אומר רבינו הקדוש ש'התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל'. מדוע בחר רבינו להשתמש במושג 'מעלה עליונה וגדולה מן הכל' דווקא לעניין ההתבודדות? והרי נאמר שתלמוד תורה כנגד כולם ושקולה מצוות הצדקה ככול המצוות, אם כך מדוע שם דגש רבינו דווקא על עניין ההתבודדות כמעלה עליונה וגדולה מן הכל?

צריך לדעת, שעיקר עבודת השם של האדם, היא החתירה אל האמת. כלומר אנחנו יכולים ללמוד תורה הרבה, לתת צדקה ולקיים עוד הרבה מצוות גדולות וחשובות, אבל אף אחד לא יודע חוץ מהשם יתברך, מה הסיבה האמיתית שאנחנו עושים זאת או מה הוא הרצון הפנימי שהוביל אותנו לכך. יכול להיות שהאדם לומד חלילה תורה כדי לצבור חכמה או גדולה ואם כך לא לשם כך ניתנה התורה ואין הוא מכוון אל האמת, כמו כן הוא יכול לפזר צדקה הרבה, אבל הכל לשם כבוד או נגיעות אחרות ואם כך הדבר, הרי שלא כיוון אל התכלית האמיתי.

המצב היחידי שבו האדם יכול לבחון את האמת שלו, הוא כאשר הוא עומד לבדו בינו לבין קונו ומשיח את אשר על ליבו, כאן הוא חייב להגיד את האמת, כאן הוא מבטא את רצונותיו וכיסופיו האמיתיים, הוא יכול לעשות חשבון נפש ולהתחבר להשם יתברך באופן ישיר וללא נגיעות אישיות.

ואם כך, בודאי שתלמוד התורה והצדקה ושאר המצוות חשיבותם ומעלתם גדולה ועצומה וכל תכלית מעשה בראשית עומדים בזכותם. אך כדי לזכות בהם אנו צריכים גם את הכוונה הראויה, ואם אין האדם מקדים לכך תפילה ואין הוא מיישב את דעתו ומקשר את כל רצונותיו אליו יתברך, הרי שהוא יכול לטעות בדרך. ועל זה אמר רבינו שישנם אנשים שרק בעולם הבא יבינו שפספסו את תכלית חייהם, ולא מדובר כאן רק על אנשים הרחוקים מתורה ומצוות, כי אם כך מה חידש רבינו בדיבור זה, אלא שגם בתוך התורה והמצוות אדם יכול לחיות בטעות גדולה כל חייו ולחשוב שכיוון אל האמת ואל התכלית ולמעשה רוב עבודתו היתה לשם פניות או סיבות אישיות ולא לשם התכלית.

על כן הבטוחה האמיתית שיוכל האדם להגיע אל יעודו ותיקונו האמיתי, היא נקודת התפילה והתבודדות, שם אנחנו יכולים לברר לעצמנו את מצבנו האמיתי, שם גם נמדדת האמונה של האדם, האם אני סומך על עצמי על כישורי ויכולותי או שאני תלוי כל כולי בחסדי השם. האם אני מאמין שהשם יתברך שומע אותי ומנהל את חיי בהשגחה פרטית, הכל תלוי ברצונו יתברך וכן הלאה. ועל כן דייק רבינו במילים מעלה עליונה, כי התפילה וההתבודדות מעלים את האדם למעלות גדולות ונשגבות.