אורח חיים ג – הלכות ספירה – הלכה ב – סעיף א
כי חייב כל אדם לומר "בשבילי נברא העולם". ועל כן צריך לראות ולעיין בתיקון העולם ולהתפלל בעבורם והתפילה היא בשני פנים הינו קודם גזר דין שמתפללין כסדר התפילה, אבל לאחר גזר דין צריך להלביש התפילה בסיפורים וכו'. ולידע בין קודם גזר דין ולאחר גזר דין הוא ע"י המצוות שאנו עושים בשמחה גדולה כל כך עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא אלא שיזמין לו השם יתברך מצוה אחרת בשכרה כמו שנאמר "שכר מצוה מצוה" וזה בחינת נבואת משה, בחינת אספקלריא המאירה, אבל מי שעושה המצוה בשביל שכר עולם הבא זה בחינת אספקלריא שאינה מאירה. כי מי שעושה המצוה בשמחה מהמצוה בעצמה הוא נכנס בשמחת הקב"ה וע,י זה יכול לידע בין קודם גזר הדין ולאחר, כי המצוות הם מחיין כל הקומות של כל העולמות. וזה בחינת שבועות, קבלת התורה. כי עיקר קבלת התורה היא לזכות לזה השלימות לעשו"ת המצוות בשמחה גדולה כל כך עד שלא ירצה בשום שכר עולם הבא, רק ירצה לזכות למצוה אחרת בשכר מצוה זאת, כי העולם הבא שלו הוא מהמצוה בעצמה כנ"ל שזה בחינת אספקלריא המאירה. וישראל במעמד הר סיני זכו לקבל התורה ע"י משה בבחינת אספקלריא המאירה כמו שנאמר "פנים בפנים דיבר השם עמכם" זה מה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע שזה בחינת שמחת עולם על ראשם. כי לכאורה תמוה, איך אפשר להקדים עשיה לשמיעה, ובפרט שמקרא מלא דבר הכתוב "כל אשר דבר השם, נעשה ונשמע" נמצא שמבואר בפסוק שהעשיה הוא לאחר שידבר השם ואם כן איך הקדימו עשיה לשמיעה. אך אפשר לפרש על פי הנ"ל שזכו אז לשמחה הנ"ל עד שלא רצו בשום שכר עולם הבא בשכר המצוה רק שיזמין להם השם יתברך מצוה אחרת בשכר מצוה זאת. וזה "נעשה ונשמע" הינו שיעשו כל אשר ידבר השם ועיקר מגמתם וקיבול שכרם הוא ונשמע, שיזכו לשמוע מצוה אחרת בשכר עשית מצוה זאת. ועל כן קרא רבינו ז"ל ל"נעשה ונשמע" בשם שמחת עולם, כי זה עיקר שלימות השמחה, שיש לו שמחה מהמצוה בעצמה עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא רק לזכות לשמוע מצוה אחרת בשכר מצוה זאת שזה בחינת שמחת הקב"ה ועל כן נקרא שמחת עולם כי השם יתברך חי לעד וקיים לנצח.