אור ברסלב
אב בחכמה פסק א › ענף ה

אב בחכמה· רבי אברהם אהרן יודלוביץ'

פסק א · ענף ה

ענף ד

ועתה הגיעני מכתב שני דמר ושם הודיעני כי שלח תשובתי הנ"ל לעיר קיוב ששם יש רב גדול בתורה, והוא הסכים ג"כ לעשות כל מעשה החליצה ע"י שליח, רק ע"י שני שינוים, א' השליח יהיה שכור בתור פועל. ב' השליח תהיה דוקא אשה, ואי לזאת פקד מר על אמה של הזקוקה, שהיא בעירו, שתשכור אשה ע"ז, וכן עשתה, ושם האשה תנה בת לוי יצחק ומבקש אשר האשה בפה תאמר לפני בי"ד בפ"ק שהיא שוכרת את האשה הנ"ל מווארשילאווקא בתורת פועל שהיא תעשה בעדה כל מעשה החליצה. ודעת הרב מקיוב הוא דבמלת כל בא לרבות דאפילו הקריאה מאן יבמי להקים וכו' תהיה בבי"ד של כת"ר. וע"ז הנני להשיבו בקצרה. הרב מקיוב רוצה לצרף בזה דעת המחא"פ בה' שלוחין סי' י"א דפסק בעושה מעשה ע"י א"י יוכל הישראל לברך אם העכו"ם הוא פועל שכיר אצל הישראל דאע"ג דאין שליחות לגוי אבל פועל שכיר שאני דיד פועל שכיר כיד בעה"ב דמי והוי כמו עבד כנעני בפ' השואל דאם אמר לעבדו צא והשאל עם פרתי אפילו למד"א דשלוחו ש"א אינו כמותו הנה בעבד אמרינן דיד עבד כיד רבו דמי וה"נ אם אמר לשכירו צא והשאל עם פרתי הוי שאילה בבעלים וה"נ בחליצה אפילו אם נימא דליתא בשליחות מ"מ פועל שאני, ומה דאמר הרב מקיוב שתהיה השליח דוקא אשה זהו לפי דברי הרי"ט אלגאזי בקידושיו על הרמב"ן בה' בכורות בדיני חלה בדין גלגל עיסה ע"י פועל עכו"ם והביא שם דהתוס' וריא"ז כתבו להדיא וכן נראה מסתימת כל הפוסקים דבגט אינו נעשה העבד שליח אפילו בעבד של האשה וקשה אמאי לא נימא דיד העבד כיד רבו והוי כמו שהאשה בעצמה קבלה גיטה ותי' דהפוסקים ס"ל דמה שאמרו בפ' השואל ה"מ שליח דבר מצוה הוא אבל עבד דלאו בר מצוה הוא לא. זהו כפי' הריטב"א שם הובא בשט"מ עיי"ש וא"כ בעינן שיהיה הענין ראוי מצד השליח אבל אם השליח אינו ראוי לזה לא מהני הא דיד העבד כיד רבו ויד הפועל כיד בעה"ב עיי"ש ולהכי בעינן שיהא השליח בחליצה אשה דוקא דהיא ראויה לשליחות זו מצדה דשייכה בזה.

ולע"ד אמינא ראשית כי דברי המחא"פ אינם עוד מוסכמים כלל דהשע"מ פ"א דתרומות החליט דלא כוותיה מהא דב"ק (נ'.) דהיכא דאין שליחות וכמו עכו"ם לא מהני פועל מידי, ועוד דהרי המחא"פ כתב שם לבאר דברי הראב"ד שהביא הכ"מ בפ"א מתרומות שכתב דאם קנה מהכותי שבלים לצורך מצוה ומרחן כותי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו ש"א כמותו והרב בכ"מ תמה על זה דהא קיימ"ל דאין שליחות לכותי ותי' המחא"פ דהראב"ד איירי כשמרחן ע"י פועלים כותים דפועל שאני משליח וכאלו מרחן בעה"ב דמי והכי משמע בירושלמי דפ"ב דפאה דאמתני' דקצרוה גוים הר"ז פטורה (משום דקצירך אמר רחמנא ולא קציר כותי) אמרו עלה דאם קצרוה פועלים הר"ז חייבת, ואח"כ כתב המחא"פ ועוד היה נראה דהא דאין שליחות לכותי היינו במידי דבעי שליחות כגון תרומה וכיוצא אבל במידי דלא בעי שליחות וגם בלאו הכי היה יכול חבירו לעשותו ומה שעשה עשוי כגון אי תקן מעקה של חבירו שלא מדעתו הר"ז שפיר כי נמי עשהו גוי תשיב כאלו עשהו ישראל, וכיוצא לזה כתב הרשב"א דטבילת כלים כיון דאי הטבילו ישראל אחר שלא מדעתי הנה מה שעשה עשוי להכי טבילת גוי נמי מהני, ואפשר לומר דזהו טעמו של הראב"ד ז"ל שכתב דשלוחו ש"א כמותו עיי"ש. ונחזי אנן הנה סברא הראשונה בדברי הראב"ד דמיירי כשמרחץ ע"י פועלים כותים לע"ד הוא קשה מאד להעמיס בלשונו של הראב"ד ז"ל שסיים הטעם דשלוחו ש"א כמותו והלא באמת בכותי ליתא שליחות ורק דפועל שאני דידו כיד בעה"ב דמי, א"כ לא הוי ליה למימר משום דשלוחו ש"א כמותו הא זה דמהני בכותי הוא אינו משום שליחות רק משום דהוי פועל דהוא כבעה"ב דמי, ולכן יותר נכון תי' האחרון, דהראב"ד אתי עלה משום דסובר דכי אימעיט רחמנא גוי משליחות היינו דוקא במידי דבעי שליחות ואי אפשר לעשותו שלא מדעת בעה"ב אבל מידי דיכול לעשותו שלא מדעת בעה"ב והרי הוא עשוי כסוכה ומעקה ומירוח התבואה, בזה גם גוי נעשה שלוחו וא"כ הראב"ד לא אתי עלה כלל מצד חילוק הנ"ל דפועל שאני, וגם מש"כ המחא"פ דחילוק זה הכי משמע מהירושלמי דפאה דקצרוה גוים הר"ז פטורה דלא הוי קצירך ואמרי' עלה דאם קצרוה פועלים כותים הר"ז חייבת ומוכרח דפועל שאני. הנה אין זה מפורש בירושלמי כלל רק דאפשר לפרש כן וכדברי הרע"ב שכתב במתני', שדה שקצרוה כותים לעצמן, ולא שקצרוה פועלים כותים לישראל דאז הוי כאלו קצרוה ישראל ולפי"ז שפיר י"ל דזהו דברי הירושלמי שם דקאמר מתני' בשקצרוה לעצמן אבל קצרוה לישראל חייבת ותני כן אין שוכרין פועלים גוים מפני שאין בקיאין בלקט. ויש לומר דהא דקאמר בירושלמי אבל קצרוה לישראל חייבת היינו פועלים כותים ואולם הפר"ח בס' מים חיים כתב דמסתברא אף שאינם פועלים כותים כל שקצרוה לצורך הישראל אף בלא ידיעתו חייב בפאה וזהו משום דמירוח בעינן רק המעשה ולא בעינן שליחות כלל לזה והילכך מהני גם אם עשהו גוי וכסברא השניה בפירוש דברי הראב"ד הנ"ל ולפי"ז יתפרש מה שאמרו בירושלמי אבל קצרוה לישראל חייבת כפשוטו תפי' אם אינם פועליו כלל דגם בלי ידיעתו מהני כיון שלא קצרוה לעצמן הר"ז חייבת ולפי"ז יהיה מוכח מהירושלמי דקאמר ותני כן אין שוכרין פועלים וכו' וקשה הא ליכא ראיה מהתוספתא דקתני אין שוכרין פועלים דהא י"ל דפועל שאני ומוכרח דהירושלמי סובר דליכא חילוק בין פועל לאיש בעלמא וכיון דבפועלים חייבת השדה בפאה הוא הדין אם קצרוה גוים בעלמא ואפילו שלא בידיעת בעה"ב כלל.

וכרגע אמרתי דהתוס' סבירא ליה כהמחא"פ הנ"ל והוא דהתוס' ביומא (נ"ד:) כתבו דלעשות שמשים שבמדור העליון אסור אף אם עושין לו עכו"ם דכתיב לא תעשון תרי זימני עיי"ש ותמה ע"ז בתוס' רעק"א במשניות בר"ה (פ"ב מ"ח) דא"כ למה לן האי דרשא דמה אתם ב"ב דאין שליחות לעכו"ם תיפוק ליה מדאיצטריך לא תעשון לאסור ע"י עכו"ם מוכת דאין שליחות לעכו"ם דאלו יש שליחות ממילא אסור דהוי כשלוחו ובשליח עכו"ם לא שייך לומר דאין שליח לד"ע בין להאי לישנא דב"מ (י"א) דבר חיובא דהעכו"ם לאו בר חיובא בלא תעשון ובין להאי לישנא דאיבעי עביד דבודאי עביד דישמע ליה ובס' פר"י (פסחים צ"א) כתב די"ל דאיצטריך האי גם אתם דאין שליחות גם לפועלים עכו"ם דלא נימא דידם כיד רבם וסרה ק' רע"א הנ"ל וליתא בזה גם לקושיות התוס' בגיטין (כ"ג:) ד"ה מה, דהקשו דלר"ש דלא דרש מה אתם ב"ב למעט עכו"ם משליחות מנ"ל דעכו"ם אין לו שליחות לענין זכיה וריבית בפ' איזהו נשך די"ל לר"ש דזה ידעינן מדאיצטריך לא תעשון ולית ליה לחלק בין שאר עכו"ם לפועל ומדהקשו התוס' ולא ניחא להו בזה מוכת דס"ל כדעת המחא"פ הנ"ל דהחילוק פשוט וברור דאיכא טובא לחלק בין פועלים לשאר עכו"ם וגם מקרא דמה אתם לא אפשר למעט רק סתם עכו"ם ולא פועל עכו"ם דידו כיד רבו והוי אתם ולהכי שפיר הק' ג"כ הגרעק"א.

איברא דבפשיטות י"ל דמלא תעשון ליכא ראיה דאין שליחות לעכו"ם רק בדבר שהוא לחובתו אבל אכתי יהיה קשה מנ"ל דאין שליחות לעכו"ם לענין זכיה וריבית דמדעתו יהיב לה וקושיות הגרעק"א לק"מ וליכא ראיה דהתוס' ס"ל כהמחא"פ, דהתוס' דייקי בלשונם מנ"ל לר"ש דעכו"ם אין לו שליחות לענין זכיה וריבית, ואיברא דלענין שאלתינו בחליצה הנה צירוף דברי המחא"פ הוא דבר תלוש מאד דבחליצה אם נימא דאינו מהני שלוחה של האשה הרי זהו משום דנימא דגם בדידה הוי מצוה שבגופה וא"כ בכה"ג לא יהיה מהני גם פועל מידי דאע"ג דאמרינן יד פועל כיד בעה"ב לזה לא מהני פועל דאטו אם הפועל יניח תפילין יהיה דומה כאלו הבעה"ב הניח, וביותר תמוה לע"ד מאי דהרב מקיוב אמר דהאשה השכורה תהיה קוראת מאן יבמי להקים וגו' וכמדומני דזה מביא לידי גיחוך, דא"כ נראה מדעת הרב הזה דסובר דהאשה השכורה בתור פועל היא הוי ממש כמו היבמה עצמה, משום דיד פועל כיד בעה"ב דמי והרי א"כ יהיה יוצא בה היבם נמי מצות יבום. ולכן נראה אחרי דהעיקר הקולא מאי דאמרינן דמהני בחליצה שלוחה של האשה זהו משום דבדידה ליכא מצוה שבגופה כמש"כ היד שלמה והילכך סגי בשלוחה של האשה אפילו אם אינו שכור בתור פועל ואולם אפילו אם ירצה להחמיר שיהיה גם שכור בתור פועל דבאמת זה עדיף שלא יהיה הדבר נגד הגמ' המפורשת דכתובות דלא מהני שליח בחליצה די"ל דהתם בשליח ולא בפועל וגם ירצה להחמיר שיהיה שלוחה אשה דוקא דבזה ודאי נכונים דברי הגאון מקיוב דכן מצינו ביור"ד סס"י קצ"ח דהש"ך סעק"כ הביא שם הגמ' דהיכא דאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא לכו"ע ובפ"ת שם סע"ק כ"א כתב בשם החמודי דניאל דלכאורה נראה דדוקא חברתה אבל איש לא מהני עכ"ד והיינו משום דצריך שיהיה השליח שייך בזה והילכך דוקא אשה דשייכה בטבילת נדה מצינו בזה רב מובהק בהוראה דסובר כהרב מקיוב, אבל הקריאה דמאן יבמי תאמר הזקוקה בעצמה לפני הבי"ד בפי"ק וגם כת"ר הרגיש מעט כי דברי הרב מקיוב בזה אינם נכונים וכן עשינו והיא קראה נפ"ק מאן יבמי פב"פ שהוא בעיר פלונית להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי וגם האשה אמרה שהיא שוכרת את האשה חנה בת לוי יצחק מווארשילאווקא במדינת סאוועט שתהיה היא שלוחה בתור פועל לעשות במקומה כל עניני החליצה שיאמרו לה הבי"ד שם. והיינו חליצת המנעל להיבם ורקיקה וקריאת ככה יעשה ואבקש מכת"ר שישלח תשובתי זו להרב מקיוב וכן אבקש מכבודו כי אם ידפיס הרב מקיוב את תשובתו בענין זה ימחול ידידי לשלחה אלי ואראה כחו וחילו לאורייתא. ד' יזכנו שלא נכלם ולא נכשל בהלכה ויהיו דברינו מכוונים לאמיתה של תורה כהלכה ומורין, והנני ידידו דו"ש ומברכו בטו"ס הק' אברהם אהרן יודעלאוויץ רב הכולל לאגה"ק דנויארק מחבר ספרי שו"ת בית אב וספרי דרש אב וכו'.

תשובת הרב הגאון דקיאב על מה שהשבתי עליו בסיומא דפיסקא בדין חליצה ע"י שליח.

שע"ה א"ח שבועות תרפ"ו קיאב.

כבוד רב האי גאון רבן של כל בני הגולה באמעריקה עתיר נכסין עתיר פומבי אריה לתקנת בנות ישראל וכו' הרב ר' אברהם אהרן יודעלאוויץ שליט"א.

הרב מווארשילאווקא כתב לי כי כת"ר מתמה עלי בענין דרישתי בנוגע לחליצה מרחוק שיהיה דוקא ע"י פועלת ומקשה ממנ"פ אם חליצה מצוה שבגופה לא תועיל סברת יד פועל כיד בעה"ב דמי דאטו אם הפועל יניח תפילין וכו' ועל אשר דרשתי דהשכורה תקרא ג"כ בב"ד היבם מאן יבמי תמה וכתב שמביא לידי גיחוך דא"כ יהיה יוצא בה מצות יבום, ועל תמיהתו הראשונה אמינא לכת"ר דלא סיימוה קמיה אמנם נבון שכמותו ירבו בישראל כיוון לפרטים אחדים מסברותיי מדעת עצמו אבל אפס קצהו, וע"כ אני שולח לו קונטרסי ויוכח שגם אני לא אחשוב החליצה למצוה שבגופה ורק כדי לצאת מחשש מילי לא ממסרן לשליח שהעיר הגאון רצה"ח שהוא אליבא דמהרי"ט לפי פירושם של החולקים עליו כמבואר אצלי באות י"ג ומפני המבואר שם באות י"ד שסוף סוף לא נאמר מפורש גבי פועל לאסור בשום מקום ושיש הרבה סברות לחלק בין שליח לפועל וברצות ד' ימצא מרגוע, אך בתמיהתו הב' לא ירדתי לסוף דעתו איזה דמיון מצא כת"ר בין הקריאה והיבום, בודאי ידוע לכת"ר תשובת הח"צ סי' ע"ז דכ"ף הדמיון אינו ממש, וחילו מיומא ל"ז ושארי מקומות בחז"ל ואני הפעוט העירותי כן גם מב"מ ל"ט ע"א כשבויין ולא שבויין ממש עיי"ש וא"כ מה שהוא עושה רק בכח הגוף כקריאה בזה פועל כגופו שסוף סוף פועלת דידה באה מכחה ולא כן היבום שהוא בגופה ממש ואפילו נימא דכגופו ממש בכל זה לא שייך יבום. חדא דכח יד פועל הוא רק על פעולה ולא על יבום דאשה קרקע עולם, ושנית שהמעליותא דפועל נגד שליח הוא שכח השליח הוא רק בציווי נחשב כאלו עשה כיון שיש חזקה שליח עושה שליחותו שהבורא יתב' הטביע כן בטבע בריותיו שהציווי הזה יגמור הפעולה ולכן בדבר עבירה שאין חזקה ששליח יעשה השליחות באמת אין שליח וזה הסביר לן רב סמא בבא מציעא י' ע"ב דפליג בין אי בעי עביד לאי בעי לא עביד דלכאורה כל שליח אי בעי לא עביד אבל היא הנותנת בכל מקום בטבע ברייתו ליעבד ורק בדבר עבירה אפשר לא בעי ולא עביד, וכח הפועל לא ברגע הצווי כי אם בשעת הפעולה דפעולתו כפעולת רבונו. ובקונטרסי יחליץ שאני שולח אליו באות י"ד יבואר שלכן אין זה מאחר זמן חלות הפעולה כי נחשבת ע"ש הבעה"ב בשעת הפעולה מפני שזה יותר ברור מסתם שליחות שכחו רק מחמת חזקה הנ"ל, ובכן אלו יצוייר שגם פעולת פועל אינה ברורה שתעשה ודאי שגם פועל לא מהני וא"כ בפעולה הנעשית דוקא ע"י שנים וספק אם השני יזדקק לזה גם פעולת פועל אינה ברורה ולא עדיפא מפעולת שליח היכי שאינה ברורה דמה לי אי בעי הוא לא עביד ומה לי אם בעי אחר לא עביד גם הוא, וא"כ ביבום שצריכין השתתפות היבם בפעולה, ודאי שלא יועיל גם כח יד פועל וק"ל, וכ"ז ע"פ סברא עיונית, אבל פשוט יותר ואמת יותר שלהקים שם לאחיו אי אפשר כי אם ע"י העולם כמנהגו, שכולי עלמא דלאו דינא גמירי יקראו הנולד על שם אתיו, ולא כן בהולד מהיבם בן להפועלת, שלעולם לא לאחיו יהיה הזרע אע"פ שעל פי דרכי הלימוד אפשר היה להוכיח שגם זה נחשב על שם אחיו. ואחרי כל אלה בסור הגיחוך הלא נרויח הרבה ע"י הקריאה שנית בב"ד היבם, דלהרמב"ן שהקריאה היא גזירת הכתוב כבקונטרסי אות ט"ו מי יודע טעם לגזירת הכתוב ואולי צריכה להיות דוקא בשעה שעסוקין במעשה החליצה וכה"ג מצינו ביבמות דף ק"ו שהקריאה קמייתא מועלת גם אחר החליצה ומה טעם לה אם לא נימא שבגזירת הכתוב אין משגיחין על הטעם, וגם לצאת חובת ועלתה שהיא לקובלנא על היבם שייבם או יפטר. יותר מובן שהוא בפניו באזני בית דינו שבאמת מה שדימה המהרש"ם שם לקריאת הבכורים לדעת הרשב"ם, אין עולה יפה ששם הקריאה לפני ד' ומלא כל הארץ כבודו והכא לפשט השו"ע בס"ח סי' קס"ט סעי' נ' ופס"ח סעי' ס"ת שצריך שיבין היבם דברי היבמה צריך להיות דוקא בבי"ד שהיבם עומד. הוא אשר אמרתי שטוב כי נוסף על מה שתקרא היבמה בב"ד שבעירה מאן יבמי פב"פ וכו' תאמר השכורה בבי"ד היבם אשר רבנותה פקדה לקרות ע"י הקראת ב"ד בזה הלשון מאן יבמי וכו' וזה מוטעם לא פחות מקריאת ככה יעשה שלא בשעת החליצה ע"י הקדמת שיחה מענין החליצה כבמהרש"ם ובעיקר הדבר יברך ד' חילו לאורייתא ויטיב גם לטובים בית דינו אשר הצטרפו עמו כי הראו בעצמם לקיים מצות לא תגורו ולא יחושו לקנאים שבמקרים כאלה פוגעים וכבר הרנינו לב אלמנה בווארישיל ועכשיו תותרנה כמה וכמה עגונות ע"י הוראתו, ובמדינתנו כמה רבנים שמחים על המקרה הזה וע"פ הסכמתו כבר שלחנו הרשאה מיבמה מפראס קוראוו (והאריך בשבח מצוה זו) והמקום יאריך ימי כת"ר וישפות שלום לכל הנלוים אליו כברכת מכבדו ומוקירו כערכו הרב,

יהושע חיים בלא"א הרב ר' זכריה מענדל ז"ל מטוסאוו, רב בקיאב פאדאל.

תשובתי להרב הנ"ל

בעהש"י ך"ב תמוז דהאי שתא תרפ"ו.

שפעת חיים ושלום וברכה משמי מעונים, למעמיק בראשונים ואחרונים ה"ה הרב הגאון מפורסם לתהלה בביתו יהיה לעולם שמחה וגילה כבוד מ"ר יהושע חיים בהרב הגאון ר' זכריה מענדל ז"ל מטוסאוו שליט"א רב דקיאב יצ"ו.

תשובה אחדשה"ט ושתה"ר הנה מכתבו ותשובותיו הגיעוני בזמן אשר הייתי תולה ל"ע בעיני השמאלית זה יותר מעשרה שבועות ות"ל כי זיכני ד' בחסדו אשר אור עיני הוא אתי ואקוה לד' המאיר לאישון בת עין כי עוד באיזה שבועות אוכל להגות בספר כמקדם, ולעת כזאת אשר קצת הוטב מצבי לקחתי עטי בעתי להשיב לכבודו וראשונה אבוא על מכתבו אלי מש"כ לתמוה עלי דאיזה דמיון מצאתי לומר דא"כ בפועל האשה יהיה היבם יוצא בה נמי מצות יבום דכ"ף הדמיון אינו ממש והוסיף להח"צ הגמ' דב"מ כשבויין ולא שבויין ממש הנה כבר ת"ל זכיתי אני בגמ' זו ונדפסה בספרי שו"ת בית אב חמישאי סי' רס"ב האומנם בעיקר השגתי על כת"ר הנה אנכי שמרתי עטי וכתבתי כמדומני דזה מביא לידי גיחוך ולא החלטתי הדבר וגם זה הוא לא מטעמיה דמר דמש"כ מר דכח יד פועל הוא רק על פעולה ולא על יבום דאשה קרקע עולם, זה שגגה דלהתוס' בסנהדרין (ע"ד:) וכתובות (ג':) מהני הסברא דקרקע עולם לענין דלא נימא תהרג ולא תעבור וזהו הכל בביאת אונס וכן מפורש בהגהות רצה"ח בב"ק (ל"ב) דזהו דוקא בביאת אונס אבל ביאה ברצון היא עושה מעשה דהא חייבת חטאת ומלקות.

ומש"כ עוד דמעליותא דשליח אינו כמו פועל דכח שליח הוא רק מחמת חזקה שליח עושה שליחותו ובשעת הציווי נחשב כאלו עשה. כיון שיש חזקה דשליח יעשה שליחותו דכן הטביע הבורא ב"ה בטבע בריותיו והציווי הזה גומר הפעולה ולכן בדבר עבירה שאין חזקה ששליח יעשה השליחות באמת אין שליח ובכן אלו יצוייר שגם פעולת פועל אינה ברורה שתיעשה כגון בפעולה הנעשית ע"י שנים מה לי אי בעי הוא לא עביד כמו בעבירה. ומה לי אי בעי אחר לא עביד וכגון ביבום דאיכא השתתפות היבם. והנה זהו הכל סברת הכרס ומתוך סתימת פירש"י והבנת רבותינו בעלי התוס' נראה דלא ס"ל הכי דהא לסברא זו דשלוחו ש"א כמותו הוא מטעם חזקה שליח עושה שליחותו ליתא קושיות התוס' בקדושין (מ"א:) ד"ה מה. דבגמרא אמרו אלא הא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום וכו' תרומתו תרומה, מנלן וכי תימא דיליף מגירושין מה לגירושין שכן ישנן חול, והקשו בתוס' למה לא דתי דמה לגירושין שכן ישנן בעל כרחו כדדחי לעיל, ולפום סברא הנ"ל קושיות התוס' לק"מ דאם רצה לילף קידושין מגירושין דמהני שליח ושלוחו ש"א כמותו שפיר דחי מה לגירושין שכן ישנן בעל כרחו וא"כ לא תליא בדאידך כלל ושפיר אמרי' בזה חזקה שליח עושה שליחותו ואמרי' בזה שפיר שלוחו ש"א כמותו, אבל בקדושין דצריך דעתה א"כ ליכא למימר בה חזקה שליח עושה שליחותו, דבקדושין אין זה חזקה גמורה דאין ביד השליח לקדשה ע"כ. שמא לא תתרצה כמש"כ התוס' בגיטין (ס"ד.) ד"ה אסור, ובנו"ב קמא חאה"ע סי' ב', והילכך לא מהני שליחות, ויתיישב בזה גם קושיות התוס' שם ד"ה שכן ישנן במחשבה, דהקשו דקדושין הוו אתו מתרומה וגירושין דכי פרכת מה לגירושין שכן ישנן בע"כ תאמר תרומה יוכיח ולהנ"ל דפירוש ישנן בע"כ היינו דתו אינו תלוי ביד אחר לגמור הענין וממילא י"ל בזה גם חזקה שליח עושה שליחותו דכן הטביע הבורא ב"ה בטבע בריותיו א"כ הא ליכא למימר כלל תרומה יוכיח דהא שם אינו תלוי ביד אחר, ומוכרח מזה דהתוס' דהקשו קושייתם לא ס"ל הכי כמ"ש מר דבאמת הרכבה זו שלוחו ש"א כמותו עם חזקה שליח עושה שליחותו הוא הרכבת שני ענינים הרחוקים זה מזה, חזקה שליח ע"ש בגיטין (ס"ד:) אמרו דזהו רק לחומרא ולא לקולא בדאורייתא, וכן פסק הרמב"ם פ' י"ב מה' גירושין הל' י"ב וכן בתרומות פ"ד הל' ו' שאין אומרים באיסורים חזקה שליח ע"ש להקל אלא להחמיר ושלוחו ש"א כמותו הוא גם להקל ומוכרח דאינו כלל מטעם חזקה הנ"ל ועוד הרי חזקה מהני רק לשעבר ולא להבא כמו שמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן ואין מעמידין אותו על חזקת חיים כלל ופרישה סמוך לוסת הוא רק מדרבנן ולא אמרי' חזקה אורח בזמנו יבא דיהיה חובת פרישה מדאורייתא כמש"כ הנו"ב ואלו שלוחו ש"א כמותו הוא לכתחלה מן התורה גם על להבא ואם כדברי מר יהיה חזקה מהני מן התורה גם על להבא דהא שלוחו ש"א כמותו הוא מטעם חזקה דשליח יעשה שליחותו ועוד לדברי מר היכא דהיבם הבטיח לבי"ד להיות נחלץ משלוחה של האשה הרי יש לנו להעמיד את החולץ על חזקת כשרותו שלא יתחרט דחזקה מהני גם על להבא ושארית ישראל לא ידברו כזב ובפרט להתחרט ממצוה וא"כ הוי ודאי עביד ולא צריכין שהשליח יהיה בתור פועל כלל דהא בכל חליצה מסתמא כבר שמעו הב"ד ממנו אם יתן חליצה או לא וכיון שאמר שיחלוץ הרי במצוה יש לנו לומר דודאי עביד ונסמוך על חזקת כשרות דמהני להבא לפום שיטתיה דמר שיחיה.

גם מש"כ מר דפשוט יותר לאמת שלהקים שם לאחיו בישראל אי אפשר כי אם ע"י העולם כמנהגו שכולי עלמא דלאו דינא גמירי יקראו הנולד על שם אחיו ולא כן בהולד מהיבם בן להפועלת של היבמה שלעולם לא לאחיו יהיה הזרע אע"פ שעל פי דרכי הלימוד אפשר היה להוכיח שגם זה נחשב על שם אחיו לע"ד גם בזה י"ל כי בכל יבמה שנתיבמה לא יהיה נקרא הבן על שם אחיו המת זולתי כאשר יספרו עוד כי היא יבמה ולקחה זה להקים לאחיו שם בישראל כי הבן הנולד מיבמה הוא הקמת שם להמת וא"כ אפשר דגם אם יספרו כי זה הבן הנולד מהאיש הזה הוא לאשר האשה הזאת היתה בדין פועלת להיבמה להתייבם ונחשבת כאלו היבמה עצמה הולידה אותו והוא הקמת שם להמת, יהיה ג"כ בזה הקמת שם לאחיו, ומה זה שאמר כי ע"י היבמה והיה ע"י העולם כמנהגו נוהג שכולי עלמא דלאו דינא גמירי יקראו הנולד על שם אחיו ובאמת אין זה ע"י העולם כמנהגו כלל והאנשים דלאו דינא גמירי לעולם לא יקראו הנולד על שם אחיו רק כאשר יהיה נודע להם סיבת נשואין שלהם וכן הרי יתכן בנשואי הפועלת של האשה היבמה אם יספרו להם, והאמת כי ענין הקמת השם אינו תלוי כלל לפי בני אדם רק בשמים ממעל הוא הקמת השם כידוע ולכן אם ע"פ דרכי הלימוד יהיה זה נחשב לבן היבמה מטעם שלוחה ש"א כמותה ויד פועל כיד בעלת הבית א"כ אפשר ואפשר דהוא הקמת שם להמת ואין מקום לדברי מר.

וגם מש"כ דלפום שיטתיה נרויח הרבה ע"י קריאת הפועלת מאן יבמי דלהרמב"ן הקריאה היא גזירת הכתוב ומי יודע טעם לגזירת הכתוב ואולי צריכה להיות דוקא בשעה שעסוקין במעשה החליצה, אני אומר דגם עתה לא יתוקן זה דמי יודע טעם לגזירת הכתוב אולי צריכה להיות דוקא מהיבמה בעצמה באותה שעה ממש איברא דכל זה היה מקום לפקפק על דברי מר כפי אשר כתב לי הרב מווארשילאווקי בקצרה ודמיתי כי כת"ר יחפוץ אשר רק האשה השכורה הפועלת תאמר לפני בי"ד מאן יבמי ואולם עתה במכתבו ותשובתו רואה אנכי אשר גם כ"ג כותב כי היבמה בעצמה תאמר לפני הבי"ד בעירה מאן יבמי פב"פ שבעיר פלונית להקים לאחיו וגו' והאשה השכורה תאמר עוד הפעם שנית כי בפקודת רבותה פלונית בת פלוני אשר מת אישה פב"פ היא אומרת מאן יבמי וכו' בשעת החליצה וא"כ הוא רק לרווחא דמילתא שתאמר הדברים בפני היבם א"כ הא אין כאן חשש מידי וגם אנכי כתבתי להרב מווארשילאווקא שיעשה כן. והנני ידידו דו"ש ומברכו בכל חותמי ברכות כחפצו. נאום הק' אברהם אהרן יודעלאָוויץ רב הכולל לאגה"ק דנויארק.

תשובת הרב מקיאב

בעה"ש חמשה עשר באב תרפ"ו, קיאב.

המאיר לארץ ולדרים, בתשובותיו המאירים ומזהירים, סיני ועוקר הרים, חובר בחכמה חבורים, הרב הגאון רשכבה"ג בנויארק ה"ה הרב אברהם אהרן יודעלאוויץ, שלום.

נתכבדתי בקבלת יקרתו מן יום י"ב תמוז, והנה תשובתו דמר כדי לקיים תפיסתו לא מוסבר לי שכתבתי אני דלהכי לא שייך ביבום יד פועל דאשה קרקע עולם וכתב מו"ר שזהו שגגה דלהתוס' בסנהדרין וכתובות הוא רק לענין יהרג ולא תעבור.: והאמת ששם לא מצאתי מאומה רק מה שהביא מר מהגאון רצה"ח ב"ק ל"ב, אבל אין מזה תפיסה כי מי סני לן פשט הגמ' והתוס' שם דהיא מחמת הנאה ואי משום הא לא איריא דהא במצוה אמרינן לאו ליהנות נתנו, ורק בעבירה גזירת הכתוב הנפשות העושות שהנאתה מצטרפת למעשה אך אי קשיא הא קשיא מתוס' ע"ז (נ"ד.) ד"ה מתקיף ששם מפורש דאלו ברצון לא שייך קרקע עולם, וכן משמע שם בתוס' ד"ה כגון שאנסוהו, שאם כפף ברצון אפי' ע"י אחר שהוא לא עשה כלום נחשב לו מעשה, ומזה לכאורה יש תפיסה עלי, אבל באמת כשנעמיק בזה נמצא שיש לחלק דהתם באיסורי ביאה כיון שיש רצון הנאתה מצטרפת וכאן ביבום הלא אמרתי שכיון שהוא מצוה לא נחשבה הנאתה כלום ובהשתחויה ודאי שם איסור ההשתחויה אחד שזה שכפפו רצה שישתחוה וזה שנתרצה התרצה להשתחויה, אבל ביבום למה יצטרף רצונה הן פעולת הבועל והנבעלת שונות כמבואר בהשמטה לשיטה מקובצת כריתות דף ג' שזה בועל וזאת נבעלת ואין רצונה להיות נבעלת מצטרפת למעשהו להיות בועל ושפיר אמרי' שוב אשה קרקע עולם וד"ל כי קצרתי מפני החפזון מאפס הפנאי.

ואשר תפסני בסברא שאמרתי ששלוחו ש"א כמותו הוא מפני שיש בטבע ששליח עושה שליחותו סברת הכרס ע"ז אמינא ומי סניא סברתי סוף סוף תירצתי בזה היטב שיטת רב סמא בב"מ (יו"ד:) ובאמת יש בסברא זו לתרץ כמה מקומות כמו למשל דעת הריב"ש מובא באה"ע סי' ק"מ ששליח קבלה שעשאו הבעל שליח הולכה שאע"פ שחזר ועשאו שליח קבלה לא מועיל כפי המבואר בתשובה והט"ז הקשה עליו דלמה לא יועיל ולפום סברתי ניחא שכל עיקר שליחות הוא מפני שחזקה דעושה שליחותיה וזה שכבר חזר משליחותיה לקבלה פסק כח שליחותה והוא כבר עביד בכח בחירתו דע"ז אמרינן אי בעי עביד אי לא בעי לא עביד ולא מפני שליחות כיון שאין זה כבר בהכרח הטבעי, ובהכי ניחא פסק הרמב"ם בפ"ו מגירושין דפסול לעדות מד"ת פסול להיות שליח להולכה שתמהו עליו הרשב"א והר"ן והה"מ מפני מה לא יועיל שימסור לה בפני עדים. אבל לסברתי ניחא שאיש אשר כזה אין הימנותא ביה ובשעת המינוי אנו מסופקים אם יעשה שליחותיה ולכן אע"פ שיעשה אח"כ אין זה בהכרח אצלו מכת המשלח ובדרך כלל כמה מקומות ושיטות מתישבים בסברא זו ואין לחשבה סברת הכרס אך מה שהקשה דהא חזקה זו אין אומרים כי אם לחומרא ולא לקולא בדאורייתא ע"ז אמינא דהא לאו מילתא דפשיטא, יעיין בנו"ב קמא אה"ע סי' ב' ולא עוד אלא שזה הוא רק בספק אם עשה וזה נוגע לאיסור לאפוקי מאיזה חזקה ע"ז אמרינן כך לדעת הסוברים כן. אבל אני משתעי בהטבע בשעת קבלת השליחות שע"ז הטבע סמך משפט התורה לפסוק דשלוחו ש"א כמותו ודעת כת"ר בזה אזיל בתר איפכא דחזקה זה כחה רק לשעבר ולא להבא ומשוה לה לשמא ימות דלא מוקמינן אחזקת חייב וע"ז אני מתמה האם נעלם מהד"ג שכל רז במילי דאורייתא לא נעלם מאתו דברי התה"ד סי' ר"ז בשם או"ז דחזקה כזאת שניא מחזקה שמוקמינן במה שהיה מקודם שחזקה כזו נחשבת לחזקה שאינה פוסקת וד"ל, ומה שהקשה בסברא שכתבתי מהעולם כמנהגו ודאי אין דומה שמנהג העולם עוד קודם קבלת התורה היה כן כנודע מיהודה אבל בתורת פועל שנתחדש ע"פ התורה ודאי לא ימלא רצון התורה ודי בכ"ז כיון שלרווחא דמילתא הסכים לדעתי ואין עוד נפ"מ לדינא וכו' וכו' ובזה אסיים באומר שלום וברכה ירפאהו ד' וישיב לו מאור עיניו הבדולחים כי באורו נראה אור ויתברך בכוח"ט, המחכה לתשובתו הרמתה הק' יהושע חיים בלא"א הררז"מ ז"ל מטוסאוו.

וזה שהשבתי לו מש"כ ליישב השגתי עליו דהא דקרקע עולם לא מהני רק לענין יהרג ולא יעבור וזהו בביאה באונס ולא ברצון וכמ"ש הגאון רצה"ח וע"ז טען דבתוס' אינו מפורש זה, הנה מעודי אנכי מפרש כן דברי התוס' וד"ז אינו צריך כלל לראיה דלשון הגמ' שם בסנהד' אסתר קרקע עולם היתה ולא בקצרה אשה קרקע עולם מוכח הכי דאינו בכל הביאות רק בביאה כמו ביאת אסתר שהיתה אנוסה וביד רמה לסנהדרין כתב וז"ל אסתר קרקע עולם הוא שהכל עושין בה מעשה בעל כרחו והוא אינו עושה כלום אף אסתר לא היתה עושה שום מעשה אלא הוא היה עושה בה מעשה בעל כרחה עכ"ל, הרי דמפרש דזהו בביאת אונס דוקא ודוחק לפרש הגמ' דהכל הוא משום הנאה כפשטיות הגמ' והתוס' בב"ק כי הוא דבר קשה לומר דבביאה ברצון ליכא בה שום מעשה כלל ולע"ד כוונת הגמ' והתוס' בב"ק שם היינו דמצד הנאתה אי אפשר לומר דאינה עושה שום מעשה ולהכי כתבה תורה העושות דמשום דאיכא הנאה לתרווייהו מסתמא גם היא עושה מעשה והוי מעשה זוטא נגד הבועל אבל היא עושה מעשה ממש דלהכי חייבה רחמנא מלקות וחטאת ולא משום הנאה לחוד כמו שהבין מר.

וגם מה שכתב כ"ת דאי משום הנאה הוא לא קשיא עליו מידי דזהו בעבירה גזירת הכתוב דהוי מעשה אבל במצוה הא אמרי' מצות לאו להנות נתנו עכ"ד, ולא ידענא מאי סח דרק לענין קיום המצוה שתהיה הנאה אמרי' מצות לאו ליהנות נתנו מבל אי מתהני גופיה בהדי קיום המצוה שלא יהיה הנאה הגוף נחשבת הנאה בזה ידוע הפלוגתא דרשב"א ור"ן בנדרים (ט"ו:) וגם להרשב"א אע"ג דסובר דהנאת הגוף בטלה לגבי המצוה ולא מקריא הנאה זהו הכל בחדא גופא דלה הוא ההנאה ואיהי מקיימת המצוה ובזה שייך לומר דהנאת הגוף בטלה לגבי המצוה אבל הכא בשלוחה דהשכורה תתיבם ותהיה לה ההנאה והיבמה האמיתית תקיים המצוה הנה בזה לא שייך כלל לומר דהנאת הגוף של השכורה בטלה לגבי המצוה של היבמה וגם י"ל דכמו דגם למד"א יש שליח לד"ע מודה בצא ובעול את הערוה דלא אמרינן זה נהנה וזה מתחייב ה"נ לא אמרי' זה נהנה וזה יהיה יוצא ידי חובת המצוה וכ"כ הת"ס באה"ע ח"ב סי' צ' והוא שכתבתי בתשובתי וכמדומני דזה מביא לידי גיחוך דא"כ יהיה יוצא בה מצות יבום ולא החלטתי הדבר דיהיה יוצא בה מצות יבום דזה לא ניתן כלל להאמר מטעמים הנ"ל ולא מטעמיה דמר וגם מש"כ מר דהנאתה מצטרפת למעשה הנה לשונו זה הוא מגומגם בעיני, דכיון דליכא בהאשה שום מעשה לא שייך לשון צירוף וכנראה דמר חושב שמצטרפת למעשה הבועל והא ודאי ליתא כלל, ואין להאריך.

גם מש"כ מר לחזק דבריו דשלוחו ש"א כמותו הוא מטעם חזקה שליח עושה שליחותו וכתב ליישב בזה דברי הריב"ש ופסק הרמב"ם בפ"ו מגירושין, מה אעשה כי בעיני אינם מתקבלים על הלב דמש"כ בדברי הריב"ש דכיון דחזר משליחותו לקבלה פסק כח שליחותה והוא כבר עביד בכח בחירתו דע"ז אמרי אי בעי לא עביד וכו' לא ידענא והלא גם מראש ידע השליח דתליא הדבר אם הבעל ירצה למסור לו הגט בגדר שליחות לקבלה ומאי ראיה דחזר ועבד בכח בחירתו דלא יהיה מהני חזרת הבעל וגם מש"כ בישוב שיטת הרמב"ם דאין הימנותיה ביה, הוא דבר תימה דכיון דכן הטביע הבורא ב"ה בטבע בריותיו שיהיה השליח עושה שליחותו למה נימא דאיהו לא יעשה כטבע הבריאה וכי משום דהוא פסול לעדות מה"ת לא יעשה ג"כ מה שהוא בטבע כל אדם.

ועל מה שכתבתי דחזקה שליח עושה שליחותו אין אומרים כ"א לחומרא ולא לקולא בדאורייתא השיב מר דדעת הנו"ב אינו כן בשיטת הרמב"ם, ואני אומר ומה בכך הלא דעת המל"מ ומהרי"ט אלגאזי בס' קה"י הוא כמו שכתבתי ומוכח מהם דאי אפשר לומר כדברי מר. ומאי דאנכי השוותי חזקה זו דשליח ע"ש לכל חזקה דמהני רק לשעבר ולא להבא כמו דשמא מת לא חיישינן דמוקמינן אותו אחזקת חיים ושמא ימות חיישינן וע"ז תמה דנעלם ממני דברי התה"ד. לא ידענא בעניי הלא אין זה העלמה ותימה כלל דגם בחזקה דאינה פוסקת הרי לא דן התה"ד רק לשעבר לענין סבלונות שכבר שלח בזה כתב דשלוח סבלונות חששא ברורה כחזקה שאינה פוסקת שהיא באה מכח הרוב כמו החזקה אין עדים חותמים על השטר אא"כ נעשה גדול וכן חזקה אין אדם פורע בגו זמניה וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכל הני חזקות באים מכח הרוב כלומר רוב בני אדם אין עושין אלא בענין זה אפילו בדיני נפשות סמכינן אחזקה כה"ג וחזקה הפוסקת כגון אשה זו בחזקת פנויה עומדת או בחזקת אשת איש עומדת, וה"נ אית לן למימר דכל השולח סבלונות אתרי שידוכין הואיל וכן דרך חיתונים ודאי בתורת קדושין שלח ואנן סהדי כאלו קידשה בפנינו ולא בעי עדים על הקדושין ואע"ג דבעלמא אפילו פי' להדיא לשם קדושין בלא עדים לא מהני אפילו שניהם מודים שאני התם דליכא למימר אנן סהדי אבל הכא איכא למימר אנן סהדי ומהני שפיר וכו' וא"כ מבואר דגם התה"ד לא דן אלא במילתא דלשעבר ולא על להבא, ומר רוצה לומר דחזקה שאינה פוסקת יהיה מהני גם על להבא ואין לו עוד ראיה ע"ז, ומש"כ לחזק דבריו מהעולם כמנהגו דענין היבום היה נהוג גם קודם מ"ת מה בכך אבל לעולם צריך להגיד זה תמיד למען דבעי למידע ואם לא יגידו לא יהיה ניכר כי זהו הקמת שם לאחיו המת א"כ הרי ה"נ בשכורה אם נימא דהוי ממש כמו היבמה משום דיד פועל כיד בעה"ב היה אפשר הקמת שם להגיד למאן דבעי למידע ויהיה בזה הקמת שם לאחיו – ואין להאריך כי דברי פשוטים וברורים בעיני בס"ד. ובעה"ח נאום הק' אברהם אהרן יודעלאוויץ.

תוכן העניינים

אב בחכמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה