אורח חיים א – הלכות תפילין הלכה ו – סעיף כד
כשרוצין לזכות לענוה צריך להזהר מאוד מענוה פסולה, כי ודאי צריך האדם עניו בתכלית הענוה להיות אין ממש כנגד גדלות הבורא יתברך וכנגד כל אדם, אך אף על פי כן צריך להיות חזק ואמיץ מאוד לבלי להניח ולהפיל עצמו בשום דבר, רק ידע מכוחו הבא מהשם יתברך ומחשיבות מעשיו. כי בודאי קל מאוד ליפול לענוה פסולה שיאמר האדם מי אני ומה חיי ומה כוחי לעסוק בעבודת השם ויפול בדעתו עקב חטאיו וגריעת מעשיו. וזה בחינת מחצית השקל תרומה להשם, שנתקשה משה איך יכולין לזכות את כל ישראל לבא לידי ענוה אמיתית ואף על פי כן יהיה כל אחד חזק ואמיץ מאוד בעזות דקדושה. וזה בחינת מה שאמר לו השם יתברך “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט” דהיינו שיזהר כל אדם שלא יבא לידי גאות מחמת שהוא עשיר בכספו מעשיו או בתורתו. כי דרך העשיר להתגאות וכמו שנאמר “אל יתהלל חכם בחכמתו גיבור בגבורתו ועשיר בעושרו” נמצא שהעשירות החכמה והגבורה הם מהדברים המביאים לידי גאוה. ואילו הדלות והעניות הוא בחינת ענוה כמו שאמר דוד המלך “כי עני ואביון אנוכי”. ועל כן העשיר צריך להזהר מבחינת גאוה ולא ירבה את עצמו אלא ימעיט ויהיה בענוה ואילו העני צריך להזהר לא להיות בענוה פסולה ולא להמעיט את עצמו.
וזה עיקר מצות צדקה שצריך העשיר לרחם על העני ולהשתתף בצערו וליתן לו די מחסורו וזה בחינת ענוה בשלימות, כי זה העשיר שאינו נותן צדקה זה מחמת גסותו שאינו נותן דעתו כלל על דחקות העני ועל ריבו עשירותו ואינו משים אל ליבו כלל מדוע מגיע לו כל כך עשירות. כי אם היה משים לב לזה באמת בודאי היה נותן לו בלב שלם אך מחמת גאותו אינו שם ליבו ונדמה לו כי מגיע לו כל מה שיש לו ואף חפץ ביותר ועל כן על ידי הצדקה זוכים לענוה. וגם הענוה של העני אינה בשלימות כי מחמת גודל עניותו בא לידי ענוה פסולה שהוא נבזה ועצל ואין בכוחו לעשות מאומה. אבל על ידי זה שהעשיר משפיע לו נדבת ליבו ומחה אותו ע”י זה מגביה את העני ומרים אותו מבחינת מוחין דקטנות שהיא ענוה פסולה.
נמצא שעיקר מעלת הצדקה שמביאה לידי ברור שהעשיר לא ירבה ולא יתפס לגדלות רק ינהג בענוה והעני לא ימעיט שלא ימעיט בכוחו וידע מחשיבותו.