לאחר שנפתח בפנינו צוהר חדש בעולם המחשבה ואנו רואים ומסתכלים על הבריאה כולה באופן שונה ובהתבוננות חדשה ומעמיקה, חשים את הגבורה והחכמה האין-סופיים, הנסוכים בכל המציאות הגשמית הגלויה לעינינו, עלינו לדעת ולהפנים שלכל העולמות, העליונים והתחתונים, קדמה תוכנית, שעל פיה נבראו כולם והיא – התורה הקדושה.
אומר הזוהר הקדוש- “קב”ה הסתכל באוריתא וברא עלמא”. לפני בריאת כל העולמות כולם, צמצם הבורא יתברך את חכמתו האין-סופית והטמינה בתורה הקדושה, כמו שכתוב “אוריתא מחכמה נפקה” וזאת התורה היא תוכנית ותכלית כל הבריאה כולה, עם כל העולמות התלויים בה, ואותה נתן לעמו הנבחר – ישראל.
למעשה כל הבריאה כולה היא כלי שרת, כדי להביא את האדם לקיום התורה והמצוות ולאפשר לו את הבחירה. כידוע, נחלקת התורה לארבעה רבדים, פשט, רמז, דרש וסוד, והיא כנגד ארבעה עולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.
אם נרצה להתחיל ולספר במעלת התורה הקדושה, לא נוכל אפילו לגעת באפס קצהו, כי “עמוקה היא מים וארוכה מארץ מידה” ומה עוד שרבו הספרים הקדושים עד אין-קץ והמה עוסקים בחכמתו האין סופית של הבורא יתברך, אותה גילו לנו הצדיקים הגדולים בכל הדורות, ומי אנו הקטנים במעלה אשר נבוא ונוסיף כמלוא הנימה על דבריהם הקדושים, החקוקים כאש בכל דברי הימים.
רק באנו בפרק זה להדגיש נופך קיים, של צורת התבוננות ולימוד בתורתנו הקדושה, כדי שנזכה גם אנו להתדבק בחיי החיים ולהרגיש מעט קירבת השם.
כידוע, התורה היא מלשון הוראה, היא מורה לנו את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה. כל סיפורי התורה, ברובד הפשט, לובשים צורה ומחליפים צורה בכל דור ודור ובכל אדם ואדם ושייכים לכל נשמה ונשמה. עלינו להתבונן ולהגיע אל הרבדים הפנימיים, כדי להבין איך זה נוגע אלינו ומה השם יתברך רוצה ללמד אותי כאן.
נביא כאן דוגמא כיצד צריך האדם להתבונן וללמוד את סיפורי התורה הקדושים ברובד הפשט, ולחבר אותם אל חייו בכל רגע ובכל יום מחדש, כמו שנאמר- “בכל יום יהיו בעינייך כחדשים”.
ניקח לדוגמא את סיפור יוסף הצדיק, שכולנו אוהבים. יוסף הצדיק חולם חלום, שבו השמש והירח ואחד עשר הכוכבים משתחווים לו. הוא מספר זאת לאחיו והם מתקנאים בו ומשליכים אותו לבור. הוא נמכר למצריים ונהפך לעבד, עד שמתנסה בניסיון של אשת פוטיפר, עומד בו וכתוצאה מכך נכלא בבית הכלא האפל של מצריים. אך את סוף הסיפור כולנו מכירים- “ויריצוהו מן הבור” ויושיבוהו על כס המלכות, למלוך על כל העולם כולו, עד שהתקיימו גם חלומותיו ואחד עשר האחים באים ומשתחווים לו.
כעת ניקח סיפור זה ונראה כיצד הוא נוגע אלינו ישירות, במיוחד בתחום החשיבה החיובית והמודעות העצמית, הנלמדים בספר זה.
בכל אחד מאיתנו יש את בחינת יוסף, שזהו הכוח האדיר הטמון בתוכנו, והוא נקודת הצדיק שיש בכל אחד מישראל. לכל אחד מאיתנו היו או ישנם חלומות, שאיפות ורצונות- להיות טובים יותר מאושרים ושמחים, חלומות להגיע לפסגות רוחניות, שהחומר ישתחווה לנו, שתמלוך הנשמה על הגוף. ואכן זהו הייעוד האמיתי של כל יהודי, שהשמש והירח ישתחוו לו, בכוחו של יהודי לשנות את הטבע ואת המזל, ועתידים ישראל שתהיה להם ממשלה על מלאכים.
אך, בפועל, נראה שחלומות אלו נראים כדמיון ואשליה. המציאות וכלי ההיגיון מתנגדים בכל תוקף לחלומותיו של יוסף וגם לחלומותינו- המניעות, חוקי הטבע, הארציות, עומדים בקשיחות וטוענים- “מה לילוד אישה בינינו” כולך אפוף בחומר וסולמך מוצב עמוק ארצה, הפסק לחלום, תהיה מציאותי, גש לעשייה ולך לעבוד, קבע קנייניך הגשמיים לתכלית חייך.
ואז האדם נמכר לעבד ויורד מצריימה. מצריים מייצגת את תוקף המיצרים, מיצרי התאוות והפירמידות הגדולות, האדם עובד בפרך רק כדי לחיות, רק כדי להחזיק בית, הוא משועבד ליצריו ולתאוותיו, לקניינים גשמיים, אין לו זמן לחלום, הוא שכח כבר מזמן את אותם דברים טובים שרצה וחלם עליהם.
גם כאשר האדם מנסה לעשו”ת עבודה פנימית, להתגבר על הנסיונות, להחזיק באמונה ולהיות אדם טוב יותר, הוא רואה שלפעמים העולם אינו מאיר לו פנים, ואז הוא מתחיל לחשוב שהטובים תמיד סובלים ומפסידים, כמו יוסף הצדיק, שעמד בנסיון עם פוטיפר ובתמורה לזה הושלך לכלא.
הנשמה כלואה בתוך הגוף ההולך ומשתלט עליה, האדם כלוא בתוך מוסכמות החברה ובתוך מגדלי השכל וההגיון שבנה לעצמו, החלומות כבר אינם שייכים אל המציאות.
אך יוסף הצדיק מלמד אותנו לא להתייאש, להחזיק באמונה ולהתגבר במעשים, הוא עמד בנסיון של אשת פוטיפר, וגם כשהושלך לכלא נאמר עליו- “ויהי יוסף איש מצליח”, כלומר שהיה בשמחה. הוא לא מתרגש מהשנים הרבות שחולפות ומהמאורעות המנסים להכחיש לו את חלומו, בסופו של דבר חלומו מתגשם והוא הופך למלך על כל העולם כולו.
אומרים המקובלים בנושא המלוכה, שהמלוכה הפיזית היא תוצאה ישירה של מלכות הנשמה על הגוף, לאחר שיוסף עמד בניסיונות ומלך על גופו ולא נפל לתאוות מצריים, זכה למלוכה גם בגשמיות.
אם ירצה האדם באמת להגיע אל מחוזות הרוח, אל האושר הרוחני ואל השמחה האמיתית, עליו ללמוד זאת מיוסף הצדיק- לא להתייאש, לדבוק בחלומות הטובים, להתמיד בחשיבה חיובית וברצונות הטובים, לכסוף, להתגבר על נסיונות ותאוות, להשליט את הרוח על החומר ולהגיע למלוכה.
ועל זה אמרו רבותינו הקדושים: “אלה תולדות יעקב יוסף”. גם יעקב אבינו חולם חלום- “והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו”. כל אחד מאיתנו הוא סולם המוצב בארץ, בגשמיות בעולם הזה, אך ראשו יכול להגיע השמיימה.
אך כדי שיוכל האדם להגיע למעלה זו, הוא צריך תחילה לקיים את מה שנאמר לאברהם אבינו, הבחיר שבאבות- “לך לך מארצך, ממולדתך, מבית אביך אל הארץ אשר אראך”. כדי שיוכל האדם להגיע אל הארץ המובטחת, שהיא ארץ זבת חלב ודבש, אל גן העדן הרוחני האבוד, עליו תחילה לעזוב את הארציות, את הדברים שהורגל בהם מלידה ואפילו להתגבר על מניעות, הבאים לו מצד המשפחה והחברים שגדל עמם, ורק אז יתקיים בו ההבטחה- “ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה”.
זו רק דוגמא קטנה לאופן ההתבוננות, שעל האדם לאמץ לו בלימוד סיפורי התורה, שהיא מלאה באין-ספור סיפורים, הבאים ללמד את האדם אורחות חיים. וזהו רק ברובד הפשט, כי עוד לא נגענו והתחלנו לדבר על שאר הרבדים- הדרוש, הרמז והסוד, שכל סודות העולם והאדם טמונים בהם.
אך זאת עלינו לדעת ולזכור, שאף על פי שבתורתנו הקדושה יש אין-סוף של חכמה, שהיא חכמתו יתברך, אין זה עיקר התכלית, שילמד האדם את התורה לשם חכמה לבד, כי לא “המדרש העיקר אלא המעשה” וכמו שנאמר “ראשית חכמה יראת השם”, כי כל התכלית של חכמת התורה הקדושה, היא להביא את האדם לידי יראת שמיים, אהבת השם, תיקון המידות ומעשים טובים.
וזה מה שאומר המדרש על המלאכים, שביקשו את התורה לעצמם ואמרו: “מה אדם כי תזכרנו וכו’, תנה הודך על השמיים”, שקטרגו על בריאת האדם ואמרו, שכולו שקרים והוא עתיד לחטוא לפניך ולמה תיתן לו את התורה, תן אותה לנו. אמר הקב”ה למשה: “אחוז בכסא כבודי וענה להם תשובה”. ומשה רבינו ענה להם: “וכי למצריים ירדתם ולפרעה נשתעבדתם ותורה למה תהא לכם?”. כלומר, שאמר להם וכי אתם נתונים בזה העולם הגשמי ויכולים לקיים מצוות ומעשים, הרי אתם נמצאים בשמיים העליונים, ששם הכל רוחני, ואם כן כיצד תקיימו את התורה השייכת לעולם המעשה?.
והשאלה הנשאלת, וכי לא ידעו המלאכים שהתורה שייכת רק בבני אדם ובזה העולם הגשמי? אלא שהעניין הוא, שהמלאכים רצו את החכמה שיש בתורה וזה כן שייך להם, אך אמר להם הקב”ה שזה לא עיקר העניין, אלא העיקר הוא הירידה וההתנסות בזה העולם, וקיום המעשים בפועל.
ועל זה אומר רבי נחמן מברסלב: “כי עיקר היהדות זה תמימות ופשיטות וחכמות אין צריכין כלל”. לא שרבי נחמן התכוון חלילה, שאין צריכין את חכמות התורה, כי בודאי שיש בזה עניין חשוב, וכל תכלית האדם לקנות דעת, אלא בעת שאתה מגיע לעבודת השם או לאיזו מצווה, עשה אותה בתמימות ובפשיטות ללא שום חכמה, כי בודאי אין לנו השגה בשום מצווה ואין אנו מבינים ומשיגים במעט קצהו בחכמת השם יתברך, רק אנו מאמינים באמונה שלמה שכל דברי תורתנו אמת ויציב ונכון וקיים- “וכל מצוותיך אמונה”.
צורת התבוננות נוספת היא, כשהאדם נכנס בלימוד התורה, עליו להתבונן וללמוד אותה בצורה כזאת- ש”המכתב מכתב אלוקים הוא”, שהתורה היא מסר ו’מכתב’ מהקב”ה אליו ישירות והיא מלמדת אותו למעשה, מה השם יתברך שואל ממנו.
בכל מדרגה, בכל זמן ובכל מצב, אם יהיה היהודי קשור אל התורה הקדושה, בלימוד ובמעשה, הרי שיקבל הדרכה ישירה מבורא עולם ומהצדיקים, כיצד עליו לנהוג ומהי הדרך, אשר עליו ללכת בה, כפי הזמן, כפי המצב וכפי המדרגה בה הוא אוחז, כמו שנאמר: “אשר אני מצווך היום” – היום דווקא!
עלינו לדעת, שכאשר אנו לומדים עניין מסוים בתורה, הרי שתכלית הלימוד הוא להתנסות בעניין זה גם בחיים עצמם, לראות אם הבנו את העניין או האם קנינו את הדעת והאם דבר זה כבר מושרש אצלנו וירד לכדי מעשה. אך גם אם נפלנו ולא הצלחנו לקיים את מה שלמדנו, אל לנו להתייאש וליפול ברוחנו מזה, כי- “אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם”, כלומר שעצם הנפילה ואי ההצלחה נותנים לאדם את הדעת להבין טוב יותר את הדברים, להבין את מקומו האמיתי, ונותנים לנו את הכח לקום, לנסות ולהתחיל מחדש, כמו שנאמר- “שבע יפול צדיק וקם”, הצדיק האמיתי אינו זה שאינו נופל, אלא זה שיודע לקום.
כולנו תפילה, שהשם יתברך יפתח את לבנו בתורתו וישים בלבנו אהבתו ויראתו ויהיו כל מעשינו לשם שמיים, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אמן כן יהי רצון.
