תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן קנח
מי שנשטת אשתו והשיג התרה ממ"ר והשליש גט ביד שליח להולכה ומתה אח"כ אם חייב להתאבל הנה ביש"ש פ"ב דגיטין ה"ד כתב באחד שהי' לו קטט עם אשתו והיה לו דעת ברור לגרשה ובתוך אותו הקטט מתה והורה לו שלא לישב שבעת ימי אבלות ושלא להתאבל והביא ראיה מדברי רשב"ם בפמ"ש דף קמ"ו ע"ב שפסק כך אפילו לענין ירושת הבעל דס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה חשבינן כאלו כבר גרשה ועוד מאחר דלר"ש ס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות א"כ ק"ו לענין אבלות ונהי דחכמים חולקים והלכה כוותייהו מ"מ הלכה כהמיקל באבל א"כ הלכה כר"ש לענין אבלות עכ"ל:
והנה מ"ש דהלכה כר"ש לענין אבלות התינח אם ר' שמעון ס"ל מיד שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות אבל בחידושי רמב"ן השיגו דגם לר"ש רק אם גרשה אח"כ דהוכיח סופו על תחלתו וגם אחר כתיבה או משעת נתינה לר"י וכן השיגו הרא"ש ולענ"ד התינח כשבידו לגרשה כבזמן הש"ס ובידו ודעתו לגרשה וראויה להתגרש משא"כ בנ"ד דאינה ראויה להתגרש כלל דאינה יודעת לשמור גיטה דלכ"ע אפילו בדיעבד אינה מגורשת וחייב לה בכל חיובי ממון כדאיתא באה"ע סימן קי"ט ס"ו אפשר גם לרשב"ם אם מתה יורשה וגם להיש"ש בכה"ג מחויב להתאבל כיון דלמד זה מהרשב"ם ואפשר נמי דהיש"ש מיירי דגם האשה רוצה בגט דאל"כ הא חדרגמ"ה שלא לגרש בע"כ ואינו דומה להא דרשב"ם דמיירי לפי דין הש"ס ואח"כ ראיתי בפ"ת סימן צדיק ס"פ בסק"ח שהביא מהחת"ס דאפילו רשב"ם לא אמרה אלא קודם תקנת רגמ"ה וראיתי בישועת יעקב על אה"ע שם סק"ח הביא דברי יש"ש בהתפשרו על הגירושין וכתב דהורה הלכה למעשה שלא יתנהג הבעל אבילות והסכים אתו החכם הגדול מא"י ובא מעשה לפני הישועת יעקב באחד שרצה לקבל התרה ממאה רבנים והיה לו התרה וזיכה גט לאשתו וביני וביני מתה אשתו ופסק דכדאי מהרש"ל לסמוך עליו אפילו שלא בשעת הדחק שלא לנהוג אבלות כלל כיון שכבר זיכה לה הגט ע"י אחר את"ד ומ"ש דמעשה דהיש"ש היה שנתפשרו על הגירושין לא נזכר ביש"ש וצ"ל נמי משום דאלת"ה אינו דומה לנידון דרשב"ם וכמ"ש אך מ"ש דהסכים עמו החכם הגדול מא"י בבית מאיר מדייק אפכא דלא הסכים להפסק רק להק"ו שדן היש"ש:
אך מ"ש ישיע"ק שרצה לקבל התרה ממ"ר נראה דלא מיירי בנישתטית דא"כ מה זה שאמר דזיכה לה גט הא מה מועיל זיכה דאפילו נותן בידה אינה מגורשת ואם היה מועיל א"כ אינה אשתו כלל ולא היה צריך לסמוך על יש"ש וגם בנשתטית הדין והמנהג רק להשליש גט ביד שליח להולכה ולא לזכות לה גט:
וצ"ל דעובדא דהישיע"ק היה כעין מעשה דהובא בהג"ה באה"ע סימן ק"מ ס"ה בנאסרה על בעלה משום זנות דיש ספק אם מועיל מה שמזכה לה גט וצריכה ג"כ התרה ממ"ר ועיי"ש בב"ש ובפ"ת אהתשובות אחרונים וצ"ע במאי מיירי דהא באשתו פסולה א"צ להתאבל עליה עיין יו"ד סימן שע"ד ואה"ע סימן י"ז סנ"ו ועיין פ"ת לאה"ע סימן א' ס"ק כ"ב כ"ג ובשו"ת בית שלמה חאה"ע ס"ז דיש אשר הצריכו לזכות לה גט ואח"כ ליתן הגט לשליח הולכה משום דמדינא ל"מ הזיכוי ומן הדין מותרת לבעלה עיי"ש וא"כ לא מיירי ישיע"ק כלל בנישתטית:
אך ביש"ש הוסיף עוד טעם דאיך יעלה על דעת האדם להאבילו מה שאין לבו אבל ואין יום מר לפניו וכו' דחשוב ליה בלביה כאלו אזלא מיניה ואין כאן אבלות ומרירות לב וא"כ אפשר בנישתטית וכ"ש כבר נשא אחרת כאלו חשובה אצלו ככבר אזלא אך בבית מאיר חולק גם בטעם זה ולכן צע"ג בזה ועכ"פ מחויב לקרוע בלא הזכרת שם דבזה אין הלכה כדברי המיקל כדאיתא בגמרא פרק ואלו מגלחין דף כ"ו ע"ב ודבר זה נוטה יותר להחמיר מלהקל גם לענין אבלות שבעה וקשה לדון בזה מסברא בלתי ראיה ברורה כי מי בא בסודן של דברים וכ"ז שלא נתגרשה היא שארו וגם נראה דלר' שמעון עצמו אי אפשר לומר כיון שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות רק לענין פירות כיון דהודה שנתן עיניו לגרשה אבד הפירות דהודאות בע"ד כמאה עדים דמי אבל לא לענין לפוטרו מאבלות דא"כ כל מי שתמות אשתו או כשהיא נוטה למות יאמר שנתן עיניו לגרשה ואין לבו אבל ואין יום מר לפניו וא"כ נתת תורת כל אחד ואחד בידו כדאמר ר' שמעון במשנה א' פרק שני דשביעית לענין איסור חרישה בשדה הלבן ערב שביעית וכ"פ הרמב"ם פ"ג מהלכות שמיטה ה"א וא"כ כ"ז שלא כתב הגט גם לר"ש לענין אבלות אי אפשר ליתן תורת כל אחד בידו אך כשכתב הגט י"ל דניכר לכל וכן בנישתטית וכתב ומסר הגט לשליח י"ל ג"כ דניכר לכל ומ"מ אין ראיה מן ר"ש כיון דנתן עיניו לגרשה ובידו לגרשה כאלו נתגרשה משא"כ נישתטית דאין בידו לגרשה ואינה ראויה להתגרש וגם אף דלקח היתר ממ"ר וגם נשא אחרת מ"מ כשמתה לבו דוה עליו ומר לו כיון דהיא אנוסה והוא אנוס לישא אחרת אבל אשתו היא ול"ד לנידון היש"ש דנתפשרו על הגט מחמת קטטה וחלק לבם ברצונם וא"כ בנישתטית תלוי בדעת בני אדם אם לבו דוה עליו ממלא י"ל א"כ נתת תורת כל אחד בידו:
ובשו"מ מהדורא רביעאה ח"ג ספ"ח הוכיח דלא כיש"ש וגם פסק בנשתגעה אשתו והתירו לו לישא אחרת ע"י התרת מ"ר ובתוך אסיפת מ"ר מתה דמחויב להתאבל אך ראייתו לאו כלום מיומא די"ד דאמר מי חיילא עליו אנינות והא מיגרשה ופרש"י דהא אוקימנא דאי חזי לה דמתה קדים ועייל לביהכנ"ס ומשוי לה לגיטא דמתה גט למפרע הרי א"ל דנתגרשה חל עליו אנינות עיי"ש ושא"ה דמעיקרא לא נתן לה הגט רק ע"ת אם יכנוס לביהכ"נ ואם לא קיים התנאי לא רצה לגרשה ועוד כיון דגרשה רק כשיחזי שתמות ובע"כ משום שני בתים א"כ ודאי כשמתה לבו מצטער ואם מר לו וכמ"ש בתוספות ישנים שם לכן צ"ל משום דמ"מ נתגרשה ואינה שארו ואף דלס"ד לא ידע דמטריד היינו אם נתגרשה לגמרי דתו כשמתה לא מתה אשתו: