“עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו”. כאשר האדם זוכה פעם אחת לטעום את טעם האהבה, הרי שכבר הוא לא מרפה. וזה מה שהשם יתברך מאיר לפעמים לאדם, בעיקר בתחילת הדרך, כדי לחלץ את האדם ממקום שביו ולתת לו לטעום ולהבין מהו האור הגדול והאמיתי. אך בהמשך נעלם זה האור והאדם צריך לפלס דרכו לבד בחיפוש אחרי אותו האור, כדי שיזכה לו בזכות מעשיו, אך תמיד הוא אוחז את הזיכרון והרשימו של אותו האור ולא מרפה ממנו, כי כעת כבר התוודע לקיומו ושום דבר לא יצליח להסיתו מהמטרה.
“מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה”. גם אם יצטרך לעבור האדם מים רבים, שהם כל תאוות העולם הזה, המתגברים עליו להסיתו מן המטרה, גם אם יעברו עליו נהרות של שיטפון ומבול של בלבולים והסתות המתגברים על האדם, לא יוכלו הם לכבות את אור האהבה שהתנוצץ בליבו, האהבה האמיתית, לחי החיים למקור שורש כל האהבות כולם.
“השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, שחולת אהבה אני”. האדם ממשיך בחיפוש, נאבק, לא מתייאש, בעליות בירידות, הוא מבקש את שאהבה נפשו, הנפש החולה מאהבות העולם הזה מבקשת את רפואתה ואת האהבה האמיתית שתביא מרגוע לנפשה.
“אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בו יבוזו לו”. כעת כבר אי אפשר לשחד ולקנות את האדם בקניינים גשמיים, בכסף בממון, הוא יודע את אשר הוא מחפש, הוא בז לכל ענייני העולם הזה, שהביאו לאן שהביאוהו, הוא דבק במטרה האמיתית- “אם תבקשנה, ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תמצא יראת השם ודעת אלוקים תקנה”.
ואז שואל השם יתברך- “מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה”. זה מה שאומרת כנסת ישראל לקב”ה, מי עוד האמין בך כמוני ללכת אחריך במדבר, בארץ לא זרועה. כך כל אדם המשתדל להתקרב אל השם יתברך, צריך לעבור לפעמים תהליכים בנפש של שממון כמדבר, צימאון לתכלית ולרווית הנפש, המדבר הוא גם מקום נחשים ועקרבים, שהם כל המחשבות הרעות התוקפות את האדם, ועל כולם הוא צריך להתגבר ולהמשיך הלאה, לא להתייאש ולראות את המטרה לנגד עיניו, כל התגברות, כל התחלה חדשה, כל רצון טוב וכיסופים, אינם נאבדים לעולם, האדם בונה כלים וברבות הימים והשנים יושפע בו האור הגדול.
וזה מה שאומר השם יתברך לכנסת ישראל ולכל אחד ואחד ההולך בדרך אחריו- “זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”, גם כשהיה לך קשה, גם כשלא הרגשת דבר, המשכת ללכת אחרי, להאמין בי, נלחמת, לא וויתרת ולא התייאשת, ואת זה אזכור לך לעולם ולנצח נצחים.
“אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז”. אם עמד האדם כחומה בצורה כנגד כל התאוות והיצר הרע, לא התייאש ולא נכנע, הרי שיזכה לבוא אל הטירה הנכספת, אל הארמון המואר, שבו שוכנים הצדיקים הראויים לכך וכל מי שהולך בדרכיהם. אך “אם דלת היא” אשר היתה פרוצה לכל רוחות העולם, והאדם הכניס למוחו, למחשבתו ולפתחי אוזניו, עיניו ופיו, כל שעלה ברצונו ובתאוותו, הרי שיישאר נצור ושבוי במאסר וגלות הנפש.
“גן נעול אחותי כלה גל נעול מעיין חתום”. אז מהלל השם יתברך את הנשמה שהיתה כגן נעול ולא נתנה לכל רוחות הזמן והבלי העולם לחדור אליה והיתה כ”מעיין חתום”, כמעיין השופע קדושה וטהרה, חכמה ושמחה, צניעות, ענווה, אהבה ויראת השם.
