תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן קצט
עכו"ם היה לו פירות שעל אילנות בגינה וקנה ראובן ממנו כל הפירות כל מדה או משקל בכך וכך ונתן עירבון אח"כ מכר ראובן לשמעון הפירות כל מדה או משקל בכו"כ והלך שמעון ולקט הפירות מן האילנות ועשה רמאות והטעה את העכו"ם במדה או במשקל או במנין והלך לו העכו"ם לא נודע איו אחר שפרע לו ראובן דמי הפירות לפי חשבון שעשה לו שמעון וכעת מתעצמין בדין ראובן טוען שהטעות שלו ושמעון טוען שהוא שלו ומוחזק במעות דמי הפירות:
הנה אם נקנו הפירות לראובן רק חייב דמים לעכו"ם מעת שקנה מהעכו"ם א"כ לקח שמעון פירות של ראובן וצריך לשלם לראובן בעד הטעות רק י"ל כיון דהוא הטעהו לעכו"ם מגיע לו החצי כדאיתא בחו"מ סימן קפ"ג ס"ז בהג"ה עיי"ש ול"ד למ"ש המחבר שם באם שלח שליח לקבל מעות מעכו"ם דהכל לשליח דשא"ה דבשעת הטעות כל המעות של העכו"ם לכן הכל לשליח כיון דמשלח לא סייעו להטעות העכו"ם וצ"ע לפמ"ש ס"ט בהג"ה וסמ"ע ס"ק כ"ו דנראה משם דהכל לראובן כיון דמכבר הפירות שלו אך אם עדיין לא קנה ראובן הפירות א"כ גנב שמעון פירות של עכו"ם וא"צ ליתן לראובן כדאיתא שם ס"ז כיון דלא סייעו ראובן אז כלל ושמעון מוחזק ואפילו סייעו ראובן כתב הש"ך בסקט"ו דצ"ע משום די"ל דהכל לשליח לר"י והרא"ש וי"ל קי"ל:
והנה מבואר בשו"ת הרי"ף סימן קפ"ז דאם מכר ישראל לישראל פירות מחוברים ע"ד לתלוש כתלושין דמיא ואין נקנין רק במשיכה כמטלטלין וא"כ בישראל מגוי לפי דעת ר"ת דגם ישראל מגוי אינו קונה בכסף רק במשיכה וכ"ד כ"פ ה"נ לא קנה ראובן עדיין הפירות קודם משיכה אמנם רמב"ן במיוחסות סימן רכ"ה כתב תחלה כיון דבדיניהם בזה"ז קונין עכו"ם זה מזה בכסף אף אנו מנייהו קונין מהם בכסף דלא תהא אלא שנהגו הנהגה מלתא הוא ואפילו ישראל בישראל וכאותה שאמר פא"נ האי סתומתא קני ואפילו למקנא ממש בדוכתא דנהיגי דקנו ממש וכ"ש שהרי אמרו אם אתה יכול לחייבו בדיניהם חייבם ואח"כ כתב לר"י דאמר לעמיתך בכסף ולגוי במשיכה ישראל שנתן מעות לגו בבהמתו פטורה מבכורה דהא לא משך ואפילו נהגו לקנות וגוי מדשקיל מעות מסתלק ליה מ"מ ברשותיה דישראל לא קאי להתחייב בבכורה שהוא דאורייתא עד דמשך כדינא דאורייתא אבל ודאי לחייבו הגוי לתת לו לישראל בהמה זו שקנה ממנו מחייבינין לו עכ"ל ולכאורה דבריו סותרים זא"ז דתחלה כתב דמנהג מהני למקנא ממש וא"כ למה כתב אח"כ דאינו חייב בבכורה וי"ל דתחלה נמי כונתו למקנא ממש לחייב מלכוף למוכר ליתן המקח ללוקח אבל מ"מ אינו רק חיוב הגוף של המוכר אבל לית ליה קנין בגוף המקח ואפשר משום דסתימתא דהוא מכח מנהג צ"ל מנהג ברור ובמידי דשכיח וזה שכיח לענין החיוב דמחייבין המוכר ליתן וללוקח ליקח אבל להיות לו קנין בגוף המקח דנ"מ אם נשרף המקח שיהא ההפסד על לוקח והפסיד מעותיו או שעדיין לא נתן כל דמי המקח מחויב להשלים למוכר אחר שנשרף דזה לא שכיח ל"ל בזה מנהג כדאיתא בחו"מ סימן של"א ס"א בהג"ה ממלא נשאר על ד"ת דלא קנה גוף המקח:
או דס"ל לרמב"ן דסתימתא רק קנין דרבנן לא מיחשב קנין לענין דאורייתא כדעת כ"פ עיין נה"מ סימן ר"א או דס"ל דמנהג שבין הגוים לא מהני לענין קנין ישראל מגוי כיון דבין ישראל לישראל ליכא מנהג זה דבכסף ליכא רק מש"פ אלא דמחייבינן להגוי משום דכך דיניכם ואינו רק חיוב הגוף:
וא"כ לפי רוב טעמים הללו א"צ שמעון ליתן חלק לראובן ומכאן תראה דישראל שמכר בהמה מעוברת מבכרת לגוי ולקח עירבון דאינו נפטר מבכורה דלכל הטעמים ברמב"ן אף דגוים קונין זה מזה מטלטלין בכסף לחוד דכך דינהים וזה ק"ו מדברי רמב"ן בישראל שנתן מעות לגוי על בהמתו דגם שהוא קולא לפוטור מבכורה מ"מ לא מועיל סתומתא כ"ש כשמכר ישראל בהמתו לגוי ולא עשה המשיכה:
ויל"ד לפימ"ש דס"ל לרמב"ן דסתימתא רק קנין דרבנן ולא מיחשב קנין לענין דאורייתא והוא כדעת רבינו ירוחם באה"ע סימן כ"ח שבב"י שם דאם קדשה במלוה שיש לו ביד אחר במעמ"ש אינה מקודשת רק מדרבנן ודלא כב"י שם דמקודשת מדאורייתא עדיין קשה הל"ל דמדרבנן הוי בכור ואפשר הוא ס"ל גם מדרבנן אינה מקודשת דאף דהפקר ב"ד הפקר אינו רק דמפקיעין זכות הבעלים אבל אין עושין זכיה עד שיחזיק בעצמו וכדעת הג"פ סק"כ וזה תליא בפלוגתא דר"צ ור"א בפ' השולח דף כ"ו ע"ב דלרי"צ דיליף דהפקר ב"ד הפקר מוכל אשר לא יבא לג"י בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו ליכא למילף רק דמפקיעין ממון בעלים אבל אין זכיה וקנין לאידך ולר"א שם דיליף מה אבות מנחילין את בניהם עושין גם קנין וכ"כ אחרונים:
ויותר נראה דלא פליג רמב"ן על רי"ו ועל ב"י אלא ס"ל כיון דמה שנהגו הגוים אינו בין ישראל לחברו ה"נ לא מהני בין גוי לישראל רק משום דד"מ ואומרים לו כך דינכם ואיתא בח"ר פ"ק דגיטין דף יוד בשם מורו דד"מ אינו מועיל רק דאין המוכר יכול לחזר בו ואין הלוקח זוכה עד שיחזיק לכן פטור ישראל הלוקח לגמרי מבכורה זו כיון שלא משך וס"ל דהפקר פטור מבכורה כאשר הוכחתי בערך ש"י עיו"ד סימן ש"כ ולפ"ז במנהג הנהוג בין ישראל לחברו י"ל דס"ל לרמב"ן דמהני המנהג לשיהא קנין גמור גם לענין בכורה בין מכר ישראל פרתו לגוי בין קנה מגוי אם המנהג בין בישראל בין בגוים שיהא קנין אבל במעות לבד דבין ישראל לחברו דמעשים בכל יום דאינו רק במש"פ ה"נ בין ישראל לגוי אינו קנין גמור אף דבין הגוים נהגו לחייב המוכר ולוקח לעמוד בהמקח ולדעת הנתיבות וסייעתיה דסתימתא רק קנין דרבנן ואינו מועיל לענין דאורייתא וכדעת רי"ו הנ"ל ה"נ אם מכר ישראל פרתו לגוי בקנין הנהוג בישראל וגוים וילדה בכור חייב בבכורה מדאורייתא ואם קנה ישראל פרה מגוי בקנין סתימתא וילדה בכור חייב מדרבנן בבכורה:
ובשו"ת נט"ש ס"ל הביא דברי הרמב"ן וכתב דאזיל לשיטתו שהובא בא"ז ב"מ דף ע"א דזכיה מדרבנן ל"מ רק לענין איסור דרבנן ולא להפקיע איסור תורה ולהכי בישראל שנתן מעות לגוי על בהמתו פטורה מבכורה ואפילו יהא מנהג בישראל וגוים לקנות במעות לבד עיי"ש ול"נ כלל דא"כ איך פסיק ותני הרמב"ן דפטורה מבכורה הא מדרבנן ה"ל להתחייב בבכורה כיון דהוי קנין דרבנן ובזה"ז אין נפקותא רק לענין חיוב ליתן לכהן ולענין איסור לבד ואפשר ס"ל לנט"ש כהג"פ בסימן ק"כ דקנין דרבנן אינו עושה זכיה לאידך עד שיחזיק בעצמו אך הרשב"א בגיטין דף לו וריב"ש בסימן שצ"ט כתבו דיש זכיה לאידך קודם שיחזיק הובאו בספר דברי אמת בענין הפקר סימן ואו דף קט"ז וס"ל דהלכה כר"א דיליף מן היקשא ראשים לאבות עיי"ש וכן נראה מדברי הרי"ף ורא"ש שהביאו הך דר"א וכ"כ ק"נ בגיטין שם והביא שכ"כ יש"ש ביבמות פרק אשה קמא סימן י"ט וכן נראה מסקנת הר"ן בגיטין דף ס"ו דקנין דרבנן מהני גם לענין דאורייתא וזוכה אף קודם שהחזיק והובא במלא הרועים אות אלף ובב"י אה"ע סימן כ"ח:
ובחידושי רמב"ן פרק המוכר את הספינה דף ע"ז ז"ל ומ"מ קשיא לי הא דאמרינן בקידושין התקדשי לי בשט"ח דאחרים רמ"א מקודשת ואמרינן כ"ע אית להו דשמואל אם חזר ומוחלו מחול ואס"ד לא קנאתו אלא מדבריהם ולפיכך הוא יכול למחול לא תהא מקודשת גמורה ואפשר דמאי מקודשת דבריהם ואינו מחוור עכ"ל והבאתיו בחידושי על אה"ע סימן כ"ח סי"ג ומשמע לכאורה דס"ל דע"י קנין דרבנן אינה מקודשת מדאורייתא וכן הבין מדבריו במלא הרועים שם ובאמת אם נימא כן דברי רמב"ן תמוהים דהא במע"ש ג"כ מבואר בקידושין שם דמקודשת וזה לכ"ע רק מדרבנן כדאיתא בגיטין ד"ג דמעמ"ש תק"ח ומ"מ תני מקודשת סתם דמשמע מקודשת גמורה כדס"ד דרמב"ן בקושייתו וכדמסיק דאינו מחוור לומר מקודשת רק לחומרא אבל להכי דייק הרמב"ן שכתב ואס"ד לא קנאתו אלא מדבריהם ולפיכך הוא יכול למחול לא תהא מקודשת גמורה דכונתו אם מה דיכול למחול אינו משום דהקנין רק דרבנן שפיר תני מקודשת דלגמרי מקודשת דקנין דרבנן עושה זכיה גמורה ומהני גם לד"ת ולהכי במעמ"ש נמי מקודשת גמורה ולא ס"ל כרי"ו אך א"ת דלהכי יכול למחול במוכר שט"ח משום דקלישא הקנין כ"ז שלא בא ליד הלוקח ולא אלים כדאורייתא וכמ"ש הר"ן בגיטין שם לפי הס"ד א"כ כיון דלא אלים כדאורייתא למה תני מקודשת סתם דמשמע מקודשת גמורה כאלו היתה זוכה בשט"ח מדאורייתא ולפ"ז מוכח דרמב"ן ס"ל דקנין דרבנן אלים כדאורייתא ועושה זכיה ללוקח כאלו בא לידו ממש:
ונ"ל דגם רי"ו דכתב דקידשה במלוה במעמ"ש מקודשת רק מדרבנן מודה בשאר קנין דרבנן דאלים כדאורייתא שיזכה הלוקח או המקבל וכאשר הוכיחו הרשב"א וריב"ש ויש"ש וק"נ הנ"ל מדיליף הש"ס דמקיש ראשים לאבות מה אבות מנחילין לכל בניו שירצה אבל ס"ל לרי"ו דהא דדריש ריב"ב מביום הנחילו את בניו שיכול להוריש לראוי ליורשו כל נכסיו אף דיש לו עוד בנים היינו דוקא דשב"ל אבל מלוה דהוי דשלב"ל כמו דקי"ל א"א מקנה דשלב"ל כן א"י להנחיל בדיברו ושאני מה דיורש יורש גם מלוה דשאני ירושה ממילא וראיה לזה מהא דב"ב דף קל"א דקאמר גבי קנין דכרין ירתון תנן כריב"ב דפריך ר"פ הא א"א מקנה דשלב"ל ואפילו לר"מ מ"מ מודה דא"א מקנה דלשלב"ל ופירש הרא"ם שבאס"ז שם הא כתובת ב"ד דשלב"ל הוא שהרי עדיין לא מתה אשתו כדי שיירש הוא כתובתה ויורש בה לבנין דכרין דקי"ל א"א מקנה דשלב"ל עכ"ל ועוד ראיה מן תוס' הרא"ש הובא בא"ז החדש בדף קמ"א דאמר בגמרא אימר דשמעת ליה לריב"ב לדבר שישנו בעולם וכתב בתוס' הרא"ש אע"ג דריב"ב ס"ל דיכול להוריש לא כעין ירושה ממש אלא כעין מתנה וא"י להוריש למי שאינו בעולם כמו שא"י ליתן למי שאינו בעולם מי יימר דאמירה הוי כירושה הבאה מאליה דמסתמא דיבור בלשון ירושה לא חשוב כירושה הבאה מאליה דלא מהני טפי ממתנה בקנין עיי"ש ממילא ה"ה דשלב"ל דלא מהני טפי ממתנה בקנין וא"כ לפי ד"ת דמעמ"ש לא מהני במלוה ה"נ א"י להנחיל האב בדיבורו ממילא ליכא למילף מהיקש ראשים לאבות ודברי רי"ו מפורש בדבריו דקידשה במלוה שביד אחר במעמ"ש ולפי"ז אפשר ס"ל לרמב"ן דאב יכול להנחיל לבן בין הבנים גם מלוה כמו יורש ממילא:
ולע"ד יש ראיה מהש"ס דפריך למ"ל ביום הנחילו את בניו לדרשה דריב"ב הא מדכתיב לא יוכל לבכר ש"מ חלק פשוט יכול ליתן לכל מי שירצה מבניו עיי"ש דף קל"א והא בכור אינו נוטל חלק בכורה רק במצוי ולא במלוה וא"כ לא יוכל לבכר במצוי ומינה נדייק דחלק פשוט יכול להנחיל היינו נמי במצוי כיון דיכול ליתן במתנה אבל מלוה מנ"ל ולהכי איצטרך ביום הנחילו דגם מלוה יוכל להנחיל אע"כ דגם השתא דיליף מביום הנחילו אינו במלוה:
שו"ר שכבר האריכו האחרונים ובשו"ת רעק"א סימן קל"ב הביא מחידושי רשב"א קידושין דף סמך בד"ה נותנת כ"כ דא"י להנחיל לבן בין הבנים מה שאינו מוחזק בו ועיין נה"מ סימן רפ"א ובערך ש"י שם ובפ"ת שם:
ומ"ש רי"ו שם בחלק חיה נכ"ב ח"ר דאם קידשה בגזל שלאחר יאוש מקודשת דרבנן משום דיאוש קונה מדרבנן וכ"כ הרא"ש בפ' מרובה דף ס"ו י"ל משום דגם האב א"י להנחיל לבנו גזל לאחר יאוש דרשות יורש לאו כרשות לוקח כדאיתא בחו"מ ס"ס שנ"ג וא"כ ליכא למילף מהיקש ראשים לאבות ואף דמ"מ הפקר ב"ד הפקר מ"מ אינו של המקדש ומקדשה בדבר שאינו שלו והא דמאחר שהוא הפקר מתק"ח למה לא יזכה בעצמו ע"י שהוא ברשותו י"ל משום דבאיסורא בא לידו א"י לזכות בה כדאיתא במרובה דף ס"ו לענין יאוש אף דהוי כהפקר א"י לזכות בה מה"ט והא דבר"פ לולב הגזול גבי מריש דיוצאין בה אף דרק מתק"ח קנה ה"ט כיון דהפקר ב"ד הפקר תו לא חשוב גזולה דסוכה שאולה יוצא בה וכ"כ בקה"י על אה"ע סימן כ"ח סי"ג אך צ"ע ממ"ש התוס' במרובה שם בד"ה כיון דיאוש אינו כהפקר גמור דאם היה כהפקר גמור היה יכול לזכות בה הגזלן אף דבאיסורא בא לידו עיי"ש וא"כ אם הוי הפקר מחמת הפקר ב"ד למה לא יוכל הגזלן לזכות בה אלא דהרא"ש ורי"ו אין מוכרחין לסברת התוס' וי"ל אף בהפקר גמור כיון דההפקר בא ע"י שגזל ובאיסורא בא לידו תו א"י לזכות בה מן התורה וגם ע"י הפקר ב"ד:
ובנט"ש שם הביא מאס"ז ב"מ דף ע"א ע"ב אהא דאיתא בגמרא שם ישראל שהלוה מעות מנכרי וביקש להחזירם לו וא"ל ישראל אחר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור ואם העמידו אצל נכרי מותר ופריך הש"ס הא אין שליחות לנכרי ומשני רבינא דיש זכיה לנכרי מדרבנן והקשה רמב"ן דהא איסור רבית דאורייתא ורשב"א תירץ דבממון הפקר ב"ד הפקר והכיח נט"ש מזה דרמב"ן ס"ל דלא אלים תק"ח לעשות זכיה מדאורייתא עיי"ש ואינו ראיה כלל כיון דמה דעושין רבנן זכיה ילפינן מדמקיש ראשים לאבות כמו דאבות מנחילין לבניהם למי שירצה והתינח לישראל דתורה עשאה כל ישראל כבנים להב"ד ויכולין לזכות בדיבור בעלמא למי שירצו אבל לנכרים אין יכולין לזכות ממון ישראל דאטו נכרים הם בניהם וגם האבות אין יכולים להנחיל לאחרים שאינם מבניו והא דלא אמר הרמב"ן משום דהפקר ב"ד הפקר כמ"ש הרשב"א צ"ל דס"ל כמ"ש המל"מ בפ"ד ממלוה הי"ד דאפשר לומר דלא אמרינן הפקר ב"ד הפקר אפילו באיסורי דאורייתא אלא היכא דאיכא מגדר מלתא כמו שפרש"י בפרק השולח דף ל"ו ע"ב עיי"ש אמנם נ"ל דדוקא לר' יצחק דיליף דהפקר ב"ד הפקר מהפסוק דאשר לא יבא יתרם כל רכושו דעל זה פרש"י כן משום דהתם הוי למגדר מלתא אבל לר' אלעזר דיליף מראשי האבות ילפינין בכל מקום יכולין להנחיל ולעשות זכיה ובהא דמדרבנן יש זכיה לגוי דליכא למילף מראשי האבות כמ"ש וצריכין למילף מיחרם כל רכושו אין ללמוד רק היכא דהוי למגדר מלתא:
ולפ"ז לפ"ד נה"מ בסימן ר"א ושאר אחרונים דקנין סתימתא הוי רק קנין דרבנן אם מכר ישראל פרתו לגוי וילדה בכור ועדיין לא משך גוי הפרה רק קנה בקנין הנהוג בין גוים ובין יהודים אין לפטור מבכורה דמשום הפקר ב"ד ל"ל כיון דאינו למגדר מלתא לא אלים כדאורייתא ומשום היקשא ראשים לאבות גם כן ל"ל שיזכה הגוי וכמ"ש ואין להקל וכ"פ לבשר"ד:
ואם קנה יהודי פרה מגוי בקנין סטימתא ולא משך וילדה בכור אם קנין זה נהוג גם בישראל עכ"פ חייב בבכורה מדרבנן אך כשלא נהוג בין ישראל אף דנהוג בין גוים ודד"מ פטורה מבכורה:
וצ"ע במ"ש בהשגות הראב"ד בפ"ה כ"ה מהלכות מלוה דין יוד וז"ל שנים שערבו לאחד עד בשאר החוב א"א אינו מחוור אלא לפי המנהג ולמדין מן העכו"ם לישראל עכ"ל אמנם הה"מ שם כתב דאין לדברים אלו עיקר ועוד דשא"ה כיון דענין ערבות תלוי אם נתערב עד"ז ס"ל לראב"ד דכיון דמנהג כן בין העכו"ם סתמא עד"ז נתערבו וכה"ג כתב התומים בסימן ע"ג סקט"ו דאם יסד המלך מנהג אצל גוים דימתין שנה דאמרינן אדעתא דמנהגא הלוה דהוה כאלו התנה עיי"ש אבל לענין קנין הלא כתב הש"ך בסימן קצ"ח סק"י דלא מהני תנאי לעשות קנין מדבר שאינו קנין: