נקודה טובה
אחת התורות החשובות של רבינו היא תורת אזמרה, שהיא חיפוש ומציאת הנקודה הטובה שיש בכל אחד מאיתנו וגם באחרים. כותב רבי נתן, כשמתחיל האדם לחפש בעצמו ורואה שהוא רחוק מהשם יתברך ומלא חטאים, אזי הוא צריך לחפש ולמצוא בעצמו איזה טוב. ועל ידי שהוא מוצא בעצמו נקודה טובה, ע”י זה דווקא הוא הופך את הקערה על פיה ויוצא מכף חובה ונכנס בכף זכות.

מדייק רבינו בלשונו ואומר, שכשמתחיל האדם לחפש, כלומר אנחנו מדברים כאן על אדם שהחל בתהליך החיפוש לא באחד שחי חיי הפקרות ומנסה להצדיק את עצמו ע”י נקודות טובות, מדובר על אחד כזה שמחפש את האמת, חשוב לו מה המצב שלו, איך הוא נראה בעיני עצמו ובעיני השם יתברך, במקרה כזה הוא יכול לטעות ולהתמקד בצד השלילי, כלומר לראות את כל הרע, ואת כל העוונות שעשה וע”י זה הוא יכול ליפול בדעתו ולהיכנס לעצבות ויאוש.

אז דווקא הוא צריך להוציא את הנשק של אזמרה- נכון שאני רואה בעצמי הרבה רע, אבל המעט הטוב שיש בי, עולה לעין שיעור מכל הרע שנראה לי, ולמה? כי בעולם כזה עם תנאים כאלו שבו נבראתי, עם גוף מגושם ותאוות שמקבלים סיפוק והנאות מייד ובמזומן, אין זה פלא בכלל שהאדם נמשך אל הצד השלילי, זה מובן מאליו, זה טבע.

לעומת זאת אם אני מצליח לעשות איזה דבר טוב, איזה מצווה, איזה התגברות על היצר הרע והתאוות, זה חידוש, כאן הפלא הגדול וזו היא המעלה והשמחה הגדולה שיש בכל העולמות. לקב”ה לא חסר מליארדים של מלאכים ושרפים שעובדים אותו באימה וביראה, זה לא כל כך חידוש בשבילו, כי לכך הם נבראו ונוצרו ואין להם גם בחירה. החידוש והשעשוע הגדול הוא שאחד כמוני, עם כל התאוות והמידות הרעות, עם כל הטבעים שרוצים למשוך אותי לכיוון הרע, מצליח בבחירה חופשית, להתנתק ולעשות איזה פעולה טובה לכיוון החיובי, לכיוון הטוב.

ועל כן, חשיבותו ומעלתו של המעט טוב שאני מצליח לעשות, עולה לעין שיעור וערך, מהרע שנכשלתי בו, כי הנקודה טובה הזאת היא אמיתית ונצחית ותשאר שלנו לעלמי עד, היא נובעת מעצם הנשמה והיא בעצם תכלית כל בריאת העולם, שהאדם השפל בזה העולם שרובו רע, יצליח ויעשה איזה מעט טוב.

ועל זה אומר רבינו “והתבוננת על מקומו ואיננו” כאשר אתה מתבונן על המציאות שהמקום גרם, כלומר המקום שהאדם נמצא בו, בעולם כזה מטעה, במצב נפשי כזה, בתכונות כאלו, ובכל זאת הוא מצליח לעשות איזה דבר טוב, אזי הוא באמת יוצא מכף חובה לכף זכות, ומאיר בו הטוב האמיתי.

אורח חיים ג – הלכות ע”ת ו – סעיף ג-ד
כשהאדם רואה שהוא רחוק מאוד מאוד מהשם יתברך ומעשיו מכוערים מאוד. אף על פי כן יראה לחפש ולבקש ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה מימיו ואף על פי שגם המצוה בעצמה יש בה פסולת הרבה ואינה בשלימות, בודאי יש בה איזה נקודה טובה. וכן יבקש וימצא בעצמו עוד איזה נקודות טובות עד שיהפוך הכל לכף זכות.
וכל אלו הדרכים הקדושים של שמחה והתחזקות צריכין לילך בהם מאוד כי בזה תלוי עיקר יהדותו כידוע ומובן לכל מי שרוצה להיות איש ישראלי באמת לנצח. אבל אין האדם זוכה לילך בהם כי אם בכח קדושת שבת שהיא בחינת כח הצדיק האמת, כי עיקר הדרך והארה של אזמרה לאלוקי בעודי הוא בשבת ע”י הצדיק האמת. כי בימי החול יש אחיזת הסטרא אחרא והקליפות, על כן אפילו הטוב והמצוות שעושין בימי החול יש בהם אחיזת הסטרא אחרא שזה אחיזת העצבות שזה בחינת “רגליה יורדות ממות” ועל כן אין המצוה יכולה לילך ולהתפאר לפני השם יתברך, אבל כשמגיע שבת אז עולין הרגלין מהקליפה שזה בחינת “אם תשיב משבת רגליך” ואז התחלת המצוה לילך לפני השם יתברך והוא משתעשע בה ומתפאר בה מאוד. כי דרכו יתברך הוא לבלי להסתכל על הרע של האדם רק להביט ולהסתכל על הטוב שבו כמו שכתוב “לא הביט און ביעקב”, ועל זה נאמר “מזמור שיר ליום השבת ויום השביעי משבח ואומר” כי אז נתעוררין זמירות ושירות נפלאים שנעשין ונתחברין מהנקודות טובות של המצוות של כל ישראל אפילו של פושעי ישראל שכולם עולין אז ומתפארין לפני השם יתברך ונעשין מהם זמירות וניגונים נפלאים שזה בחינת “אזמרה לאלוקי בעודי”. וזה בחינת “שחורה אני ונאוה” שחורה אני בימי החול ונאוה אני ביום השבת. כי זה המקרא שחורה אני ונאוה מרמז על דרך הקודש של אזמרה, שנפשו”ת ישראל אומרים לאומות והסטרא אחרא הרוצים להפילם ח”ו, ע”י שרואים בהם מעשים מכוערים ואזי ישראל משיבים להם “שחורה אני ונאוה” אמת שאני שחורה במעשי הרעים אבל “ונאוה” אני בנקודות טובות של המצוות ומעשים טובים הנמצאים בי. כי זהו הדרך הקדושה של “אזמרה לאלוקי בעודי” שגילה רבנו ז”ל.