תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן קנט
ראובן שכר מכס הגשר שהוא של המדינה ע"י ליסטאציא וכשכלה זמן השכירות שכרו שמעון וכשכלה זמן שכירות שמעון ורצה שישכירו לו בפחות הרבה אלא דלזה מדד"מ שלא להשכיר רק ע"י שיעשו ליסטאציא ובהודעה לפרסם איזה ימים מקודם לכל שעומד להשכיר ופעל שמעון ע"י שנתן שוחד לאותם שרים הממונים על זה למסור לו המכס בזול הרבה בצנעא ונודע הדבר ללוי והלך ופסק הרבה יותר ליתן לו המכס וצועק שמעון דפוסק לוי לחיותיה שאין לו אומנות אחרת וכבר הוחזק והפך בה לשיכרה שנית:
הנה יש לדון בזה תרתי אם הוי שמעון כעני המהפך בחררה כיון שהשתדל שישכירו לו לו המכס ופסקו עמו הממונים סך השכירות ולא חסר רק עשיית השטר שכירות כנהוג ואם לא היה לוי מוסיף על השכירות ונודע לשרים שבידם למחות בהממונם מליתן המכס לשמעון היו מוסרים הממונם המכס לשמעון שנית שמעון יש לו חזקה שכבר היה מושכר אצלו שלשה שנים:
נ"ל דאין לערער על לוי כלל דאטו אם עני מהפך בחררה לקנות איזה חפץ בזול להונות את את המוכר בערמה כי המוכר אינו מבין הדבר כגון שהוא זהב והמוכר טועה וסבור שהוא נחושת וכדומה לזה אטו נימא שאין אחר רשאי לגלות למוכר וליקח ממנו בתורת זהב ודאי בזה לא אסרה תורה ולא תקנו חכז"ל תקנתא למי שרוצה לעשות איסור וכמ"ש בשו"ת הר"ן בסימן מ"ד אהא דפעוטות ממכרן ממכר ומקחן מקח מתקנת חכמים משום כדי חייו דאם נפל לו ירושה בנכסים מועטין דמדינא כשמכר גדול אף דנפקע בזה מזון הבנות מהני המכירה מ"מ אם קטן מכר לא מועיל שאין לעשות תקנה לכדי חייו שיעשה שלא כהוגן והובא בחו"מ סימן רל"ה ס"א בהג"ה וכה"ג איתא בסימן רנ"ו ס"ג:
והכא הנותן השוחד עובר משום לפ"ע לת"מ דגם גוי אסור ליקח שוחד כמ"ש רמב"ן פ' וישלח ואחרונים הובא בפ"ת לחו"מ סימן טית ועוד גוזל את המדינה דדמ"ד ול"ל בזה כדעת המתירים בחו"מ סימן שס"ט ס"ו ובביאור הגר"א שם לגנוב את המכס משום דהוי הפקעות הלואתו היינו משום שאינו משלם מה שחייב לשלם בעד העברתו על הגשר אבל ליטול המכס מאחר מה שמגיע למלך זה הוי גנב ואסור לכ"ע כדאיתא בסימן שמ"ח ס"ב וכ"ש למ"ד דמשום דדמ"ד אסור לגנוב המכס של עצמו נמי וכאן דלולא השוחד היה נשכר ביותר וכדד"מ ע"י ליסטאציא הממונה והשוכר גונבים וממילא אפילו תימא דאין זה בכלל גזלה וגנבה רק בכלל אונאה דמותר בעכו"ם כדאיתא בחו"מ סימן רכ"ז סכ"ו מ"מ כיון דלענין מכס דדמ"ד אסור דהא הפקעת הלואתו מותר בעכו"ם מ"מ לענין מכס אסור וז"ל המאירי בנדרים דכ"ח בדבר שהמלך עושה חק קבוע דרך כלל דין גמור הוא ואסור בהעלמתו או בהברחתו כגניבה גמורה:
ואפילו נימא דהפקעת הלואתו מותר גם במכס וה"ה אונאה מותר גם במכס מ"מ היינו כששכרו או לקחו בלא נתינת שוחד אבל כיון דדמ"ד שלא להשכירו ע"י שוחד נמצא כל השכירות בטל וזה יחזיק המכס בערמה וגזלינותא וכל מה שפורעין העוברים המכס שייך למלך נמצא מה שנוטל זה יותר ממה שמשלם הוי גניבה וגזלה בידו ואינו בכלל אונאה דמה שמשכיר הממונה את המכס מחמת השוחד הוי כמו שליח שעיוות דשלוחותו בטל והוי כמו היושב על הגשר מעצמו ונוטל המכס בלתי רשות המלך והממונים ומחזיר למלך פחות ממה שגובה ושכר טרחתו דהמותר הוי גנבה ממש וא"ל שיחזיר לשמעון כשיתן גם הוא אותו הוספה דא"כ לא ירצה שום אדם להוסיף כי לא לו יהיה וממילא ישאר ביד שמעון בעברה:
ולפ"ז גם דין חזקה ליכא כיון דחזקה אינה רק תקנה ועוד בשו"ת ישועות יעקב מן ב"ב בחו"מ ס"ס קנ"ו כתב דבשכירות הנהר לדגים ליכא דין חזקה כיון דאינו עושה חובות ובניינים אינו כמו ראנדיא א"כ ה"נ במכס ואפילו במקום שנהגו גם בזה דין חזקה מ"מ הלא כתב בכנה"ג שאם השוכר רוצה לפחות ממה שפרע עד היום שכירות ליכא כאן חזקה וכ"כ עוד פוסקים הובא בקונטרס תיקון עולם ס"ל:
ואפילו אם נהגו בדין חזקה גם כה"ג מ"מ כיון דשמעון ג"כ שכר המכס אחר שהחזיקו ראובן אין לשמעון דין חזקה כמ"ש בשו"ת שו"מ ח"א סימן למד דליכא בזה תקנת חזקה ולא דין מצרנות והובא ג"כ בקונטרס תק"ע סימן י"ג וכתב ג"כ דאם עבר אחד ושכר באיסור לא עשו תקנה לעבקיין עיי"ש וא"כ ממ"נ אם דין חזקה גם כשרוצה האחד לפחות מהשכירות א"כ השני עשה איסור ומותר להשלישי לשכור ואם כשרוצה לפחות אין בו דין חזקה א"כ כשהשני ג"כ רוצה לפחות מהשכירות ששילם ג"כ אין לו דין חזקה ומותר לשלישי להוסיף ולשכור:
ועיין בשו"מ ח"א ס"ס ל"ב לענין חזקה ברחיים דאם לא עשה הוצאות על תיקון הרחיים ולא עשה חובות ליכא דין חזקה:
ועוד ההכנסה שיש להמדינה או העיר ממכס הגשר וכדומה כל בני המדינה או בני העיר משותפים בו בין גוים בין יהודים ואף דאין מחלקים מזה לשום יהודי מ"מ עושים מזה תיקוני המדינה או העיר כגון תיקון דרכים ושאר צרכים וכשלא יספיק יטילו שרי העיר או המדינה ההוצאה על כל היושבים וא"כ יש ליהודים ג"כ הנאה וחלק מן הכנסות המכס וזה ודאי כשגוי ויהודי שותפים באיזה דבר אסור להעלים ולהבריח ולהונותם משום חלק הישראל אפילו הרוב של הגוי וכן הפקעות הלואתם אסור ועכצ"ל הא דפליגי הפוסקים לענין מכס אם מותר להבריח היינו כשאין ליהודים חלק והנאה מזה:
וראיתי בפ"ת ליו"ד סימן קנ"א שכתב דאם אינו נותן המתנה ליד השר או השופט עצמו אלא לעבדו שיתן לאדוניו אם הוא באופן שאין בו חשש גזל דמותר דהוי רק לפני דלפני דאין שליחות לעו"כ עיי"ש ואישתמיטתיה מ"ש התו"ס בפ"ק דע"ז דף י"ד ע"ב בסד"ה חצב דספרים פסולים הראוים לתפלה בבית עכו"ם אסור למכור לכומרים דעובר משום לפני עור ואף לעכו"ם שאינו כומר אסור דבודאי יתננו או ימכרנו לכומר עכ"ל:
ועוד כיון דמקבל השופט או השר ממון של ישראל לשוחד זה הוי כאלו הישראל בעצמו נותנו לו דהשליח גוי מעשה קוף בעלמא עביד וכמ"ש בנה"מ בסימן קפ"ב ס"ב לענין קנין משיכה או כסף כששולח ע"י קטן או גוי עיי"ש וכה"ג איתא בפרק כיצד הרגל דף כ"ב ע"ב ובפרק הכונס דף נ"ט ע"ב בשולח שלהבת ביד חש"ו דחייב אף דאינן בני שליחות דמעשיו קא גרמו לו ה"נ ממונו גרם לו להטות לב השופט והוי כנותן לשופט בעצמו:
ובשו"ת הרי בשמים ח"ב סימן ר"ה כתב דפשיטא להרב השואל דאין תקנה בחזקת חליבה משום דלא הוי התקנה רק באורנדא משום דאיכא חובות והרי בשמים השיב דנתפשטה התקנה ברוב ישראל ונתקבלה גם במקום דליכא חובות כגון ברחיים ואף דברחיים איכא הפסד הוצאות בכ"ז הלא כתב הב"ח בתשובה סימן סמך דלא פלוג רבנן בתקנה זאת ונוהגת גם במקום דליכא הוצאות עיי"ש הנה עיינתי בב"ח שם ולא כתב כלל דלא פלוג ושם בסימן ס"א אדרבה כתב בטאשפוי דליכא הוצאות אינו בכלל התקנה כלל יעיי"ש גם הלא כתב מהרי"ו סימן ס"ה דלא פלוג רבנן לא אמרינן אלא במלתא דהוי תנאי ב"ד ונתקן במנין בחכמי כל ישראל אבל בתקנת הקהלות דלא נתקן אותו דבר רק לאותה המדינה בלבד אז איכא למימר דלא נתקנה אותה תקנה אלא היכא דשייך אותה הטעם לבד והובא בי"מ בכללי הלמד סימן שנ"ח ומ"ש דבזכל"א כתב ג"כ תקנה בחזקת חליבה בשאלונוקא אין ראיה דמשום ל"פ אלא אפשר מעיקרא תקנו בפירוש כן והרי שו"ת הנ"ל בישיע"ק ושו"מ שהיו בפולין לא פסקו חזקה אלא בענין שעושה חובות ועושה הוצאות ולו יהא פלוגתא בזה מ"מ כשאין תקנה ומנהג מבורר נוקמוה אד"ת דל"ל בזה דהוי ספק חרם דבמדינתו לא שמענו מעולם שנתקין בחרם אלא נמשכין בחזקות אחר המקומות שתקנו ואינו רק מנהג במקומותינו וכה"ג כתב בשו"ת בית יוסף בדיני נשואין סימן י"ד לענין חרגמ"ה למ"ד דלא גזר רק עד סוף אלף החמישי דאף דנמשך גם אח"כ ומנהג אבותיהם בידיהם אינו אלא מנהג ותקנה ואין להחמיר מכח ספק וכ"כ בשו"ת ד"ח ח"ב בחחו"מ סימן מ"ב אך לענין חזקת חליבה מחמיר משום דנהיגי ישראל קדושים לפרוש מלהשיג גבול גבי כל דבר שהוא מחיית חברו וגם בל"ז הא הוי לשוכר החליבה בית לדור בו ויש בזה חדרגמ"ה שלא להשיג גבול דירה אף דהיש"ש ז"ל כתב דלא קבלו מדינתנו זה החרם שלא להשיג גבול דירה מ"מ הרמ"א ז"ל מביאו בסימן רל"ז ושם סימן מ"ג כתב אם האוראנדי נשכרה שלא כדת לא שייך כלל חזקה ועיי"ש סימן מ"ו שכתב ג"כ אם האפטרופס שנתמנה בערכאות השכיר הבית ע"י שוחד דהשכירות בטל ואם מחזיר השוחד לבעה"ב ונתרצה הבעה"ב להר"ן והרמב"ם מ"מ בטל השכירות עיי"ש וא"כ הכא דאין הפקיד מחזיר השוחד להמדינה לכ"ע השכירות בטל והוא ת"י בגנבה ולע"ד גם ליש מי שכתב שבהג"ה חו"מ סימן רל"ז ס"א שהוא חדר"ג שלא להשיג גבול בשכירות בתים אם אינו שוכר מבעל הבית רק מן פקיד שלו וכ"ש אם הבתים של המלך ונותן שוחד להפקיד שישכיר לו בזול ואם לאו השוחד היה נשכר ביותר הן שבא ליד היהודי מתחלה בשכירות ע"י שוחד הן בא לידו בלא שוחד רק כשעבר זמנו ורוצה לשוכרו מחדש ע"י שוחד בפחות משכירות שראוי להשכירו אזי אין בזה חדר"ג דזה הוי לאפרושי מאיסורא דגזלה וגניבה מעכו"ם דאסור דהא באה"ע סימן קט"ו ס"ד מבואר בעוברת על דת יהודית אף דאם רוצה לקיימה אין כופין אותו להוציא רק מצוה עליו שיוציאנה ויכול לגרשה בע"כ דבמקום מצוה ליכא חדר"ג ואם בתחלה ישב בשכירות ע"י שוחד אין זה שכירות: