אור ברסלב
אב בחכמה פסק א › ענף ב

אב בחכמה· רבי אברהם אהרן יודלוביץ'

פסק א · ענף ב

ענף א

ובעיקרא דהך כוונה דבעי בחליצה ראוי לברר שלשה דברים מה היא הכוונה ואם צריכה הכוונה כל משך המעשה, ואי הוי זה מן התורה, והנה מה היא הכוונה הרב המהרי"ט בשניות חאה"ע סי' י"ו כתב וז"ל וכתב הטור דצריך שיכוונו שניהם בזה שבחליצה זו נתרת לעלמא וכן כתב בגליוני האחרונים שיכוונו שניהם בזה איברא דלא אמר בגמ' שיכוונו שניהם אלא לאפוקי חליצה מוטעת או כגון יבמה שגדלה בין האחין שהיה לשם שמוש אבל היכא שמסברו ליה וסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו אין צריך שיהיה בבינת לבו באותה שעה אלא אע"פ שבשעת החליצה הסיח דעתו והיה מהרהר בדברים אחרים שפיר דמי כל שיודע שחליצה זו מתרת דכה"ג אמרינן בפ"ב דחולין וכו' דרבנן דבעו כוונה לשחיטה היינו לאפוקי בכוונת נעיצה בכותל דמוכח התם בהך סוגיא דרבנן נהי דלא בעו כוונה לזביחה, לחתיכה בעלמא בעינן, ובפ"ק דקדושין, עד שיכוין דאמרו רבנן היינו שידע שהוא מפילה לבד אף על פי שאין לו בינה להזיק לעבד, ה"נ עד שיתכוין שידע שבחליצה זו נפטרת ותדע דהרי הרמב"ם הביא דין חליצה מוטעת ולא הביא דין שיכוונו אלמא כל שאינה מוטעת זו היא כוונתם. ועוד בסדר הרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הביאו שיאמרו להם שיכוונו דעתם לכך אלמא לא בעינן כוונה עכ"ל המהרי"ט ובתשובת חכם צבי סי' א' כתב דנעלם ממהרי"ט דהרמב"ם הביא ההיא דעד שיכוונו שניהם באותו פרק שהביא חליצה מוטעת למעלה ממנו דין ט"ז גם על עיקר ראיית מהרי"ט נפלאתי דמאי מייתי מדרבנן דר' נתן דהתם לא אמרו רבנן דבעינן כוונה כלל אלא ה"ק נפלה סכין וכו' פסולה, ואנן הא דקאמרינן דבעי כוונת חתיכת סימנים אבל מנ"ל דהיכא דהוזכרה כוונה סתם דסגי בכוונה קלה כאותה של הרב מהרי"ט ז"ל, והאריך דהיכא דאשכחן דבעינן כוונה סתם היכא ידעינן אופן הכוונה וכיון דאיכא למימר לקולא ולחומרא. לחומרא אמרינן וכנראה דאף המהרי"ט הרגיש בחלישת ראיות הללו ועיקר סמיכתו על השמטת הרמב"ם היא וכיון שהרמב"ם הביא זה בביאור וכמו שכתבנו ע"כ כוונה מעלייתא בעינן, וביותר אני תמה על הרב ז"ל שהרי הסמ"ג כתב בהדיא וצריך שיתכוונו שניהם לשם התרת חליצה עכ"ד, ולדעתי דברי המהרי"ט נכונים ולא נעלם ממנו חלילה דברי הרמב"ם אלא דכוונתו כלפי הטור שכתב דצריך שיכוונו שניהם שבחליצה זו נתרת לעלמא וכ"כ בגליוני האחרונים שיכוונו שניהם בזה ר"ל דבחליצה זו נתרת לעלמא כדברי הטור וכוונת מהרי"ט במש"כ גליוני האחרונים הוא לדברי השו"ע סי' קס"ט סעי' מ"ד ובס"ח סעי' ל' שכתב כלשון הטור, וברור בעיני כי לדברי מרן הבית יוסף קרא כן בזמנו בשם גליוני האחרונים. ועל זה אמר דלא אמר בגמ' שיכוונו שניהם אלא לאפקי חליצה מוטעת או כגון יבמה שגדלה בין האחין שהיה לשם שמוש אבל היכא שמסברו ליה וסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו, ר"ל מן היבם לחוד סגי בזה ואי"צ שיהיה בבינת לבו באותה שעה שום כוונה אלא אע"פ שבשעת החליצה הסיח דעתו והיה מהרהר בדברים אחרים שפיר דמי, כל שיודע שבחליצה זו מתרת ר"ל דממנו מתרת היינו מן היבם סגי, וע"ז הביא ראיות דסגי בכוונה קלה ומשו"ה טען דהרמב"ם הביא דין חליצה מוטעת ולא הביא דין שיכוונו והיינו דאם היה צריך שיכוונו שניהם דבחליצה זו נתרת לעלמא כדברי הטור הרי לא היה צריך כלל להשמיענו דחליצה מוטעת פסולה דאם היתה הכוונה דבזה כונסה או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה ואינה מפסדת עליך כלום ואם תרצה לייבם אח"כ תייבם פסולה, דהרי זה פשיטא דפסולה דהא לא נתכוין כלל להתירה לעלמא, א"ו דבעינן רק כוונה שהיא נתרת ממנו מן היבם ולהכי חליצה מוטעת פסולה אבל כל שאינה מוטעת שיודע הוא והיא כי בזה נפטרת מן היבם סגי ודלא כהטור שהצריך שיכוונו שניהם דבזה נתרת לעלמא וכ"כ להדיא רבינו ירוחם בנתיב כ"ה ח"ב דאפילו אם אמר החלוץ כי בדעתו היה שלא תוכל לינשא כי לולי זה לא הייתי חולץ לה אין בדבריו ממש והחליצה כשירה עכ"ל ולע"ד י"ל דזהו פירוש התוספתא דפ"א דחולין שהובא בעיטור שכתבו כשר בחליצה כשר בגירושין, דבחליצה צריך רק הכוונה שהיא נפטרת ונתרת ממנו מן היבם ובגט צריך לכוין ולכתוב בגט שהיא מותרת לכל אדם ולא גרושה מאישה לבד אבל בחליצה צריך רק הכוונה שהיא נתרת ממנו ולא יותר, וכ"כ הרלב"ג בפי' התורה, שצריך שיעשה החליצה לשמה ויתכוונו הוא והיא בו שתהיה להסיר הזיקה שיש ביניהם עכ"ל, ומעתה אין טענה כלל על המהרי"ט מדברי הרמב"ם וגם מדברי הסמ"ג דהזכיר סתמא התרת חליצה, והיינו מן היבם.

וראיתי תנא דמסייע ועומד לימין המהרי"ט והוא מרן הרמב"ן ז"ל בחידושי יבמות (ק"ד:) שכתב בתוך דבריו והא דתניא עד שיכוונו שניהם לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה וכיוצא בה אבל נתכוין להוציאה ממנו בחליצה זו היינו כוונו עכ"ל הרי דמרן הרמב"ן סובר ממש כדברי מהרי"ט דאי"צ שיכוונו שתהא נתרת לעלמא רק להוציא ממנו מן היבם ושריה ליה מאריה למרן הח"צ ז"ל שדחה דברי מהרי"ט בזה בלי התבוננות.

ושוב ראיתי בת' בית אפרים חאה"ע סי פ"ט דהקצ"ת סי' ער"ה קדמני דהרמב"ן ביבמות כתב כדברי המהרי"ט, והבא"פ כתב כי שגגה היא בידו, דהרמב"ן כתב דהא דתני עד שיתכוונו שניהם היינו לאפוקי חלון לה ובכך אתה כונסה וכו', אבל נתכוין להוציאה ממנו בחליצה זו היינו כוונה וחרש יכול הוא לכוון כוונה זו דדעתא קלישתא אית ליה ומשו"ה לא מעכבא אלא קריאה וכו' והדבר ברור דהאי דצריך כוונה בשעת מעשה שהוא מוציאה בחליצה זו משא"כ מהרי"ט כתב שאי"צ שיהיה בכוונת לבו באותה שעה אלא אע"פ שבשעת חליצה הסית דעתו והיה מהרהר בדברים אחרים שפיר דמי כל שיודע שחליצה זו מתרת וכו' ועל כוונה קלה כזו השיג עליו החכ"צ שאין ראיה מהסוגיא שהביא המהרי"ט אבל הרמב"ן ס"ל דודאי צריך שיתכוין בשעת חליצה שהיא נפטרת ממנו ע"י חליצה זו, אלא שמחלק דאע"פ שלענין כל המצות הוא כמו שוטה לפי שאין לו כוונה לכוון בעשייתו לשם מצוה, אבל כוונה זו שהוא מוציאה בחליצה גם חרש יש לו, ועדיף בזה משוטה וכו', ולע"ד, הנה שגגה יש כאן אבל השגגה היא ביד הבא"פ דלא עמד על דברי הקצה"ח, דהקצה"ח אין כוונתו לומר דהרמב"ן סובר כדברי המהרי"ט לענין היסת הדעת בשעת עשיית המצוה, דזה באמת ליתא בדברי הרמב"ן כלל, ורק דהקצה"ח הוא בא לומר דהצדק הוא כדברי מהרי"ט שהשיג על הטור, במש"כ דצריך שיכוונו שניהם שבחליצה זו נתרת לעלמא דאי"צ אלא כוונה שנפטרת ממנו מן היבם ונתקת ממנו וע"ז הביא דברי הרמב"ן ביבמות שכתב כדברי המהרי"ט דהכוונה הוא לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה דאינה נפטרת מן היבם כלל, אבל היכא דנפטרת ממנו, ר"ל מן היבם, היינו כוונו, ולא בעינן שיכוין להתירה לעלמא,

ואולם גם בזה הנה מה שכתב שם החכ"צ דאם הכוונה האמורה בחליצה היא ע"ד כוונת המצות ודאי צריכה שתהיה בעת מעשה ממש להתירה כעין כל המצות שאמרו נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע לא יצא עד שמתכוין שומע ומשמיע וא"ל ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי ובודאי אחר כוונת הלב הן הן הדברים אבל אם הכוונה האמורה בחליצה אינה אלא כדרך כוונת ההקנאות נלע"ד שאף אם לא כיוון בשעת מעשה להתירה לשוק אלא שהוא יודע שבחליצת נעלו ניתרת לשוק והוא חולץ לה בלי שום אונס אין אנו חוששין לדברים שבלבו אז באותו הזמן דדברים שבלב בכל ההקנאות לאו דברים נינהו עכ"ל, והנה דברי החכ"צ בכוונת מצוה אינם כדברי המהרי"ט דנראה דהמהרי"ט סובר דהכוונה בחליצה היא כוונת מצוה וכדעת הפ"י בגיטין ס"ה בתוס' ד"ה וכנגדן בקטנה וכ"ד העמק יהושע סי' י"ג וכ"כ הבית מאיר סי' קכ"א וכן כתב הערל"נ בשם הטו"א והשאילת יעבץ וכ"ה דעת הנצי"ב בשאילתא סי' קנ"ד סוף אות א' דלא תנן חליצה בג' אלא מצות חליצה, וכן תנן בבכורות פ"א מצות יבום קודמת למצות חליצה, ובכל זאת כתב המהרי"ט דאי"צ שיהיה בבינת לבו באותה שעה שום כוונה אלא אע"פ שבשעת החליצה הסיח דעתו והיה מהרהר בדברים אחרים שפיר דמי כל שיודע בחליצה זו מתרת כמ"ש למעלה לשונו. והנה יתכן לומר דהמהרי"ט מודה בזה להח"צ דכוונת המצות צריך שתהיה כל אותה זמן בשעת מעשה ורק לאשר הקיל בכוונת החליצה כנ"ל להכי הקיל גם בזה. ואולם לדעתי גם בכל כוונות מצוה אי"צ שיכוין לשם מצוה כל משך עשיית המצוה וראיה לזה מהא דמנחות (מ':) לענין סדין בציצית דא"ר זירא גזירא משום כסות לילה וקשה למה ליה למימר משום כסות לילה הא אפשר לומר בפשיטות יותר גזירה שמא לא יכוין לשם מצוה דהוא דבר השכיח מאד שבכל יום יזדמן שעה אחת שלא יכוין וכמעט אי אפשר שיכוין כל היום ור"ז דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי הא סובר דמצות צ"כ וא"כ בכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת בודאי צריך לכוין כל היום ובשעה שאינו מכוין ואינו מקיים המצוה עובר באיסור כלאים ואם נימא דמצות צ"כ הוא דאורייתא כדעת השמש צדקה קשה אמאי לא אמר ר' זירא גזירה שמא לא יכוין למצוה רגע אחת ביום דלהפוסקים דלא ס"ל כר"ת דכלאים בציצית הותרה ע"כ יעבור על איסור כלאים, וקושיא זו נשאלתי עליה מהרב מהרי"ל פיין שליט"א אשר הוא כעת גאון מפורסם האב"ד דק"ק סלאנים והשבתי לו באורך ונדפסו הדברים בספרי שו"ת ב"א תמישאי סי' שט"ז ושם כתבתי כי לעיקרא דמילתא נ"ל דאפילו בשעה שאינו מכוין למצוה הוא מקיים מצות ציצית וכמ"ש הרדב"ז גבי שופר דמי שבא לביהכנ"ס לצאת י"ח שופר עם הצבור אע"פ שבשעה ששמע לא כוון לצאת אלא סתמא יצא הובא במג"א סי' תקפ"ט א"כ ה"נ בציצית כל משך הלבישה דיום קאי ונמשך אחרי רגע הראשון שלבש הבגד לשם מצוה והוי כמכוין כל היום לשם ציצית ועיי"ש, וא"כ אפילו אם נימא דלכתחלה צריך שיכוין כל משך הלבישה ודברי הרדב"ז הנ"ל קאי לענין דיעבד מ"מ כיון דבדיעבד ליכא איסורא לא שייך גזירה בשביל זה כמובן ולכן נכונים דברי המהרי"ט גם בזה שכתב דהיכא דמסברו ליה וסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו אי"צ שיהיה בבינת לבו באותה שעה אלא אעפ"י שבשעת החליצה הסיח דעתו מהמצוה והיה מהרהר בדברים אחרים שפיר דמי ודלא כהחכ"צ דנראה מדבריו דגם לעיכובא הוא דאם צריך בחליצה כוונת מצוה צריך שיכוון כל המשך העשיה והא ליתא.

ואי הוי הכונה בחליצה מן התורה הנה מהא דיבמות (ק"ו.) חליצה מוטעת כשרה, איזו חליצה מוטעת אמר ר"ל כל שאומרים לו חלוץ ובכך אתה כונסה, א"ל ר' יוחנן אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין וכו' חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד וכו', ומבואר דלא אמר ר' יוחנן דבלי כוונה של אחד אינה כלום רק פסולה משמע דחליצה הוי וליכא עיכוב בזה מן התורה ובקרית ספר להמבי"ט כתב דאע"ג דבעינן שיתכוונו שניהם לחליצה היינו למצוה אבל לא לעכב מן התורה ובאמת הכי מוכח שם בגמ' בעובדא דר' חייא בר אבא דאמר לו חלוץ ובכך אתה כונסה לבתר דחלוץ לה א"ל השתא מינך איפסלא לה וכו' הרי מוכח דגם כה"ג הוי חליצה דהא איפסלא עליו, וברמב"ם (פ"ד מיבום הל' כ"ו) עברה ונישאת הרי זה חולץ לה חליצה כשירה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה מידו, משמע ג"כ והיכא דקתני חליצה פסולה הנה מדאורייתא הוי חליצה מעליא ועיי"ש בהה"מ שהניח בצ"ע, והחכם צבי סי' א' הוכיח מדברי התוס' (ק"ד.) דהקשו מקטן דהוה חליץ אי לאו משום דאיש כתוב בפרשה ותיפוק ליה דלאו בן דיעה הוא ובעי כוונה ומוכח דס"ל דהכוונה הוא מה"ת דאל"כ ליכא קושיא מידי.

ובת' מהר"י אסאד אה"ע (סי' קמ"ב) דחה ראיה זו מכמה אנפי וראשית כתב דהוכחת הח"צ נסתר מחמתו שחקר כוונת החליצה מהו אי הוא כוונת מצוה דפסקו רוב הפוסקים מצות צ"כ או כעין כוונת ההקנאות דבעי דעת קונה ומקנה, ויש להקשות לפמש"כ בהג"א בר"ה דף כ"ח בד"ה אבל באו"ז פסק וכו' וכן הרמב"ן במלחמות ד' שם על שם רב האי גאון דפלוגתא דרב ור' יוחנן בנדה שנאנסה וטבלה וכו' תליא בזה חי מצות צ"כ או לא. ורב דאמר טהורה לביתה ס"ל אין צ"כ ור' יוחנן ס"ל מצ"כ, ואם איתא דכוונת מצוה הוא א"כ ביבמות (ק"ב:) דאמר רב יבמה שגדלה בין האחין וכו' ופריך הא חזינן חיישינן והתניא וכו' עד שיתכוונו שניהם. ומאי פריך הא ברייתא זו שנאה ר' יוחנן (ק"ו:) א"כ הא י"ל רב ור' יוחנן אזלי לטעמייהו ואפילו אם נאמר דש"ס דייק ומקשה הא חזינן חיישינן דייקא וליכא למימר רב לטעמו דס"ל מצות אצ"כ דא"כ מאי חיישינן כיון דאי"צ כוונה לדידיה חליצה מעלייתא היא. מ"מ על התרצן הא חזינן אין חוששין שמא כוונו וכן לתי' בתרא ה"מ לאשתרויי וכו' לאחין מיהא איפסלא וא"כ המקשן וגם התרצן בתי' ראשון דלא משני הכי, ע"כ ס"ל דשלא בכוונה מה"ת אינה חליצה כלל ואף לאחין אין פוסלות, ולפמש"כ הרבה מחברים דהא דמצות צ"כ הוא רק מדרבנן א"כ המקשה והתרצן בשינויא קמא ע"כ ס"ל כוונת הקנאה בעי בחליצה והוה שפיר דאורייתא ולא כוונת מצוה שהוא רק דרבנן וא"כ תו ליכא למימר רב ור' יוחנן לטעמייהו ופריך הש"ס שפיר, וכי משני הש"ס בשינויא בתרא לחלק דפוסלת לאחין חליצה שלא בכוונה, תו י"ל באמת כוונת מצוה בעינן ומדרבנן ואזלי לטעמייהו וא"כ הא מיהא פליגי לישני בגמ' דהמקשה ותי' א' ס"ל אינה חליצה כלל, ותי' בתרא ס"ל פוסלת ולהכי פסק הרמב"ם כלישנא בתרא לחומרא, וקושיות תוס' איש למה לי הוא קאי להמקשה ותי' ראשון, אבל להלכה מודו תוס' להרמב"ם וסייעתיה עכ"ד.

ולע"ד הא דהקשה מאי פריך הגמ' לרב הא ברייתא זו שנאה ר' יוחנן, זה תמוה מאד דאטו משום דר' יוחנן שנאה ברייתא זו הלכך לא קשיא מברייתא זו לרב והאם חלילה שקר היא הס מלהזכיר ורק נצטרך לומר דרב תנא הוא ופליג דלא מתרצינן כן אלא מדוחק גדול כמש"כ בהליכות עולם עיי' יד מלאכי סי' תקנ"ד, וגם מצינו לרב ששת שאמר ביבמות (כ"ב:) וכן בכמה דוכתי בגמ' אמרינן על שמעתא דרב כי ניים ושכיב רב אמר להאי שמעתתא דתניא וכו' וראינו בספרים שכתבו ויש ליישב בדוחק, אבל ויש להקשות בדוחק לא ראינו, וכאן תהיה הקושיא דנצטרך לדחוק ולומר דרב תנא הוא ופליג. ואיברא דלק"מ דאין ראיה מהא דנדה שנאנסה להוכיח דרב ס"ל דלעולם מצות אי"צ כוונה וכמש"כ במ"ה דלא דמי מצות עשה לדבר שאינו רק הוצאה וסילוק מן האיסור או מן הטומאה כגון שחיטה שאינה רק הוצאה מידי איסור אבר מה"ח ואף דלא מכווין מ"מ האיסור אזדא ליה דהרי שור שחוט לפניך, וכן טבילה דהיא הוצאה מן הטומאה משא"כ במצות עשה דצריך לצאת ידי חובתו י"ל דלא יצא עד שיכוין לזה וה"נ במצות חליצה דהוי מצות עשה, והפמ"ג באור"ח במשבצות סי' ג' כתב לחלק דשחיטה וטבילה אפשר שלא לשחוט ולא לאכול ולא ליטבול ולא לשמש משא"כ במצוה שאי אפשר לפטור ממנה כגון תפילין ושאר מצות, וה"נ במצות חליצה ובפרט לאבא שאול דאמר מצות חליצה קודמת דהוי מצוה מחוייבת.

ואיברא דגם הא דהחליטו החכ"צ והגאון מהר"י אסאד, דאם נימא דבחליצה הוא כוונת הקנאה ניחא דהקנאה הוא מה"ת יש לדון בזה דבפ"ק דב"מ (י"א.) דפריך ממתני' דראה את המציאה ונפל עליה וכו' דמשני כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דלקני בד' אמות לא ניחא ליה דלקני ובשט"מ כתב איכא מד"א (הובא בנמוק"י) דדוקא בקניה דרבנן אמרי הכי משום דלא קני אלא מתקנת חכמים הו"ל כאומר אי אפשי בתקנת חכמים דשומעין לו. אבל בקניות דאורייתא אע"ג דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה קנה, אבל הרשב"א כתב דה"ה בקניות דאורייתא חדא דאינו קונה בע"כ, ועוד דגרסינן ביבמות פר"ג עשאוה כעודר בנכסי הגר כסבר דשלו הן לא קני עכ"ל ולע"ד ליכא תברא כלל מעודר בנכסי הגר דהתם דכסבר דשלו הן אינו מתכוין לשום קנין ולא לשום זכיה בעולם אבל היכא דנפל הרי מתכוין לזכות הוא ורק דגלי דעתיה דאינו מתכוין לקנות בקנין ד"א אבל מתעסק בזכיה הוא א"כ שפיר אולי י"ל דאם היה קנין דאורייתא בכה"ג הוי קונה אע"ג דלא ניחא ליה בקנין אחד דוקא וכ"ה בטור חו"מ סי' ער"ה בשם רבינו שמעיה והרא"ש בדין בונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות דהרמ"ה סובר אם הלבנים היו של גר אע"פ שהגביהם ראשון ראשון לא קנאם כיון שלא כוון לקנותם אלא ע"י בנין ובזה לא קנאה הילכך בתרה קנה הכל, ורבינו ישעיה והרא"ש סברי דקנאם בהגבהה אע"פ שלא כוון לקנותם אז, ומהרי"ט בתשובה סי' ק"נ תמה על סברת הרמ"ה דאין לך חידוש גדול מזה שהבונה הזה ידע שהם נכסי הגר ומתעסק בזכיה הוא הואיל ולא היה בדעתו לזכות בלבנים אלא ע"י הבנין לא קנה כלום הא לא דמי לעודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו דלא נתכוין לזכות לגמרי אבל זה מתעסק בזכיה הוא, ובספרי שו"ת ב"א חמישאי סי' שכ"ה הארכתי בזה וישבתי הסתירה מדברי התוס' ב"ב (נ"ד.) לגיטין (ס"א.) בדברים ברורים בס"ד וכיוצא לזה כתב הרא"ש בתשובה כלל ט"ו סי' ב', ולפי"ז י"ל דבזה פליגי הני תרי לישני שם ביבמות דהמקשן והתרצן בלישנא קמא ס"ל כדעת הרשב"א בשט"מ הנ"ל ולישנא בתרא ס"ל כדעת האיכא דאמרי והנמוק"י הנ"ל דבקנין דאורייתא גם בלי כוונה מהני וגם ללישנא בתרא מיירי מכוונת הקנאה ולאשתרויי לעלמא החמירו אבל לאחין מיפסלא מה"ת וגם בפלוגתא דר"ל ור"י בחליצה מוטעת כשרה דלר"ל זהו גם כשאומרים לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה י"ל דר"ל ס"ל דרק כוונת מצוה בעינן והוא מדרבנן ור' יוחנן סובר דבעי כוונת הקנאה והילכך בחלוץ לה ובכך אתה כונסה דהוי כוונה להיפך וליכא כוונה כלל הילכך פסולה אבל בחלוץ לה ע"מ שתתן מאתים זוז דהוי לענין חליצה כמו מתעסק בזכיה והלכך כשרה לגמרי, ויש להנדס בזה טובא ואין להאריך.

תוכן העניינים

אב בחכמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה