אב בחכמה· רבי אברהם אהרן יודלוביץ'
פסק א · ענף א
תשובה. הנה הערוך לנר ביבמות (ק"ו.) בפירש"י בד"ה גט מוטעה דאפשר ע"י שליח נסתפק למה לא נימא בחליצה דאפשר ע"י שליח דידה ובס' יד שלמה מהרב ר' שלמה הילל דיין בווארשא יצא להלכה לחלק כן דהא דלא מהני שליחות בחליצה זהו בשליח של החלוץ דמצוה שבגופו לא מהני שליחות כמ"ש ת' רי"ד בקדושין וקצה"ח סי' קפ"ב. גם החליצת מנעל מעל רגלו אי אפשר בשלוחו דהא ההנחה על הרגל הוי מידי דממילא ודמי להנחת תפילין משא"כ האשה שפיר יכולה לעשות שליח ובתשובת מהרש"ם ח"א סי' י"ד הביא דברי הרשב"א בחולין י"ב בסוגיא דשחיטה אי בעי כוונה דהביא שם בשם מורו הר"י, וז"ל שכל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח הוי עומד על גביו כוונת העושה ומדין שליחות, אבל דבר שאי אפשר לעשותו ע"י שליח אף עמידת בן דעת העומד ע"ב לא מעלה ולא מוריד במקום שצריך כוונה, והילכך חליצה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח לא מהני עמידת בי"ד העומד ע"ג והיינו טעמא דשוטה שחלץ חליצתו פסולה (שהביא שם לעיל בשם התוספתא פי"א דיבמות) אבל גט שאפשר למנות שליח וכו' ומה שאמרו דבי ר' ינאי טעם חרש וחרשת לפי שאינן באמר ואמרה ולא אמרו משום שאינן בני דיעה נינהו לרבותא אמרו כן וכו' הרי מפורש טעמא דחרש וחרשת משום דלאו בני דיעה נינהו וכיון דא"א חליצה ע"י שליח לא מהני החליצה א"כ היינו טעמא דחרשת. וגם הרי מפורש בתוספתא שם וז"ל והחולצת מן השוטה וכן שוטה שחלצה וחולצת מן הקטן וכו' וכיון דהר"י מפרש טעמא כשוטה שחלץ משום דא"א ע"י שליח א"כ גם הא דשוטה שחלצה הוא מהך טעמא דאל"כ תקשי אמאי לא מהני בה עמידת הבי"ד וכן בחרשת הוא מהך טעמא. א"כ מבואר דגם באשה לא מהני שליחות. ואף דתוס' והרשב"א כתבו עוד טעמים ליישב קושיות הר"י מ"מ אינם חולקים על הדין המפורש מדברי הר"י וא"כ מתורתן של הראשונים למדנו דבר זה דגם באשה לא מהני שליחות, ודלא כבעל יד שלמה, עכ"ל.
ולע"ד אפשר לדון בזה כיון דהרשב"א בשם מורו הר"י ז"ל לא כתב זה מפורש בהדיא דהא איהו כתב רק והיינו טעמא דשוטה שחלץ שחליצתו פסולה ולא כתב והיינו טעמא דשוטה שחלץ וכן שוטה שחלצה, א"כ הא אפשר לומר דבדיוק נקט רק בבא דשוטה שחלץ ולא שוטה שחלצה משום דשוטה שחלץ שפיר לא מצי עביד שליח משום דהוי מצוה שבגופו אבל באשה אפשר בשלוחה והא דשוטה שחלצה זהו מטעמא דתוס' דחלקו בין גט לחליצה לפי שיש בחליצה ריבוי דברים ואין בשוטה דעת כלל לעשות הריבוי דברים לדעת בי"ד, אבל בגט שנוח לעשות וכו' ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וכו', ובת' מהר"י אסאד (חאה"ע סי' קמ"ז) כתב דהאי טעמא שייך גם בדידה, ואדרבה בדידה איכא ריבוי דברים מבדידיה, וא"כ י"ל דמורו של הרשב"א סובר דבדידיה דליכא ריבוי דברים כ"כ צריכים אנו לסברא זו דחליצה א"א ע"י שליח ולהכי אינו מועיל כוונת הבי"ד העומד ע"ג אבל בדידה שוטה שחלצה אע"ג דכוונת הבי"ד העומד ע"ג יהיה כוונת העושה ומטעם שליחות דמועיל בה אבל מצד ריבוי דברים דאיכא בדידה אין בה דעת כלל לעשות מה שתעשה לדעת בי"ד ואין ה"נ אם היה שלוחה עושה כל מעשה דילה בחליצה היה מהני אבל אנן בתוספתא הרי בשוטה שחלצה קיימינן והיא היתה העושה בחליצה ובה איכא חסרון גדול מצד ריבוי הדברים ולפי"ז שפיר כתב להקשות בהא דבי ר' ינאי דלא אמרו בחרש וחרשת משום דלאו בני דיעה נינהו דבשניהם הפסול משום דלאו בני דיעה ובחרש משום דאי אפשר לו בשליחות שיכוונו הבי"ד בעדו ובחרשת דאפשר לה בשליחות מ"מ אם היא חולצת איכא החסרון דאין לה דעת ותהיה מבולבלת מצד ריבוי הדברים דאיכא בדידה וא"ש,
והיה אפשר עוד לומר דלהכי לא כתב הרשב"א בשם מורו והיינו טעמא דשוטה שחלץ וכן שוטה שחלצה משום דבשוטה שחלצה י"ל טעמא כמש"כ הרמב"ן בס' הזכות פ"ב דגיטין דשוטה אינה חולצת שהתורה אמרה ושלחה מביתו שתהיה משלחת ואינה חוזרת ושוטה היא משלחת וחוזרת ולמדו חליצה מגירושין ורק בחרשת דהיא משלחת ואינה חוזרת וליכא הטעם דשוטה שחלצה להכי הוצרך הרשב"א בשם מורו לחדש הטעם דלהכי לא מהני עמידת בית דין משום דזהו שליחות אבל בשוטה שחלצה לעולם לא יהיה מהני שלוחה גם בלא הך טעמא דהרשב"א בשם ר"י דאפילו אם היה אפשר ללמדה לעצמה שתכוין מה בכך הלא הריעותא דאי אפשר לה שתחלוץ זהו מצד דהיא משלחת וחוזרת ואולם איך שיהיה כיון דאפשר לומר דהרשב"א עזב שוטה שחלצה מטעם חילוק התוס' א"כ ליכא מדברי הרשב"א סתירה מפורשת לדברי היד שלמה, ואיברא דעיקר דברי הרמב"ן הוא קצת מגומגם בעיני, דבאשה לבעלה שהיתה מקושרת עמו באהבה והיתה תמיד עמו שייך לומר דבשוטה החסרון הוא מצד דמשלחת וחוזרת, אבל ביבמה ליבם הרי לא היתה עוד עמו כלל מקושרת כדרך איש ואשה, ולפעמים יתכן דהיבם לא היה כלל בעירה וגם הוא שנאוי לה ולכן הסברא רחוקה דתהיה משלחת וחוזרת, ועוד דבגט כתיב ושלחה מביתו וגם כתיב ויצאה וכבר כתב מרן רש"י ז"ל דיבמה לאו יציאה מקרי והיינו כי איזה יציאה היא הרי מעולם לא היתה מקושרת עמו כלל ולא שייך ושלחה מביתו ואולי לר"ע דאמר ביבמות (מ"ד.) א"ק בית חלוץ הנעל הכתוב קראו ביתו ואחות חלוצתו מדאורייתא אסירא עליו ואי"צ חליצה כלל א"כ לפי"ז שפיר י"ל דקרינן ביבמה וחלצה מביתו כמו ושלחם מביתו ואפשר ללמוד חליצה מגירושין. וי"ל דזה ביאור התוספתא דפ"ק דחולין כפי גירסת העיטור במאמר פרוזבול כשר בגרושין פסול בחליצה כשר בחליצה פסול בגירושין, דכשר בגירושין היינו לכתוב גט כשר בשוטה וגדול עומד ע"ג כמ"ש התוס', ופסול בחליצה היינו שוטה שחלצה בעצמה דמצד ריבוי דברים דאיכא בדידה ואין בה דעת כלל לעשות מה שתעשה לדעת בי"ד וכשר בחליצה היינו שוטה שחלצה ע"י שלותה דמצד ריבוי דברים ליכא חשש כיון דהוי ע"י שלוחה ופסול בגירושין דהיה משלחת וחוזרת לאפוקי ביבמה ויבם לא שייך משלחת וחוזרת ואין ללמוד חליצה מגט בזה, ודלא כהרמב"ן הנ"ל, ואפשר דגם הרמב"ן מודה לזה אלא דמיירי היכא דקרה מקרה דהיבמה היתה מקושרת להיבם בעת חיי בעלה באופן דשייך לומר בשוטה שתהיה משלחת וחוזרת ובגוונא זו כתב הרמב"ן דלמדין חליצה מגירושין דאם היבמה משלחת וחוזרת לא יהיה מהני לה חליצה ולא בכל שוטה יהיה כן דהיכא דליכא ביבמה החשש דמשלחת וחוזרת יהיה מהני לה חליצה ע"י שליח דידה, ובגירושין בכל שוטה איכא חששה דמשלחת וחוזרת, ולפי"ז גם הרמב"ן יפרש להתוספתא דכשר בחליצה פסול בגירושין כמ"ש בס"ד.
ונחזי אנן בגוף חקירה זו אם אפשר לעשות שליח על מחשבה וראינו דהב"ח באור"ח סי' תל"ד לענין אי שלוחו יכול לבטל חמצו כתב וז"ל, האיך אפשר לומר שלוחו ש"א כמותו בדבר התלוי במחשבת הלב, וא"כ הרי ה"נ בחליצה דבעי עד שיתכוונו שניהם. ואולם הא המחבר בשו"ע פסק שם דשלוחו יכול לבטל, והגר"א רשם מקורו מנדרים (ע"ב:) האומר וכו' ואפילו לר' יאשיה משום דכתיב אישה עכ"ד, ומבואר ברור והגר"א לא אתי בזה מטעמא דהב"י דחמץ אינו ברשותו של אדם הילכך בגילוי דעתא סגי, או מטעמא דהט"ז שם, רק דמעיקר הדין הוא דשלוחו ש"א כמותו וגם בדבר התלוי בלב נמי כן. ובנדרים פריך והא לא שמיע ליה ופי' הרא"ש דבמידי דממילא והיינו דליכא מעשה לא שייך שליחות והובא זה בקצה"ח שם סי' קפ"ב גם בנימוק"י הביא דהריטב"א בשם התוס' הביא פי' הקונדרוס דפירכת הגמ' הוא מטעמא דאם איתא דשמיעא מעכבא אין שליח לשמיעא לדברי הכל וזהו כהרא"ש והוא קצת ראיה להב"ח הנ"ל, ואולם הר"ן בשם התוס' פי' פירכת הגמ' מטעמא דכיון דאיהו לא מצי עביד האיך מצי משוי שליח ומשמע דס"ל דגם בשמיעא הוי אמרי' דשלוחו ש"א כמותו וגם במסקנת הגמ' דאמר לה לאשה מופר לך לכי שמע בעליך זהו ג"כ משום דכל זמן דלא שמע הבעל לא מצי משוי שליח אבל אין ה"נ דשמיעת השליח יהיה כשמיעת הבעל ורק דהחסרון היה משום דזמן משוי השליחות היה קודם ששמע הבעל וכאשר ישמע הבעל יהיה השליח שליח וא"כ י"ל דשליחות לגבי מחשבה וכוונה תליא בפלוגתת הרא"ש והריטב"א בשם הקונדרוס עם פי' התוס' והר"ן ואולם בת' מהר"י אסאד חיור"ד סי' פ"ב כתב דגם להרא"ש (וממילא דכן יהיה לפי' הקונדרוס) הוא רק בשמיעא דוקא דבעל כרחך שומע אפי' אם אינו מכוין כלל, בזה אמרי' אי אפשר שתהיה ע"י שליח כיון דהשליח אינו עושה מאומה כלל אבל מחשבה הרי דעתו בעינן שיהיה מחשב בזה לכן שייך שליחות בזה גם בלי מעשה וליכא גם קצת ראיה כלל להב"ח, ודברי הרשב"א בחולין הנ"ל הם נגד הב"ח דאתי עלה רק מטעם דאין שליחות בחליצה אבל לולא זה היתה כוונת העומד ע"ג כוונת העושה ומטעם שליחות הרי דסובר דמהני שליחות לדבר התלוי במחשבת הלב וי"ל דהתם זהו משום דהוי צירוף למעשה החליצה שעושה היבם או היבמה ועיי"ש בת' מהר"י אסאד מש"כ בזה.
ואיך שיהיה הרי הרא"ש והרשב"א והר"ן בפ' השואל גבי שאילה בבעלים פסקו כר' יונתן שאמר סתמא מצינו בכל מקום ששלוחו ש"א כמותו (דלא כרי"ף ורמב"ם) והרמ"א בחו"מ סי' שמ"ו הביא שיטה זו ועיי' ת' יד אליהו גליקא סי' נ"א ות' רעק"א סי' מ"ז מ"ת שהקשו מיור"ד סי' רל"ד דסתם כדעת הרי"ף והרמב"ם דקיימ"ל כר' יאשיה ואפשר דזהו משום דקרא דאישה יקימנה ואישה יפירנה דייק כר' יאשיה אבל לענין שאילה בבעלים אע"ג דכתי תרי בעליו הא בגמ' (צ"ה:) אמרינן דזה קאי לדייק דאי"צ להיות עמו שאול גם בשעת שבורה ומתה, דלהכי כתיב תרתי בעליו עיי' מלבי"ם בפי' התורה דביאר שם המכילתא, וא"כ לפום מאי דקיימ"ל הלכה כר' יונתן לגבי שאילה בבעלים פשיטא די"ל דה"נ גבי חליצה לכל הפחות בשליח דידה.
ומש"כ בת' מהרש"ם שם דהכא כתיב תרי יבמתו לע"ד לאו מידי הוא דהא ועלתה יבמתו אמרו ביבמות (כ'.) דצריך לאתויי יש לך יבמה אחרת וכו' חייבי לאוין, והפסוק ונגשה יבמתו אליו י"ל דהנה בפ' החולץ (מ"ד.) פריך הגמ' ואימא כי איכא חדא תתקיים מצות יבום כי איכא תרתי לא תתקיים מצות יבום ומסיק אלא יבמתו יבמתו ריבה ובחידושי הריטב"א הקשה הא יבמתו מיבעי ליה לרבות חייבי לאוין ועשה להעלותם לחליצה אע"פ שאין עולין ליבום י"ל דהשתא ס"ל דחליצתן דרבנן הוא וליתא להאי דרשא כלל, והנכון דתרווייהו יבמתו מייתרי דמסתייע דלכתוב ואם לא יחפוץ ועלתה השערה עכ"ל. ולע"ד מלבד דיש ליישב קושיות הריטב"א דהא בספרי אמרו לא אבה פרט שלא אבה המקום ובירושלמי פ"ק דיבמות ה"א פריך אי יבמתו יבמתו התורה ריבתה בייבום (והיינו דפריך נירבי נמי חייבי לאוין ליבום ולא תהיה לאיש זר נוקמי בחייבי כריתות לחוד ומשני) תני ר' ישמעאל מאן יבמי זו שמיאן יבמי לא שמיאנו שמים עיי"ש וא"כ י"ל דהגמרא דפ' החולץ יסבור כהספרי או כתני דר' ישמעאל. ואמנם יש עוד ליישב דאין כוונת הגמרא הנ"ל ליבמתו המיותר בפסוק ואם לא יחפוץ אלא ליבמתו השלישית והוא בפסוק ונגשה יבמתו אליו וע"ז אמרו יבמתו יבמתו ריבה וסרה קושיות הריטב"א וא"ש, ואולם י"ל דאפילו אם נימא כהריטב"א דהגמ' דפ' החולץ יבמתו יבמתו ריבה מיירי רק מפסוק ואם לא יחפוץ אכתי י"ל דהאי יבמתו דפסוק ונגשה יבמתו אליו אינו מיותר כלל דבירושלמי פי"ב הל' ד' קאמר מה בין קטן מה בין קטנה א"ל איש כתוב בפרשה, ברם הכא ונגשה יבמתו אליו מכל מקום, ומזה ידעינן דלא מקשינן אשה לאיש דקטנה בדיעבד חליצתה כשרה להירושלמי ולכתחלה הוא רק מדרבנן בעלמא ואי לא הוי כתיב רק ונגשה אליו הוי מקשינן אשה לאיש מה"ת וא"כ נדרש כל יבמתו דכתיב בפרשה וגם אפילו לגירסתינו במשנה בקטנה דאם לא חלצה גם בדיעבד פסולה מ"מ י"ל דהאי יבמתו בפסוק ונגשה אינו מיותר דבעי לדייק שתהא יבמתו שוה אליו לענין הכרת בית דין דצריך שיכירו הבית דין גם היבמה דלא כמו שכתב הבית יוסף בשם הר"א בן אסמעאל דאי"צ שיכירו אשת המת ולפי"ז ידוקדק מלת אליו המיותר ובזה י"ל דברי הספרי פ' תצא ונגשה יבמתו אליו מלמד שמתיחדת עמו לעיני הזקנים, והדבר יפלא מאד איזה יחוד יש כאן בפני כמה זקנים ובת' מהרש"ם שם כתב די"ל דהכוונה שיהיו שניהם דוקא בעצמם הם ולא שלוחיהם לפני הזקנים וכבר באו הדברים בס' גבעת פנחס סי' מ"ג, ואינו מוכרת כלל דא"כ הו"ל להספרי לומר מלמד שיבאו הם בעצמם ולא שלוחיהם, אכן לדברינו י"ל לענין הכרה דצריך שיכירו הזקנים אותה כמו דצריך להכיר את היבם שהוא אחי המת ולא זר כן תהיה יבמתו שוה אליו בהכרה וזה דמתיחדת עמו כמו שהוא ברור דהוא היחיד שרשאי לו ליתן חליצה כן תהיה היא ברור לעיני הזקנים דהיא היחידה שהיא אשת המת שצריכה חליצה. וכל זה הצרכנו ליישב אליבא דר' יאשיה דדייק קרא דאישה יקימנו וה"נ תרי בעליו אבל לר' יונתן הרי הוא לא דייק כלל תרתי בעליו למעט שלוחו וה"נ לא דייק תרתי יבמתו עיי"ש בתוס' (צ"ו.) ד"ה שליח וא"כ להפוסקים כר' יונתן בשאילה בבעלים פשיטא די"ל דה"נ גבי חליצה שרי בשלוחה של האשה כיון דלא הוי מצוה שבגופה, ואיברא נידון הספרי הנה בפסיקתא דרב טוביה איתא לעיני הזקנים מתיחדת עמו ולא חוץ מן הזקנים והיינו דהספרי אתי לאסור להם יחוד אע"ג דאמר לא חפצתי לקחתה מ"מ אינם רשאים להתיחד ובחנם הוצרך מהרש"ם להעמיס כוונה אחרת בדברי הספרי ונעלם גם מהגבעת פנחס הפסיקתא דר"ט וכבר תפסו למהרש"ם בזה בס' כ"ח ובודאי הכי דייק פשטיות הספרי דלא אמרו שצריכה להתייחד עמו לעיני הזקנים מזה מבואר דאין הכוונה בזה החיוב להתייחד כפי' מהרש"ם או כפירושי הנ"ל, אלא דבא לומר דאם מתייחדת עמו יהיה זה לעיני הזקנים ולא חוץ מן הזקנים – וז"ב.