אב בחכמה· רבי אברהם אהרן יודלוביץ'
פסק א · ענף ז
ונידון תשובת הרב הגאון חריף ובקי נפלא. נעלה ונשגב, מו"ה ר' אבא דוד פיינגאלד שליט"א רב דמאסקבה, חתנו של הגאון רשכבה"ג ר"י ראזין שליט"א מדווינסק, מה אומר ומה אדבר הנה כתב קונטרס נפלא לאסור וגם מכתב ארוך לכת"ר, ולדעתי הגאון הזה הוא בעל התפעלות עצומה וכותב על כל דבריו כי הוא ברור וברור כשמש ואני אומר עליו כי יומא דעיבא הוא כולו שימשא רואה הוא בעב הענן אבל לא מעל הכפורת ואעיר מעט בדבריו. הנה באות ז' במכתבו למר הביא התוספתא דחולין פי"א כשר בגירושין פסול בחליצה, כשר בחליצה פסול בגירושין וכו' ותוספתא זו הובא בעיטור מאמר פרוזבול וכתב דההיא תוספתא איתשל קמי גאון ופי' כשר בחליצה פסול בגירושין חליצה מוטעת כשרה ובגט מוטעה פסול, חליצה מעושית פסולה וגט מעושה כשר וכתב ע"ז הגאון רא"ד נ"י ונוראות נפלאתי הא זה לא כמסקנת הגמ' ביבמות (ק"ו.) דליכא הבדל בין גט לחליצה גבי מעושה דברוצה אני גם חליצה כשירה ובלא אמר רוצה אני גם גט פסול ולא ראיתי מי שהרגיש בזה ופי' הגאון מרפסין איגרי ואולי אגב שיטפיה כתב זה, או ט"ס דזה בודאי נסתר ממסקנת גמ' דיבמות כאמור, והברור דפי' תוספתא הוא דגבי גט שליח כשר וגבי חליצה פסול וזה מענין כשר בחליצה פסול בגט דר"ל גט מוטעה פסול וחליצה מוטעת כשירה משום דגט כשר ע"י שליח וחליצה פסולה וא"א ע"י שליח וזה ברור כשמש כפתור ופרח עכ"ל והנה לא ראה דהגאון רמ"י בביאור העיטור הרגיש בזה ורשם הגמ' דיבמות הנ"ל וכתב שזה מיותר, כי למסקנא שוים המה ועיי' לקמן בה' חליצה אות ע"ח עכ"ל והיינו דשם פסק העיטור עצמו כמסקנת הגמ' ביבמות דחליצה מעושת וגט מעושה שניהם שוים באמר רוצה אני שניהן כשרים, לא אמר רוצה אני שניהן פסולים ולכן כתב רמ"י דזה מיותר הכא בעיטור דאין הדין כן כתוספתא זו, וזה היה בהעלם עין מהגאון רא"ד דהו"ל להקשות דדברי העיטור סתראי נינהו, וגם נעלם ממנו דכן תמה הפנ"י בכתובות (ס"ד.) בתוס' ד"ה ודיני חליצה. על מרן הרשב"א ז"ל ביבמות (ל"ט:) האומנם אחרי המחילה אני אומר דנעלם ממר ומהגאון רא"ד, דבפסיקתא זוטרתא פ' תצא המיוחסת לרב טוביה גאון כתוב ג"כ כדברי העיטור בשם גאון וז"ל חליצה מוטעת כשרה כגון שאומר לו חלוץ לה בכך אתה כונסה, גט מוטעה פסיל, חליצה מעושה פסולה גט מעושה כשר ובלבד כדין עכ"ל. ומבואר הביטול לדברי הגאון רא"ד דבשני ספרים אי אפשר לומר דהוא ט"ס ואי משום הקושיא דזהו נגד מסקנת הגמ' דיבמות הנה בהך סיומא בדברי הפסיקתא ובלבד כדין יתיישב הכל והיינו דאיכא שני מיני עישוי האחד כדין היכא דהיא אסורה עליו דבכה"ג הוא מצוה עליו לגרשה כמש"כ הטור בסי' קל"ד ובכה"ג הוי הא דאיתא בגיטין (פ"ח:) אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשי אגיטי ויש כפיה שלא כדין דבי"ד היו הדיוטים או שטעו ואנסוהו לגרש אשתו וא"כ הגמ' דיבמות י"ל דמיירי היכא דהכפיה היתה שלא כדין דבזה בעינן שיאמר רוצה אני וזהו כמ"ש בהגמ"י, ספ"ו מה' מכירה בשם רשב"ם והתוס' וס"ה וכ"כ הנמוק"י בפ' חזקת הבתים בשם רבינו יונה ורבותיו וזהו דברי הרא"ש שם. וזהו דברי הטור באה"ע סי' קל"ד דלא כהרשב"ץ דחשב שהוא ט"ס כמ"ש בהרשד"ם באה"ע סי' ס"ג דהם פרשו דגט מעושה שלא כדין היינו שאנסוהו לגרש סתם אבל אם כפוהו לגרש ולבטל כל מודעא ברצונו הוי גט דאגב אנסיה גמר ומבטל. והתוספתא דכשר בגירושין פסול בחליצה מיירי היכא דהיתה הכפיה כדין דחייב להוציאה הנה התם גם אם נתן הגט בשתיקה ולא אמר רוצה אני להדיא בפירוש מ"מ הגט כשר וזהו שסיים הפסיקתא ובלבד כדין היינו דהכפיה היתה כדין אז בגט כשר ובחליצה פסול דבעינן שיתכוין להתירה וכל זמן שלא אמר רוצה אני א"כ הרי הוא נותן בכפיה ואינו מכוין להתירה ולפי"ז א"ש דברי העיטור שהביא הכא דברי התוספתא ופי' הגאון ולקמן בה' חליצה הביא להלכה דברי הגמרא דיבמות דשניהם שוים דלכאורה הוא סתירה בעיטור ולהכי כתב רמ"י דזה מיותר בעיטור כנ"ל ולדברינו א"ש. והב"ח בסי' קל"ד סובר דהטור מיירי היכא דלא מסר מודעא דבזה איכא חילוק אם היתה הכפיה שלא כדין צריך שיבטל מודעא ויאמר רוצה אני אבל היכא דהכפיה היתה כדין אז הוי גט ואי"צ ביטול מודעא דכיון דלא מסר מודעא אי"צ ביטול מודעא וכיון שאנסוהו כדין אין כאן בית מיחוש וממילא א"ש הא דס"פ האומר משקלי דהתם במסר מודעא מיירי הילכך גם אם הכפיה היה כדין צריך שיאמר רוצה אני ולפי"ז י"ל דגם הגמ' דיבמות מתוקמא דהכפיה היתה כדין אלא דמיירי במסר מודעא והעיטור והפסיקתא זוטרתא מיירי היכא דלא מסר מידעא וגם הרשב"א ביבמות א"ש, ודו"ק כי קצרתי, ועיי' ריב"ש סי' תפ"ב היכא דהאונס במקומו עומד ועי' בסמ"ג עשין נ"ב.
וממילא מוכרח מזה דהגאון דלא פירש להתוספתא כמש"כ הגאון רא"ד הנה מזה מוכח דס"ל דחליצה ג"כ אפשר ע"י שליח ובאמת גם אם נימא דכשר בגירושין פסיל בחליצה הוא כפי' הגאון רא"ד הנה אכתי י"ל דזהו לענין שליח דידיה דכשר בגט שליח להולכה ופסול בחליצה שליח דידיה משום דלית ביה מעשה שיחול השליחות עליו או משום דהוי מצוה שבגופו אבל שליח דידה בחליצה כשר גם להתוספתא.
ובאות י"ד ט"ו ט"ז צלל במים אדירים וכתב שני פעמים על דבריו דזה כפתור ופרח, ובעיני יש לדון טובא דמש"כ לפרש התוספתא דחולין כשר ביבמה פסול באשה לענין ביאה מוטעה דגבי ביאה דיבמה לא מהני תנאי משים דאי אפשר על ידי שליח דשינויא דגמ' איתקיש הוויות להדדי שייך גבי אשה אבל יבמה הא ליתא בה אלא ביאה לבד ולא כסף ושטר, ואני נבוך בזה דאפשר דאין צריך כלל שיהיה שייך באשה זו כסף ושטר, אלא כיון דאיתקש הוויות להדדי הנה כל קדושי ביאה גם ביבמה מיקרי יכול לקיים על ידי שליח ומהני בה תנאי וקצת משמע כן מהתוספתא דפ"ג דקדושין ה"ח דקתני כל תנאי שיש בו מעשה בתחלתו תנאו בטל כיצד הריני חולצך על מנת שירצה אבא אף על פי שלא רצה האב כו' הריני בועלך ע"מ שירצה אבא כו' ולמה לא קתני בבא דהריני בועלך ראשונה נראה פשוט דזהו משום דאז הוי מפרשינן דקאי באשה דעלמא להכי נקיט ראשונה בבא דהריני חולצך ואחר כך בבא דהריני בועלך ללמדינו דגם ביבמה התנאי בטל משום דהוי מעשה קודם לתנאו ולולי זאת לא היה התנאי בטל משום דאיתקש לקדושי כסף ואע"ג דביבמה ליכא קדושי כסף ושטר מכל מקום הא איתקש הוויות להדדי וא"כ כל קדושי ביאה מיקרי יכול לקיים על ידי שליח וזהו טעמא דרש"י ז"ל במהדו"ק שכתב ואע"ג דאיתקש יציאה להויות חליצה לאו יציאה מקרי לה ולא דיינין לה כדאפשר לקיומיה על ידי שליח בהויה עכ"ל דלכאורה הא באמת פלא למה הוצרך רש"י ז"ל לזה הא אף על גב דנימא דחליצה יציאה מקרי לה הרי נקיש אותה להויה דיבמה וביאה דיבמה אי אפשר על ידי שליח דביבמה ליכא קדושי כסף ושטר ולהאמור ניחא דמה בכך דביבמה ליכא קדושי כסף ושטר מ"מ ביאה דיבמה יש בה תנאי דכל קדושי ביאה הוי כדאפשר לקיומיה על ידי שליח בהויה וצריכין אנו לסברתו של רש"י דחליצה לאו יציאה מקרי לה ודלא כמש"כ הגאון הנ"ל באות ט"ו וממילא דלפ"ז ליתא למש"כ באות ט"ז לפרש פירכת הגמ' קדיש ביאה מאי איכא למימר דכיון דס"ל לרבותיו של רש"י דקדושי כסף דרבנן תו אי אפשר דנימא דנמשך חדא אחרי תרתי וליתא בביאה תנאי משום דלא הוי ע"י שליח וא"ש הא דפריך רק קדיש בביאה מאי איכא למימר ולא פריך משטר, דשטר הא אפשר על ידי שליח, וזה שגגה דודאי אי נשאר שטר וביאה עדיפא דנימא דמקשינן שטר לביאה ויהיה ההיקש לחומרא וגם בשטר לא יהיה מהני תנאי ולא שליחות כמו ביאה ואכתי יהיה קשה דהיה להגמ' לומר קדיש בביאה ובשטר מאי איכא למימר, דעיקר הקושיא של הראשונים דנימא דכסף ושטר מקשינן לביאה זהו משום דיהיה ההיקש לחומרא ותי' משום דהוי תרתי אחרי חדא אבל אי שטר לחודיה הוי דאורייתא ודאי דנימא דלחומרא מקשינן ואם כן תירוצו נשאר מעל, ואין כאן לא כפתור ולא פרת.
וראיתי עוד דברים תמוהים בקונטרסו של הגאון רא"ד שליט"א, דבאות י"ז כתב וז"ל, ובתוס' יבמות (נ':) גבי אשה דעלמא לא אמרינן דיאמרו מדחליצה לא מהני גם גט לא מהני דפשיטא דבאשה דעלמא לא שייך חליצה וקריאה כלל עכ"ל, ואם נימא דלמעשה החליצה מהני שליח ולא בעינן דוקא שהיבמה בעצמה תחלוץ אלא הוי ככל דיני תורה דאפשר ע"י אחר אינו מובן כלל דברי התוס' דפשיטא דחליצה לא שייך באשה דעלמא, מ"ט לא שייך בשלמא קריאה ניחא אבל כתבו גם חליצה אלא ברור דלמעשה החליצה בעינן דוקא יבם ויבמה בעצמם ולא ע"י אחר א"כ שפיר לא שייך היתר חליצה באשה דעלמא, דהא לא נעשה החליצה ע"י יבמה ובלא יבמה ליכא כלל חליצה וגם הא גט מהני ע"י שליח וחליצה לא, א"כ לא יאמרו מדחליצה לא מהני גם גט לא מהני דהא חלוק טובא גט מחליצה דחליצה דוקא יבמה ולא ע"י שליח וגט מהני ע"י שליח אבל אם גם יבמה יכולה לעשות שליח ולא בעינן יבמה למעשה החליצה אינו מובן דברי התוס' כלל וזה ראיה ברורה עכ"ל. והם דברים תמוהים מאד דמש"כ התוס' דבאשה דעלמא לא שייך חליצה וקריאה כלל היינו מבעלה כל זמן שהוא חי אבל מה שהאשה דעלמא תהיה שליח ליבמה אחרת לאו מידי הוא דהתם האשה דעלמא אינה חולצת מבעלה רק מהיבם של היבמה בשליחותה דיבמה ורק אשה מבעלה שלה בחייו בזה אמרו התוס' דבאשה בעלמא לא שייך חליצה וקריאה כלל ויעויין בתוס' ישנים שם דברי התוס' ביתר ביאור אבל הוא פשוט כמש"כ, ואינו ענין כלל להוכיח מדברי התוס' הללו דאשה דעלמא אינה יכולה להיות שליח של יבמה לחלוץ להיבם של היבמה ולא לבעלה ואטו בזה יאמרו מדחליצה לא מהני לה גם גט לא מהני הלא החליצה שעשתה אשה זו אשה דעלמא אינו מבעלה כלל רק מהיבם של היבמה ואיך ס"ד דיועיל לאשה זו שתצא גם מבעלה בחליצה זו שיאמרו מדחליצה לא מהני לה הילכך גם גט מבעלה לא מהני לה, הלא החליצה היתה לאיש אתר והגט יהיה מבעלה וממש צחוק עשה לנו הגאון הזה לדבר דברים תפלים כאלה ולכתוב ע"ז שהיא ראיה ברורה.
גם מש"כ עוד שם באות י"ז דרב אחד העיר לו מפ"ק דקדושין (י"ד.) דיליף ק"ו דתיהני חליצה באשה והגאון רא"ד כתב ע"ז אבל לק"מ דהא התוס' כתבו שם דר"ל יבמה שנתייבמה ושייך שפיר חליצה דעדיין יבומים הראשונים עליה כמבואר בדי"ט ודל"א וצריך מיעוט דלא מהני אבל באשה דעלמא שפיר כתבו עכ"ד. וגם זה שגגה, דמה דכתבו התוס' שם דר"ל יבמה שנתייבמה זהו באידך גמרא שם דקאמר ותהא יבמה יוצאה בגט מק"ו ומה אשת איש שאין יוצאה בחליצה יוצאה בגט זו שיוצאה בחליצה אינו דין שיוצאה בגט ומשני אמר קרא ככה וככה עיכובא הוא ועי"ז הקשו התוס' האיך רצה כלל לעשות ק"ו מאשת איש הא י"ל מה לאשת איש נקנית בשטר ולכך דין הוא שתצא בשטר אבל יבמה לא וכו' וע"ז תירץ הר"מ דעביד ק"ו מיבם ויבמתו וקורא לה אשת איש דכתיב ולקתה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר להיות יוצאה בגט אע"פ שאינה נקנית בשטר עכ"ל, אבל בגמרא הראשונה דקאמר ותהא אשת איש יוצאה בחליצה מק"ו מיבמה, התם מיירי באשת איש גמורה ולא ביבמה שנתייבמה כלל ואולם בזה י"ל דאפשר מ"מ לפרש דגם בגמרא הראשונה דמיירי מאשת איש מיירי מיבמה שנתייבמה דתהא יוצאה גם אח"כ בחליצה כדמעיקרא קודם שנתיבמה מק"ו ובס' נהור שרגא ביבמות הקשה על הגמ' דקדושין קושיות הרב הנ"ל בעמק יותר, דהרי התוס' בקדושין (ל"ד.) ד"ה גברי כתבו דאתי סברא דגברי בעו חיי נשי לא בעי חיי ומפיק מהיקש מזוזה לת"ת ומחייבים נשים במזוזה עיי"ש, והיקש עדיף מק"ו כמ"ש המהרש"א שם בקדושין ד"כ בתוס' ד"ה שאינו וא"כ כיון דמבטלים היקש מפני הסברא כ"ש ק"ו וא"כ ל"ל קרא דאשת איש אין יוצאה בחליצה תפ"ל דליתא לק"ו מסברא דלא שייך חליצה וקריאה באשה דעלמא כמ"ש התוס' הכא עד דליכא למיחש לטעות דשמא יאמרו מדחליצה לא מהני גט ל"מ וע"כ דסברא פשוטה היא עיי"ש מאי דתירץ בזה, ואם נאמר דהגמ' מיירי בקדושין מאשת איש שהיתה יבמה ונתיבמה א"כ אין אשה דעלמא וא"ש, ואולם מדברי כל המפרשים משמע דהסוגיא מיירי בקדושין מאשת איש גמורה ולא יבמה שנתייבמה, ורק בגמרא השניה דקאמר ותהא יבמה יוצאה בגט מק"ו ומה אשת איש וכו' התם מיירי באשת איש מיבמה שנתייבמה ליבם ולא בגמרא הראשונה דקאמר ותהא אשת איש יוצאה בחליצה – ודלא כהגאון רא"ד.
ובאות י"ח כתב ונראה ראיה ברורה דלא מהני חליצה ע"י שליח גם ביבמה מהא דיבמות (קי"ח:) דבעי במזכה גט במקום יבם אי הוי זכות ומסיק דהוי ספק ופירש"י דחולצת ולא מתייבמת עיי"ש ופלא מ"ט לא נקט בעיא זו ולא נזכר זה בפוסקים ביבמה אם חלצו עבורה אם מהני מדין זכות אי לא, וברור דלא מהני ע"י אחר ולא מהני גם מדין זכות רק גבי גט דמהני ע"י שליח אבל אם יבמה אינה יכולה לעשות שליח בודאי אם חלצו עבורה הוי ספק חליצה מדין זכות כמו גט ולא נזכר זה בגמ' ולא בפוסקים אלא ודאי דלא אפשר חליצה אלא ע"י יבמה עצמה ולא ע"י אחר וראיה ברורה היא בס"ד עכ"ל, ואישתמיטתיה דברי הט"ז סי' ק"מ סעק"ה שכתב דגבי בעלה מומר ודאי יש זכות גמור ואין חוב כלל בגט זה כי אין לה חיבור אליו והילכך הורה רש"י במומר שנתרצה לתת גט לאשתו דאחר יקבל בשבילה שלא מדעתה משא"כ לענין זיקה שתקבל גט מבעלה כדי להפטר מזיקת יבם אין זה זכות גמור דבעלה חביב לה ואע"פ שהוא חולה ומסוכן מ"מ היא מצפה שמא לא ימות וקשה לה הפירוד ובזה אמרינן דמהני קצת סברת טן דו אפילו ביבם מומר עיי"ש בט"ז וא"כ לפי"ז מילתא דפשיטא ליה להרב רא"ד שליט"א דביבמה אם חלצו עבורה שלא מדעתה הוי ספק חליצה כמו בזיכה לה הבעל גט למיפטריה מיבם לאו מידי הוא דהתם דהבעל חי ועודו עמה הנה גט זה כדי להפטר מזיקת יבם אינו זכות גמור לה דבעלה חביב לה וקשה לה הפירוד ממנו דאע"פ שהוא חולה ומסוכן תצפה שמא לא ימות משא"כ היכא דכבר מת הבעל והיא זקוקה ליבם דודאי רצונה להפטר מזיקתה ובהדיא כתב הט"ז ססי' קמ"ה על דין הש"ס דזיכה לה הבעל גט כדי שלא תפול לפני יבם דהאידנא דאין נוהגין ביבום כלל והבי"ד כופין ומוחין בזה אם בא לייבם האידנא א"כ בודאי זיכוי גט מהבעל הוא זכות גמור לה שלא תצטרך לידי חליצה וכבר כתב כן היש"ש והב"ח והיד המלך הובא בפ"ת שם ססי' קמ"ה וא"כ ליכא ראיה דלא מהני שליח ביבמה דאם חלצו בעבורה י"ל שפיר דמהני היכא דהיבם מומר גם בזמן התלמוד והאידנא גם ביבם שאינו מומר משום דלא אפשר כלל ביבום והגם כי לא אמינא עוד דבר זה להלכה למעשה להקל, אמנם להוכיח מזה להיפך כדברי הגאון רא"ד הנ"ל בודאי ליתא וליתא. ועי' שו"ת זכרון יצחק לבנו של הגאון בעל משנת חכמים סי' קי"ז מש"כ בדברי היש"ש והב"ח הנ"ל.
ובדבר מה שהאריך הגאון רא"ד נ"י דלהמסקנא לא אמרי' אחליה לתנאיה ודלא כה"מ נפלאתי מאד דאטו תנאי שקלת מעלמא הרי המאירי ליבמות (ק"ו.) בדין חליצה מוטעת כשירה כתב דבפ' המדיר אמרי' בזה תרי טעמי חד מדחלץ אחליה לתנאיה ולטעם זה אם הזכיר התנאי בשעת חליצה הרי היא פסולה ואין הלכה כן אלא כאידך טעמא שכל תנאי בדבר שא"א לקיים המעשה ע"י שליח אינו תנאי ונמצא שהמעשה קיים והתנאי כמי שאינו ואפילו הזכירו בשעת מעשה וכן הלכה, אלא שגאוני ספרד ז"ל פסקו כדעת הראשון וכבר ביארנו בפ' ר"ג שלא נאמר כן אלא כשמתנה בדבר שאלמלא התנאי לא היתה היא חייבת בו אבל כל שהתנה דבר שאף בלא תנאי היתה חייבת בו כגון ע"מ שתחזירי לי כיסי הר"ז תנאי וכל שאינו מחזרת לו אין חליצתה כלום ואין לה לטעון בהשטאה כלום עכ"ל ובהשקפה ראשונה חשבתי דטענת השטאה לבטל התנאי זהו אם נימא דתנאי בחליצה מהני ובעינן מחילתו אבל אם נימא דתנאי בחליצה לא מהני משום דאי אפשר לקיים גוף המעשה ע"י שליח א"כ מה בכך דהיא לא תוכל לטעון טענת השטאה הרי מ"מ תנאי בדבר דא"א לקיים גוף המעשה ע"י שליח אינו תנאי ונמצא המעשה קיים והתנאי בטל ולפי"ז דברי המאירי בסוף קאי לפום שיטת הגאונים בספרד דפסקו כטעמא קמא בכתובות (ע"ד.) וביטל דעתו שהוא פסק כטעמא בתרא דכתובות נגד גאוני ספרד ופסק להחמיר היכא דהתנאי היה בדבר דמחוייבת בו וזהו כמ"ש כבוד גאונו על דברי רבינו ירוחם בחלק או"ה נתיב כ"ה ח"ב וז"ל ובמשרים כתבתי כי כל מי שמתנה יותר מן הראוי בשכירות אינו שום דבר אבל אם התנה בדבר הראוי ליתן או שחייבת לו כגון יבמה שיש בידה ממון מהיבם ואמרו לו חלוץ לה ע"מ שיחזירו לך שלך וכו' אם יחזירו הרי החליצה חליצה ואם לאו אינה חליצה וכ"כ הרמ"ה, ובתוס' דבידה הוא תרצה תקיים התנאי ויתקיים המעשה ואם לאו המעשה תלוי ועומד עד שתקיים התנאי ומ"מ לא הכריחו אותה לתת אם לא תרצה היא אלא כשתרצה תקיים התנאי עכ"ד וכתב מר בתשובתו להגאון רא"ד באות יו"ד דגם רבינו ירוחם סובר טעמא דאחליה לתנאיה, איברא דהוא פלא דהא רי"ו אזיל תמיד בשיטת רביה הרא"ש ז"ל והרא"ש סובר כטעמא בתרא דכתובות דחליצה א"א לקיימה ע"י שליח והילכך אפילו התנה בשעת מעשה דלא שייך לסברא דאחליה לתנאיה מ"מ התנאי בטל והמעשה קיים וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל נ"ב וכ"כ גם רבינו ירוחם שם בסמוך להדיא דבעינן אפשר לקיימו ע"י שליח וחליצה א"א לקיימה ע"י שליח יעויי"ש לשונו, ואמנם האמת הוא דהאי חילוקא בין תנאה לתנאה שכתב המאירי ורבינו ירוחם אינם דוקא לפום טעמא קמא בגמ' דכתובות הנ"ל, וכדאיתא שם ביבמות בעובדא דבת חמוהי דרב פפא דנפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמיה דאביי וכו' אמר ליה חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז לבתר דחלץ אמר לה זיל הב ליה ופירש"י דהא קבלית עלה ואע"ג דחליצה בהכי לא מיפסלא מיהו איחייבה לקיומי תנאה מדינא כשאר שכירות דעלמא וכו' יעויי"ש, הרי דהאי חילוקא הוא אינו ענין כלל לגוף החליצה ולמחילתו אלא דאע"ג דאיהו לא מחיל כלל מ"מ אם הוא יותר מהראוי תוכל לומר משטה אני בך כמו במי שהיה בורח מבית האסורים דמייתי שם. ומעתה דברי המאירי אינם דוקא לפום שיטת גאוני ספרד וכן דברי רבינו ירוחם א"ש גם אם נימא דבחליצה ליכא תנאי משום דא"א לקיים ע"י שליח מ"מ אם התנאי היה בדבר שנתחייבה בו דלא מצי טעין משטה אני בך מחוייבת לקיים משום שפסקה כן והוי שכר טרחתו, ודלא כמ"ש מר בתשובתו להגאון רא"ד נ"י באות יו"ד כנ"ל.
ברם אכתי יש כאן להעיר דבר חדש בדברי המאירי וכן ברבינו ירוחם דהנה בחידושי הרשב"א שם ביבמות כתב וז"ל ואיכא למידק היכא הוה מחייב ליה אביי למיתן לה ור"פ למאי איצטריך לאתויי ראיה מבורח מבית האסורין והא הכא כיון דאתני ליה בלשון על מנת לא מחייב ולא מידי משום דכל האומר על מנת אין מחייבין אותו לקיים המעשה אלא אם רוצה לקיים יקיים ואם ירצה לא יקיים לפי שכבר נתפרשה כפייתו אם יקיים התנאי יקיים המעשה, ואם לא יתקיים התנאי לא יתקיים המעשה, וכיון שכן ה"נ האשה לימא ליה לא בעינא בחליצה ולא יהיבנא ליה והרי החליצה ממילא קיימת (משום דליכא תנאי בחליצה) והיא פטורה מליתן וי"ל דכיון שאי אפשר לה לחליצה להתבטל הר"ז כשכירות ולפיכך אי הגון לה מחייבין ליתן ליה מדין שכירות דלאו אנוסה היא ולא דמיא לבורח מבית האסורין. והיינו דאמרינן בירושלמי אמר ר' מנא אם אמר על מנת נותנת וכ"נ מדברי רש"י ז"ל וכו' וכן דעת מורי הרמב"ן נר"ו עכ"ל וכ"כ הרא"ש וכן פסק הקצות החושן סי' רמ"א אות ט' וזהו דלא כהמאירי ורבינו ירוחם דכתבו להדיא דאם לא נתנה החליצה בטלה וגם דבריהם מוכרח אם נפרש הסוגיא דיבמות (נ"ג.) דבהכי אמר רבינא דכו"ע יש תנאי בחליצה דמיירי שהתנה תנאי בדבר דגם בלא תנאי היתה חייבת בו עיי"ש במאירי, וא"כ הרי אמרינן יש תנאי, ומוכרח להתקיים התנאי, ובקיום התנאי תלוי קיום החליצה, ולכן משום זה היה נראה דהמאירי ורבינו ירוחם חשו להחמיר לענין קיום החליצה כטעמא קמא דגמ' בכתובות דתליא במחילתו ושכר טירחתו והראוי לו אינו מוחל והילכך מחוייבת ליתן והחליצה תליא בזה בקיום התנאי, ולפי"ז הלא אם היה היבם הגון לה דהוא מפסיד היבמה צריכה ליתן לו כל מה שהתנה ולא תוכל לומר משטה אני בך וכמ"ש הרשב"א הנ"ל וא"כ בזה ליכא חומרא בדברי המאירי ורבינו ירוחם דאע"ג דמוציאין ממון מיד המוחזק הרי זהו גם לפום טעמא בתרא דגמ' דכתובות דכיון דהחליצה א"א לה להתבטל, מחוייב הוא לשלם כל מה שהתנה כנ"ל, ואולם מה דתלוי המאירי ורבינו ירוחם גוף קיום החליצה בקיום התנאי זהו משום דחשו להחמיר כמו גאוני ספרד וכ"ה דעת הרמב"ם להכ"מ כנ"ל, וכת"ר לא הרגיש כלל בזה.
ולהגאונים בספרד בעצמם דס"ל כטעמא קמא דגמ' דכתובות נ"ל דמהני לדידהו בחליצה שליח דידה דכיון דלא קיימ"ל כטעמא בתרא דגמ' דכתובות הנ"ל א"כ מנ"ל לחדש מעצמינו דין כזה דחליצה א"א ע"י שליח, דכל הסברות והטעמים שנאמרו בזה המה רק להטעים דברי הגמ' דחליצה א"א ע"י שליח כמו טעמא דמקשינן חליצה ליבום שכתב הר"ח או"ז והח"ס וכן מדכתיב וחלצה נעלו בציווי וכדומה הוא הכל לבאר הא דאמרו בגמ' דחליצה א"א ע"י שליח אבל אם אנן לא קיימ"ל כטעמא בתרא דגמ' דכתובות ואין לנו גמ' זאת אטו מעצמינו נבוא להחמיר ולחדש דאמרי' חליצה דומיא דיבום דהיקש זה לא שייך כלל בדבר דהתם אינו פסול מצד הדין רק אי אפשר זה מצד הטבע כמ"ש המהרש"ם שם או מצד וחלצה נעלו דהוא ציווי והלא גם וזבחת הוא ציווי ומ"מ גם לרבנן דר' נתן דבעי כוונה לשחיטה אפשר בשליח ואפילו שליחות אי"צ כלל לשחיטה דגם אם שחט בהמת חבירו שלא מדעתו השחיטה כשרה וה"נ בכיבוס בגדים דכתיב וכיבס בציווי, אטו יהיה הוא בעצמו מחוייב לכבס בגדיו וא"כ ה"נ בוחלצה נעלו ראוי דנימא דמהני שליח ורק בדידיה י"ל דמצד הסברא דאין בו מעשה אין לו על מה דתחול השליחות אבל בדידה דעושית מעשה ודאי דמהני שליח וא"כ במקום עיגון יש לצרף דברי הגאונים משר בספרד דקיימ"ל כטעמא קמא בכתובות ואין טענה ממה דהרמב"ם לא כתב זה להדיא, והרי סובר הסברא דאחליה להכ"מ, דהרמב"ם אין דרכו לכתוב דין שאינו מפורש להדיא בגמ' כידוע.
והרב הגאון רא"ד שליט"א ממאסקבה בתחלת מכתבו למר כתב על דברי כ"ג שכתב אליבא דרמב"ם פי"ו מאישות וכפי פי' כ"מ אין הדין אליבא דהילכתא וכו' וכתב הגאון רא"ד נוראות נפלאתי אטו הכ"מ כתב דהרמב"ם ס"ל דחליצה מהני ע"י שליח רק חידש דרמב"ם ס"ל דלא בעי תנאי דאפשר ע"י שליח ולא כהה"מ בסברתו וטעם חליצה מוטעה כשרה הוא משום דאחליה לתנאיה כמו במקדש ובעל ובלח"מ חיזק דבריו מהך דיבמות (נ"ג.) דמהני תנאי בחליצה משום דהוי תנאי בשעת מעשה ואף דא"א ע"י שליח מהני אבל לומר דמהני חליצה עי"ש זה לא אמר אדם מעולם עכ"ד, והנה לא התבונן דודאי הא בהא תליא דכל הסברות והטעמים שנאמרו בהא דחליצה לא תהיה אפשר ע"י שליח הוא רק להטעים טעמא בתרא דגמ' דכתובות אבל אם באנו לפסוק כטעמא קמא דגמ' דכתובות וכדעת גאוני ספרד הרי ממילא אין לנו גמרא כלל דחליצה א"א ע"י שליח. וא"כ אטו מעצמינו נבוא להחמיר ולחדש דחליצה הוא דומיא דיבום וכדומה זה ודאי לא ניתן להאמר כלל דבכל התורה שלוחו ש"א כמותו ולכן הצדק בזה כדברי מר שיחיה ואין לנו עוד לומר דחליצה א"א ע"י שליח זולתי אם נאמר כדברי הספרי דבי רב וכדברי השאילתות וכבר ביררנו זה בס"ד בענף ג' ופה תהיה שביתת קולמסי והנני מברכו בחיים ושלום, יהי שלום בחילו בגופו ונפשו שלום באהלו שלום בקהלתו כחפצו וחפץ ידידו מברכו באהבה רבה ומאן דתני אהבת עולם לא משתביש. נאום הק'
אברהם אהרן יודעלאָוויץ רב הכולל לאגה"ק דנויארק יצ"ו. תשובת הרב הגאון הצדיק מהרי"ח שליט"א רב דקיאב, פאדאל.
בע"ה יום ג' וישלח תרפ"ז בחדוה וששון לפ"ק קיאב.
כ' מו"ר אלופי ומיודעי רב האי גאון אשכול הכופר עתיר נכסין עתיר פומבי אוצר בלום, מדברנא דאומת', אין גומרין עליו את ההלל, הרב ר' אברהם אהרן יודילעוויטש, רבן של בני הקהלות בנויארק, ינוב בשיבה טובה ויהי' כזית הודו.
הגיעני אמש מכתבו הבהיר ושמחתי על תורתו ונצטערתי על יראתו הקודמת לחכמתו. אמנם כן יראה לאו מלתא זוטרתא, מבל הני מילי להחמיר לעצמו כבית ר' גמליאל, אבל להחמיר לאחריני במקום שאין איש חלילה וחלילה, ואיה הוא קושי הברזל הראוי לחכם ואם חלילה וחלילה איתו כתב הפלסתר שהגיע לידי מני"ר מההוא בור והדיוט שאין בו שמץ מדברי תורה בכל הגליון שלו ואומר שהרב מדווינסק כתב ד"ת ומראה על עיקר דבריו שבא בכח התוספתא דפ"ב דקדושין שבר בי רב דחד יומא יראה בעליל שאם משם ראיה הוא אדרבה להתירי. אך באמת התוספתא משבשתא האם מזה חלילה בא להרהר אחרי מידות עצמו שהן באמת מתרומות המידות של כל חכמי ישראל בכל הדורות, אם חלילה וחלילה כך הדבר. באמת אני מרשה לעצמי להוכיח את מי שגדול הימני במליצת החכם האבן עזרא שכתב לרבינו תם וחלילה למלאך אלקים (ע"פ דרשת חז"ל בנדרים מאן מלאכי השרת רבנן) שיכרע וישתחוה לבל–עם, אך אם באמת דן גם הדר"ג את כתב הפלסתר הזה במה שיש לדונו וגם כת"ר הבין מדעתו כמוני היודע שיש בודאי בכאן הרבה זיופים כי לעוויצקי הכותב אתמחי לזייפן, וכבר קבל ממי שסמכהו להוראה או"ה ע"פ הדחק ה"ה הרב הגאון ז"ל רי"מ עפשטיין מנאווהרדאק, נזיפה בזה הלשון שהוא בחרם דאורייתא ולטותא דרבנן, וכבר הודה לי הרב מאוורוטש שלא כתב לו ולא אמר לו בשם הרב ווייסבלאט ז"ל שהתיר רק ביבם מומר. וכבר כתב לי הרה"ג מבאברויסק שכתב לו רק שמונע עצמו מלהורות היתר ולי במכתב הסביר שהוא מריב כעס ודאבון לב כי חבר קונטרס מעט הכמות ורב האיכות להיתר ע"י שליח דידה ורבני ליטא דחוהו בלי תורה כ"א במליצה כי לא תהיה תפארתו על הדרך, ובי מאיץ הרב הנ"ל להדפיס קונטרסי ומבטיח לחזור לדון בזה לכשיפנה. והוא כותב בשמו שחזר מדבריו ואסר, וברי לי שיש כמה זיופים. ועוד זיף אחד שכתב להרב מווילנא שהתרתי ע"י שליח ואני הוא המחבר הקונטרס אשר ראו עיניו שלש שנים וזהו שקר כי חברתי קונטרסי בחורף העבר, ואם אמנם בינתו הרחבה השיגה כל הזיוף ורק מפני חשש הפירוש בשאילתות ותוס' ערכין. אני שואל ממני"ר וכי עדיפא הוא מתיוהא דחזא בפסק שאין לקורעו כמבואר בב"ב ק"ל ואיך אפילו עלתה בדעתו להדפיס לאסור היבמה שנחלצה לדעת הי"ש והמהרש"ם כד"ת ובפרט שהתיוהא דחזי ג"כ אין ביכולתא לפסול ע"פ כללי ההוראה כאשר סיים מר בכבודו בעצמו. אולם מו"ר אני כשלעצמי איני רואה אף צל פירכא כלל דזה ברור שענין הכתוב וקראו לו הוא עוד קודם זמן החליצה וכמו שנראה שברמב"ם מביא הא דמשיאין לו עצה ההוגנת שהיא ודאי אחר הוקראו לו, קודם קביעת המקום וקודם שמלמדין אותה, הרי ע"כ שהוא ענין קודם החליצה כמו ועלתה ואמרה מאן יבמי להקים דהוא הקובלנא, וע"כ נראה שהקריאה לו אינו לסדר החליצה תיכף דוקא, ובקונטרסי כתבתי שהיא למען לתת לו עצה ההוגנת, אבל אם נימא שגירסת השאילתות נכונה ושהיא ענין אחר מן הכתוב ודברו צריכים אנו לומר כדעת הרב מעקלענבורג בס' הכתב והקבלה שהיא כדי להוכיחו על אשר ממאן לעשות מצוה כי היא קובלת עליו שלא יאבה ליבם ולא שלא חפץ לקחתה מצד עצמה. ושפיר גזרה התורה הן ולא שלוחן, כלומר שהבי"ד יכנסו עם הקרוא לבד בבית הבי"ד ולא יכנס עמו גם שליח הבי"ד שהזמינו והוא כדי שלא לביישו בשעת התוכחה, ואין זה ענין כלל לשאר מעשי החליצה לא רק שאינו מכל שכן כדברי הרב ממאסקבה אלא שאף לחששת מניר אין לחוש כלל וכלל ולכן לא נמצא לא ברי"ף ולא ברמב"ם ושו"ע הא דוקראו ולא שלוחם. מפני שאין זה ענין לחליצה כ"א לענין תוכחה לקיים הא דגזרה התורה ולא תשא עליו חטא וזה מבואר ברמב"ם ה' דיעות פ"ו ה"ז דצריך להוכיח בינו לבין עצמו ועכ"ז אין זה סותר לסברתי בקונטרסי שזה שחליצה א"א ע"י שליח הוא בשביל הקריאה כיון שסוף סוף א"א לחליצה עד שיקדימו לה תוכחה ועצה הוגנת וד"ל.
ועתה אבא למה שבא חכם על סדר דברי. בסוף ענף א' בפיסקא המתחלת ומש"כ בסוף אות י"ב, הביא לי משופרא ראי' שכן כתב גם הרב מסלאנים בעתון שע"ת אך תופס את שנינו מדברי הריטב"א שהקשה למה לא נילף שטר וכסף מביאה ומתרץ דילפינן חדא מתרתי ומשמע דלא ס"ל חילוקא דידן, הנה הריטב"א כתובות אינו תח"י וכבר העירני על זה הרב הגאון ממאסקבה כמבואר בהכתבים שתחת ידי מר אבל החילוק הזה בכ"ז זה ידעתי מהשמ"ק בשם הרא"ה אבל היה קשה לי על דבריו דא"כ אם זה הוא בתורת היקש גמור אדרבה תקשה נילף חליצה מביאה דאפשר להתנות אפילו היכי דא"א ע"י שליח וכן הק' באמת בדו"ח להגרעק"א על דברי רש"י והוא ז"ל מפרש משם עצמו שאין זה לימוד בתור היקש ורק הכוונה כיון דאקושי הויות להדדי והרי כל עניני הויה אחד ונהי דמעשה הביאה א"א לקיים ע"י שליח אבל כיון דקדושין אפשר ע"י שליח כגון בכסף ושטר מיקרי יכול לקיים עי"ש, ובאמת הק' קושיא זו הרב פני יהושע ומפרש דברי רש"י ג"כ שכוונתו כסברת הרע"א ומסבירה יפה מאד דכיון שעיקר המעשה שאנו דנין עליו אם יתקיים או לא לא על הביאה אנו דנין אלא על מעשה הקדושין א"כ מיקרי שפיר דבר שאפשר לקיים עי"ש דהא קדושין אפשר דהא יכול הוא לקדשה ע"י שליח בכסף או שטר ושם קדושין חדא נינהו וזהו בשביל דאיתקשי להדדי. וכנראה יפה כוון דברי רש"י שכן נראה מדברי רש"י במהדורא קמא מובא בשטמ"ק שם בזה"ל וכיון דרוב הויות אפשר לקיומינהו עי"ש ביאה נמי כדאפשר לקיימא דמיא ואע"ג דאיתקוש יציאה להויה חליצה לאו יציאה מיקרי לה עכ"ל, הרי שמפרש דרק מפני שביאה נחשב כדאפשר והוא כנ"ל, וע"כ חשבתי שגם הרא"ה מתפרש כן ואין זה בתורת היקש וכן אני חושב אולי אפשר לישב גם דברי הריטב"א כן לא שהוקשה לו דנקש ביאה לכסף ושטר דהא ודאי חלוק כאשר חלקתי אך כיון דכל עיקר מפני שמצינו קדושין ע"י שליח תקשה אדרבה הא מצינו קדושין עי"ש וקדושין שלא עי"ש ונילף מכאן לכל מקום אדרבה שאפילו א"א עי"ש וע"ז תי' כלשון רש"י במהדו"ק הנ"ל דרוב הויות אפשר ע"י שליח ודעת לנבון נקל שזה אני משער בע"פ ואפשר שלשון הריטב"א לא יסבול פירושי הנה די יתר ההערות וביחוד מש"ך בחו"מ לקיים קושייתי
ובענף ב' מראה הדר"ג סתירה בקונטרסי מאות י"ג שתירצתי את המהרי"ט דהא דפסחים שאני דיד עבד כיד רבו ולכן מצאתי תקנה להאומללות ע"י פועלת – לאות ט"ו שחילקתי לדעת המהרי"ט בין מילי לחוד למילי בהצטרפות עם מעשה והעיר כג"ת שא"כ אין ראיה דיד עבד עדיף, אמנם כן בדקות שכלו הבהיר דנני לכף זכות שמסתמא אני מחלק גם אם המילי קדמו למעשה או מעשה קדים, וע"ז אמינא שכרו משלם מן השמים שידינו גם את הדר"ג לכף זכות אבל אני הפעוט אודה שלא ירדתי לחילוק זה ורק כוונתי פשוט שאם כפי החילוק דאות ט"ו ולפום טעמא דהגאון רצה"ח אין צריכין לשום תקנה להתיר עי"ש דידה כיון דיש גם מילי וגם עשיה אבל הלא החילוק הזה חלקתי מעצמי ואולי יבוא אחר ויטעון בחילוק הזה אמרתי שלפחות תועיל תקנה זו שעל עצם הסברא דיד עבד כיד רבו עדיף מסתם שליחות לית מאן דפליג ובשלהי ענף הב' מעיר רום גאונו על ראייתי בסוף אות ט"ז דבקריאה לא מיקרי שצריכין אבר מיוחד דהא ליתא דקריאה דבכורים לא מיקרי מילי מטעם הנ"ל דקדמה מעשה למילי, ותפיסתו זאת אינה מובנת לי כלל דהא אדרבה שם דברתי לפום שיטתי ברמב"ן דלא ס"ל כמהרי"ט ולא אתינן כלל מטעם מילי כ"א מפני שצריכין אבר מיוחד כימין בגירושין והיא דעת הרמ"ה והוכחתי דקריאה לא מיקרי שצריכין אבר מיוחד ומה זה ענין למילי ולמעשה.
ועוד הערה להערה של כהדר"ג בענף ג' מדברי הרא"ש בפ' מ"ח שלמעיין ביש"ש פ' הנ"ל סי' ל' יראה שכותב כלשון הרא"ש מהכתוב וחלצה נעלו ומסיים שכן פירש"י והא רש"י ודאי יהיה מאיזה טעם שיהיה צייר הענין בהיבם, ע"כ דהלימוד מסיפא דקרא מעל רגלו וכפירוש כתה"ר, ואין להתעקש עוד לומר דהרא"ש מפרש הלמוד דוקא מוחלצה.
יתר הערותיו המזהירות וציצין ופרחים דעביד לאורייתא הגאוני מאד שגרמתי לחדותא דקוב"ה שחדי בפלפולא ומי יתן יגדיל תורה ויאדיר, ועוד האריך הגאון הנ"ל להלהיב את לבבי למצוה זו לרחם על האומללות מבנות ישראל.
עוד מכתב מהגאון הצדיק מהרי"ח שליט"א, רב דקיאב פּאדאל.
בע"ה עש"ק ויקהל תרפ"ז, קיאב.
למאיר ובא, הרואה אומר ברקאי, אע"פ שאינו צריך לאורו של רואה וכל רז לא אניס ליה ה"ה מורי ורבי, גאון מובהק בדורו, סיני ועוקר הרים בור סיד ומעין המתגבר וכו', הרב ר' אברהם אהרן יודע־ לאוויטש, רבן של בני הקהלות בנויארק שליט"א.
דברי תורה פרים ורבים והאיר ד' עיני ומצאתי חד מן קמיא שגילה רז פירש מפורש טעם לדבר שאין חליצה ע"י שליח, ויוצא מפורש וכן מבאר בלשונו שרק ביבם נאמרו הדברים ולא ביבמה והנני מעתיק בזה הדברים ואסדרם לדפוס ואקוה ברצות ד' שכת"ר והדר"ג ישמח על זה כמוצא שלל רב, וכך נוסח התוס' בגיטין לדברינו מקור נאמן ותשובה נצחת.
הפולמוס הגדול שנעשה במחנה ישראל בדין חליצה ע"י שליח היבמה, עוררני לחפש בחפש מחופש בדברי הראשונים כמלאכים באמונה תקועה בלבי שא"א אשר כולם יעברו בשתיקה ויעזבו אותנו למשש בחשכה, ואינה ד' לידי תורה שלמה מתורתו של ר' מאיר מהר"ם מרוטנבורג והיא בחלק הג' שהוציא לאור הרב רפאל נתן נטע ראבינאוויטש בלבוב בשנת כת"ר בסי' קכ"ו בנידון אם מותר לאמנויי אנטלר לעמוד בדין וכותב שם בזה הלשון: מיהו בהא כל אפיא שוין דודאי לא שבקינן ליבם למנויי אנטלר במקום איסור שהיא תובעתו לקיים מצות עשה או חלוץ או ייבם וקורא אני על המתמנה להיות אנטלר בשביל יבם אשר לא טוב עשה בעמיו כי הוא בא לטעון ברמאות ולעגן היבמה ולשהויי מצות עשה השתא מכין אותו עד שתצא נפשו כתובות פ"ו) אנטלר משוינן ליה עכ"ל ופשוט הדבר שהא דכל אפיא שוין הוא מפני שמבואר בש"ס כתובות ע"ד או בש"ס וספרי הן ולא שלוחם ומפרש דאי אפשרות ע"י שליח הוא מפני שהשליח בא לעכב החליצה ולשהויי אותה, ואלו היה היבם בעצמו היו מכין אותו לקיים המצוה תיכף. והטעם הזה שייך רק ביבם ולא ביבמה, ומובטחני שפירוש הש"ס תנאה דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח, מלת לקיומיה רצונה לומר לקיים תנאי ביניהם ובחליצה א"א לו לשלוח אנטלר להתנות אם תתן לך מאתים זוז חלוץ לה, דהא בזה ישהה המצוה ואולי יבטלה אם לא תתן ולא משוינן ע"ז שליח ואנטלר. וברי לי שזהו כוונת התוס' בכתובות שם ד"ה תנאי שכתבו בזה הלשון דהואיל והמעשה כל כך בידו, רצונם לומר בידו ברשותו שיש לו ע"כ רשות לעשות או שלא לעשות עד שיכול אפי' לשלוח שליח ואנטלר ולקבוע תנאים שאם ימלאו אותם יעשה ואם לא ימלאו אותם לא יעשה ובחליצה א"א שאין בידו שכיפין אותו ומכין שיקיים בלא שהייה וא"א לו מפני טעם זה לשלוח שליח ותסור ממילא קושיות בפ"י שהסברא איפכא. ולא יהיו דברי התוס' גם סיתראי להא דגיטין ע"ה ד"ה לאפוקי, שכתבו ואם בחוקותי תלכו ואם תאבו ושמעתם נמי רוב מצות ע"י שליח שלכאורה סתרי אהדדי דהא בכאן איירינן מהמעשה ובמצות איירינן בתנאי, אבל לפי האמור כאן וכאן מיירינן מהתנאת התנאי, דלכאורה לרבון כל העולמים המצוה א"א לומר אנכי הוי"ה אלהיך ע"י שליח ומשיבים דרוב מצות ע"י שליח ר"ל שנאמרו בפועל ע"י שליח שרק אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו ויפה דקדקו שלא כתבו דרוב מצות אפשר לקיים ע"י שליח, רק רוב מצות ע"י שליח והיינו דהתנאי היה ע"י שליח ושפיר נמי הא דוקראו לו ולא שלוחם שא"א להם לשלוח שליח בי"ד להכות ולהכריח, ולא תהיה הכפיה ביניהם ולעיניהם ולכן כשבאו שניהם לבי"ד ברצון הטוב אין מקום לדין של וקראו לו הן ולא שלוחם ולא תקשי ג"כ מהשאילתות ולא כלום עיי' לעיל במכתב הארוך של הרב הגאון המובהק מנויארק.
ודברי המהר"מ מרוטנבורג האלו היו בהעלם דבר מכל גאוני דור הקדום הח"ס והרצה"ח והב"א וכן מגאוני דורנו המהרש"ם וחלקת יואב וכאשר זיכנו ד' למצוא מציאה זו ברי לי שאלו ראו כל הגאונים מאן גברא רבא דאמר מילתא דא לא היו מפקפקים בהיתר חליצה עי"ש היבמה.
וקודם השבת הייתי במוסקבה ודברתי שנית עם הרב הגאון האב"ד דשם ר' אבא דוד פיינגאלד שליט"א והוא העירני ע"ד המהר"ם הנ"ל שנמצא במרדכי בפ' המפקיד באות רע"ו ושם נאמרו בקיצור לשון. והרב הגאון ההוא קיים בעצמו הוכח בדבר לא יסכון, וכגורל כל הויכוחים שעמד בדעתו ואמר ע"ד המהר"ם שהם לו מדרש פליאה ואולי מפני שאין לו שו"ת מהר"ם ב"ב ולא ראתה עינו בגופן של דברים אבל האמת עד והדברים פשוטים וברורים ואמתיים ושמחים כנתינתן מסיני...
הפעוט יהושע חיים בלא"א הרב ר' זכריה מענדל ז"ל מטוסאוו רב פה קיאב פאדאל.
וזה תשובתי הנה אם היה המהר"ם מרוטנבורג אומר להדיא דזהו הגמ' דכתובות (ע"ד) דחליצה א"א ע"י שליח היינו שיהיה השליח אנטלר להתנות התנאים באיזה אופן תקבל האשה החליצה ומגוף החליצה מי והיה העושה זה, אין המדובר שם בכתובות דמיירי דהיבם בעצמו יתן החליצה, א"כ בודאי היה מרן המהר"ם מרוטנבורג סיוע גדול לגמור כל הויכוחים בזה והיה מקור נאמן ותשובה נצחת דרק שיהי' השליח מתנה התנאים זה אי אפשר מפני שיתארך הזמן ויהיה שהויי מצוה, אבל אם השליח לא יהיה מתנה שום תנאי והוא בא רק ליתן החליצה להיבמה היה מהני גם שליח של היבם, ואולם לדאבון לבבי הנה זה עוד איננו מפורש בדברי מהר"ם ולא הזכיר דזהו הגמ' דכתובות, רק הוא מיירי מדין חדש אם רשאי להיות אנטלר של היבם לגמור התנאים והסכסוכים והיבם יתן חליצה בעצמו א"כ הרי מהר"ם לא מיירי כלל מדין חליצה שתהיה ע"י שליח רק זהו חידושא דמר שחידש מדעתו לפרש כן הגמ' דכתובות, ואמנם לפרש כן בדברי התוס' דגיטין הוא דבר נכון וא"כ להתוס' דגיטין דהזכירו שם הגמ' דכתובות יהיה זה כוונת הגמ' דכתובות, אבל להעמיס זה בדברי התוס' דכתובות זהו דבר שאינו מתקבל כלל על הלב דסברת התוס' יהיה מהופך מדברי מהר"ם מרוטנבורג ז"ל דמהר"ם מוכיח דאין למנות אנטלר משום שיהיה שהויי מצוה ואם הוא בא להתנות תנאים שיתארך הזמן מכין אותו לקיים תיכף המצוה ואיך ימנה אנטלר שיתנה תנאים להכי גם הוא אין בכחו להיות מתנה תנאי ואם כוונת התוס' דאע"ג דהוא יתן החליצה תיכף ויתקיים המצוה בלי שהייה, הלא ע"ז ישאל השואל איזה הוכחה היא והלא אם הוא ממנה אנטלר שיתנה התנאים אפשר שיתארך ויהיה שהויי מצוה משא"כ אם היבם יתן חליצה תיכף וליכא שהיה מצוה כלל מנ"ל דאין בידו להתנות תנאי, וגם בדברי התוס' דגיטין יש לדון דהתם אם רוב המצות נתקיימו ע"י שליח שהתנה התנאים הנה התם לא היה בזה החשש דיתארך הזמן וישתהה המצוה ואינו ענין לשליח דחליצה.
ולהלכה בקצרה הנה הגמ' דכתובות דחליצה א"א ע"י שליח היא סתומה ואינה מובנת למה הוא זה והלא בכל התורה כולה שלוחו ש"א כמותו, והרבה סברות וטעמים נאמרו בזה להטעים דברי הגמ', והמאירי ביבמות (ק"ו.) בדין חליצה מוטעת כשרה כתב דבפ' המדיר נאמרו בזה תרי טעמי תד מדחלץ אחליה לתנאיה ולטעם זה אם הזכיר התנאי בשעת החליצה הרי היא פסולה, וחד טעמא שכל דבר שא"א לקיימו ע"י שליח אין תנאי, ונמצא שהמעשה קיים והתנאי בטל ואפי' הזכיר התנאי בשעת מעשה והרב המאירי הסכים כתי' בתרא אבל כתב דגאוני ספרד ז"ל פסקו כדעת הראשון ודעת הכ"מ הוא דכן דעת הרמב"ם כמו גאוני ספרד וא"כ לדידהו דס"ל כטעמא קמא דגמ' דכתובות הרי י"ל לכאורה דלדידהו מהני בחליצה גם שליח דידיה דכיון דלא קיימ"ל כטעמא בתרא דגמ' דכתובות מנ"ל לחדש זה מעצמינו האי דינא דחליצה א"א ע"י שליח דכל הסברות והטעמים שנאמרו בזה הוא רק להטעים הגמ' דחליצה א"א ע"י שליח כמו טעמא דמקשינן חליצה ליבום שכתב הר"ח או"ז והח"ס מדנפשיה וכן מדכתיב וחלצה נעלו בציווי שכתב הרא"ש הוא הכל לבאר הא דאמרו בגמ' דחליצה א"א ע"י שליח אבל אם אנן לא קיימ"ל כטעמא בתרא דגמ' דכתובות ואין לנו גמ' זאת, אטו מעצמינו נבוא להחמיר ולחדש דאמרינן חליצה דומיא דיבום אשר ע"ז ההיקש טענו הרבה והרבה המהרש"ם והגאון מהרי"ח מקיאב דהיקש זה לא שייך כלל בדבר דהתם אי אפשר זה מצד הטבע רק היכא דא"א מצד הדין, וגם חזינן דחליצה אינה דומה ליבום דיבום הוא גם בעל כרחה משא"כ חליצה, וגם הטעם מצד וחלצה נעלו דהוא ציווי הנה גם וזבחת הוא ציווי ומ"מ גם לרבנן דר' נתן דבעי כוונה לשחיטה אפשר בשליח ואפילו שליחות אי"צ כלל לשחיטה דאם שחט בהמת חבירו שלא מדעת בעל הבהמה הוי ג"כ שחיטה כשרה וה"נ בכיבוס בגדים דכתיב וכיבס בציווי אטו לא מהני שליח שיכבס ורק הוא בעצמו צריך שיכבס אתמההא וא"כ ה"נ בוחלצה נעלו ודאי דמהני לכל הפחות שליח דידה וא"כ שפיר י"ל דבמקום עיגון אפשר לסמוך על הגאונים דספרד והכ"מ בשיטת הרמב"ם דקיימ"ל כטעמא קמא דגמ' דכתובות, ואם נימא דטעמא דחליצה א"א ע"י שליח זהו משום דהוי מצוה שבגופו הרי ודאי איכא לחלק בין דידיה לדידה כמ"ש הערל"נ להסתפק והיד"ש פסק כן. וגם בל"ז הסברא פשוטה לחלק משום דאיהו לא עביד מידי הילכך לא מצי משוי שליח דעל מה יחול השליחות ואיך יהיה רגל השליח כרגל המשלח אבל האשה עושית מעשה החליצה ושפיר מצית משוי שליח. ולהמכתב מאליהו אלפאנדרי) וקרית מלך רב שיטת העיטור ורבינו ירוחם דהא דבעינן שיהא אפשר לקיומיה ע"י שליח זהו שיהא התנאי אפשר להתקיים ע"י שליח וא"כ מצד החליצה עצמה גם לטעמא בתרא דגמ' דכתובות אפשר ע"י שליח וכ"ה דעת התוס' בגיטין ע"ה דבעינן דהתנאי יהיה אפשר לקיומיה ע"י שליח ולא דברו התוס' שם מהמעשה כלל והפ"י ומהר"ם שיף הרגישו בזה והניחו בצ"ע, אבל בהתגלות שיטת העיטור ורי"ו לדעת המכתב מאליהו וקמ"ר א"כ הדבר ברור דזהו דדברי התוס' דגיטין הנ"ל הוא כשיטת רבינו העיטור ורי"ו, [ומה גם דבשט"מ כתובות מפורש בהכרח גדול דגם דעת רש"י הוא רק על מעשה התנאי ולא על מעשה החליצה וכמש"כ הגאון מטוסאוו לקמן בתשובתו האחרונה להרב ממאסקבה], ובאנו לדברי השאילתות דזהו מצד הכתוב וקראו לו דאמרו הן ולא שלוחן דקאי על היבם והיבמה וכן הוא נוטה פשטיות דברי התוס' ריש ערכין וזהו דברי הספרי דבי רב. דרות השאילתות דובר מתוך גרונו, ולא כהגאון רא"ד שליט"א שכתב דזהו כש"כ דודאי הם דברים תפלים כמש"כ לעיל, ואולם הגאון מהרי"ח מקיאב העיר דהרמב"ם הזכיר קריאה זו קודם מעשה החליצה וא"כ אפשר דבשאילתות הכוונה להוכיחו כפירוש הכתב והקבלה ואנכי כתבתי די"ל דזהו רק לענין קריאה של מאן יבמי דאינו גמר הדבר וגם הוא קודם למעשה החליצה הילכך הוי בזה דין מילי דלא ממסרן לשליח ואפילו מבעלים לשליח לשיטת מהרי"ט אבל כל שאר החליצה והרקיקה והקריאה דככה יעשה אין בה דין מילי דהוי גמר הדבר וגם אחרי המעשה דחליצת המנעל דנתגלה הדבר דאינו שליח למילי לחוד ובזה מבעלים לשליח לכו"ע ליכא דין מילי כמו קריאת פ' בכורים דאין בה גם דין מילי גם למהרי"ט ואפשר ע"י שליח גם להשאילתות, וגם הקריאה דמאן יבמי דא"א בשליח להשאילתות יתכן דזהו רק דמחוייבת היבמה בעצמה לעשות הקובלנא ולא ע"י שלותה, אבל אין ראיה דמחוייבת דוקא לבוא לבי"ד שהיבם שם, והגאון הנצי"ב זצ"ל העיד דבכת"י חסר זה לגמרי וגם י"ל דגמ' דילן פליג ע"ז כמ"ש הגאון מהרי"ח מקיאב.
והגאון מהר"י נאגר בס' למודי ד' הקשה על הגמ' במקום עיגון יש לסמוך על גאוני ספרד דילמא רק עבד דלאו בר מצות דליתיה בחליצה אבל שלוחו לא וסיים והדבר צריך אצלי תלמוד. והנה לפי מה שהבינו כל המפרשים פשטיות הגמ' דקאי על הבי"ד שלא ישלחו שלוחם רק הם בעצמם יקראו לו ויתנו לו עצה ההוגנת ולא ישמע זה משלוחם וא"כ מצד הסברא הוא דהמיעוט קאי לשלוחא דבי דינא כמו לעבד, דיותר טוב שישמעו העצה מפי הבי"ד ולא מעבד ושליח בי"ד ואולם כפי השאילתות והתוס' דערכין דהיבם והיבמה יבאו בעצמם לבי"ד ולא ישלחו שלוחם שפיר יש להקשות מנ"ל למעט שלוחם דילמא המיעוט קאי רק למעט עבד ושפחה דליתנייהו במצות ולא שליח בן חורין וגם לפמש"כ הגאון מקיאב שיחיה דמהרמב"ם משמע דזהו אינו עוד גוף מצות החליצה כלל רק שיוכיחו אותם וכן לדידי דזה קאי רק על קריאה דמאן יבמי כנ"ל, א"כ מצד הסברא המיעוט לעבד ושליח שוין ולק"מ, ואולם אם נימא דקאי על גוף מעשה החליצה שלא יהיה ע"י שליח וכדברי הספרי דבי רב אז שפיר קשה קושיות מהר"י נאגר ולית נגר דיפריקינה, ולכן מחוורתא או כמש"כ דזה קאי רק על הקובלנא דמאן יבמי כנ"ל או דקאי רק על התוכחה, או כעדות של הגאון הנצי"ב זצ"ל דבכת"י חסר זה הלשון לגמרי והתוס' דערכין אפשר לפרש דכוונתם בענין יבמה דכתיב וקראו לו הן ולא שלוחן וקאי לבי"ד כפי הבנת כל המפרשים שם בגמרא דיבמות (ק"א:).
ואיכא כמה וכמה ספיקי בשאלתינו, חדא דילמא במקום עיגון יש לסמוך על גאוני ספרד והכ"מ בשיטת הרמב"ם דקיימ"ל כטעמא קמא בגמ' דכתובות להלכה ואפילו להפוסקים כתי' בתרא דכתובות אכתי י"ל דילמא כהמכתב אליהו וקמ"ר בשיטת העיטור ורבינו ירוחם והתוס' דגיטין ע"ה דרק על התנאי נאמרו הדברים דבעינן שיהיה התנאי אפשר לקיומיה ע"י שליח וגוף החליצה אפשר לכו"ע ע"י שליח וס"ס דפלוגתא מהני אפילו במקום חזקת איסור וכ"ש ביבמה דלהנו"ב אין לה חזקת איסור כלל כמ"ש למעלה ואפילו את"ל דלא כהמכתב מאליהו וקמ"ר אכתי דילמא איכא חילוק בין דידיה לדידה, ודילמא גם בשאילתות העיקר דהגירסא צריך להיות כמו בהכת"י, וגם דילמא גם להשאילתות זהו רק דהקובלנא דמאן יבמי תעשה היבמה בעצמה בבי"ד וסגי גם בבי"ד דעירה ואינה צריכה להיות עם היבם בבי"ד אחד והבי"ד דעירה יכתבו זה להבי"ד דעיר היבם, מכל הלין טעמי נלע"ד דבמקום חשש עיגון דאי אפשר שיהיה היבם והיבמה במקום אחד מחמת ריחוק המקום דההוצאה רבה וטלטול הדרך קשה מאד אפילו במדינה אחת וכ"ש ממדינה למדינה וכ"ש במדינת הים כמו מיוראפ לאפריקא לארגנטינא וכ"ש לאמריקא, אשר כפי העת הזאת שערי המדינה דאמריקא סגורות בפני גר הבא ממדינה אחרת וצריך רשיון מיוחד שיניחוה לרדת מספינה, הנקרא וויזא וכ"ש לנסוע לאשה מהכא להתם למדינת סאוועט, אשר יתכן מאד שתהיה בזה לפעמים סכנת נפש כידוע ממשפטיהם ולכן כללא הוא דבמקום חשש עיגון דהיבם או היבמה אי אפשר שיבאו שניהם במקום אחד ונקל הדבר דתשאר האשה עגונה רשאי ליתן חליצה ע"י שליח דהיינו שהיא בעצמה תאמר לפני בי"ד שבעירה מאן יבמי פב"פ הדר בעיר פלונית להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והבי"ד יכתבו זה שאמרה להבי"ד שבעיר היבם, והיבמה תמנה בפני בי"ד בעירה שליח לחלוץ הנעל להיבם ולעשות הרקיקה וקריאת ככה יעשה, ושלוחה יהיה בתור פועל דכל מה דאפשר לעשות שלא יהיה להדיא נגד הגמ' דכתובות ודאי עדיף ובתור פועל עדיף די"ל דהג' דכתובות מיירי בשליח סתמא והכא הוא בתור פועל דידו כיד בעה"ב דמי, וגם השליח תהיה דוקא אשה דשייכה בחליצה, כמש"כ הגאון מהרי"ח מטוסאו שליט"א ואנכי כבר הראתי תנא דמסייע לו רב גאון מובהק בהוראה והוא החמודי דניאל זצ"ל ולע"ד ענין הוראה זו בכלל חזק ואמיץ במקום חשש עיגון, ויחד היא שלא תמוט, ולראי' בעהי"ת יום חמישי בשבת ז"ך אדר שני שנת תרפ"ז לפ"ק. נאום הק'
אברהם אהרן יודעלאָוויץ, רב הכולל לאגה"ק דנויארק.
מה שהשבתי על תשובת הגאון החריף ר' איסר זלמן מעלצר שליט"א אב"ד ור"מ דסלוצק.
א מש"כ באות א' דהא דהחליטו המחברים דאם נסביר דחליצה אי אפשר ע"י שליח ע"פ דברי התוס' רי"ד יש נפ"מ בין היבם והיבמה דהיא עבדה מעשה החליצה ולהכי אפשר לה לעשות שליח בחריקאה דלדעתו אינו כן אלא דגם להתוס' רי"ד ליכא נפ"מ בחליצה בין היבם להיבמה משום דמעשה החליצה אינו דומה לשאר מעשה דמהני ביה שליחות משום דמעשה החליצה אינה פעולה שנמשך ממנה תועלת ויציאת דבר לפועל כמו גט שקבלה עכ"פ ממנו ספר שכתוב בו כריתות בין שנתנו בעצמו או ע"י שלוחו בין שקבלה בעצמה או ע"י שלוחה גם שחיטת קדשים שהבהמה עכ"פ נשחטה או תרומה שהטבל עכ"פ נתרם בכח השליחות אלא דבכל אלו צריכים הבעלים לעשותן בגט ובתרומה לעיכובא ובשחיטת קדשים למצוה ואמרה תורה דשלוחו ש"א כמותו אבל עכ"פ בכל הדברים יצאה הפעולה לתכליתה ע"י השליח אבל חליצה הא אין הכוונה שהיבם ישאר בלי מנעל שזה בעצמו אינו כלום ואין בזה שום תכלית אלא העיקר כאן מעשה החליצה בעצמה מה שהיבמה חולצת רגלו וא"כ בחליצת היבמה גלי קרא דמהני ולא בחליצה אחרת שאינה יבמה דלא שייך שליחות על גופה שאחרת תעשה כמו היבמה (מלבד דאפשר דאם חליצה הוא בזיון כמו רקיקה אינו דומה מבזה בעצמו למבזה ע"י אחר) דהא לא דמי חליצה לכל הנך דגמרינן מינייהו שליחות שיש שם הוצאת דבר לפועל כמש"כ ובזה אשכחן דמהני שליחות במקום הבעלים אבל חליצה שאין בה שום הוצאת דבר לפועל ולתכליתו לא אשכחן בזה שליחות דביבמה אמרה תורה ולא באחרת ושתעשה האחרת כמו היבמה זהו שליחות על גופה וכמו דלא מהני דרגל של אחר יהיה כמו רגלו של היבם. ולא תיקשי ממה דדרשינן וסמך הוא ולא שלוחו משום דכיון דרבתה תורה שליחות בשחיטה הו"א דשלוחו כמו הבעלים לסמוך משום דהיינו אומרים דרבתה תורה דין שליחות בשחיטת קדשים דיש להשליח דין בעלים על הקרבן וממילא הוא דיכול לסמוך ומה דממטעינן מויצאו וקראו הן ולא שלוחן משום דס"ד דשליח בי"ד נמי מהני דהא שם יש דבר תכליתי עכ"ד.
ואני תמה דשכח יסוד הפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דפליגי בהפרה ור' יונתן סובר דהבעל יכול להפר ע"י שליח משום דשלוחו ש"א כמותו וגם ר' יאשיה לא קאמר אלא משום דגזירת הכתוב הוא אישה יקימנו ואישה יפירנו אבל דכו"ע שלוחו ש"א כמותו ואיזו פעולה ותכלית יוצאת בהפרה הרי בהפרה גם כן אינה נראית הפעולה שנמשך ממנה תועלת ויציאת דבר לפועל כמו גט ושחיטת קדשים דהתם איכא קבלת הגט שכתוב בו כריתות וכן הבהמה נשחטה על ידי השליח מה שאין כן בהפרה איזו פעולה נראית יוצאת לפועל על ידי שליח, ומוכרת לומר דמ"מ הא ודאי איכא פעולה יוצא שהותר נדרה וא"כ ה"נ בחליצה נימא דזהו הפעולה דנאסר בצרותיה בעשה ובקרובותיה מדרבנן וכש"כ בדידה דנסתלק ממנה זיקת יבמין ותהיה מותרת לעלמא וגם איכא נפ"מ בממון שנוטל חלק בירושה ע"פ התקנה והיא מפסדת מזונותיה, וכרגע רציתי לצדד בזכותו של האי גברא לפמש"כ בס' שבט שמעון בסוגיא דשלוחו ש"א כמותו שכתב להקשות על המהרי"ט (ח"א סי' קכ"ז) שכתב דעל הקדש א"א לעשות שליח משום דמילי לא ממסרן לשליח דזהו אפילו מבעלים לשליח וקשה מהפרה הא הוי מילי ותי' די"ל כיון דקיימ"ל שם כר' יאשיה משם ילפינן לכל דבר דבמילי אי אפשר לעשות שליח, ועוד יש לתרץ לפי מה דאמר ר' פנחס בנדה (מ"ו:) דבעל דרבנן יכול להפר נדרי אשתו אף שהם מדאורייתא משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת עיי"ש ה"נ י"ל לענין הפרה אף דבכל התורה לא מהני במילי שליחות בהפרה מהני דכיון דעושה שליח להפר נדרי אשתו בזה מגלה דעתו שאינו רוצה בנדריה וגילוי מילתא בעלמא מהני כעין שכתב הב"י באור"ח סי' תל"ד אף דבכל התורה לא מהני שליחות להפקיר נכסיו כיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו רק שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו במה שעושה שליח לבטל מגלה דעתו שחפץ בביטולו ובגילוי מילתא בעלמא סגי וא"כ ה"נ י"ל דאע"ג דבשליחות בעינן שיהיה פעולה ויציאת דבר לפועל כמו בגט ושחיטת קדשים ותרומה ובהפרה אינו נראית יוצאת הפעולה כהני, מ"מ בהפרה מהני שליחות משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת והוי גילוי מהבעל שאינו חפץ בנדריה, אבל האמת הוא דגם דברי השבט שמעון נסתר מהסוגיא דנדרים הנ"ל דגם ר' יאשיה לא קאמר רק בהפרה דהוא גזירת הכתוב אבל בעלמא מודה לר' יונתן דשלוחו ש"א כמותו והקושיא למהרי"ט נעלמו מהש"ש דברי המרדכי בגיטין ס"פ האומר התקבל דכל היכא דהיא גמר הדבר ליתא בזה דין מילי וכתיבת הגט שאמר לעדים חשיב מילי משום דאין הדבר נגמר עד נתינת הגט ואע"ג דהם שלוחים על הכל מ"מ שליחות הכתיבה מילי נינהו וא"כ בהפרה הרי נגמר הדבר משא"כ היכא דאמר לשליח צא והקדש שור אחד משוורי דלא נגמר עוד ההקדש עד שיקריבנו וכמ"ש בתשובתי לעיל בשם האחרונים שכתבו לישב כן דברי מהרי"ט הנ"ל.
ב באות ב' כתב דבאמת מה דבעינן בחליצה דעתו אינו משום שצריך רצונו וכוונתו להתירה כמו בגט. וכן בדידה שתצטרך כוונה לעצם ההיתר אלא משום דבעינן שיתכוונו לחליצה של יבמין היינו דאם תחלוץ נעלו בלא כוונה לחליצה זו שצויתה תורה בחליצת יבמין לא מהני ולכן עי"כ שצריך שיתכוונו לשם חליצה זו אבל לא בעינן שיכוין הוא להתירה לעלמא כמו בגט וכן בדידה אינה צריכה לכוון עצם ההיתר אלא דצריכה רק לכוון שיעשו חליצה כזו שצותה התורה ביבמין, וראי' לזה ממה שכ' התוס' בגיטין כ"ב דבחליצה היה מהני עע"ג משום דבי"ד מלמדין אותם לכוין ומשו"ה פסלינן בחרש וחרשת רק משום דאינם באמר ואמרה מלא דבשוטה לא מהני משום דלא מוכח שפיר וגבי גירושין אפילו אם מהני בחש"ו גדול עע"ג בכתיבת הגט, מ"מ חרש אינו יכול לגרש אשתו, ובחליצה הוי מהני אף שהיבם חרש וזהו משום דבגירושין בעינן כוונתו לפטור ובעינן בזה רצונו ודעתו ולא שייך בזה עומד ע"ג דבמה שילמדוהו לכוין לא יקבל בזה דעת ורצון אבל בחליצה לא בעינן אלא כוונה וההיתר הוא מדין התורה, ובזה מבואר דברי הרמב"ם בפ"ד מיבום ות' הל' כ"ד שכתב אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז או על תנאי כך וכך אע"פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה שהרי נתכוין לחלוץ לה ולא הזכיר הרמב"ם בטעמא דלא מהני תנאי משום דא"א ע"י שליח וצריך לומר דסובר דהא דלא מהני שליח הוי הוכחה דלא דמי לתנאי ב"ג וב"ר אבל האמת יש לזה טעם וסברא וכתב הרמב"ם בטעם זה שהרי נתכוין לחלוץ לה והיינו דתנאי לא מהני אלא לבטל רצונו דעל דעת כן היה עושה ושלא על דעת כן לא היה עושה אבל כאן בחליצה לא בעינן רצונו כלל דלא היבם הוא הפוטר אותה מדעתו אלא דאם עשו שניהם מעשה חליצה כדין התורה, התורה היא שפטרה אותה ממנו ולא צריך דעתם אלא שיכוונו לעשות חליצה זו וכיון שעכ"פ עשה חליצה כזו אין בכחו לבטלה במה שיתנה שאם לא תתן לו מאתים זוז לא תהיה פטורה דהרי עכ"פ עשה חליצתה שצותה התורה לענין התרת יבמין, ולפי שהסברנו מקודם הא דלא מהני שליחות בחליצה הוא ג"כ משום הך מילתא דלא נעשה בהחליצה שום דבר תכליתי דיעשה ע"ז שליח אלא מעשה החליצה בעצמה ובזה התורה פטרתה ממנו ומשום זה גופא לא מהני תנאי דלא דמי לגט דהבעל פוטר אותה ושפיר תלי הגמרא תנאי בחליצה ומשום דא"א ע"י שליח ואם לא היה כאן סברא דשייך לשני העושים ביחד לא היה היה שום סברא לתלות זה בזה אף דאשכחן בתנאי ב"ג וב"ר אבל מנלן דהקפידה התורה בכל תנאי שיהיה אפשר לעשות ע"י שליח, ולדברינו מיושב שפיר, וזהו שכתב הרמב"ם שהרי נתכוין לחלוץ לה ולפי"ז מוכת מדברי הרמב"ם דאין נפ"מ בתנאי אם היבם מתנה או היבמה, דאם נימא דבדין שליחות יש נפ"מ בין יבם ליבמה היכי תלי הגמ' דין תנאי בדין שליחות כיון דתנאי לא מהני מטעם סברא דמעשה החליצה היא הפוטר וזהו בין ביבם ובין ביבמה ודין שליחות דלא מהני הוא רק ביבם א"ו דגם ביבמה לא מהני שליחות.
ואנכי בעניי הנני תמה על עצמי דב גאון בא לכתוב תשובה לדינא למעשה ושכח או לא ידע כלל דברי הפוסקים מורינו מאורינו, והלא הטור כתב להדיא דצריך שיכוונו שניהם בזה שבחליצה זו ניתרת לעלמא, וכן כתב מרן הב"י בשו"ע סי' קס"ט סעי' מ"ד וגם בס"ח סעי' ל' וכן כתב ר"י מיגאש סי' קט"ו אפי' אם נתכוון למעשה אם לא נתכוין להתירה חליצתה פסולה, ולדבריהם הלא בלי כוונותיהם התורה לא פטרה אותה כלל והאיך הוליד הסברא דהוי מצוה שבגופה גם ביבמה, ולכמה פוסקים היבמה אינה עושה מצוה כלל וכ"ד הנצי"ב כמש"כ למעלה ומדוע לא זכר מחלוקת המהרי"ט עם החכ"צ, אין זה אלא פלא ולדברינו למעלה גם המהרי"ט והרמב"ן ס"ל דשניהם בעו כוונה ורק דאין צריכין הכוונה להתירא לעלמא רק דמן היבם היא נפטרת בזה ואיכא על מה שיחול השליחות וגם מאי דהעיר דהרמב"ם בפ"ד מיבום וחליצה הל' כ"ד לא הזכיר בטעמא דלא מהני תנאי משום דאי אפשר לקיים המעשה ע"י שליח, הוא פלא אצלי והלא הרמב"ם לא הזכיר כלל בדיני תנאי דבעינן שיהיה אפשר ע"י שליח דסובר דפרט זה אינו לעיכובא כלל במשפטי התנאי ומה גם היכא דאמר על מנת ולא באם וכמו שהיה תנאי ב"ג וב"ר דהא קיימ"ל דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ובמעכשיו לא בעינן משפטי התנאי כלל ובכתובות (ע"א:) אמר לה על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרתי לך וכו' או שתהא ממלא ומערה לאשפה יוציא ויתן כתובה ובתוס' יו"ט הביא דברי הטור שנדרה נדר של עינוי נפש או מדברים שבינו לבינה שעליו להפר ואמר לה אני מיפר לך על מנת וכו' והיא אינה יכולה לעשות זאת ואין נדרה מופר והרי דנדרה היא וקיים לה הוא דיוציא מיד עכ"ל ובתוס' רעק"א הקשה הא קיימ"ל דא"י להפר ע"י שליח וא"כ מעשה ההפרה דא"א לעשות ע"י שליח יהא התנאי בטל והמעשה קיים כדקיימ"ל בחולץ ע"מ שתתן לי מאתים זוז דאי"צ לקיים התנאי כיון דהמעשה א"א לקיים ע"י שליח כדאמרי' בכתובות ע"ד, והניח בקושיא ולק"מ דבעל מנת לא בעי' משפטי התנאי והגמ' דכתובות על כרחך כר' מאיר אתיא דגם בעל מנת בעינן משפטי התנאי ואנן קיימ"ל כרבי בגיטין ע"ד דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו ובחליצה הרי מוכרת שיהיה התנאי מעכשיו דאל"כ הוי כאומר משוך פרה זו ולא תקני אלא אתר שלשים יום כמ"ש באבני מלואים סי' ל"ח ולכן הקושיא על הרמב"ם דלא הזכיר בחליצה הטעם דא"א ע"י שליח הוא רק לפום מה דחידש דבחליצה לא בעי כוונה כלל לפוטרה דהתורה פטרה אותו וא"כ הוי כמצוה שבגופו דא"א בשליח וזהו אפי' ביבמה והא לאו מידי הוא כמ"ש לעיל, גם מש"כ באות ה' לענין רקיקה דא"א לה בשלוחה משום דדוקא רוק דידה אמרה רחמנא ולהדיא אמרינן אכלה תומא וכו' ולאו ראיה היא מידי דהתם לא אמרו דהוי כמותה משא"כ בשלוחה דקיימ"ל דשלוחו ש"א כמותו וכמ"ש למעלה להשיג בזה על הגאון מסלאנים, ומש"כ לענין ריחוק מקום דלא הוי ראוי לרקיקה כלל הנה לא ידע דברי הרד"ך שהבאתי בתשובתי, ועוד ראיתי שם באות ד' שכתב דהקריאה והרקיקה אף דאינם מעכבים מ"מ אם בשעת מעשה תכוין לחלוץ שלא לשם מצות חליצה ודאי שלא תצטרף עשייתה על כל ענין הבי"ד וזהו שמעכב בחליצה ולע"ד זוהי הגזמה יתירה דאיך אפשר דכלל הדבר אינו מעכב ואם עשתה הדבר בלי כוונה מעכב אתמהא, ושוב היה בביתי הרב הגאון החריף העילוי ר' שלמה פאליאציק שליט"א שהו ר"מ ראשי בישיבת הגאון ר' יצחק אלחנן זצ"ל בפ"ק, וראה תשובת הגאון ר' איסר זלמן הנ"ל ואמר לי כי צריך לעיין בספר שאלות ותשובות עונג יו"ט ועיינתי שמה ומצאתי כל דבריו לקוחים משם, וגם כתוב שם הא דחידש דהוי מצוה שבגופו לתוס' רי"ד עיי"ש בסי' ב' ג' ובסי' קע"ג מצאתי שהביא גם דברי המהרי"ט והחכ"צ וכתב להצדיק דברי המהרי"ט ובעיקר החילוק בין כוונת מעשה להיכא דבעי רצונו כבר עמד בשו"ת הרי"ם להאדמו"ר מגור זצ"ל חאה"ע סי' כ"ג ודחה דאין חילוק כלל עיי"ש ואולם אנכי בתשובתי כתבתי דגם המהרי"ט סובר דחליצה בעי כוונה לפטור מהיבם ורק דאין צריך שיכוין להתירא לעלמא ועל משמרתי אעמודה דגם בחליצה לא שייך לומר דלמעשה החליצה לחוד צריך הכוונה והתורה פטרתה בלי כוונתה והוי מצוה שבגופה גם בדידה, רק דהוי כמו הפרה כנ"ל דאיכא שליחות אע"ג דתליא באמירה דמ"מ הא איכא מעשה דניתרת בנדרה וה"נ בזה כנ"ל..
העתק תשובת הגאון העצום ר"י ראזין שליט"א מדווינסק אות באות
ב"ה יום ב' ה' דעשי"ת תרפ"ז דווינסק.
להרב דאלוסק שי' גמח"ט ושנה טובה.
הגיעני מכתבו, ע"ד השמועה אשר השמיע לאזני בדבר מורה כמבואר בספרי פ' נצבים פיס' רי"ח אשר הורה כבן סורר ומורה בדבר חליצה, מאד דאבה נפשנו על שועלים קטנים המחבלים כרם ישראל, והדין תורא מחבל כרמיא מנגח כתורא ( עי' ב"ק כ"א, סוטה מ"ח) שאיה יוכת שער. לעלות על הדעת להתיר בחליצה ע"י שליח של האשה המבואר בתוס' קדושין פ"ג דא"א שתעשה שליח ומאד הארכתי בזה בתשובה להרב דבאברויסק שיחי' (יראו לקמן אות ג' הערה) זה ג' שנים, כי החליצה והפועל והפעולה היא מציאת אתת לא נפרדים כמו הזיקה, והארכתי בזה הרבה בגדר הך דיבמות (יו"ד:) איהי שליחותא דצרה יבמה, דפליגי בזה הירושלמי שם אם יש נ"מ גם לר"י דין צרה לאח של החולץ לגבי כרת, וכן אם יש נ"מ גבי זיקה של שתי נשים כמו דנ"מ גבי זיקה של שני אחין ביבמות דף י"ד ודף י"ט וכ"מ בש"ס בגמ' דילן לא ס"ל, וס"ל דשני צרות הוה לחד גדר לזיקה לא כמו גבי ב' אחין והירוש' לא ס"ל כן רק מחלק פ"א הל"א דיבמות. בין אחת או שתים, ומחמת גדר הירושלמי פ"ג דקדושין דאשה שאינה מיוחדת לאחד אינה א"א למציאות קנין רק איסור ותפסי קידושין משא"כ באשה, ואף דביבמה גלתה לנו התורה דרק בית אחד זה דין, וכן בגרסת רש"י ביבמות דף נ"א ע"ב ודף נ"ג ודף צ"ו ע"ב בהך דר"ע ע"כ בזה, ומאד הארכתי בגדר התקדשי לחצי ברמב"ם פ"נ ה"ט דמבואר דבאמת אין לה אלא חצי איש בקנין ומדת"כ פ' אמור מה דמחלק לגבי כהן בין צרה לחלוצה גבי לא עשה מעשה, ובתוספ' יבמות פ"ו גבי המגרש דמחלק משום דמותרת לחזור לו לפיכך אסורה ובין חליצה, ונ"מ לר"ע דס"ל אחות חלוצה מה"ת צרת חלוצה מאי ע"ש דף מ' ע"ב, ועיקר הגדר אם העילה היא הזיקה ולכך צריך חליצה או יבום או ע"י שהתורה אמרה שקונה אותה ביבום ע"י זה נקראת זקוקה והחליצה מבטל הדבר. וכן ביבמות דף נ"ב ע"ב ונ"ג ע"א ובהך דרש"י ביבמות דף ו' ע"א דהוה הכשר ע"ש מ"ש התוספ' רק דרש"י ס"ל דעיקר הדבר היא הזיקה ולכך מהני יבום והחליצה מבטל הזיקה וא"כ כיון דקיי"ל ח"כ לאו בגדר תפיסת קדושין ע"י זה ג"כ פקע הזיקה ולא שייך יבום יבמה שיש בזה כמה סתירות אם ע"י המת או ע"י האח בגיטין דף פ"ג וקדושין דף י"ד ודף ס' ודף ד' ע"ב ודף ט' ע"ב אין מספר, וזה ג"כ הך פלוגתא דיבמות דף קי"ב גבי יבם כבעל, וכן גבי חליצה בלילה אם כגמ"ד או תחילת דין, וכן מה דמבואר ביבמות דף ק"ה ע"ב דבלא עדים לא מצי להתירה בגדר בירר, וכן היא בתוס', וזה תליא ג"כ בזה ועכ"פ כל גדר החליצה זה דין שע"י זיקה שניהם מהני, והוי כמו כהן דשלוחי דרחמנא שיעשה שליח שישראל יקריב הקרבן, וכן כאן, ודברי התוספ' נזיר דף י"ב הם תמוהים מאד דגבי נזיר מהני התנאי שלא יהיה נזיר כלל אבל בחליצה א"א לבטל הזיקה, וכיון דזקוקים עפ"י תורה ממילא מועיל החליצה אם חלץ כדת, וזה כתב הרמב"ם ז"ל פי"ד מה' יבום הכ"ד וע"ש בדברי ה"ה ושם לא דמי כלל דשם אמרו לו דאח"כ ישא אותה בגדר אישות, אבל לא ע"י חליצה ור"ל ביבמות דף ק' לשיטתו אזיל דס"ל בירושלמי בכ"מ חליצה קנין ואכמ"ל עכ"פ גדר שליחות כהגמ' נקטו ביבמות דף י' ע"ב רק במי שיש לו זיקה אבל למי שאין לו זיקה לא שייך שם חליצה וכמו בזר שיהיה שליח מכהן לעבוד עבודה, וכן לגבי דיבור בנגעים לומר טמא, וגבי סמיכה דצריך קרא, שם משום דיש ב' גדרים המצוה והפועל בזה ב' דינים א' שזה מצוה וצריך ברכה וא' שזה חלק מן הקרבן רק לא מעכב. ומאד הארכתי בזה כמו גבי אם אשה הפרישה קרבן וירשה בן לדידן דקיי"ל יורש סומך אז הבן סומך רק מצוה אבל לא הכשר בקרבן או להיפך אם איש הפריש קרבן וירשה אשה אז מצות סמיכה ליכא אבל מ"מ שפיר יש סמיכה תיקון הקרבן דהוא של איש, בזה ב' גדרים מיעט בקרבן ובדין מצוה, וא"ש מש"כ התוספ' מנחות דף ס"א ע"ב ובדף צ"ג ע"ב וכ"מ בזה, וכן בעכו"ם שהפריש קרבן ואח"כ נתגייר ואכמ"ל, וגבי ראית נגעים אם עמד או פשה יש בזה אריכות בדברי הרמב"ם ז"ל בפה"מ בפ"ג דנגעים מ"א, ושם רק אם השני כהן או בת"כ פ' תזריע גבי נתק דמהני אם בנו ותלמידו ראו שלא פשה, אבל כל הני דתליא רק ע"י פיו וראיה מה שייך בזה שליח, ואף דגבי הפרה הוה פלוגתא ב"מ דף צ"ו ונדרים ונזיר שם משום דזה ג"כ ב' דברים כי יותר הבעל או האב הוא לעקור הנדר מעיקרא והדין הוה דרק מכאן ולהבא או במ"ש הרמב"ם ז"ל בה"ל נדרים רפי"ג וא"ש מש"כ שם הכ"מ, ולכן הוא דשייך בזה גדר שליח, אבל דבר דרק הפעולה ע"י זיקה מה שייך בזה שליח, ועלתה יבמתו השערה, ומאד הארכתי בזה דהך בסנהד' ד' ל"א ע"ב ובירושלמי רפ"ג דשם יפה למדני ר"א ואכמ"ל, בקיצור חס ושלום שיעלה זה על הדעת.
הכלל מאד תמהני לעלות זה על הדעת (פער פיו בזלזולים כהאשה בת בוזי היושבת בשוק ומוכרת עיגולים בשער האשפתות ואולתו כפרתו כי אין קץ לשטותו ולגאותו) וד' ית' יתן לנו ולכל ישראל גמח"ט ושנה טובה וישלח לנו הגואל צדק ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים במהרה ולא יהיה עוד פרץ וצווחה דברכות דף י"ז ע"ב, ותרבה החכמה והדעת.
יוסף ראזין רב דפה הנ"ל.
וזאת תשובתי על דברי הגאון ר"י ראזין מדווינסק שליט"א
מש"כ דבתוספתא דקדושין מבואר דא"א שתעשה האשה שליח, הנה דבר זה כבר נשמע בין החיים ומפורסם דהגאון הזה מתפאר דבתוספתא מבואר נגד פיסקא דילן, ולע"ד אין התחלה לדברים אלו כלל ואדרבה קאמינא דמהתוספתא איכא ראיה דחליצה אפשר בשליח דידה לכה"פ, דלשון התוספתא פ"ג דקדושין הי"ח כל תנאי שיש בו מעשה בתחלתו תנאו בטל כיצד הריני חולצך ע"מ שירצה אבא אע"פ שלא רצה מקודשת (צ"ל חלוצה) הריני בועלך ע"מ שירצה אבא אע"פ שלא רצה האב מקודשת, רשב"א אומר משום ר"מ רצה האב מקודשת לא רצה אינה מקודשת שלא היתה בעילה הראשונה אלא מחמת תנאו הראשון כלל אמר רשב"א כל תנאי שאפשר לעשות בה ובשלוחה והתנה עמה תנאו קיים וכל תנאי שא"א לעשות אלא בגופה והתנה עמה תנאו בטל, כיצד הריני מגרשך ע"מ שירצה אבא רצה האב מגורשת וכו' הריני מקדשך ע"מ שירצה אבא וכו', והנה רשב"א דלא אמר בקצרה כל תנאי שאפשר לעשות ע"י שליח והתנה וכו' וכתב להדיא בה ובשלוחה מוכח דבא לדייק שתהא גם להאשה אפשר לעשות על ידי שליח אבל למה השמיט רשב"א חליצה דמיירי הת"ק מיניה ולא זכר כלל התנאי דהריני חולצך ומוכח דהת"ק דבא לפסול התנאי משום דהזכיר המעשה קודם לתנאו דזה אינו כתנאי ב"ג וב"ר דהזכיר אם יעברו קודם ולא הזכיר גבי הריני חולצך דהטעם בטל משום דבעינן שיתקיים ע"י שליח מוכרח או דס"ל דשליחות אינו כלל ממשפט התנאים וכדעת הרמב"ם דפסק כן או דס"ל דבחליצה אפשר לקיימו ע"י שליחות לכל הפחות בשליח דידה ורשב"א לא זכר חליצה משום דס"ל דחליצה אי אפשר לקיים ע"י שליח גם דידה ולהכי אמר בה ובשלוחה ורק בקדושין וגירושין הוי אפשר ע"י שליח וביאה משום דאיתקש הויות להדדי וקיימ"ל כת"ק נגד רשב"א ולשיטת הרמב"ם ניחא דשליחות אינו תנאי כלל במשפטי התנאים ואולם להפוסקים בזה דלא כהרמב"ם מוכרח להם לומר דגם ת"ק מודה דבעינן שיתקיים המעשה ע"י שליח ובחליצה אפשר בשליח דידה להכי בא רק לפסול משום דבא מעשה בתחלתו (וגם הגאון מטוסאוו נ"י כתב דמהתוספתא איכא ראי' דמהני שליח ואולי כיון למש"כ), ובר מן דין יש לדון דהתוספתא מיירי בעל מנת וכל האומר על מנת הוא כאומר מעכשיו דלא בעינן משפטי התנאים ואולם רשב"א הא אמר דבריו בשם ר"מ ור"מ סובר דבעי בעל מנת משפטי התנאי ואין הלכה כר"מ כלל, אבל קשה על הת"ק דמיירי נמי בעל מנת ובפרט בחליצה מוכרח דהתנאי הוא מעכשיו כמש"כ האבני מלואים סי' ל"ק וחזינן דבעי שלא יזכיר המעשה קודם לתנאי בכדי שיהיה כמו בתנאי ב"ג וב"ר, ולהפוסקים דשליחות הוא ממשפטי התנאי מוכרח דהת"ק סובר דשליחות אפשר לקיים לכל הפחות בשליחות דידה ובעטור ב' כתב דהתוספתא משבשתא עיי"ש.
מש"כ דגדר שליחות דהגמ' נקט ביבמות זהו רק במי שיש לו זיקה אבל למי שאין לו זיקה לא שייך שם חליצה וכמו בזר שהיה שליח מכהן לעבוד עבודה וכו' וכן לגבי דיבור דנגעים לומר טמא עכ"ד, והנה הדמיון שהביא מזר שיעבוד עבודה בשליחות מכהן וכן לגבי דיבור בנגעים בעיני יפלא זה מאד האיך ת"ח יאמר דמיון זה, והאיך הוציא זה מפיו ולא חש לקמחיה, התם בזר הא איכא לאו מפורש בפ' קרח וזר לא יקרב אליכם ונכפלה ולא יקרבו עוד ב"י כו' וגם כתיב והזר הקרב יומת וגם אפילו בשליחותו של כהן האיך יתכן והלא מעלה הוא דנתן הקב"ה להכהנים דהבדילם מכל ישראל לשרתו ולעבדו יתב' והאיך המה יעשו זר להכשיר בשליחותם הלא הזר לענין עבודה הוא כמו עבד ושפחה דליתנייהו במצות ואי אפשר להם להיות שליח כלל לענין מצוה גם אם הייתי אומר דמהני שליחות כן הוא הזר לענין עבודה דלא שייכה כלל בזר, וכלשון הגמ' קדושין (כ"ג:) ישראל לא שייכי בתורת קרבנות לענין שיעשו הם שלוחים וה"נ לענין שיהיו הם שלוחים מכהן, משא"כ בחליצה דכולם שייכים בזה דהמצוה בכל ישראל בשוה, ולכן האמת הוא דהגמרא דיבמות דנקט שליחות ביבם ויבמה זהו במי שיש לו זיקה ולא במי שאין לו זיקה אבל זהו דוקא התם דמיירי דלא עשו אותו האחים לשליח וכן הצרות לא עשו אותה לשליח ומ"מ אנן אמרינן דאיהו שליחות דאחים קעביד ואיהי שליחותא דצרות עבדה אע"ג דלא שלחוה כלל ואפילו היה זה שלא ברצונם זהו ודאי במי שיש לו זיקה דמוטלת על כל האחין ועל כל הצרות ואמרי' בית אחד הוא בונה א"כ נפטרו כולם מטעם שליחות דהתורה אמרה דאיהו שליח דכל האחים ואיהי שליח דכל הצרות אבל למי שאין לו זיקה אם היבם עשאו שליח או היבמה עשתה שליח מנ"ל ללמוד מזה דלא מהני הא כולם שייכים במצוה זו ואין דומה כלל לזר לעבודה ולהדיבור בנגעים דהתם כתיב כמה פעמים וטהרו הכהן וטמאו הכהן ואמרו במשנה ובערכין ג'. ובתו"כ דאפילו כהן עם הארץ (שוטה לאו דוקא כמש"כ הרא"ש הובא בכ"מ פ"ט מה"צ ובתוס' יו"ט רפ"ג דנגעים) הנה חכם ישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אמור טמא והוא אומר טמא. אמור טהור והוא אומר טהור, וזוהי גזירת הכתוב ואפילו הלך ונתרפא כל הנגע אינו עוד טהור עד שיאמר הכהן שהוא טהור, ומה זה שהביא מהתם דמיון לחליצה, וכן העבודה בכהן הוא דוקא כהן ואינו מהני שליחות כלל ורק בשחיטה דקדשים גלי קרא דכשרה בזר כמ"ש מנחות (י"ט) מדגלי רחמנא ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעי בעלים ושחיטה אינה עבודה ולא יותר והאיך הכהן יעשה שליח על דבר דרצון הקב"ה שהכהן יעבוד דוקא ואינו ענין לחליצה דכולם שייכים במצוה זו וא"כ אפשר דנעשים גם שלוחים ליבם וליבמה.
גם מש"כ דגני סמיכה דצריך קרא, שם משום דיש שני גדרים המצוה והפועל בזה ב' דינים, א' שזה מצוה וצריך ברכה. וא' שזה חלק מן הקרבן רק לא מעכב וכו' בזה ב' גדרים, מיעט בקרבן ובדין מצוה, וא"ש מש"כ התוס' במנחות (ס"א:) עכ"ל ולא ידענא מה היה קשה לו בדברי התוס' שכתב דלפי דבריו א"ש מש"כ התוס' ואדרבה דדברי התוס' שהביא הנה הביא בזה נורא לקיניה דהלא התוס' הקשו שם ל"ל קרא למעוטי ידו ולא יד שלוחו תיפוק ליה מקרבנו ולא קרבן חבירו, ותי' דאיצטריך תרי קראי דלא תימא כי שוייה שליח עדיף דשלוחו ש"א כמותו עכ"ל ולמה הוצרכו לזה לימא דמיעט אחד בקרבן ומיעט אחד מדין מצוה ומוכח דליתא לדברי הגאון הזה ובחד מיעט הוי סגי לולי מטעם דשליחות עדיף ואפשר דהוא ט"ס במכתבו וצריך להיות וא"ש מה שהקשו התוס' ולא מש"כ התוס' וכוונתו באמת ליישב קושיות התוס' לדבריו, אבל איך שיהיה הלא מדברי התוס' דלא ניחא להו לומר כן מוכח כמו שכתבתי, ודברי התוס' בודאי עדיף לן, דסתימתן של ראשונים יפה מפירושן של אחרונים.
ומסקנת הרב הזה דכל הני דתליא רק ע"י פיו וראיה מה שייך בזה שליח ואף דגבי הפרה הוא פלוגתא בב"מ צ"ו, שם משום דזה ג"כ ב' דברים כי יותר הבעל או האב הוא לעקור הנדר מעיקרא והדין הוא דרק מכאן ולהבא או כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' נדרים רפי"ג וא"ש מש"כ שם הכ"מ עכ"ד, והנה החלטתו דדבר שהוא ע"י פיו וראיה לא מהני ביה שליח הרי זה למד מנגעים והוא דבר תמוה כמש"כ למעלה, וגם משנה מפורשת פ"א דבכורים דשליח מביא ואינו קורא משום שאינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי ותיפוק ליה דקריאה הוי מצוה שבגופו וא"א ע"י שליח ומוכת דקריאה שבפיו אינה נחשבה למצוה שבגופו ואמרינן דשלוחו ש"א כמותו ובאמת כבר הקדימו הגאון מסאכטסאוו לומר דבקריאה לא מהני שליחות כמו דבק"ש האומר לחבירו שיקרא ק"ש עבורו דל"מ משום דהוי גם כן כמצוה שבגופו ומהרש"ם זצ"ל כתב על זה לחלוק שהרי מבואר בירושלמי דברכות ובר"ן ספ"ג דראש השנה כל הברכות מוציא רבים י"ח חוץ מבהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, מי שאכל הוא יברך, ובק"ש דכתיב ושננתם שיהא כאו"א משנן בפיו וכו', אם כן אין ראיה משם, ועיי' ספרי שו"ת בית אב קמא סי' ל"ב הארכתי שם בביאור הירושלמי הזה אם הפי' שם כהפ"מ, ואכתי היה אפשר לומר דהתם משום דשומע כעונה ולא מטעם שליחות כלל אבל מעם שבשדות דהש"ץ מוציאן משום דאניסי מבואר דאיכא שליחות בזה כמ"ש הב"ח באור"ח סי' תל"ד ועיין תשובת יד אליהו להגאון ר"א מקאליש זצ"ל סימן י"ב י"ג, וגם מהפרה היא סתירה גמורה ומה שכתב ליישב זה משום דיותר היה ראוי אשר הבעל או האב יהיה עוקר הנדר מעיקרא והדין הוא דרק מכאן ולהבא להכי הוה הפלוגתא בגמ' תמיהני הא הגמ' קאמר בנדרים (ע"ב:) דאפילו ר' יאשיה לא קאמר אלא משום דגזירת הכתוב הוא אישה יקימנו ואישה יפירנו אבל דכולי עלמא שלוחו ש"א כמותו, הרי דגם היכא דתליא הדבר בפיו לולי דגלי קרא למעט, ר' יאשיה מודה אע"ג דאיכא ב' דברים וגם הא קיימ"ל באור"ח סי' תל"ד דשלוחו יכול לבטל והגר"א רשם דמקורו מנדרים (ע"ב:) א"כ מוכח דסובר דזהו לא מטעם הב"י ולא מטעם הט"ז וגם שליח לביטול לחוד, שיאמר כל חמירא וכו' מהני והרי דמהני שליחות בפה משום דשלוחו ש"א כמותו וא"כ מנ"ל להחמיר בחליצה בשליח דידה.
ומה"ט תמוהים אצלי דברי מהרי"א ענזיל סימן ה' שכתב להסביר שם דהלב הוא הפועל שהוא המניע הראשון והפה הוא המתפעל ר"ל כלי המבטא הם נפעלים מכח המתעורר מהלב ובדבר שאין בו מעשה לא מהני שליחות ולכך לא שייך שליחות בנדרים ושבועות עיי"ש, וזה נסתר מהפרה, דר' יונתן סובר דמהני שליחות וגם ר' יאשיה מודה לולי דגלי קרא למעט אף דהתם הוא רק בפה ורק דהשליחות הוא דהלב של שלוחו יעורר את פיו לדבר ואם כן השליח הוא למעשה ולא לנפעל לחוד.
ויסוד דבריו שכתב דעיקר הגדר בזה הוא אם העילה היא הזיקה ולכך צריך חליצה או יבום או ע"י שהתורה אמרה שקונה אותה ביבום ע"י זה נקראת זקוקה והחליצה מבטל הדבר דאיכא בזה כמה סתירות אם ע"י המת או האת, וכנראה דחושב דאם נימא ע"י המת זהו דהזיקה היא העיקר ואם ע"י האח זהו דעל ידי שהתורה אמרה שקונה אותה ביבום עי"ז נקראת זקוקה וכתב דזהו הך פלוגתא דיבם כבעל או יבם אינו כבעל ואי חליצה תחלת דין או כגמר דין כנראה דחושב דאם נימא דהעיקר הוא ע"י האח דעל ידי שהתורה אמרה שקונה אותה ביבום עי"ז נקראת זקוקה והחליצה מבטל, א"כ הוי חליצה תחילת הדין ויבם אינו כבעל, ואם מצד הזיקה ע"י המח א"כ החליצה הוא גמר דין, ובזה יהיה תלוי ג"כ פלוגתא דר"ל ור' יוחנן ביבמות (יו"ד:) דר"ל סובר דהאחין חייבין על החלוצה כרת ועל הצרה בין הוא בין האחים חייבין כרת ור' יוחנן אמר בין הוא ובין האחין אינן חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת, והיינו דר"ל סובר דהעיקר הוא דרק ע"י שהתורה אמרה שקונה אותה ביבום עי"ז נקראת זקוקה א"כ החולץ סילק רק חיובו וממילא נשאר להאחין האיסור דאשת אח מצד המת ור' יוחנן סובר דהעילה היא הזיקה שהוא מצד המת ולכך צריך חליצה או יבום וא"כ החולץ סילק הזיקה מצד המח ולכך ליכא תו כרת, ולפי"ז הנה פסקי הרמב"ם והשו"ע סותרים את עצמם דהא קיימ"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל וא"כ העיקר הוא הזיקה מצד המת וקיימ"ל דחליצה בלילה פסולה דהוי תחילת דין וגם יבם אינו כבעל, ומבואר הוא דפסקי הרמב"ם והשו"ע הם נגדו ופרושו בפלוגתא דחליצה כתחלת דין דמי או כגמר דין הוא דלא כפירש"י ז"ל שכתב דחליצה דין משום הכתובה ומה דלזה הוא תחלת דין ולאידך כגמר דין הנה בת' ר' אליה מזרחי שנדפס בס' מים עמוקים להראנ"ח, בסי' ל"ו הובא תשובת ר' ישעיה הראשון לשאלת הר"י או"ז וכתוב שם בשם רבינו יהודה בר' נתן זצ"ל כתחילת דין דמיא דע"י חליצה מתחלת למתבע כתובתה ומד"א כגמר דין דע"י חליצה נגמר דין כתובתה דכגבויה דמיא, וזהו כפירש"י זצ"ל ובהגהת מרדכי הביא זה בשם רש"י ז"ל ור' ישעיה ז"ל כתב שאני אומר דהא דפליגי לענין חליצה הוא לאו מטעם כתובה אלא מד"א תחלת דין מפני שיבמה לשוק בלאו והשתא הוא דמתחיל להתירה. ומד"א כגמר דין מפני שבחיי בעלה היתה באיסור מיתה לשוק מת בעלה פקעה מיתה ועדיין איסור לאו מורכב עליה, חלץ לה פקע לה איסור הילכך דמי לגמר דין עכ"ל, ולפי"ז לכולי עלמא מיירי מהלאו שזקוקה להאח החי ורק לגבי האשה הוי זה כגמר דין דראשונה פקעה איסור מיתה ועתה יהיה פקע איסור לאו וזהו הגמר דין ולדברי הגאון מדווינסק דזה תליא בפלוגתא אם הזיקה מהאח המת נפקע או מצד שזקוקה להאח החי הוא סתירה בפסקי הרמב"ם והשו"ע והם נגדו, אבל הוא אינו חושש לזה, לא להרמב"ם ולא להשו"ע, כי הוא חושב כי עד שבא הוא לעולם לא היתה לישראל תורה כלל כי לא הבינו תורה מאומה וממנו התחילה התורה ובו תסיים וראוי היה לו לומר דכל מי שאינו אומר כמותו יתכן כי הוא עוד גאון אבל אינו עוד גאון עצום ויחיד בדור כמוהו, אבל גאות אדם תשפילנו כתיב לכן הוא בגאותו שחקים משפיל את עצמו כי אמר רק דברים פשוטים הגונים לבור ולא גאונות והאיש שאינו אומר כמוהו הוא פחות מתלמיד בור ולא שייך בו גדר זקן ממרא ורק הוא שאומר דברי בורות יכול להיות זקן ממרא ח"ו ובאמת כי כל התורה שלנו מונחת במותו בכח זכרונו הנפלא אבל כח הבנתו קטנה מהכיל זה (כי כח הזכרון וכח ההבנה באדם הם שני כחות נגדיים זה לזה כידוע), ולכן הוא מבולבל ומשוגע ומקיים מ"ע והיית משוגע בכל פרטיה ודקדוקיה כראוי לצדיק ובגודל חסידותיה הוא מבטל גם דברי הגר"א מווילנא זצ"ל והוא יושב בעינים על הדרך כי תורתו מלאה עינים, עיין עיין, אבל אינה ברה מאירת עינים רק סמיות עינים. וראוי היה עוד להאריך נידון האיש הזה אבל מהו התועלת הנה בדברים לא יוסר אב"ד, וכש"כ אב"ד כמוהו והכלל הוא כמ"ש בירושלמי הוריות (י"א הל' ב') כי אנן קיימין בשזה עומד בתשובתו וזה עומד בתשובתו הורייתן אצלו אינה הוראה שלא סילקו אותו, אצל אחרים הוראה שלא סילקן ופי' הפ"מ דכיון שכל אחד ואחד עומד בדעתו ובתשובתו הילכך הורייתן אצלו אינה הוראה, לפי שלא סילקו אותו לחזור בו מדעתו ואם הוא עשה אח"כ כפי הוראתן חייב, אבל אצל אחרים הורייתן הוראה לפי שזה לא סילקן מדעתן ואחרים שעשו כפי הוראתם פטורין דהוי כתולה בבי"ד עכ"ל ובדידן הנה אנכי סלקתי דבריו והסכימו עמי הרבה חכמים ולכן אחרים שיעשו כפי הוראתו יהיו חייבין דאינם תולים בבי"ד כלל כי אין זה הוראת בי"ד רק הבל הבלים ואין לי רשות לעשות כפי הוראתו דהוראתו אצלי אינה הורייה והוראתו קודש, דהא לא סילקו דברי ולא פגעו ולא נגעו מאומה בדברי