אורח חיים ג – הלכות שבת ה – סעיף ג-ו
כי עיקר האדם נברא בשביל להכיר שמו יתברך שבשביל זה נברא כל הבריאה כולה מראש ועד סוף למען ספר שמו בכל הארץ. כמו שנאמר “כל הנקרא בשמי, לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו” כי כבודו הוא שמו יתברך כי עיקר הכבוד הוא השם שיש לו שם גדול בעולם שזה עיקר הכבוד. וזה השורש והתכלית של הבריאה ועל כן יש בכל דבר ודבר שבעולם בחינת ידיעת והכרת שמו יתברך שיכולין להבחין ולהתבונן בגדולת הבורא ע”י כל דבר ודבר שבעולם. וזה בחינת הברכות שקבעו לנו רבותינו ז”ל כי ע”י הברכה שמברכין מגדילין שמו יתברך על בריאת אותו הדבר. והעיקר הוא ע”י האדם שבשבילו נבראה כל הבריאה כולה, כי אין מי שידע ויכיר פלאות הבריאה כי אם האדם שניתנה בו דיעה להכיר ולהבחין בכל דברי נפלאות יתברך ולהגדיל שמו יתברך בעולם. ובשביל זה הביא השם יתברך את כל הדברים לאדם הראשון לקרוא להם שמות וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, כי השם של כל דבר הוא חיותו, כי השם של כל דבר נמשך ונשתלשל בשורשו מבחינת שם השם. שהוא מחיה את כל הבריאה.
ועל כן נבראו כל הדברים מחוסרי תיקון וגמר תיקונם ע”י האדם כמו שנאמר “אשר ברא אלוקים לעשות” דהיינו שהשם יתברך ברא את כל הדברים שהאדם יגמור ויעשה אותם ויגדיל את שמו יתברך על כל דבר שבעולם. וזה עיקר השלימות והתכלית של כל הבריאה כולה מראש ועד סוף ועל כן הכל נברא מחוסר תיקון עד שיבוא האדם וישלים אותו. ואם לא היה חוטא האדם היה זוכה לגמור תיקון כל הדברים בגשמיות ורוחניות בלי עמל ויגיעות רק ע”י תפילה. כי בשעת הבריאה היה גמר תיקון כל העולמות תלויים באדם הראשון שאם לא היה אוכל מעץ הדעת והיה מתפלל תפילתו היה גומר תיקון כל העולמות בשלימות. אך מכיוון שחטא ופגם וקלקל, נגזר בעצבון תאכלנה שצריכין כמה וכמה יגיעות ומלאכות קודם שמתקנים הדברים. וגם עתה כל מה שהאדם מקדש עצמו ביותר וזוכה לפרש עצמו מן העולם ולשים כל ליבו לדעת ולהכיר ולהגדיל שמו יתברך.
כמו כן זוכה להעביר מעליו עול הל”ט מלאכות וזוכה לקבל הפרנסה בלי עמל ויגיעה גדולה, בבחינת כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. כי עיקר התיקון ע”י הגדלת שם השם וכפי מה שזוכין להגדיל שמו יתברך ניצולין מעצבות ויגיעת הפרנסה.