אומר רבינו הקדוש בליקוטי מוהר”ן תורה ו’ “כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום” ועוד נאמר שם “מי שבורח מן הכבוד שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום, אזי הוא זוכה לכבוד אלוקים ועליו נאמר, כבוד אלוקים הסתר דבר”.
והדברים פשוטים הרי הבסיס של כל התורה כולה הוא להרבות כבוד שמיים ולהיות בענווה ואם כך מה בא רבינו לחדש כאן, ועוד מדוע כבוד אלוקים הסתר דבר ולא בגילוי וברוב עם הדרת מלך? אלא שרבינו בא ללמד אותנו עניין עמוק יותר, כיצד מתבטא בפועל ממש שאנו ממעטים בכבוד עצמנו ומרבים בכבוד שמיים.
הכבוד כידוע נוגע בעיקר לעניין הרצון, שהכל מתנהל כרצוני, כולם מכבדים אותי ועושים רצוני. כאשר כולם עושים את רצון המלך, אזי כבוד המלך מתגדל, וכך גם לענייננו, כאשר הכל הולך לנו כשורה על פי רצונותינו, אנחנו לומדים בהתמדה, מתפללים בחיות, מצליחים בעסקים, אזי אנחנו בבחינת מלכות והכבוד שלנו מתגדל. אבל כאשר אנחנו לפעמים יורדים מההצלחות ונופלים למקומות שאינם מתאימים לנו כביכול, לתוך תאוות או מידות רעות, או שאין לנו חשק וחיות בעבודת השם, או צמצומים של ממון וכו’, הרי שאז לכאורה זה נפילה מהכבוד, כלומר הכבוד שלנו מתמעט.
ועל זה נאמר, מעט בכבוד עצמך ותרבה בכבוד המקום, תכבד את המקום שהשם יתברך שם אותך בו, אף על פי שהמקום הזה הוא לא כפי רצונך וכפי מה שמתאים לך כביכול, כי לפי דעתך אין זה ראוי שתתנהג ככה או שתמצא במצב כזה ואין זה לפי כבודך, אז דווקא תמעט בכבוד עצמך ותרבה בכבוד המקום, אם הקב”ה שם אותי במקום הזה, אז זה הכי טוב בשבילי, יש לי עבודה שאני צריך לעשות כאן והכל לטובתי.
ועל כן “כבוד אלוקים הסתר דבר”. כי דווקא בתוך ההסתרה, בתוך הירידה, שהדברים לא הולכים לי כפי רצוני וכבודי, אז דווקא אני יכול לגדל את כבוד השם יתברך, בזה שאני מאמין שהוא הביא אותי למקום הזה והכל בהשגחה פרטית. אני עדיין מחזיק באמונה ובשמחה ומנסה לשמור על מקומי ולעשות ככול יכולתי במצב ובמקום שאני נמצא בו ולא מתרעם עליו יתברך, בזה מתגדל כבודו יותר מאשר אני נמצא בארמון המלך והכל מאיר לי והולך כפי רצוני. ואם כך הדבר, הרי שאז אני ראוי וזוכה לכבוד האמיתי, שהוא כבוד אלוקים, שאנשים אינם יכולים לחקור אחריו, כי הוא נסתר ונעלם מבני האדם, כי הקב”ה בכבודו ובעצמו מכבד אותי על כך.
