פותח רבינו את סיפור המעשה משבעה קבצנים במעשה במלך אחד שרצה להעביר את המלוכה לבנו בחייו ועשה משתה לכל השרים  ובשעת המשתה אמר לבנו שהוא רואה שהוא עתיד לירד מן המלוכה והזהיר אותו המלך שיראה להישאר בשמחה אפילו לכשירד מהמלוכה ואם הוא ישאר בשמחה אז גם המלך יהיה בשמחה וידע שהוא ראוי למלוכה.

המלך הוא כמובן מלכו של עולם וכל אחד מאיתנו הוא בנו היחיד, השם יתברך רוצה לתת לנו את המלוכה גם כשהוא מולך כמו שנאמר "צדיק מושל יראת אלוקים" וצדיק גוזר והקב"ה מקיים". הירידה הגדולה שירדנו מהמלוכה היא בכלליות ירידת הנשמה מהעולמות העליונים, ממקור חוצבה, אל העולם הזה שרובו חושך ואפלה. מכאן מהעולם הכי נמוך במעלה אנחנו צריכים לחזור ולהתעלות ולהוכיח שאנו ראויים למלוכה אמיתית, כמו שאמר רבינו "כי איש הישראלי נברא כדי שיהיה לו ממשלה על מלאכים". בתחילה אנחנו צריכים למלוך על עצמנו, על המידות שלנו, על התאוות, על המעשים המחשבות והרצונות, ולאחר מכן אנחנו מתעלים ומקבלים מלכות והשפעה על הסובב אותנו ולבסוף על כל העולמות.

ישנה ירידה מהמלוכה גם באופן הפרטי, כאשר הדברים לא הולכים לנו כסדר וכפי רצוננו, כאשר אנחנו נופלים ממדרגתנו, המעשים שלנו לא מתאימים לנימוסי המלכות, אנחנו נופלים לתאוות ומידות רעות. כאן אנחנו נבדקים, האם אף על פי שירדתי מהמלוכה ואני נמצא במצב שאני נמצא, האם אני מחזיק עדיין שאני בן מלך, מעריך בערכי הנכון ומאמין בחשיבות מעשי ופעולתי או שאני מתייאש חלילה ואומר לעצמי שאם אין לי את כל התנאים החיצוניים והדברים לא הולכים כפי רצוני או כפי מה שראוי לבן מלך להיות אז אני פורש וחי חיי הפקרות או שנופל לעצבות ויאוש.

אם הצלחתי לאחוז באמונה שעדיין אני חשוב ויקר גם במקום בו אני נמצא, שעדיין יש חשיבות גדולה ויקרה לכל התגברות שלי ולכל מעשה טוב קטן ככול שיהיה גם בתוקף מעשי הרעים שנכשלתי בהם, אם אני מחזיק באמונה ובתקוה שהכל בהשגחה והכל לטובה ובוודאי יש לי תקווה כי הירידה היא תכלית העלייה. הרי שאז למעשה אני מעיד שהמלכות שלי היא מלכות פנימית ואמיתית ולא מלכות חיצונית התלויה במעשים או במצבים שאינם נוגעים למהות שלי. ואם כך הבדיקה הכי טובה לכך היא שאני ממשיך להיות בשמחה ולא נופל בדעתי לעצבות או ליאוש על המצב שלי, כי אני יודע שהכל בהשגחה והכל לטובה וכל מה שיעבור עלי לא יוכל לקחת ממני את זה שאני הבן של המלך ובודאי יבוא היום שבו אחזור למלוכה שלי.