יצחק שאל ולמה לי נן אמרין בין בחליצתה בין בחליצת חברתה וכו' ומסיק מתניתא ביבמה אחת, מה צריכה ליה בשתי יבמות היינו מתני' מיירי ביבמה אחת דהיא עבדה המעשה צריכה היא שתכוין לקנות את עצמה, אבל מה צריכה ליה כוונתה בשתי יבמות דהתם היא לא עבדה שום מעשה כלל והילכך לא שייך למתני בזה וקונה את עצמה דהתם התורה פטרה ממילא כיבמות (מ"ד.) דרק בית אחד הוא בונה ובית אחד הוא חולץ ובהע"ש שם כתב דהשאילתות משוה חלוץ לה ובכך אתה כונסה לחלוץ לה ע"מ שתתן לי ר' זוז ומסיק סתמא דחליצה מוטעת כשרה וכן הבה"ג בה' יבום הביא ברייתא שניה ת"ר חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול וכו' ולא הביא כלל דאיכא נפ"מ באיזה אופן היה הטעות משמע דס"ל להלכה דכל טעות כשר בחליצה רק באונס פסול דאין זה חליצה כלל, ואני מוסיף דבפסיקתא זוטרתא לרב טוביה גאון כתב להדיא הברייתא השניה ת"ר חליצה מוטעת כשירה כגון שאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה, גט מוטעה פסול חליצה מעושה פסולה וכו' הרי דהביא הברייתא השניה וכתב להדיא דחלוץ לה ובכך אתה כונסה היא כשרה כר"ל ונראה דאינהו גרסי שם בסוף הסוגיא אלא אמר רבא חליצה מוטעת לעולם כשרה וכו' וכ"ה גירסת השאילתות שם וא"כ רבא דאמר סתמא חליצה מוטעת כשרה משמע דס"ל כר' לקיש ולא כר' יוחנן ורבא הוא בתרא דכוותיה קיימ"ל והיינו משום דסגי לר"ל בכוונתה, ולפמש"כ בסוף ענף הקודם דר"ל ס"ל דרק כוונת מצוה בעינן והוא דרבנן והילכך אינה מעכבת וה"נ ס"ל לרבא.
ולדברי המבי"ט בקרית ספר הנ"ל מעיקרא לק"מ קושיות המפרשים הנ"ל הא ר"ל ס"ל מצות צ"כ, דחליצה בעי כוונה רק למצוה ולא לעכב והכא דאין רוצה לחלוץ כלל עד שצריכין להטעותו הוי בדיעבד דאין הכוונה מעכב וא"ש לר"ל, ואדרבה לר"י קשה למה פסולה, וצ"ל משום דכוונתו הוא להיפך דבזה כונסה. ובאמת גם בנזיר (כ"ג.) דאמר ר' יוחנן דזה שאכל הפסח לשם אכילה גסה עליו נאמר ופושעים יכשלו בם א"ל ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קעביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד, והטו"א הקשה הא לר"ל ס"ל מצות צ"כ, ולע"ד יתכן דס"ל לר"ל דרק מצוה דרבנן בעי כוונה דאי לא מכווין למצוה לא אמרינן בדרבנן סתמא לשמה קאי דבני אדם לא זהירי בדרבנן כמ"ש הרב המ"מ בפ"א מאישות והילכך במרור דרבנן ס"ל לר"ל דבעי כוונה אבל בפסח וחליצה דהוי מצוה דאורייתא אמרי' דסתמא לשמה קאי, ואפשר לבשם עוד לפי דברי התנחומא בפ' נח דכפיית ההר כגיגית היה רק על תורה שבעל פה שלא רנו לקבל, אבל תורה שבכתב הרי אמרו כל אשר דבר ד' נעשה, וא"כ י"ל דלהכי במצוה דאורייתא גם בסתמא אמרינן דלשמה קאי דמאז קבלוה ברצון, אבל בדרבנן דמעיקרא היה ג"כ הקבלה בכפיה להכי בעי כוונה לצאת חובת המצוה, וזה נאה לדרשא.
והרבה מחברים ס"ל דמצ"כ הוא רק מדרבנן ובח' שמש צדקה (אור"ח סי' כ"ט) הביא ראיה דהוא דאורייתא מהא דרה"ש (כ"ח:) הישן בשמיני בסוכה ילקה. ולאו מידי הוא דבל תוסיף הוא לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכ"כ בת' בר"י, וגם הרי הרמב"ם כתב בה' ממרים וז"ל חכם המורה דבשר עוף בחלב אסור מה"ת וכו' משמע דסובר דלא שייך איסור דבל תוסיף על אדם פרטיי רק על בית דין או דבר הנעשה בצבור וכמו ברכת כהנים מוטל האיסור שלא להוסיף או לגרע וכ"כ בס' תורת נביאים להגאון רצה"ח ומוכרח דהאי ילקה דאמר הוא רק מכות מרדות וכמ"ש כה"ג התוס' ביומא (ל"ו:) ד"ה לאו דנבילה, וכ"כ התוס' ישנים יבמות (מ"ד.) ד"ה הכתוב דהא דקחשיב באלו הן הלוקין חלוצה לכהן הדיוט נפרש דלוקין ר"ל מדרבנן מכות מרדות.
ומעתה להלכה לענין חליצה ע"י שליח הרי איכא ס"ס דילמא קיימ"ל כר' יונתן לענין שאילה בבעלים וה"ג בזה לענין שליח של האשה (דליכא הטענה דהוי מצוה שבגופה) ואפילו את"ל כרי"ף ורמב"ם דפסקו שם כר' יאשיה הא י"ל דהא דצריך בחליצה שיתכוונו שניהם זהו רק מדרבנן ולא מן התורה וכן דעת השעה"מ בפ"ו מאישות דחליצה בלא כוונה רק מדרבנן פסולה וזהו דלא כהתוס' בגיטין, ואיכא ס"ס לגבי הדאורייתא והוי כמו הס"ס שזכר האגור גבי ציר דגים בסי' פ"ג בהערינגש דלמא לא נמלחו עם דגים טמאים כלל, ואפילו אם נמלחו דילמא ציר דגים קטנים היכא דליכא שמנונית אינו אלא איסור דרבנן ואיכא ס"ס לגבי הדאורייתא וכן בסי' ס"ו בביצים שנתערב חד בחד ונמצא ט"ד באחת דאמרי' דילמא לא היה במקום האוסר ודילמא השנית יותר גדולה ואע"ג דאכתי גם מב"מ בעי ס' זהו מדרבנן ואיכא ס"ס לגבי הדאורייתא וכבר הארכתי בס"ס זה בספרי שו"ת ב"א תליתאי סי' ק"ו וע"ז יש לסמוך ולהקל נידון החליצה בשלוחה של האשה דס"ס מהני גם באיסורי ע"ז וכ"כ בת' מים רבים דיש להקל גם בעניני אישות בס"ס ובהך ס"ס אין צריכין לס"ס המתהפך כיון דהספק הא' הוא דילמא אין כאן איסור כלל לפי הפוסקים דקיימ"ל כר' יונתן והס"ס דהאגור בהערינגש וכן בדם ביצים הנ"ל ליכא ס"ס המתהפך ורק דל"צ בזה לס"ס המתהפך כיון דהספק הא' הוא דילמא אין כאן איסור כלל הוי כמו ספק עאל הדורס כמ"ש הש"ך בכללי ס"ס וגם במקום חזקת איסור יהיה מהני כיון דהוא ספיקא דפלוגתא דדינא דבשביל החזקה לא ישתנה הדין כידוע.
ענף ד
ומה גם דענין יבמה לשוק דעת הנו"ב מהדו"ק חאה"ע סי' נ"ד) דיבמה לשוק כיון דאינה במיתה ובכרת רק לאו בעלמא אינה בגדר ערוה ופליג על המרדכי בפ' מצות חליצה דחשיב היתר יבמה לשוק לערוה ולע"ד הדבר מפורש ברמב"ם פ"א מיבום הל' י"ב שכתב שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו וכו', ועוד ראיה עצומה לדברי הנו"ב מהא דאיתא בכתובות (ע"ד.) דפריך והא ביאה דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם וקא הוי תנאי ומשני שאני התם משום דאיתקש הויות להדדי עיי' בפירש"י, ובשט"מ שם הביא לשון רש"י במהדו"ק שכתב ואע"ג דאיתקש יציאה להויות חליצה לאו יציאה מקרי לה ולא דיינין לה כדאפשר לקיומיה ע"י שליח בהויה עכ"ל, ונראה ביאור הדברים דחליצה לאו יציאה מקרי לה זהו משום דאיסורא דעריות כבר נפקע ממנה, דאינה אשת איש רק דצריכה חליצה לפטור איסורא דרביע עלה לא תהיה אשת המת החוצה ואין זה נכלל במאמר איתקש יציאה להויה דזהו בגט אשה דוקא. ובירושלמי פ"ג דיבמות (הל' א') איכא פלוגתא, רב אמר חליצה קנין שמואל אמר חליצה פטור ר' זעירא אמר חליצה קנין ור' חייא אמר חליצה פטור והיינו דרב ור"ז ס"ל חליצה קנין דהיא קונה את עצמה ומעיקרא היתה קנויה ליבם, ושמואל ור' הילא סברי דאינו רק פטור שתהא מותרת להנשא אבל אינה קנויה לגמרי גם מעיקרא להיבם, והיינו דפליגי אם איכא עוד עליה איסור ערוה והוא פלוגתא דרב ושמואל בגמ' דילן (יבמות צ"ה:) יבמה רב אמר הרי היא כאשת איש ושמואל אמר אינה כאשת איש ולאוקימתא דפליגי בדרב המנונא הא קיימ"ל יבמה שזינתא מותרת ליבמה ואי פליגי אי תפיס בה קדושין ושמואל מסתפק (שם צ"ב) זהו מצד הקרא דכתיב לא תהיה דיתכן דהוי גזירת הכתוב לא תהיה בה הויה אבל לדינא ס"ל להבבלי ומסקנת הירושלמי שם דחליצה היא פטור, ובשו"ת זרע אנשים סי' ק"ע נדפסה בס' דובב שפתי ישנים (סי' נ"ב) בדין יבמה הזקוקה למומר באו עשרה רבנים עה"ת להצריכה חליצה והם מהר"י בן חביב, שלמה טאיטאצאק, אליעזר השמעוני, יהודה בן בנבנשתי. יוסף פאסי, מאיר בן ערמה, יוסף בן שלמה טאיטאצאק, מהר"ל בן אביב, שמואל עוזיאל, אברהם סירלאוו, והנה כולם לא הזכירו דזהו היתר ערוה רק ר' אברהם סירלאוו האחרון שם הזכיר דזהו ערוה לשוק מכלל דכולהו ס"ל דליכא בזה ערוה רק היתר זיקה לבד ובאמת אם גם נימא כשיטת רש"י דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הוא איסור אבר מן החי ומחזיקין מאיסור לאיסור וכן הוא לשיטת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא והקשו עליו דא"כ איך יפרנס כל הסוגיא דפ"ק דתולין דמוכת הגמרא דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה וכיוצא שם ודילמא ניקב קרום של מוח וכן בהא דאמר אתיא משבירת עצם בפסח וכו' וניחוש שמא ניקב קרום של מות. ולהרמב"ם קשה דילמא זהו מטעם ספיקא היא דסמה"ת לקולא וכן קשה בכל הסוגיא שם ומוכרת דהרמב"ם סובר כשיטת רש"י דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היינו איסור אבר מה"ח ומחזיקין מאיסור לאיסור והוי במקום חזקה וה"נ בזה ביבמה, ואולם גם התם הנה האיסור הראשון ליכא עכשיו דעכשיו היא שחוטה רק מחזיקין האיסור של עכשיו שהוא נחשב במקום חזקה וה"נ ביבמה נימא דהלאו דלא תהיה אשת המת החוצה הוא הוי במקום חזקה אבל חזקה דעריות ליכא דעכשיו מת בעלה ואינה אשת איש, ושוב ראיתי דברי אלה בת' מהרי"ט בשניות אה"ע סי' י"ח שכתב דקדושי ראשון הופקעה לגמרי במיתתו של ראשון והשתא ליתא אלא בלא תהיה אשת המת החוצה למאי דחשיב ליה לאו תדע שאינה נאסרת בזנות וכו' ואע"ג דאיסור א"א פקע מינה במיתתו של בעל מ"מ חזקת איסור מקריא תדע מדאמרינן בפ"ק דתולין גבי ספק דרס או החליד דאסרינן לה מספק משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ואיסור בהמה בחייה היינו משום אבר מה"ח והא פקע מינה בנחירה והותרה לבן נח ואפ"ה מהניא ההיא חזקה דמחמתה עלה איסור נבלה מספק עכ"ל, ואיברא דדעת הנו"ב היא דכל יבמה אין בה חזקת איסור כלל דבשעת מיתת בעלה יש להסתפק עליה דילמא היא מעוברת ובמק"א הארכתי בזה, ולכן כיון דאינו איסור ערוה כלל ואינו בחזקת איסור (להנו"ב) לכן ודאי דיש להקל ולסמוך על הס"ס שכתבנו למעלה בדין חליצה ע"י שלוחה של האשה ובאמת גם המהרש"ם לא החמיר רק לכתחלה והעד דלא אסר ולא סתר פיסקיה דהרב מאדעס שעשה הלכה למעשה שהתיר חליצה ע"י שליח של האשה ולא פליג עליו המהרש"ם במקום עיגון והעיקר מה שהמהרש"ם ז"ל חזר להחמיר הוא מתלתא טעמי, הא' מדברי הרשב"א בשם מורו הר"י בחולין י"ב ובתשובותיו ח"א סי' כ"ו וסי' תקצ"ג, והשנית מהספרי ונגשה יבמתו אליו מלמד שמתיחדת עמו לעיני הזקנים, הג' מצד הרקיקה והקריאה דהוי בכלל אינו ראוי לבילה דמעכבת, והנה על הטענה הראשונה מדברי רבינו יונה כבר כתבתי דבדברי רבינו יונה אינו מפורש להדיא דגם בחרשת הטעם משום דאי אפשר בשלוחה ואפשר לפרש דרק בדידיה דאיכא מעט דברים הוצרך לטעמו אבל בדידה דאיכא, דברים הרבה יותר מבדידיה תהיה מבולבלת מזה שלא יהיה אפשר לה לכוין לדברי הבי"ד וזהו הכל אם היא בעצמה העושה אבל כשהוא ע"י שלוחה לבד כל החליצה הוא עדיף יותר. גם על דברי הספרי כבר השבתי בס"ד דאין הכוונה בספרי כמו שהבין המהרש"ם זצ"ל, וגם לא ראה דברי הפסיקתא זוטרתא.
והטענה דהוי אינו ראוי לבילה הרקיקה והקריאה הנה הרב מסלאנים בעתון שע"ת כתב דרקיקת השליח הוי כמו אם אכלה תומא וגרגישתא דאין הרוק שלה, ובזה י"ל דכיון דשלוחו ש"א כמותו הוי רקיקת השליח כרקיקתה ואינו דומה כלל לאכלה תומא וגרגישתא דלא אמרו בזה דהוי כמותה, ובערל"נ נראה דמסתפק ברקיקה אי מהני שליחות אמנם בעיקרא דהאי כללא דאינו ראוי לבילה בילה מעכבת הנה בהגהת מל"מ (פ"ג דבכורים) הביא דהכנה"ג בכללים כתב בשם הרד"ך דלא אמרי' כל הראוי לבילה וכו' אלא היכי דהש"ס קאמר כן להדיא והגם דמדברי התוס' ביבמות (ק"ד:) ד"מ והא אמרי, מוכח דלא ס"ל כהרד"ך דלהרד"ך לק"מ קושיות התוס' כמ"ש הערל"נ שם דידע הגמ' כלל בזה ונעלם ממנו עד יאיר הקב"ה עינינו, בכל זאת במקום עיגון אפשר לסמוך על דברי הרד"ך דאדם גדול היה והכנה"ג הביא דבריו בכללים שלו, והא קמן דהרמב"ם כתב והסומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק וכתב הה"מ ז"ל אבל בדיעבד כשרה שהרי אין הרקיקה מעכבת עכ"ל, ובמל"מ כתב וטעם זה לא ברירה לי שהרי רקיקה עדיפא מקריאה תדע שהיבמה שרקקה ולא חלצה ולא קראה הרי היא כחליצה פסולה כמ"ש רבינו לקמן ואלו קראה ולא חלצה ולא רקקה לא עשתה ולא כלום, ואעפ"כ כתב רבינו באלם ואלמת שאינם יכולים לקרות דחליצתה פסולה ולא דמי לפקח שלא קרא, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכ"ש ברקיקה לפי דעת רבינו ז"ל דוירקה בפניו הוי כמו לעיניו כיון דלאו בר ראיה הוא עכ"ל, ולע"ד דשיטת הה"מ בזה הוא כדברי הרד"ך דהאי כללא דכל הראוי לבילה וכו' ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת, זהו דוקא היכא דהש"ס קאמר זה בהדיא ובאלם ובאלמת מצינו זה בגמרא ולא ברקיקה וגם הראב"ד סובר הכי דכתב בהשגות דהא דהסומא אינו חולץ זהו היכא דיש שם אחר שיחלוץ וא"כ היכא דליכא אחר שיחלוץ יהיה חליצת הסומא כשרה גם לכתחלה מטעמא דאין רקיקה מעכבת ומוכח דגם הראב"ד מודה בזה דברקיקה לא אמרי' דאם אינו ראוי לבילה בילה מעכבת (והא דקשה יעשה הסומא שליח לחלוץ י"ל דסובר דאי אפשר בשליח בדידיה אבל אכתי י"ל דמודה דבדידה אפשר בשליח) ואולם בדעת הראב"ד ז"ל י"ל דסובר דהאי בפניו איני כמו לעיניו ממש ועיי' תשובת מהרי"ל סי' קפ"א מש"כ בדעת הראב"ד אבל בדעת הרמב"ם הנה להה"מ י"ל דסובר בדעת הרמב"ם כהרד"ך. אמנם אכתי י"ל דהאי בפניו דהוא כמו בעיניו זהו רק מדרבנן דהא להראב"ד דמחלק בין היכא דאיכא אחר או לא ודאי דסובר דהוא רק מדרבנן דאי מדאורייתא מה לי דאיכא אח אחר ומה לי דליכא אח אחר וכמש"כ המהרשד"ם חאע"ה סי' צ"ו, וא"כ י"ל דה"נ להרמב"ם הוי רק מדרבנן דהא מ"מ רקיקה איכא וא"כ י"ל דס"ל כהמשאת בנימין סי' ס"ב דכתב דבדרבנן לא אמרי' כלל דאם אינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. ושוב ראיתי דגם בערל"נ בתוס' ד"ה והחולצת (יבמות ק"ג.) בתי' השני כתב דהרמב"ם סובר דהאי בפניו דהוי כמו לעיניו הוי דרשא גמורה ורק דהרמב"ם סובר כהרד"ך הנ"ל וגם בסוף ספרו בכורי יעקב הוכיח שגם דעת הרמב"ם כהרד"ך וא"כ במקום עיגון פשיטא דיש לסמוך ע"ז, גם הגאון בעל יד שלמה כתב שם דבמקום עיגון רקיקה לא מעכבא וגם ראוי לא בעינן עכ"ל, והגאון ר' מיכאל מוירוינא שליט"א רב דשאריגראד כתב אלי אפשר דכוונתו לסמוך על רש"י ונמ"י גבי חרש. אבל עיין שו"ת הגרע"א סי' צ"ג עכ"ל ולע"ד זה לק"מ דהגרע"א לא מיירי שם במקום עיגון כלל וגם הא י"ל דכוונתו לדברי הה"מ בדעת הרמב"ם דמוכח דסובר כהרד"ך ובמקום עיגון יש לסמוך ע"ז. וגם הגאון רצה"ח שם בעט"צ סובר דרקיקה אפשר ע"י שליח ולכן אין לחוש לזה במקום עיגון, וגם בת' בית הלוי (ח"ג סי' ב') להגאון האדיר ר' יוסף דובער זצ"ל אב"ד דבריסק כתב ויש להסתפק בעיקר הכלל בדבר שהוא פרט במצוה ואינו מעכב ומ"מ בעינן שיהא ראוי לבילה דוקא ויש מקום לומר א דוקא אם הפרט הוא קודם המצוה וכמו בילה דהוא קודם הקרבת המנחה ומשו"ה מעכב אם אינו ראוי אבל דבר הבא אחר שכבר נעשית עיקר המצוה ואח"כ יש פרט אחד שהוא מצוה לעשותו וגם אינו מעכב, אם לא עשאה אם גם בזה נאמר דאם אינו ראוי יהיה מעכב עיקר המצוה הקדום לה והביא דברי הרמב"ם דסומא אינו חולץ לכתחלה ודברי הראב"ד ודברי הה"מ הנ"ל וכתב דקושיות המל"מ ניחא דקריאה דהוא קודם החליצה שפיר מעכב באינו ראוי אבל הרקיקה דבאה אחר החליצה [דעיקר המתיר הוא החליצה וכדילפינן מקרא דבישראל בית חלוץ הנעל כיון שחלצה הותרה לישראל] נהי דהוא פרט ומצוה לכתחילה מ"מ כיון דבדיעבד אינו מעכב גם אינו ראוי כשר וכו', והא דאלמת פסולה הוא משום אמירה הראשונה של מאן יבמי ולא משום אמירה של ככה יעשה ואם אמרה מאן יבמי ונשתתקה י"ל דכשר עכ"ל, והרי לפנינו דגם הגאון האדיר הזה פוסק כדברי היד שלמה הנ"ל דרקיקה לא מעכבא וגם ראוי לא בעינן וכ"ש קריאה דאחר החליצה, והן אמת דיסודו מדברי הה"מ ליתא לדברינו דהתם רקיקה היתה אלא דהסומא לא ראה א"כ הא י"ל דס"ל להה"מ דהאי וירקה בפניו דהוא כמו לעיניו אינו דרשא גמורה והוא רק מדרבנן כמ"ש המהרשד"ם וסובר בזה כהמשאת בנימין דבדרבנן לא בעינן כלל שיהא ראוי לבילה משא"כ היכא דנשתתקה ואינה ראויה לקריאת ככה יעשה וגם קריאת מאן יבמי ולא חפצתי לקחתה תלוי בפלוגתא דהרמב"ן והרא"ש אם בזה"ז הוא דאורייתא או דרבנן כידוע ומש"כ ע"פ דעת הרד"ך בעיני הוא יותר נכון. ואיך שיהיה פשיטא דיש להקל במקום עיגון. [ומה גם עתה כשהגיעני תשובת מהרי"ח מקיוב דצירף דקדושי טבעת כמנהגינו היום הוי דרבנן וכבר ראיתי בס' שמתה לאיש סי' כ"ב שכתב משם הפוסקים לצרף זה והחזיק סברא זו בכל חוזק וכ"כ בספר עולת איש חאה"ע סי' א' להתיר אשה בלי גט בצירוף ספק אחד משום דהוי ספיקא דרבנן וכ"ש בזקוקה ליבום דאינו אלא לאו, וא"כ עיקר הזיקה ביבמה בזמן הזה הוי רק זיקה דרבנן. ובעיקר הרקיקה יש לצרף דעת המ"ב הנ"ל והגם דמהרשד"ם שם אינו סובר כהמ"ב הנה בצירוף הרד"ך איכא ס"ס כעין ס"ס דהאגור.
וגם מש"כ הגאון מסאכאטשאוו מהא דפסק הרי"ף ספמ"ח דאם אינה יכולה לומר לא אבה יבמי בב"א הוי בכלל אינו ראוי לבילה והרי בידה ללמוד, והיכא שבידה עדיפא ממחוסר זמן ובע"כ דגם בכה"ג שראוי לקריאה לאחר זמן אינו בכלל ראוי לבילה והגאון מהרש"ם הסכים לזה דיפה כתב, ואנכי בעניי לא ידענא מנ"ל דהרי"ף מיירי היכא דבידה ללמוד והא אפשר לומר דהרי"ף מפרש דאינה יכולה לומר לא אבה יבמי בב"א זהו מפני מיחוש חולי של קיצור נשימה דהוא חולי אזמא ואין בידה ללמוד כלל וליכא מהכא הוכחה להיכא דתליא בזמן ולכן במקום עיגון בהני נשים הזקוקות ליבם ממדינה למדינה דהדרך רחוקה ואין בידן להוציא ההוצאה הרבה והגדולה וכ"ש בהני נשים במדינתנו הזקוקות ליבם במדינת סאיויט ובפרט באלה שיצאו משם שלא ברשות כנידון השאלה שנשאלנו עליה דתצטרך האשה לעמוד בערכאותיהם על חטא זה שיצתה שלא ברשות ומשפטיהם הוא ספק נפשות להכי ודאי דיש לסמוך לעשות החליצה ע"י שליח שתהא היא קוראת מאן יבמי בפני בי"ד דפה וישלחו לשם מכתב להודיע כי היבמה בעצמה קראה מאן יבמי (ומובן הדבר כי זה יהיה כאשר ישמעו במכתב מהבי"ד דעיר היבם כי לא יחפוץ לייבם) ויקרא היבם לא חפצתי לקחתה ואח"כ שלוחה של האשה יחלוץ נעלו של היבם והשליח יעשה הרקיקה ואמירת ככה יעשה לאיש וגו' זהו הנלע"ד וחתמתי שמי.
ענף ה
ועתה הגיעני מכתב שני דמר ושם הודיעני כי שלח תשובתי הנ"ל לעיר קיוב ששם יש רב גדול בתורה, והוא הסכים ג"כ לעשות כל מעשה החליצה ע"י שליח, רק ע"י שני שינוים, א' השליח יהיה שכור בתור פועל. ב' השליח תהיה דוקא אשה, ואי לזאת פקד מר על אמה של הזקוקה, שהיא בעירו, שתשכור אשה ע"ז, וכן עשתה, ושם האשה תנה בת לוי יצחק ומבקש אשר האשה בפה תאמר לפני בי"ד בפ"ק שהיא שוכרת את האשה הנ"ל מווארשילאווקא בתורת פועל שהיא תעשה בעדה כל מעשה החליצה. ודעת הרב מקיוב הוא דבמלת כל בא לרבות דאפילו הקריאה מאן יבמי להקים וכו' תהיה בבי"ד של כת"ר. וע"ז הנני להשיבו בקצרה. הרב מקיוב רוצה לצרף בזה דעת המחא"פ בה' שלוחין סי' י"א דפסק בעושה מעשה ע"י א"י יוכל הישראל לברך אם העכו"ם הוא פועל שכיר אצל הישראל דאע"ג דאין שליחות לגוי אבל פועל שכיר שאני דיד פועל שכיר כיד בעה"ב דמי והוי כמו עבד כנעני בפ' השואל דאם אמר לעבדו צא והשאל עם פרתי אפילו למד"א דשלוחו ש"א אינו כמותו הנה בעבד אמרינן דיד עבד כיד רבו דמי וה"נ אם אמר לשכירו צא והשאל עם פרתי הוי שאילה בבעלים וה"נ בחליצה אפילו אם נימא דליתא בשליחות מ"מ פועל שאני, ומה דאמר הרב מקיוב שתהיה השליח דוקא אשה זהו לפי דברי הרי"ט אלגאזי בקידושיו על הרמב"ן בה' בכורות בדיני חלה בדין גלגל עיסה ע"י פועל עכו"ם והביא שם דהתוס' וריא"ז כתבו להדיא וכן נראה מסתימת כל הפוסקים דבגט אינו נעשה העבד שליח אפילו בעבד של האשה וקשה אמאי לא נימא דיד העבד כיד רבו והוי כמו שהאשה בעצמה קבלה גיטה ותי' דהפוסקים ס"ל דמה שאמרו בפ' השואל ה"מ שליח דבר מצוה הוא אבל עבד דלאו בר מצוה הוא לא. זהו כפי' הריטב"א שם הובא בשט"מ עיי"ש וא"כ בעינן שיהיה הענין ראוי מצד השליח אבל אם השליח אינו ראוי לזה לא מהני הא דיד העבד כיד רבו ויד הפועל כיד בעה"ב עיי"ש ולהכי בעינן שיהא השליח בחליצה אשה דוקא דהיא ראויה לשליחות זו מצדה דשייכה בזה.
ולע"ד אמינא ראשית כי דברי המחא"פ אינם עוד מוסכמים כלל דהשע"מ פ"א דתרומות החליט דלא כוותיה מהא דב"ק (נ'.) דהיכא דאין שליחות וכמו עכו"ם לא מהני פועל מידי, ועוד דהרי המחא"פ כתב שם לבאר דברי הראב"ד שהביא הכ"מ בפ"א מתרומות שכתב דאם קנה מהכותי שבלים לצורך מצוה ומרחן כותי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו ש"א כמותו והרב בכ"מ תמה על זה דהא קיימ"ל דאין שליחות לכותי ותי' המחא"פ דהראב"ד איירי כשמרחן ע"י פועלים כותים דפועל שאני משליח וכאלו מרחן בעה"ב דמי והכי משמע בירושלמי דפ"ב דפאה דאמתני' דקצרוה גוים הר"ז פטורה (משום דקצירך אמר רחמנא ולא קציר כותי) אמרו עלה דאם קצרוה פועלים הר"ז חייבת, ואח"כ כתב המחא"פ ועוד היה נראה דהא דאין שליחות לכותי היינו במידי דבעי שליחות כגון תרומה וכיוצא אבל במידי דלא בעי שליחות וגם בלאו הכי היה יכול חבירו לעשותו ומה שעשה עשוי כגון אי תקן מעקה של חבירו שלא מדעתו הר"ז שפיר כי נמי עשהו גוי תשיב כאלו עשהו ישראל, וכיוצא לזה כתב הרשב"א דטבילת כלים כיון דאי הטבילו ישראל אחר שלא מדעתי הנה מה שעשה עשוי להכי טבילת גוי נמי מהני, ואפשר לומר דזהו טעמו של הראב"ד ז"ל שכתב דשלוחו ש"א כמותו עיי"ש. ונחזי אנן הנה סברא הראשונה בדברי הראב"ד דמיירי כשמרחץ ע"י פועלים כותים לע"ד הוא קשה מאד להעמיס בלשונו של הראב"ד ז"ל שסיים הטעם דשלוחו ש"א כמותו והלא באמת בכותי ליתא שליחות ורק דפועל שאני דידו כיד בעה"ב דמי, א"כ לא הוי ליה למימר משום דשלוחו ש"א כמותו הא זה דמהני בכותי הוא אינו משום שליחות רק משום דהוי פועל דהוא כבעה"ב דמי, ולכן יותר נכון תי' האחרון, דהראב"ד אתי עלה משום דסובר דכי אימעיט רחמנא גוי משליחות היינו דוקא במידי דבעי שליחות ואי אפשר לעשותו שלא מדעת בעה"ב אבל מידי דיכול לעשותו שלא מדעת בעה"ב והרי הוא עשוי כסוכה ומעקה ומירוח התבואה, בזה גם גוי נעשה שלוחו וא"כ הראב"ד לא אתי עלה כלל מצד חילוק הנ"ל דפועל שאני, וגם מש"כ המחא"פ דחילוק זה הכי משמע מהירושלמי דפאה דקצרוה גוים הר"ז פטורה דלא הוי קצירך ואמרי' עלה דאם קצרוה פועלים כותים הר"ז חייבת ומוכרח דפועל שאני. הנה אין זה מפורש בירושלמי כלל רק דאפשר לפרש כן וכדברי הרע"ב שכתב במתני', שדה שקצרוה כותים לעצמן, ולא שקצרוה פועלים כותים לישראל דאז הוי כאלו קצרוה ישראל ולפי"ז שפיר י"ל דזהו דברי הירושלמי שם דקאמר מתני' בשקצרוה לעצמן אבל קצרוה לישראל חייבת ותני כן אין שוכרין פועלים גוים מפני שאין בקיאין בלקט. ויש לומר דהא דקאמר בירושלמי אבל קצרוה לישראל חייבת היינו פועלים כותים ואולם הפר"ח בס' מים חיים כתב דמסתברא אף שאינם פועלים כותים כל שקצרוה לצורך הישראל אף בלא ידיעתו חייב בפאה וזהו משום דמירוח בעינן רק המעשה ולא בעינן שליחות כלל לזה והילכך מהני גם אם עשהו גוי וכסברא השניה בפירוש דברי הראב"ד הנ"ל ולפי"ז יתפרש מה שאמרו בירושלמי אבל קצרוה לישראל חייבת כפשוטו תפי' אם אינם פועליו כלל דגם בלי ידיעתו מהני כיון שלא קצרוה לעצמן הר"ז חייבת ולפי"ז יהיה מוכח מהירושלמי דקאמר ותני כן אין שוכרין פועלים וכו' וקשה הא ליכא ראיה מהתוספתא דקתני אין שוכרין פועלים דהא י"ל דפועל שאני ומוכרח דהירושלמי סובר דליכא חילוק בין פועל לאיש בעלמא וכיון דבפועלים חייבת השדה בפאה הוא הדין אם קצרוה גוים בעלמא ואפילו שלא בידיעת בעה"ב כלל.
וכרגע אמרתי דהתוס' סבירא ליה כהמחא"פ הנ"ל והוא דהתוס' ביומא (נ"ד:) כתבו דלעשות שמשים שבמדור העליון אסור אף אם עושין לו עכו"ם דכתיב לא תעשון תרי זימני עיי"ש ותמה ע"ז בתוס' רעק"א במשניות בר"ה (פ"ב מ"ח) דא"כ למה לן האי דרשא דמה אתם ב"ב דאין שליחות לעכו"ם תיפוק ליה מדאיצטריך לא תעשון לאסור ע"י עכו"ם מוכת דאין שליחות לעכו"ם דאלו יש שליחות ממילא אסור דהוי כשלוחו ובשליח עכו"ם לא שייך לומר דאין שליח לד"ע בין להאי לישנא דב"מ (י"א) דבר חיובא דהעכו"ם לאו בר חיובא בלא תעשון ובין להאי לישנא דאיבעי עביד דבודאי עביד דישמע ליה ובס' פר"י (פסחים צ"א) כתב די"ל דאיצטריך האי גם אתם דאין שליחות גם לפועלים עכו"ם דלא נימא דידם כיד רבם וסרה ק' רע"א הנ"ל וליתא בזה גם לקושיות התוס' בגיטין (כ"ג:) ד"ה מה, דהקשו דלר"ש דלא דרש מה אתם ב"ב למעט עכו"ם משליחות מנ"ל דעכו"ם אין לו שליחות לענין זכיה וריבית בפ' איזהו נשך די"ל לר"ש דזה ידעינן מדאיצטריך לא תעשון ולית ליה לחלק בין שאר עכו"ם לפועל ומדהקשו התוס' ולא ניחא להו בזה מוכת דס"ל כדעת המחא"פ הנ"ל דהחילוק פשוט וברור דאיכא טובא לחלק בין פועלים לשאר עכו"ם וגם מקרא דמה אתם לא אפשר למעט רק סתם עכו"ם ולא פועל עכו"ם דידו כיד רבו והוי אתם ולהכי שפיר הק' ג"כ הגרעק"א.
איברא דבפשיטות י"ל דמלא תעשון ליכא ראיה דאין שליחות לעכו"ם רק בדבר שהוא לחובתו אבל אכתי יהיה קשה מנ"ל דאין שליחות לעכו"ם לענין זכיה וריבית דמדעתו יהיב לה וקושיות הגרעק"א לק"מ וליכא ראיה דהתוס' ס"ל כהמחא"פ, דהתוס' דייקי בלשונם מנ"ל לר"ש דעכו"ם אין לו שליחות לענין זכיה וריבית, ואיברא דלענין שאלתינו בחליצה הנה צירוף דברי המחא"פ הוא דבר תלוש מאד דבחליצה אם נימא דאינו מהני שלוחה של האשה הרי זהו משום דנימא דגם בדידה הוי מצוה שבגופה וא"כ בכה"ג לא יהיה מהני גם פועל מידי דאע"ג דאמרינן יד פועל כיד בעה"ב לזה לא מהני פועל דאטו אם הפועל יניח תפילין יהיה דומה כאלו הבעה"ב הניח, וביותר תמוה לע"ד מאי דהרב מקיוב אמר דהאשה השכורה תהיה קוראת מאן יבמי להקים וגו' וכמדומני דזה מביא לידי גיחוך, דא"כ נראה מדעת הרב הזה דסובר דהאשה השכורה בתור פועל היא הוי ממש כמו היבמה עצמה, משום דיד פועל כיד בעה"ב דמי והרי א"כ יהיה יוצא בה היבם נמי מצות יבום. ולכן נראה אחרי דהעיקר הקולא מאי דאמרינן דמהני בחליצה שלוחה של האשה זהו משום דבדידה ליכא מצוה שבגופה כמש"כ היד שלמה והילכך סגי בשלוחה של האשה אפילו אם אינו שכור בתור פועל ואולם אפילו אם ירצה להחמיר שיהיה גם שכור בתור פועל דבאמת זה עדיף שלא יהיה הדבר נגד הגמ' המפורשת דכתובות דלא מהני שליח בחליצה די"ל דהתם בשליח ולא בפועל וגם ירצה להחמיר שיהיה שלוחה אשה דוקא דבזה ודאי נכונים דברי הגאון מקיוב דכן מצינו ביור"ד סס"י קצ"ח דהש"ך סעק"כ הביא שם הגמ' דהיכא דאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא לכו"ע ובפ"ת שם סע"ק כ"א כתב בשם החמודי דניאל דלכאורה נראה דדוקא חברתה אבל איש לא מהני עכ"ד והיינו משום דצריך שיהיה השליח שייך בזה והילכך דוקא אשה דשייכה בטבילת נדה מצינו בזה רב מובהק בהוראה דסובר כהרב מקיוב, אבל הקריאה דמאן יבמי תאמר הזקוקה בעצמה לפני הבי"ד בפי"ק וגם כת"ר הרגיש מעט כי דברי הרב מקיוב בזה אינם נכונים וכן עשינו והיא קראה נפ"ק מאן יבמי פב"פ שהוא בעיר פלונית להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי וגם האשה אמרה שהיא שוכרת את האשה חנה בת לוי יצחק מווארשילאווקא במדינת סאוועט שתהיה היא שלוחה בתור פועל לעשות במקומה כל עניני החליצה שיאמרו לה הבי"ד שם. והיינו חליצת המנעל להיבם ורקיקה וקריאת ככה יעשה ואבקש מכת"ר שישלח תשובתי זו להרב מקיוב וכן אבקש מכבודו כי אם ידפיס הרב מקיוב את תשובתו בענין זה ימחול ידידי לשלחה אלי ואראה כחו וחילו לאורייתא. ד' יזכנו שלא נכלם ולא נכשל בהלכה ויהיו דברינו מכוונים לאמיתה של תורה כהלכה ומורין, והנני ידידו דו"ש ומברכו בטו"ס הק' אברהם אהרן יודעלאוויץ רב הכולל לאגה"ק דנויארק מחבר ספרי שו"ת בית אב וספרי דרש אב וכו'.
תשובת הרב הגאון דקיאב על מה שהשבתי עליו בסיומא דפיסקא בדין חליצה ע"י שליח.
שע"ה א"ח שבועות תרפ"ו קיאב.
כבוד רב האי גאון רבן של כל בני הגולה באמעריקה עתיר נכסין עתיר פומבי אריה לתקנת בנות ישראל וכו' הרב ר' אברהם אהרן יודעלאוויץ שליט"א.
הרב מווארשילאווקא כתב לי כי כת"ר מתמה עלי בענין דרישתי בנוגע לחליצה מרחוק שיהיה דוקא ע"י פועלת ומקשה ממנ"פ אם חליצה מצוה שבגופה לא תועיל סברת יד פועל כיד בעה"ב דמי דאטו אם הפועל יניח תפילין וכו' ועל אשר דרשתי דהשכורה תקרא ג"כ בב"ד היבם מאן יבמי תמה וכתב שמביא לידי גיחוך דא"כ יהיה יוצא בה מצות יבום, ועל תמיהתו הראשונה אמינא לכת"ר דלא סיימוה קמיה אמנם נבון שכמותו ירבו בישראל כיוון לפרטים אחדים מסברותיי מדעת עצמו אבל אפס קצהו, וע"כ אני שולח לו קונטרסי ויוכח שגם אני לא אחשוב החליצה למצוה שבגופה ורק כדי לצאת מחשש מילי לא ממסרן לשליח שהעיר הגאון רצה"ח שהוא אליבא דמהרי"ט לפי פירושם של החולקים עליו כמבואר אצלי באות י"ג ומפני המבואר שם באות י"ד שסוף סוף לא נאמר מפורש גבי פועל לאסור בשום מקום ושיש הרבה סברות לחלק בין שליח לפועל וברצות ד' ימצא מרגוע, אך בתמיהתו הב' לא ירדתי לסוף דעתו איזה דמיון מצא כת"ר בין הקריאה והיבום, בודאי ידוע לכת"ר תשובת הח"צ סי' ע"ז דכ"ף הדמיון אינו ממש, וחילו מיומא ל"ז ושארי מקומות בחז"ל ואני הפעוט העירותי כן גם מב"מ ל"ט ע"א כשבויין ולא שבויין ממש עיי"ש וא"כ מה שהוא עושה רק בכח הגוף כקריאה בזה פועל כגופו שסוף סוף פועלת דידה באה מכחה ולא כן היבום שהוא בגופה ממש ואפילו נימא דכגופו ממש בכל זה לא שייך יבום. חדא דכח יד פועל הוא רק על פעולה ולא על יבום דאשה קרקע עולם, ושנית שהמעליותא דפועל נגד שליח הוא שכח השליח הוא רק בציווי נחשב כאלו עשה כיון שיש חזקה שליח עושה שליחותו שהבורא יתב' הטביע כן בטבע בריותיו שהציווי הזה יגמור הפעולה ולכן בדבר עבירה שאין חזקה ששליח יעשה השליחות באמת אין שליח וזה הסביר לן רב סמא בבא מציעא י' ע"ב דפליג בין אי בעי עביד לאי בעי לא עביד דלכאורה כל שליח אי בעי לא עביד אבל היא הנותנת בכל מקום בטבע ברייתו ליעבד ורק בדבר עבירה אפשר לא בעי ולא עביד, וכח הפועל לא ברגע הצווי כי אם בשעת הפעולה דפעולתו כפעולת רבונו. ובקונטרסי יחליץ שאני שולח אליו באות י"ד יבואר שלכן אין זה מאחר זמן חלות הפעולה כי נחשבת ע"ש הבעה"ב בשעת הפעולה מפני שזה יותר ברור מסתם שליחות שכחו רק מחמת חזקה הנ"ל, ובכן אלו יצוייר שגם פעולת פועל אינה ברורה שתעשה ודאי שגם פועל לא מהני וא"כ בפעולה הנעשית דוקא ע"י שנים וספק אם השני יזדקק לזה גם פעולת פועל אינה ברורה ולא עדיפא מפעולת שליח היכי שאינה ברורה דמה לי אי בעי הוא לא עביד ומה לי אם בעי אחר לא עביד גם הוא, וא"כ ביבום שצריכין השתתפות היבם בפעולה, ודאי שלא יועיל גם כח יד פועל וק"ל, וכ"ז ע"פ סברא עיונית, אבל פשוט יותר ואמת יותר שלהקים שם לאחיו אי אפשר כי אם ע"י העולם כמנהגו, שכולי עלמא דלאו דינא גמירי יקראו הנולד על שם אתיו, ולא כן בהולד מהיבם בן להפועלת, שלעולם לא לאחיו יהיה הזרע אע"פ שעל פי דרכי הלימוד אפשר היה להוכיח שגם זה נחשב על שם אחיו. ואחרי כל אלה בסור הגיחוך הלא נרויח הרבה ע"י הקריאה שנית בב"ד היבם, דלהרמב"ן שהקריאה היא גזירת הכתוב כבקונטרסי אות ט"ו מי יודע טעם לגזירת הכתוב ואולי צריכה להיות דוקא בשעה שעסוקין במעשה החליצה וכה"ג מצינו ביבמות דף ק"ו שהקריאה קמייתא מועלת גם אחר החליצה ומה טעם לה אם לא נימא שבגזירת הכתוב אין משגיחין על הטעם, וגם לצאת חובת ועלתה שהיא לקובלנא על היבם שייבם או יפטר. יותר מובן שהוא בפניו באזני בית דינו שבאמת מה שדימה המהרש"ם שם לקריאת הבכורים לדעת הרשב"ם, אין עולה יפה ששם הקריאה לפני ד' ומלא כל הארץ כבודו והכא לפשט השו"ע בס"ח סי' קס"ט סעי' נ' ופס"ח סעי' ס"ת שצריך שיבין היבם דברי היבמה צריך להיות דוקא בבי"ד שהיבם עומד. הוא אשר אמרתי שטוב כי נוסף על מה שתקרא היבמה בב"ד שבעירה מאן יבמי פב"פ וכו' תאמר השכורה בבי"ד היבם אשר רבנותה פקדה לקרות ע"י הקראת ב"ד בזה הלשון מאן יבמי וכו' וזה מוטעם לא פחות מקריאת ככה יעשה שלא בשעת החליצה ע"י הקדמת שיחה מענין החליצה כבמהרש"ם ובעיקר הדבר יברך ד' חילו לאורייתא ויטיב גם לטובים בית דינו אשר הצטרפו עמו כי הראו בעצמם לקיים מצות לא תגורו ולא יחושו לקנאים שבמקרים כאלה פוגעים וכבר הרנינו לב אלמנה בווארישיל ועכשיו תותרנה כמה וכמה עגונות ע"י הוראתו, ובמדינתנו כמה רבנים שמחים על המקרה הזה וע"פ הסכמתו כבר שלחנו הרשאה מיבמה מפראס קוראוו (והאריך בשבח מצוה זו) והמקום יאריך ימי כת"ר וישפות שלום לכל הנלוים אליו כברכת מכבדו ומוקירו כערכו הרב,
יהושע חיים בלא"א הרב ר' זכריה מענדל ז"ל מטוסאוו, רב בקיאב פאדאל.
תשובתי להרב הנ"ל
בעהש"י ך"ב תמוז דהאי שתא תרפ"ו.
שפעת חיים ושלום וברכה משמי מעונים, למעמיק בראשונים ואחרונים ה"ה הרב הגאון מפורסם לתהלה בביתו יהיה לעולם שמחה וגילה כבוד מ"ר יהושע חיים בהרב הגאון ר' זכריה מענדל ז"ל מטוסאוו שליט"א רב דקיאב יצ"ו.
תשובה אחדשה"ט ושתה"ר הנה מכתבו ותשובותיו הגיעוני בזמן אשר הייתי תולה ל"ע בעיני השמאלית זה יותר מעשרה שבועות ות"ל כי זיכני ד' בחסדו אשר אור עיני הוא אתי ואקוה לד' המאיר לאישון בת עין כי עוד באיזה שבועות אוכל להגות בספר כמקדם, ולעת כזאת אשר קצת הוטב מצבי לקחתי עטי בעתי להשיב לכבודו וראשונה אבוא על מכתבו אלי מש"כ לתמוה עלי דאיזה דמיון מצאתי לומר דא"כ בפועל האשה יהיה היבם יוצא בה נמי מצות יבום דכ"ף הדמיון אינו ממש והוסיף להח"צ הגמ' דב"מ כשבויין ולא שבויין ממש הנה כבר ת"ל זכיתי אני בגמ' זו ונדפסה בספרי שו"ת בית אב חמישאי סי' רס"ב האומנם בעיקר השגתי על כת"ר הנה אנכי שמרתי עטי וכתבתי כמדומני דזה מביא לידי גיחוך ולא החלטתי הדבר וגם זה הוא לא מטעמיה דמר דמש"כ מר דכח יד פועל הוא רק על פעולה ולא על יבום דאשה קרקע עולם, זה שגגה דלהתוס' בסנהדרין (ע"ד:) וכתובות (ג':) מהני הסברא דקרקע עולם לענין דלא נימא תהרג ולא תעבור וזהו הכל בביאת אונס וכן מפורש בהגהות רצה"ח בב"ק (ל"ב) דזהו דוקא בביאת אונס אבל ביאה ברצון היא עושה מעשה דהא חייבת חטאת ומלקות.
ומש"כ עוד דמעליותא דשליח אינו כמו פועל דכח שליח הוא רק מחמת חזקה שליח עושה שליחותו ובשעת הציווי נחשב כאלו עשה. כיון שיש חזקה דשליח יעשה שליחותו דכן הטביע הבורא ב"ה בטבע בריותיו והציווי הזה גומר הפעולה ולכן בדבר עבירה שאין חזקה ששליח יעשה השליחות באמת אין שליח ובכן אלו יצוייר שגם פעולת פועל אינה ברורה שתיעשה כגון בפעולה הנעשית ע"י שנים מה לי אי בעי הוא לא עביד כמו בעבירה. ומה לי אי בעי אחר לא עביד וכגון ביבום דאיכא השתתפות היבם. והנה זהו הכל סברת הכרס ומתוך סתימת פירש"י והבנת רבותינו בעלי התוס' נראה דלא ס"ל הכי דהא לסברא זו דשלוחו ש"א כמותו הוא מטעם חזקה שליח עושה שליחותו ליתא קושיות התוס' בקדושין (מ"א:) ד"ה מה. דבגמרא אמרו אלא הא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום וכו' תרומתו תרומה, מנלן וכי תימא דיליף מגירושין מה לגירושין שכן ישנן חול, והקשו בתוס' למה לא דתי דמה לגירושין שכן ישנן בעל כרחו כדדחי לעיל, ולפום סברא הנ"ל קושיות התוס' לק"מ דאם רצה לילף קידושין מגירושין דמהני שליח ושלוחו ש"א כמותו שפיר דחי מה לגירושין שכן ישנן בעל כרחו וא"כ לא תליא בדאידך כלל ושפיר אמרי' בזה חזקה שליח עושה שליחותו ואמרי' בזה שפיר שלוחו ש"א כמותו, אבל בקדושין דצריך דעתה א"כ ליכא למימר בה חזקה שליח עושה שליחותו, דבקדושין אין זה חזקה גמורה דאין ביד השליח לקדשה ע"כ. שמא לא תתרצה כמש"כ התוס' בגיטין (ס"ד.) ד"ה אסור, ובנו"ב קמא חאה"ע סי' ב', והילכך לא מהני שליחות, ויתיישב בזה גם קושיות התוס' שם ד"ה שכן ישנן במחשבה, דהקשו דקדושין הוו אתו מתרומה וגירושין דכי פרכת מה לגירושין שכן ישנן בע"כ תאמר תרומה יוכיח ולהנ"ל דפירוש ישנן בע"כ היינו דתו אינו תלוי ביד אחר לגמור הענין וממילא י"ל בזה גם חזקה שליח עושה שליחותו דכן הטביע הבורא ב"ה בטבע בריותיו א"כ הא ליכא למימר כלל תרומה יוכיח דהא שם אינו תלוי ביד אחר, ומוכרח מזה דהתוס' דהקשו קושייתם לא ס"ל הכי כמ"ש מר דבאמת הרכבה זו שלוחו ש"א כמותו עם חזקה שליח עושה שליחותו הוא הרכבת שני ענינים הרחוקים זה מזה, חזקה שליח ע"ש בגיטין (ס"ד:) אמרו דזהו רק לחומרא ולא לקולא בדאורייתא, וכן פסק הרמב"ם פ' י"ב מה' גירושין הל' י"ב וכן בתרומות פ"ד הל' ו' שאין אומרים באיסורים חזקה שליח ע"ש להקל אלא להחמיר ושלוחו ש"א כמותו הוא גם להקל ומוכרח דאינו כלל מטעם חזקה הנ"ל ועוד הרי חזקה מהני רק לשעבר ולא להבא כמו שמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן ואין מעמידין אותו על חזקת חיים כלל ופרישה סמוך לוסת הוא רק מדרבנן ולא אמרי' חזקה אורח בזמנו יבא דיהיה חובת פרישה מדאורייתא כמש"כ הנו"ב ואלו שלוחו ש"א כמותו הוא לכתחלה מן התורה גם על להבא ואם כדברי מר יהיה חזקה מהני מן התורה גם על להבא דהא שלוחו ש"א כמותו הוא מטעם חזקה דשליח יעשה שליחותו ועוד לדברי מר היכא דהיבם הבטיח לבי"ד להיות נחלץ משלוחה של האשה הרי יש לנו להעמיד את החולץ על חזקת כשרותו שלא יתחרט דחזקה מהני גם על להבא ושארית ישראל לא ידברו כזב ובפרט להתחרט ממצוה וא"כ הוי ודאי עביד ולא צריכין שהשליח יהיה בתור פועל כלל דהא בכל חליצה מסתמא כבר שמעו הב"ד ממנו אם יתן חליצה או לא וכיון שאמר שיחלוץ הרי במצוה יש לנו לומר דודאי עביד ונסמוך על חזקת כשרות דמהני להבא לפום שיטתיה דמר שיחיה.
גם מש"כ מר דפשוט יותר לאמת שלהקים שם לאחיו בישראל אי אפשר כי אם ע"י העולם כמנהגו שכולי עלמא דלאו דינא גמירי יקראו הנולד על שם אחיו ולא כן בהולד מהיבם בן להפועלת של היבמה שלעולם לא לאחיו יהיה הזרע אע"פ שעל פי דרכי הלימוד אפשר היה להוכיח שגם זה נחשב על שם אחיו לע"ד גם בזה י"ל כי בכל יבמה שנתיבמה לא יהיה נקרא הבן על שם אחיו המת זולתי כאשר יספרו עוד כי היא יבמה ולקחה זה להקים לאחיו שם בישראל כי הבן הנולד מיבמה הוא הקמת שם להמת וא"כ אפשר דגם אם יספרו כי זה הבן הנולד מהאיש הזה הוא לאשר האשה הזאת היתה בדין פועלת להיבמה להתייבם ונחשבת כאלו היבמה עצמה הולידה אותו והוא הקמת שם להמת, יהיה ג"כ בזה הקמת שם לאחיו, ומה זה שאמר כי ע"י היבמה והיה ע"י העולם כמנהגו נוהג שכולי עלמא דלאו דינא גמירי יקראו הנולד על שם אחיו ובאמת אין זה ע"י העולם כמנהגו כלל והאנשים דלאו דינא גמירי לעולם לא יקראו הנולד על שם אחיו רק כאשר יהיה נודע להם סיבת נשואין שלהם וכן הרי יתכן בנשואי הפועלת של האשה היבמה אם יספרו להם, והאמת כי ענין הקמת השם אינו תלוי כלל לפי בני אדם רק בשמים ממעל הוא הקמת השם כידוע ולכן אם ע"פ דרכי הלימוד יהיה זה נחשב לבן היבמה מטעם שלוחה ש"א כמותה ויד פועל כיד בעלת הבית א"כ אפשר ואפשר דהוא הקמת שם להמת ואין מקום לדברי מר.
וגם מש"כ דלפום שיטתיה נרויח הרבה ע"י קריאת הפועלת מאן יבמי דלהרמב"ן הקריאה היא גזירת הכתוב ומי יודע טעם לגזירת הכתוב ואולי צריכה להיות דוקא בשעה שעסוקין במעשה החליצה, אני אומר דגם עתה לא יתוקן זה דמי יודע טעם לגזירת הכתוב אולי צריכה להיות דוקא מהיבמה בעצמה באותה שעה ממש איברא דכל זה היה מקום לפקפק על דברי מר כפי אשר כתב לי הרב מווארשילאווקי בקצרה ודמיתי כי כת"ר יחפוץ אשר רק האשה השכורה הפועלת תאמר לפני בי"ד מאן יבמי ואולם עתה במכתבו ותשובתו רואה אנכי אשר גם כ"ג כותב כי היבמה בעצמה תאמר לפני הבי"ד בעירה מאן יבמי פב"פ שבעיר פלונית להקים לאחיו וגו' והאשה השכורה תאמר עוד הפעם שנית כי בפקודת רבותה פלונית בת פלוני אשר מת אישה פב"פ היא אומרת מאן יבמי וכו' בשעת החליצה וא"כ הוא רק לרווחא דמילתא שתאמר הדברים בפני היבם א"כ הא אין כאן חשש מידי וגם אנכי כתבתי להרב מווארשילאווקא שיעשה כן. והנני ידידו דו"ש ומברכו בכל חותמי ברכות כחפצו. נאום הק' אברהם אהרן יודעלאָוויץ רב הכולל לאגה"ק דנויארק.