ואז מודיע ומזכיר השם יתברך לנשמת האדם בקול גדול המרעיד את כל נימי הלב- “השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”. בטרם ירידתה לעולם משביעים את הנשמה “צדיק תהיה”, ומתוקף השבועה הזאת יכול האדם לשאוב כוחות מכל מקום אשר הוא שם, שבועה זאת היא החיבור האמיתי והאין סופי של האדם לבורא יתברך, ששום דבר שבעולם לא יכול נתק קשר זה.
כל שעל האדם לעשו”ת הוא לעורר קשר זה, להתחבר אל עצמו ואל בוראו, בתפילה, במחשבה, בדיבור, במעשים ובהתבוננות, עליו לעורר את האהבה הגדולה ואת הנקודה הפנימית הנמצאת בתוכו, שואפת וזועקת- “ביקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו”, האדם מחפש את קשר האהבה הגדול בכל ענייני העולם הזה, הוא מצפה שאהבות אלו יתנו סיפוק ומנוחה לנפשו, אך נפשו אינה מגיעה למנוחה ולרוויה.
הנפש זקוקה לחיבור ולקשר האהבה עם בוראה, רק כאשר האדם יבין זאת ויכוון את כל מרצו כיסופיו ותפילותיו לאהבה זאת, אז תתעורר האהבה מלמעלה- “עד שתחפץ”. רק כאשר אהבה זאת תהיה חפצו ורצונו של האדם, אז יאיר עליו אור השם וירגיש את האהבה הגדולה בליבו.
“הנה זה עומד אחר כותלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים”- אלו הם שלשה שלבים של השגחה שעובר האדם החפץ להתקרב להשם יתברך, לזכות לנועם השם ולבקר בהיכלו.
השלב הראשון, השם יתברך עומד “אחר כותלנו”, משגיח על האדם כמו אחרי הכותל, האדם אינו מבחין בו כלל ואינו מודע למציאותו, השם יתברך נותן לו את כל צרכיו, מחייהו ושומרהו מן הפגעים, כמשל הכותל המגן על הבית.
השלב השני, כאשר האדם מתקרב יותר, משגיח הבורא על הנשמה הנמצאת בתוך הבית בתוך הגוף- “מן החלונות”, מרחוק, כמביט על היושבים בתוך הבית דרך החלון ולא בקרוב כל כך, השם יתברך עוזר לו להתקדש ולהיטהר עד שיהיה בבחינת חלון, שיוכל להביט מחוץ למציאות הגשמית של זה העולם.
בשלב השלישי, השם יתברך כבר “מציץ מן החרכים” כאן כבר אור השם מבצבץ אל האדם וחודר את חומות הגוף וגשמיות העולם, אז כבר הבורא יתברך מציץ פנימה אל ביתו ואל נשמתו של האדם וגם האדם יכול להבחין בהתנוצצות זו, הוא מתחיל לקבל רמזים והדרכה ישירה וכן הוא מרגיש לפעמים את הבורא יתברך המציץ אל תוך חדרי ליבו.
ואז אומר השם יתברך לנשמת האדם- “קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך, כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו”. הבורא יתברך מחזק את האדם ואומר לו: קום צא מתוך החושך והגשמיות שאתה נמצא בהם, הכל חולף הכל זמני, זמן הפריחה הגיע- “הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע”.
לאחר שהאדם מתייגע בפעולות, בתפילה, במעשים טובים ובכיסופים, מתחילים לבצבץ בתוכו ניצנים חדשים של שמחה ושל הארה, סוף סוף מתחילה הנשמה לצאת מעט מן ההסגר, החיים מתמלאים בביטחון ואמונה בהשם יתברך, שהוא היחיד הפועל ועושה את כל הנעשה תחת השמש, היא נרגעת מיגונה ומתמלאת באמונה, שהכל לטובה. “קומי לך רעיתי יפתי” את עדיין רעיתי ויפתי כבתחילה, קומי לכי ועלי במעלות הקדושה בקרבה אליי.
