אב בחכמה· רבי אברהם אהרן יודלוביץ'
פסק א · ענף ג
גם מש"כ מהר"י אסאד ז"ל שם ועוד תימא רבתי על הח"צ הרי הא דקיימ"ל בקטן אין החליצה כלים הייני משום דאנן קיימ"ל כרבנן דר"מ אבל מתני' הרי בהדיא קתני חולצת מן הקטן חליצתה פסולה ואמרינן עלה בגמ' זו דברי ר"מ דבכל מקום ששנו חכמים חליצה פסולה, פסולה ופיסלת מן האחין ואפילו בני מערבא בגיטין פרק ג' מודים אליבא דר"מ וכמ"ש בתוס' שם ריש דף כ"ה וא"כ שפיר הקשו התוס' לר"מ ל"ל קרא איש למעט קטן ותיפוק ליה משום כוונה אבל להלכה דקיימ"ל כרבנן לא הקשו כלל די"ל דבאמת להכי צריך קרא לומר שאין פוסל כלל דאלו שלא בכוונה פוסלת מה"ת עכ"ל, ואין נכון בעיני דהא דלר' מאיר חולצת מן הקטן הוי חליצה פסולה זהו מדרבנן בעלמא כמו שאמר עשו חכמים חליצת בן תשע כגט משמע דחכמים עשו זה להחמיר אבל מדאורייתא לאו כלום וא"כ מאי הקשו התוס' איש ל"ל תיפוק ליה דלאו בן דיעה הוא ואנן בחליצה עד שיתכוונו שניהם הרי איכא נפ"מ דמצד הכוונה הוי רק פסול דרבנן ומטעמא דאיש כתוב בפרשה הנה באמת חליצת קטן אינה כלום לגמרי ורק עשו להחמיר שיהיה גם חליצת בן תשע כגט ויהיה פוסל גם על האחין והוא אינו רשאי לייבמה עוד ומוכח ודאי דהתוס' לא הקשו כלל על קרא דאיש ל"ל רק דהקשו דלדידן אי"צ טעמא דקרא מיעטו לקטן הא בל"ז נמי מדרבנן פסולה משום כוונה ובגמ' משמע דאי לאו קרא הוי חליץ ודלא כהבנת הח"צ וכמו שהאריך שם הגאון מהר"י אסאד זצ"ל.
והמפרשים הקשו לר"ל דס"ל חליצה מוטעת כשרה גם אם אמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה והא ר"ל ס"ל בפ' ערבי פסחים (קי"ד:) מצות צריכות כוונה עיי' ח"ס חאה"ע ח"ב סי' צ"ו, והגאון הנצי"ב ז"ל כתב דס"ל לר"ל דבעינן שהיא תכוין דהיא עבדה מעשה, ואפשר להוסיף דלהכי קתני במתני' וקונה את עצמה בחליצה משום דבעינן כוונתה שהיא תקנה את עצמה וזהו בירושלמי קדושין פ"א ה"א ר' יצחק שאל ולמה לי נן אמרין בין בחליצתה בין בחליצת חברתה וכו' ומסיק מתניתא ביבמה אחת, מה צריכה ליה בשתי יבמות היינו מתני' מיירי ביבמה אחת דהיא עבדה המעשה צריכה היא שתכוין לקנות את עצמה, אבל מה צריכה ליה כוונתה בשתי יבמות דהתם היא לא עבדה שום מעשה כלל והילכך לא שייך למתני בזה וקונה את עצמה דהתם התורה פטרה ממילא כיבמות (מ"ד.) דרק בית אחד הוא בונה ובית אחד הוא חולץ ובהע"ש שם כתב דהשאילתות משוה חלוץ לה ובכך אתה כונסה לחלוץ לה ע"מ שתתן לי ר' זוז ומסיק סתמא דחליצה מוטעת כשרה וכן הבה"ג בה' יבום הביא ברייתא שניה ת"ר חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול וכו' ולא הביא כלל דאיכא נפ"מ באיזה אופן היה הטעות משמע דס"ל להלכה דכל טעות כשר בחליצה רק באונס פסול דאין זה חליצה כלל, ואני מוסיף דבפסיקתא זוטרתא לרב טוביה גאון כתב להדיא הברייתא השניה ת"ר חליצה מוטעת כשירה כגון שאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה, גט מוטעה פסול חליצה מעושה פסולה וכו' הרי דהביא הברייתא השניה וכתב להדיא דחלוץ לה ובכך אתה כונסה היא כשרה כר"ל ונראה דאינהו גרסי שם בסוף הסוגיא אלא אמר רבא חליצה מוטעת לעולם כשרה וכו' וכ"ה גירסת השאילתות שם וא"כ רבא דאמר סתמא חליצה מוטעת כשרה משמע דס"ל כר' לקיש ולא כר' יוחנן ורבא הוא בתרא דכוותיה קיימ"ל והיינו משום דסגי לר"ל בכוונתה, ולפמש"כ בסוף ענף הקודם דר"ל ס"ל דרק כוונת מצוה בעינן והוא דרבנן והילכך אינה מעכבת וה"נ ס"ל לרבא.
ולדברי המבי"ט בקרית ספר הנ"ל מעיקרא לק"מ קושיות המפרשים הנ"ל הא ר"ל ס"ל מצות צ"כ, דחליצה בעי כוונה רק למצוה ולא לעכב והכא דאין רוצה לחלוץ כלל עד שצריכין להטעותו הוי בדיעבד דאין הכוונה מעכב וא"ש לר"ל, ואדרבה לר"י קשה למה פסולה, וצ"ל משום דכוונתו הוא להיפך דבזה כונסה. ובאמת גם בנזיר (כ"ג.) דאמר ר' יוחנן דזה שאכל הפסח לשם אכילה גסה עליו נאמר ופושעים יכשלו בם א"ל ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קעביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד, והטו"א הקשה הא לר"ל ס"ל מצות צ"כ, ולע"ד יתכן דס"ל לר"ל דרק מצוה דרבנן בעי כוונה דאי לא מכווין למצוה לא אמרינן בדרבנן סתמא לשמה קאי דבני אדם לא זהירי בדרבנן כמ"ש הרב המ"מ בפ"א מאישות והילכך במרור דרבנן ס"ל לר"ל דבעי כוונה אבל בפסח וחליצה דהוי מצוה דאורייתא אמרי' דסתמא לשמה קאי, ואפשר לבשם עוד לפי דברי התנחומא בפ' נח דכפיית ההר כגיגית היה רק על תורה שבעל פה שלא רנו לקבל, אבל תורה שבכתב הרי אמרו כל אשר דבר ד' נעשה, וא"כ י"ל דלהכי במצוה דאורייתא גם בסתמא אמרינן דלשמה קאי דמאז קבלוה ברצון, אבל בדרבנן דמעיקרא היה ג"כ הקבלה בכפיה להכי בעי כוונה לצאת חובת המצוה, וזה נאה לדרשא.
והרבה מחברים ס"ל דמצ"כ הוא רק מדרבנן ובח' שמש צדקה (אור"ח סי' כ"ט) הביא ראיה דהוא דאורייתא מהא דרה"ש (כ"ח:) הישן בשמיני בסוכה ילקה. ולאו מידי הוא דבל תוסיף הוא לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכ"כ בת' בר"י, וגם הרי הרמב"ם כתב בה' ממרים וז"ל חכם המורה דבשר עוף בחלב אסור מה"ת וכו' משמע דסובר דלא שייך איסור דבל תוסיף על אדם פרטיי רק על בית דין או דבר הנעשה בצבור וכמו ברכת כהנים מוטל האיסור שלא להוסיף או לגרע וכ"כ בס' תורת נביאים להגאון רצה"ח ומוכרח דהאי ילקה דאמר הוא רק מכות מרדות וכמ"ש כה"ג התוס' ביומא (ל"ו:) ד"ה לאו דנבילה, וכ"כ התוס' ישנים יבמות (מ"ד.) ד"ה הכתוב דהא דקחשיב באלו הן הלוקין חלוצה לכהן הדיוט נפרש דלוקין ר"ל מדרבנן מכות מרדות.
ומעתה להלכה לענין חליצה ע"י שליח הרי איכא ס"ס דילמא קיימ"ל כר' יונתן לענין שאילה בבעלים וה"ג בזה לענין שליח של האשה (דליכא הטענה דהוי מצוה שבגופה) ואפילו את"ל כרי"ף ורמב"ם דפסקו שם כר' יאשיה הא י"ל דהא דצריך בחליצה שיתכוונו שניהם זהו רק מדרבנן ולא מן התורה וכן דעת השעה"מ בפ"ו מאישות דחליצה בלא כוונה רק מדרבנן פסולה וזהו דלא כהתוס' בגיטין, ואיכא ס"ס לגבי הדאורייתא והוי כמו הס"ס שזכר האגור גבי ציר דגים בסי' פ"ג בהערינגש דלמא לא נמלחו עם דגים טמאים כלל, ואפילו אם נמלחו דילמא ציר דגים קטנים היכא דליכא שמנונית אינו אלא איסור דרבנן ואיכא ס"ס לגבי הדאורייתא וכן בסי' ס"ו בביצים שנתערב חד בחד ונמצא ט"ד באחת דאמרי' דילמא לא היה במקום האוסר ודילמא השנית יותר גדולה ואע"ג דאכתי גם מב"מ בעי ס' זהו מדרבנן ואיכא ס"ס לגבי הדאורייתא וכבר הארכתי בס"ס זה בספרי שו"ת ב"א תליתאי סי' ק"ו וע"ז יש לסמוך ולהקל נידון החליצה בשלוחה של האשה דס"ס מהני גם באיסורי ע"ז וכ"כ בת' מים רבים דיש להקל גם בעניני אישות בס"ס ובהך ס"ס אין צריכין לס"ס המתהפך כיון דהספק הא' הוא דילמא אין כאן איסור כלל לפי הפוסקים דקיימ"ל כר' יונתן והס"ס דהאגור בהערינגש וכן בדם ביצים הנ"ל ליכא ס"ס המתהפך ורק דל"צ בזה לס"ס המתהפך כיון דהספק הא' הוא דילמא אין כאן איסור כלל הוי כמו ספק עאל הדורס כמ"ש הש"ך בכללי ס"ס וגם במקום חזקת איסור יהיה מהני כיון דהוא ספיקא דפלוגתא דדינא דבשביל החזקה לא ישתנה הדין כידוע.