אב בחכמה· רבי אברהם אהרן יודלוביץ'
פסק א · ענף ד
ומה גם דענין יבמה לשוק דעת הנו"ב מהדו"ק חאה"ע סי' נ"ד) דיבמה לשוק כיון דאינה במיתה ובכרת רק לאו בעלמא אינה בגדר ערוה ופליג על המרדכי בפ' מצות חליצה דחשיב היתר יבמה לשוק לערוה ולע"ד הדבר מפורש ברמב"ם פ"א מיבום הל' י"ב שכתב שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו וכו', ועוד ראיה עצומה לדברי הנו"ב מהא דאיתא בכתובות (ע"ד.) דפריך והא ביאה דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם וקא הוי תנאי ומשני שאני התם משום דאיתקש הויות להדדי עיי' בפירש"י, ובשט"מ שם הביא לשון רש"י במהדו"ק שכתב ואע"ג דאיתקש יציאה להויות חליצה לאו יציאה מקרי לה ולא דיינין לה כדאפשר לקיומיה ע"י שליח בהויה עכ"ל, ונראה ביאור הדברים דחליצה לאו יציאה מקרי לה זהו משום דאיסורא דעריות כבר נפקע ממנה, דאינה אשת איש רק דצריכה חליצה לפטור איסורא דרביע עלה לא תהיה אשת המת החוצה ואין זה נכלל במאמר איתקש יציאה להויה דזהו בגט אשה דוקא. ובירושלמי פ"ג דיבמות (הל' א') איכא פלוגתא, רב אמר חליצה קנין שמואל אמר חליצה פטור ר' זעירא אמר חליצה קנין ור' חייא אמר חליצה פטור והיינו דרב ור"ז ס"ל חליצה קנין דהיא קונה את עצמה ומעיקרא היתה קנויה ליבם, ושמואל ור' הילא סברי דאינו רק פטור שתהא מותרת להנשא אבל אינה קנויה לגמרי גם מעיקרא להיבם, והיינו דפליגי אם איכא עוד עליה איסור ערוה והוא פלוגתא דרב ושמואל בגמ' דילן (יבמות צ"ה:) יבמה רב אמר הרי היא כאשת איש ושמואל אמר אינה כאשת איש ולאוקימתא דפליגי בדרב המנונא הא קיימ"ל יבמה שזינתא מותרת ליבמה ואי פליגי אי תפיס בה קדושין ושמואל מסתפק (שם צ"ב) זהו מצד הקרא דכתיב לא תהיה דיתכן דהוי גזירת הכתוב לא תהיה בה הויה אבל לדינא ס"ל להבבלי ומסקנת הירושלמי שם דחליצה היא פטור, ובשו"ת זרע אנשים סי' ק"ע נדפסה בס' דובב שפתי ישנים (סי' נ"ב) בדין יבמה הזקוקה למומר באו עשרה רבנים עה"ת להצריכה חליצה והם מהר"י בן חביב, שלמה טאיטאצאק, אליעזר השמעוני, יהודה בן בנבנשתי. יוסף פאסי, מאיר בן ערמה, יוסף בן שלמה טאיטאצאק, מהר"ל בן אביב, שמואל עוזיאל, אברהם סירלאוו, והנה כולם לא הזכירו דזהו היתר ערוה רק ר' אברהם סירלאוו האחרון שם הזכיר דזהו ערוה לשוק מכלל דכולהו ס"ל דליכא בזה ערוה רק היתר זיקה לבד ובאמת אם גם נימא כשיטת רש"י דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הוא איסור אבר מן החי ומחזיקין מאיסור לאיסור וכן הוא לשיטת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא והקשו עליו דא"כ איך יפרנס כל הסוגיא דפ"ק דתולין דמוכת הגמרא דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה וכיוצא שם ודילמא ניקב קרום של מוח וכן בהא דאמר אתיא משבירת עצם בפסח וכו' וניחוש שמא ניקב קרום של מות. ולהרמב"ם קשה דילמא זהו מטעם ספיקא היא דסמה"ת לקולא וכן קשה בכל הסוגיא שם ומוכרת דהרמב"ם סובר כשיטת רש"י דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היינו איסור אבר מה"ח ומחזיקין מאיסור לאיסור והוי במקום חזקה וה"נ בזה ביבמה, ואולם גם התם הנה האיסור הראשון ליכא עכשיו דעכשיו היא שחוטה רק מחזיקין האיסור של עכשיו שהוא נחשב במקום חזקה וה"נ ביבמה נימא דהלאו דלא תהיה אשת המת החוצה הוא הוי במקום חזקה אבל חזקה דעריות ליכא דעכשיו מת בעלה ואינה אשת איש, ושוב ראיתי דברי אלה בת' מהרי"ט בשניות אה"ע סי' י"ח שכתב דקדושי ראשון הופקעה לגמרי במיתתו של ראשון והשתא ליתא אלא בלא תהיה אשת המת החוצה למאי דחשיב ליה לאו תדע שאינה נאסרת בזנות וכו' ואע"ג דאיסור א"א פקע מינה במיתתו של בעל מ"מ חזקת איסור מקריא תדע מדאמרינן בפ"ק דתולין גבי ספק דרס או החליד דאסרינן לה מספק משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ואיסור בהמה בחייה היינו משום אבר מה"ח והא פקע מינה בנחירה והותרה לבן נח ואפ"ה מהניא ההיא חזקה דמחמתה עלה איסור נבלה מספק עכ"ל, ואיברא דדעת הנו"ב היא דכל יבמה אין בה חזקת איסור כלל דבשעת מיתת בעלה יש להסתפק עליה דילמא היא מעוברת ובמק"א הארכתי בזה, ולכן כיון דאינו איסור ערוה כלל ואינו בחזקת איסור (להנו"ב) לכן ודאי דיש להקל ולסמוך על הס"ס שכתבנו למעלה בדין חליצה ע"י שלוחה של האשה ובאמת גם המהרש"ם לא החמיר רק לכתחלה והעד דלא אסר ולא סתר פיסקיה דהרב מאדעס שעשה הלכה למעשה שהתיר חליצה ע"י שליח של האשה ולא פליג עליו המהרש"ם במקום עיגון והעיקר מה שהמהרש"ם ז"ל חזר להחמיר הוא מתלתא טעמי, הא' מדברי הרשב"א בשם מורו הר"י בחולין י"ב ובתשובותיו ח"א סי' כ"ו וסי' תקצ"ג, והשנית מהספרי ונגשה יבמתו אליו מלמד שמתיחדת עמו לעיני הזקנים, הג' מצד הרקיקה והקריאה דהוי בכלל אינו ראוי לבילה דמעכבת, והנה על הטענה הראשונה מדברי רבינו יונה כבר כתבתי דבדברי רבינו יונה אינו מפורש להדיא דגם בחרשת הטעם משום דאי אפשר בשלוחה ואפשר לפרש דרק בדידיה דאיכא מעט דברים הוצרך לטעמו אבל בדידה דאיכא, דברים הרבה יותר מבדידיה תהיה מבולבלת מזה שלא יהיה אפשר לה לכוין לדברי הבי"ד וזהו הכל אם היא בעצמה העושה אבל כשהוא ע"י שלוחה לבד כל החליצה הוא עדיף יותר. גם על דברי הספרי כבר השבתי בס"ד דאין הכוונה בספרי כמו שהבין המהרש"ם זצ"ל, וגם לא ראה דברי הפסיקתא זוטרתא.
והטענה דהוי אינו ראוי לבילה הרקיקה והקריאה הנה הרב מסלאנים בעתון שע"ת כתב דרקיקת השליח הוי כמו אם אכלה תומא וגרגישתא דאין הרוק שלה, ובזה י"ל דכיון דשלוחו ש"א כמותו הוי רקיקת השליח כרקיקתה ואינו דומה כלל לאכלה תומא וגרגישתא דלא אמרו בזה דהוי כמותה, ובערל"נ נראה דמסתפק ברקיקה אי מהני שליחות אמנם בעיקרא דהאי כללא דאינו ראוי לבילה בילה מעכבת הנה בהגהת מל"מ (פ"ג דבכורים) הביא דהכנה"ג בכללים כתב בשם הרד"ך דלא אמרי' כל הראוי לבילה וכו' אלא היכי דהש"ס קאמר כן להדיא והגם דמדברי התוס' ביבמות (ק"ד:) ד"מ והא אמרי, מוכח דלא ס"ל כהרד"ך דלהרד"ך לק"מ קושיות התוס' כמ"ש הערל"נ שם דידע הגמ' כלל בזה ונעלם ממנו עד יאיר הקב"ה עינינו, בכל זאת במקום עיגון אפשר לסמוך על דברי הרד"ך דאדם גדול היה והכנה"ג הביא דבריו בכללים שלו, והא קמן דהרמב"ם כתב והסומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק וכתב הה"מ ז"ל אבל בדיעבד כשרה שהרי אין הרקיקה מעכבת עכ"ל, ובמל"מ כתב וטעם זה לא ברירה לי שהרי רקיקה עדיפא מקריאה תדע שהיבמה שרקקה ולא חלצה ולא קראה הרי היא כחליצה פסולה כמ"ש רבינו לקמן ואלו קראה ולא חלצה ולא רקקה לא עשתה ולא כלום, ואעפ"כ כתב רבינו באלם ואלמת שאינם יכולים לקרות דחליצתה פסולה ולא דמי לפקח שלא קרא, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכ"ש ברקיקה לפי דעת רבינו ז"ל דוירקה בפניו הוי כמו לעיניו כיון דלאו בר ראיה הוא עכ"ל, ולע"ד דשיטת הה"מ בזה הוא כדברי הרד"ך דהאי כללא דכל הראוי לבילה וכו' ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת, זהו דוקא היכא דהש"ס קאמר זה בהדיא ובאלם ובאלמת מצינו זה בגמרא ולא ברקיקה וגם הראב"ד סובר הכי דכתב בהשגות דהא דהסומא אינו חולץ זהו היכא דיש שם אחר שיחלוץ וא"כ היכא דליכא אחר שיחלוץ יהיה חליצת הסומא כשרה גם לכתחלה מטעמא דאין רקיקה מעכבת ומוכח דגם הראב"ד מודה בזה דברקיקה לא אמרי' דאם אינו ראוי לבילה בילה מעכבת (והא דקשה יעשה הסומא שליח לחלוץ י"ל דסובר דאי אפשר בשליח בדידיה אבל אכתי י"ל דמודה דבדידה אפשר בשליח) ואולם בדעת הראב"ד ז"ל י"ל דסובר דהאי בפניו איני כמו לעיניו ממש ועיי' תשובת מהרי"ל סי' קפ"א מש"כ בדעת הראב"ד אבל בדעת הרמב"ם הנה להה"מ י"ל דסובר בדעת הרמב"ם כהרד"ך. אמנם אכתי י"ל דהאי בפניו דהוא כמו בעיניו זהו רק מדרבנן דהא להראב"ד דמחלק בין היכא דאיכא אחר או לא ודאי דסובר דהוא רק מדרבנן דאי מדאורייתא מה לי דאיכא אח אחר ומה לי דליכא אח אחר וכמש"כ המהרשד"ם חאע"ה סי' צ"ו, וא"כ י"ל דה"נ להרמב"ם הוי רק מדרבנן דהא מ"מ רקיקה איכא וא"כ י"ל דס"ל כהמשאת בנימין סי' ס"ב דכתב דבדרבנן לא אמרי' כלל דאם אינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. ושוב ראיתי דגם בערל"נ בתוס' ד"ה והחולצת (יבמות ק"ג.) בתי' השני כתב דהרמב"ם סובר דהאי בפניו דהוי כמו לעיניו הוי דרשא גמורה ורק דהרמב"ם סובר כהרד"ך הנ"ל וגם בסוף ספרו בכורי יעקב הוכיח שגם דעת הרמב"ם כהרד"ך וא"כ במקום עיגון פשיטא דיש לסמוך ע"ז, גם הגאון בעל יד שלמה כתב שם דבמקום עיגון רקיקה לא מעכבא וגם ראוי לא בעינן עכ"ל, והגאון ר' מיכאל מוירוינא שליט"א רב דשאריגראד כתב אלי אפשר דכוונתו לסמוך על רש"י ונמ"י גבי חרש. אבל עיין שו"ת הגרע"א סי' צ"ג עכ"ל ולע"ד זה לק"מ דהגרע"א לא מיירי שם במקום עיגון כלל וגם הא י"ל דכוונתו לדברי הה"מ בדעת הרמב"ם דמוכח דסובר כהרד"ך ובמקום עיגון יש לסמוך ע"ז. וגם הגאון רצה"ח שם בעט"צ סובר דרקיקה אפשר ע"י שליח ולכן אין לחוש לזה במקום עיגון, וגם בת' בית הלוי (ח"ג סי' ב') להגאון האדיר ר' יוסף דובער זצ"ל אב"ד דבריסק כתב ויש להסתפק בעיקר הכלל בדבר שהוא פרט במצוה ואינו מעכב ומ"מ בעינן שיהא ראוי לבילה דוקא ויש מקום לומר א דוקא אם הפרט הוא קודם המצוה וכמו בילה דהוא קודם הקרבת המנחה ומשו"ה מעכב אם אינו ראוי אבל דבר הבא אחר שכבר נעשית עיקר המצוה ואח"כ יש פרט אחד שהוא מצוה לעשותו וגם אינו מעכב, אם לא עשאה אם גם בזה נאמר דאם אינו ראוי יהיה מעכב עיקר המצוה הקדום לה והביא דברי הרמב"ם דסומא אינו חולץ לכתחלה ודברי הראב"ד ודברי הה"מ הנ"ל וכתב דקושיות המל"מ ניחא דקריאה דהוא קודם החליצה שפיר מעכב באינו ראוי אבל הרקיקה דבאה אחר החליצה [דעיקר המתיר הוא החליצה וכדילפינן מקרא דבישראל בית חלוץ הנעל כיון שחלצה הותרה לישראל] נהי דהוא פרט ומצוה לכתחילה מ"מ כיון דבדיעבד אינו מעכב גם אינו ראוי כשר וכו', והא דאלמת פסולה הוא משום אמירה הראשונה של מאן יבמי ולא משום אמירה של ככה יעשה ואם אמרה מאן יבמי ונשתתקה י"ל דכשר עכ"ל, והרי לפנינו דגם הגאון האדיר הזה פוסק כדברי היד שלמה הנ"ל דרקיקה לא מעכבא וגם ראוי לא בעינן וכ"ש קריאה דאחר החליצה, והן אמת דיסודו מדברי הה"מ ליתא לדברינו דהתם רקיקה היתה אלא דהסומא לא ראה א"כ הא י"ל דס"ל להה"מ דהאי וירקה בפניו דהוא כמו לעיניו אינו דרשא גמורה והוא רק מדרבנן כמ"ש המהרשד"ם וסובר בזה כהמשאת בנימין דבדרבנן לא בעינן כלל שיהא ראוי לבילה משא"כ היכא דנשתתקה ואינה ראויה לקריאת ככה יעשה וגם קריאת מאן יבמי ולא חפצתי לקחתה תלוי בפלוגתא דהרמב"ן והרא"ש אם בזה"ז הוא דאורייתא או דרבנן כידוע ומש"כ ע"פ דעת הרד"ך בעיני הוא יותר נכון. ואיך שיהיה פשיטא דיש להקל במקום עיגון. [ומה גם עתה כשהגיעני תשובת מהרי"ח מקיוב דצירף דקדושי טבעת כמנהגינו היום הוי דרבנן וכבר ראיתי בס' שמתה לאיש סי' כ"ב שכתב משם הפוסקים לצרף זה והחזיק סברא זו בכל חוזק וכ"כ בספר עולת איש חאה"ע סי' א' להתיר אשה בלי גט בצירוף ספק אחד משום דהוי ספיקא דרבנן וכ"ש בזקוקה ליבום דאינו אלא לאו, וא"כ עיקר הזיקה ביבמה בזמן הזה הוי רק זיקה דרבנן. ובעיקר הרקיקה יש לצרף דעת המ"ב הנ"ל והגם דמהרשד"ם שם אינו סובר כהמ"ב הנה בצירוף הרד"ך איכא ס"ס כעין ס"ס דהאגור.
וגם מש"כ הגאון מסאכאטשאוו מהא דפסק הרי"ף ספמ"ח דאם אינה יכולה לומר לא אבה יבמי בב"א הוי בכלל אינו ראוי לבילה והרי בידה ללמוד, והיכא שבידה עדיפא ממחוסר זמן ובע"כ דגם בכה"ג שראוי לקריאה לאחר זמן אינו בכלל ראוי לבילה והגאון מהרש"ם הסכים לזה דיפה כתב, ואנכי בעניי לא ידענא מנ"ל דהרי"ף מיירי היכא דבידה ללמוד והא אפשר לומר דהרי"ף מפרש דאינה יכולה לומר לא אבה יבמי בב"א זהו מפני מיחוש חולי של קיצור נשימה דהוא חולי אזמא ואין בידה ללמוד כלל וליכא מהכא הוכחה להיכא דתליא בזמן ולכן במקום עיגון בהני נשים הזקוקות ליבם ממדינה למדינה דהדרך רחוקה ואין בידן להוציא ההוצאה הרבה והגדולה וכ"ש בהני נשים במדינתנו הזקוקות ליבם במדינת סאיויט ובפרט באלה שיצאו משם שלא ברשות כנידון השאלה שנשאלנו עליה דתצטרך האשה לעמוד בערכאותיהם על חטא זה שיצתה שלא ברשות ומשפטיהם הוא ספק נפשות להכי ודאי דיש לסמוך לעשות החליצה ע"י שליח שתהא היא קוראת מאן יבמי בפני בי"ד דפה וישלחו לשם מכתב להודיע כי היבמה בעצמה קראה מאן יבמי (ומובן הדבר כי זה יהיה כאשר ישמעו במכתב מהבי"ד דעיר היבם כי לא יחפוץ לייבם) ויקרא היבם לא חפצתי לקחתה ואח"כ שלוחה של האשה יחלוץ נעלו של היבם והשליח יעשה הרקיקה ואמירת ככה יעשה לאיש וגו' זהו הנלע"ד וחתמתי שמי.