אורח חיים א – הלכות תפילין הלכה ד – סעיף א-ד
כי חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם. ואיך יודעין בין קודם גזר דין לאחר גזר דין ע”י המצוות שאנו עושין בשמחה, ודווקא כשעושין אותן בשמחה גדולה כל כך עד שאין רוצין שום שכר עולם הבא בשבילם אלא הוא רוצה שיזמין לו הקב”ה מצוה אחרת בשכר מצוה זאת בבחינת שכר מצוה מצוה, כי הוא נהנה מהמצוה בעצמה. וזה החילוק שבין נבואת משה רבנו לבין נבואת שאר הנביאים, כי זה שעושה המצוה בשביל עולם הבא הוא בחינת נביא באספקלריא שאינה מאירה, אבל זה שעושה המצוה בשמחה מהמצוה בעצמה ואינו רוצה בשום שכר עולם הבא רק העולם הבא שלו הוא במצוה בעצמה זה בחינת אספקלריא מאירה, וזה בחינת ביומו תיתן שכרו שיהא שכרו מהמצוות בעצמן. ועיקר השמחה הוא בלב ואי אפשר ללב לשמוח אלא עד שיסיר עקמומיות שבליבו שיהא לו ישרות הלב כמו שנאמר “ולישרי לב שמחה” ועקמומיות שבלב מפשיטין ע”י רעמים כמו שנאמר “לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב” ורעמים הם בחינת קול שאדם מוציא בכוח בתפילתו והקול הזה פוגע בעבי מיטרא היינו במוחין ומשם יורדין טיפין טיפין אל הלב כמו שנאמר בזוהר “באר מים חיים ונוזלים מן לבנון” מן לבונה דמוחא. אבל צריך לפנות את המוחין מחכמות חיצוניות וממחשבות זרות ותאוות שלא יחמיץ מוחו והעיקר לשמור עצמו מפגם טיפי המוח שהוא פגם הברית שעל זה נאמר בזוהר “כל באיה לא ישובון” כאילו לא מועיל התשובה. אך באמת לאמיתו מועיל התשובה כי אין שום דבר שיעמוד בפני התשובה, רק מחמת שפגם כל כך על כן הוא צריך להתנסות ולהצטרף ולעמוד בניסיון הזה של התרחקות הזאת, דהיינו שירחיקו אותו כל כך בכל מיני התרחקות ויכתבו עליו שאין מועיל תשובה ויערימו עליו כל מיני קשיים ובזיונות והתרחקות ואם הוא פתי וסכל ואינו מרחם על עצמו שלא לאבד את עולמו אזי מוצא פטור לעצמו להתרחק מן התשובה ולשוב אחור. אבל מי שחושב באמת על התכלית שלו ויש לו רחמנות על עצמו, אזי אף על פי שרואה כל מיני התרחקות שבעולם ואף על פי שכתוב עליו שאין מועיל לו תשובה אינו מסתכל על זה כלל וכל מה שמוצא ורואה שמרחקין אותו יותר, הוא מרחם על עצמו יותר, וצועק אל השם יותר מעומקא דלבא ואינו עוצר את הרצון הטוב לקדושה, עד ישקיף וירא השם משמיים, כי באמת השם יתברך חפץ חסד הוא ואין דבר שיעמוד בפני התשובה.
