אור ברסלב

תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק

סימן קמט

סימן קמח

שו"ב שבקצת מקומות נוטלין הכרכשות מהכשרות ומבואר ביו"ד סימן ח"י סח"י הטבח צריך שיטול שכר מן הטרפות כמו מן הכשרות וכתב רמ"א בהג"ה שלא יבא להקל ולהכשיר כדי לקבל שכרו מן הכשרות ולכן נהגו בקצת מקומות שאין אדם שוחט ובודק לעצמו אלא אותם הממונים מן הקהל עכ"ל משמע דאין זה מדינא דהש"ס דהרי רק בקצת מקומות נהגו וקשה הרי בפיה"מ לרמב"ם יליף זה מהמשנה דבכורות בפרק עד כמה דף כ"ח ע"ב וגם הטור ורמ"א בחו"מ סימן ש"ו ס"ד כתב הטבחים שנוטלין הכרכשאות מן הכשרות משמע דאין בזה איסור מן הש"ס אלא נהרא נהרא ופשטיה גם הרמ"א שכתב ביו"ד הטעם שלא יבא להקל וכו' אין זה הטעם דאיתא בבכורת שם דתקנו לרואה בכור שיטול בין מן בע"מ בין מתם הוא רק שלא יחשדוהו העולם כשיאמר בע"מ משום שיטול אגרא אבל לא שלא יבא להקל דמדינא אינו חשוד על כך מפרט אם מוחזק בכשרות ואעתיק לשון הש"ס שם דמתניתין הנוטל שכרו להיות רואה את הבכורות אין שוחטין על פיו אא"כ היה מומחה כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל ארבע איסרות לדקה וששה לגסה בין תם בין בע"מ גמרא בשלמא בע"מ דקשרי ליה אלא תם אמאי דא"כ אתי למחשדיי ואמרי האי בע"מ תם הוא והאי דקשרי ליה משום אגרא א"ה תם נמי אמרי בעל מום הוא והאי דלא קשרי ליה סבר כי היכי דלשקל אגרא זימנא אחריתי חד זימנא תקינא ליה רבנן תרי זימני לא תקיני ליה רבנן ופרש"י במשנה אין שוחטין דדלמא משום אגרא קשרי ליה אא"כ היה מומחה כאילא הדר ביבנה דחסיד הוא ולא נחשד בכך ולפ"ז מאי דקאמר הש"ס דנוטל שכר גם מתם דאל"כ אתי למחשדיי ע"כ אינו מחשש דדלמא משום אגרא קשרי ליה דהא אילא ביבנה חסיד הוא ולא נחשד בכך אלא חשש דהעולם יחשידוהו ולהסיר ממנו לזות שפתיים וכן משמע לשון אתי למחשדיי היינו המון עם אבל אנן לא חשדינן לו כיון דחסיד הוא וכן מוכח מדפריך א"ה תם נמי אמרי בע"מ הוא והאי דלא קשרי ליה סבר כי היכי דלישקל אגרא זימנא אחריתי דמאי קושיא דבשלמא אם לא יטול גם מתם יש חשש איסור שמשום אגרא יתיר איסור בכור שהוא לתא דכרת שחוטי חוץ ועכ"פ גם השתא לכ"ע איסור הוא משא"כ כשיטול גם מתם פלטינין מחשש אכילת איסור אלא שמא לא יתיר את הבכור כדי ליטול אגרא זימנא אחריתי לזה לא חשו חכמים דיותר יש להם לתקן שלא יבא להקל להאכיל איסור מלחוש משום יחמיר ולא יתיר כדי שיטול עוד שכר אאע"כ דגם מה שתקנו שיטול שכר גם מתם אינו משום חשש שלא יקיל להתיר איסור אלא מחשש לזות שפתיים ע"כ פריך דגם כשיטול מתם יהא לזות שפתיים ומוכרח דהתקנה שיטול בין מבע"מ בין מתם הוא רק לצאת מלזות שפתיים ואיך א"כ כתב רמ"א הטעם שלא יבא להקל ולהכשיר דהא הרמב"ם למדו מהמשנה דבכורות והתם ע"כ אינו רק מחשש לזות שפתיים וגם נ"מ טובא דאם מטעם הרמ"א שפיר נהגו בהרבה מקומות דנוטלין שכר או הכרכשאות רק מן הכשרות דאם רואין שהוא מוחזק בכשרות אין לחוש לזה כמו דפרש"י באילא דיבנה אבל להטעם דלזות שפתיים ע"כ צריכין לעשות כתקנה שבמשנה ליטול בין מכשרות בין מטרפות וברמב"ן שם כתב דלא כרש"י אלא הא דאין שוחטין על פיו משום דאסור ליטול שכר הוראה אלא מומחה כאילא ביבנה דהכל באין אצלו לראות המומין ואינו עוסק בשאר מלאכה הוי שכר בטלה דמוכח דשרי עיי"ש וא"כ ג"כ אינו מחשש שכתב הרמ"א אבל מ"מ הרי צריך ליטול בין מכשרות בין מטרפות משום לזות שפתיים כמו שתקנו ברואה בכורות:

והנלע"ד דבתוס' שם בד"ה תרי זימני לא תקינו ליה רבנן וז"ל א"ת אכתי אמרי האי תם הוא והאי דשרי ליה לפי שאינו רוצה לטרוח פעם אחרת וי"ל שלא חייבוהי חכמים לראות פעם אחרת אלא דאם ראהו דאין יכול ליטול עמו שכר ועוד בזה לא יחשדוהו לעולם שיתיר את האיסור כדי להנצל מטורח של פעם שניה עכ"ל והנה לתירוץ ראשון תינח בראיית בכורות שפיר תקנו שיטול גם מתם לצאת מחשדא דעלמא ואם דאכתי יאמרו דלא קשרא ליה כדי שיטול אגרא זימנא אחריתי לזה תקנו שלא יטול עוד אגרא ואי דא"כ כשיאמר בע"מ יאמרו תם הוא רק הא דאמר בע"מ כדי שלא יטרח פעם אחרת לזה תקנו שאינו מחויב לראותו פעם אחרת אבל בשו"ב אם יתקנו כשיטרוף יטול ג"כ שכר ואם קהל צריכין לבשר כשר ישחוט בחנם אם ירצה אבל לא יהא מחויב א"כ יצווחו הקהל מי יאכילנו בשר נמצא דהוא גזרה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בו דאין גוזרין על הציבור כדאיתא בע"ז דף ל"ו ולא דמי לבכור דיהא בשר משאר בהמות אבל שו"ב אם יתקנו משום חשדא דלזות אי אפשר רק באופן שתקנו בבכור ואין גוזרין כה"ג ואף אם יקחו הציבור שו"ב ויתנו לו שכר קצוב לשנה וכדומה מ"מ יהא חשד דמכשיר כדי שלא יטרח עוד לשחוט להמציא בשר כשר כמ"ש בשו"ת בר"א חיו"ד סימן י"ד דהקשה איך נהגו לשלם שכר קצוב לשנה לשו"ב הא יחשידוהו שמכשיר כדי שלא יצטרך לשחוט עוד לתירוץ ראשון שבתוס' ולפימ"ש א"ש ולפ"ז שפיר מה דרבים נוטלין שכר רק מן הכשרות או מן הכרכשות לפי דעת התוס' בתירוץ ראשון כיון דבשו"ב א"א לתקן לצאת מידי חשדא ואם משום דלא יקיל להכשיר משום אגרא זה לא נזכר כלל בגמרא ובמשנה לפי דברי רמב"ן וגם לפרש"י אינו רק כשאינו מוחזק בכשרות ויר"ש ולכן מדינא שו"ב לעצמו ומוכר לאחרים כדאיתא בר"פ גיד הנשה וביו"ד ס"ס ס"ה ועיין מה שכתבתי לעיל בתשובה קמ"ז לתרץ לדברי פיה"מ לרמב"ם מהא דר"פ גיד הנשה:

אך לתירוץ שני שכתבו התוס' דמשום טרחא לא יתיר האיסור ולא יחשדיהו העולם בזה א"כ יש תקנה גם בשו"ב ליטול בין מכשרות בין מטרפות ואם יטריף בהמה אחת לא יטול שכר משחיטת בהמה אחרת אחת כדי שלא יחשידוהו שמטריף כדי ליטול שכר משחיטת בהמה אחרת ויהא מחויב בכך כתירוץ שני בתוס' לענין בכור או אם אפשר להקהל יפסקו לו שכר קצוב לזמנים בין יכשיר בין יטריף דמשום טרחא לא יחשידוהו ויהא כמו בראיית בכורת והא ביו"ד סימן שי"ב ס"א ובטו"ז שם סק"ג איפסק הלכתא כתירוץ שני שבתוס' שאינו מחויב לראות יותר מן פעם אחד וכ"כ בר"א הנ"ל:

ונלע"ד דאין לנו הכרע איזה תירוץ שבתוס' עיקר וגם פליגי בזה הפוסקים דכנה"ג בכללי הפוסקים כלל י"ט בשם משפטי שמואל ומהרי"ק והר"י הלוי ס"ל דלעולם תירוץ ראשון שבתוס' הוא העיקר והרב חנון נחום והרב מטה אשר ס"ל דתירוצא בתרא הוא יתד שלא תמוט הובאו בי"מ בכללי תוס' סכ"ד וא"כ הרי זה ודאי שתקנו חכז"ל דאם הרואה הבכור אמר תם הוא ונטל שכרו לא יטול עוד שכר כשרואה פעם אחרת דבזה ליכא ספיקא רק הספק אם מחויב לראות כתירץ שני שבתוס' או לא מחויב כתירוץ ראשון שבתוס' ויל"ד איך כתבו תוס' בתירוץ ראשון שלא חייבוהו חכמים לראות פעם אחרת הלא מחויב מן התורה כמו שהביא רמב"ן מן התורה שני פסוקים ראה למדתי אתכם חוקם דא"ר א"ר מה אני בחנם אף אתה בחנם תניא נמי הכי כאשר צוני ד' אלקי מה אני בחנם אף אתה בחנם והוא בגמרא שם אהא דתנן הנוטל שכר לדון וכו' רק הרמב"ן מביא זה ג"כ אהא דתנן דנוטל שכר לראות בכור א"כ מחויב מן התורה לראות וצ"ל דתק"ח בשוא"ת הוא משום שלא יחשדוהו אבל כיון דלנו מסופק הדין א"כ מחויב לראות משום ספק איסור דשמא כתירוץ שני שבתוס' ואפילו בספק דרבנן מחייב כה"ג כיון דאנו מסופקין אם תקנו חכמים שלא לחייבו אין ספק תקנה מוציא מן חיוב שהוא מדינא ואינו יכול לומר קי"ל כתירוץ ראשון שבתוס' דבזה ליכא דררא דממונא לומר איני רואה עד שיתנו לי שכר דהא בזה ליכא ספק דלשני תירוצי התוס' לא שרי ליטול שכר ואין ספק רק אם מחויב לטרוח ולראות אם פטרוהו רבנן בזה הוי ספק איסורא ולחומרא ולכן איפסקא הלכתא ביו"ד סימן שי"ב דאם ראה פ"א ונטל שכר לא יטול עוד שכר מבכור זה ומחויב לראותו וכ"ז בראיית בכור דנלמד ממה אני בחנם לא לשחוט ולבדוק דזה שרי ליטול שכר פעולה כמ"ש הריטב"א ספ"ק דקידושין דשכר טבחים ובודקים מותר דהנהו פועלים ננהו ולאו שכר הוראה הוא אלא דהוי שכר פעולה והבאתי עוד ראיות לזה בערך ש"י חיו"ד סימן א' וא"כ ל"ל דמחויב לשחוט ולבדוק מחמת ספק איסור דאין זה בכלל הוראה דמחויב בחנם ממילא י"ל קי"ל כתירוץ ראשון שבתוס' וא"כ מה יעשו הציבור אם ישחט להם בהמה ותטרף הא אין לכופו לשחוט עוד והוי גזרה שאין הציבור יכולין לעמוד בו ואם יטול שכר קצוב לזמן לא פלט עדיין מחשדא דלהכי מכשיר שלא יצטרך לטרוח עוד או שיטול עוד שכר אם אין השכר קצוב לזמן וכיון דלא אפשר לכן שרי בכל גוני משא"כ בראיית בכור מלבד דאין בזה חשש דאין רוב הציבור יכולין לעמוד כיון דאפשר בבשר מבהמות אחרות ועוד הא בבכור מחויב לראות ולא יטול שכר וכמ"ש לכן בהרבה מקומות נוטלין שכר מכשרות לבד דלא חשו שמא יקיל ויכשיר כדי ליטול שכר דאין חשש זה מדינא דגמרא עכ"פ כשמוחזק בכשרות ומה דבקצת מקומות נוטלין בין מכשרות בין מטרפות היינו דנוהגין סלסול בעצמן וחוששין שמא יקיל דכן מהראוי לעשות ונהרא נהרא ופשטיה לכן מה שכתב רמ"א על דברי המחבר שלא יבא להקל ולהכשיר אין זה מדינא דגמרא וכן מבואר בריב"ש שציין בהג"ה ובאה"ג אלא דנכון לקהל לתקן זה וכ"כ בשו"ת מהר"י אחיו של הטו"ז סימן י"ז ואז אם תקנו הקהל מהני התקנה משום גדר וסייג אבל במקום דלא תקנו אין איסור או דבמקום שתקנו ס"ל כפירש המשנה לרמב"ם אבל במקום שלא תקנו יש להם על מה לסמוך דגם ברמב"ם בפיה"מ מבואר דיטיל שכר בין מהכשרות בין מהטרפות כדי שלא יבא לידי חשד ומדמה שו"ב לרואה בכורות ולא חשש שיקיל להכשיר הטרפות ולפי דברי התוס' אין שו"ב דומה לרואה בכורות מטעם שכתבתי ואין לומר עדיין הוי ספק איסור משום דלא יבא לידי חשד אינו רק מדרבנן והוי ספק דרבנן לקולא ואין לומר הא הוי ספק כרמב"ם ואת"ל כהתוס' הרי בתוס' נמי יש ספק איזה תירוץ עיקר וא"כ הוי ס"ס בדרבנן להחמיר דזה אינו חדא דבשער המלך האריך להוכיח דדעת הרמב"ם והרבה מהראשונים ס"ל דאפילו כשיש ס"ס להחמיר אזלינן לקולא באיסור דרבנן והובא בפ"ת ליו"ד בדיני ס"ס אות ט"ז ועוד דרובא דפוסקים שהבאתי לעיל ס"ל דלעולם תירוץ ראשון בתוס' הוא עיקר וא"כ כמו לענין ס"ס לקולא בדאורייתא אם ספק אחד אינו שקול לא חשוב ס"ס כמ"ש תוס' בסוגיא דס"ס פ"ק דכתובות דף טית בד"ה ואב"א ה"נ לענין ס"ס להחמיר בדרבנן אם ס"א רובא להתיר לא חשוב ס"ס להחמיר ועוי"ל כגון זו דהס"ס אם גם בשו"ב תקנו כמו בבכור י"ל אוקמוה אדינא דמעיקרא דמן התורה היה מותר והוי כמו חזקה דמעיקרא דמ"ש המל"מ בפ"י דמקואות בפ"ד דבכורות דס"ס להחמיר גם בדרבנן אסור מצייר כשספק אחד במציאות איך אירע הדבר וספק אחד אם גזרו רבנן בזה אבל אם שני הספקות אם גזרו בכה"ג י"ל דמודה דמוקמונן אדינא דמעיקרא דלא גזרו:

ונ"ל ראיה לזה ממ"ש הרשב"א בתשובה בב"י חו"מ סימן י"ג שכתב כל שיש ספק במשמעות התקנה הולכין להקל שנתבע חדא שכל שהוא חוץ מגדר הדין אי אתה יכול להכניסו עד שיהא ברור וכל שאינו ברור העמידנו על דין עכ"ל משמע דוקא שיהא ברור ועוד כתב בתשובת נא"ד סימן צ"א דלפ"ז היכא דהנתבע מתחייב ע"פ הדין ויש ספק בתקנה חייב הנתבע והובא בפ"ת לחו"מ סח"י סק"ח והרי קי"ל בס"ס אין מוציאין ממון דלא חשוב דבר ברור וא"כ מה דמוקמונן על הדין עדיף מן ס"ס וגם בספק בתקנת הש"ס כתב בהה"מ פ"ד מהלכות גזלה דאפילו תפס מוציאין מידו אף לרמב"ם דס"ל דמהני תפיסה בכל ספק דאין מוציאין מידו וכן כתבו אחרונים בחו"מ סימן ק"ז ס"ט וכן הוא בחו"מ סימן קע"ה סמ"ה אך במהרי"ט חחו"מ ס"ס ס"ז כתב דבס"ס מוציאין מהלוקח ודבריו צ"ע כיון דכתבו הרמב"ם ובש"ע שם דאין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה וס"ס אינו ראיה ברורה:

ועוד נ"ל כיון דתוס' בתירוץ ראשון ס"ל דגם בטרחא בגופו יש חשד נהי דבתירוץ שני נחתו מזה וס"ל דמחמת טרחא ליכא חשד אין לנו להפליג הסברות אלא ס"ל כיון דבראיית בכור דהוי היראה דמצוה וחיוב להורת גם בראיית בכור כמ"ש רמב"ן לכן י"ל כיון דאיתא בפ"ק דפסחים ד' ע"ב דאמר אביי באתרא דלא יהבי אגרא ובדקי דניחא לאינש לקיומי מצוה בגופיה הרי זה פשיטא וודאי לכן לא יחשודהו לעולם שעושה כדי שלא יבא לידי טורח משא"כ בשחיטה ובדיקה דאינו חיוב ולא מצוה מודו דיש חשש חשדא שיעשה כדי שלא יצטרך לטרוח ואף דבתירוץ ראשון ס"ל להתוס' דיחשדוהו דמתיר איסור כדי שלא יטריח עוד מ"מ בהצטרף לזה עוד מצוה וחיוב להורת דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בגופיה לא יחשדוהו דמשום טרחא יתיר איסור ולא ירצה לעשות מצוה בגופיה ויש לפקפק בזה כיון דיחשדוהו דמתיר איסור משום טרחא גם בצירוף מצוה אפשר יחשדוהו אך מצינו כיוצא בזה ממש בפרק המפקיד דף ל"ט ובפרק האשה שנתארמלה דף כ"ז ע"ב תרתי לא עבדי חדא שישתקו ולא יעידו האמת וחדא לומר שקר הרי אף דשפחתה מיראתה מגבירתה או מאהבתה אותה חשודה לומר שקר או לשתוק דיש בזה התרת איסור ומכשול לאחר מ"מ תרתי לא עבדה ה"נ להתיר איסור לומר על בכור תם שהוא בע"מ דמתיר איסור ומכשיל לבעל הבכור ועוד כדי שלא יצטרך לראית עוד הבכור דמחויב ומצוה להורות תרתי לא עבדי משא"כ בשו"ב ליכא רק חדא:

ועוד דלפי תירוץ השני שבתוס' דלא יחשדוהו לעולם שיתיר האיסור מפני טורח א"כ לענין שלא ישחוט בסכין פגום ליכא חשש כיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין ויודע להשחיז הסכין והוא בידו חזקה לא שביק היתרא וכל החשש על הוראה בבדיקה דאינו בידו וכבר כתבתי דאין החשש שיקיל להתיר מה שהוא אסור אם השו"ב מוחזק בכשרות רק משום חשדא אם נוטל שכר רק מן הכשרות דמחזי דנותן לו שחד כמ"ש הריב"ש ומבואר בע"ז דף מ"ג ע"ב ובמג"א סימן רמ"ד סק"ח דברבים לא חיישינן לחשדא והרי הקהל שוכרין שו"ב ומשלמין לו מן הכשרות דאף דהטבח בעל הבהמה משלם לו מכל בהמה הרי הוא מטיל שכר זה על הבשר שמוכר נמצא הקהל כשלוקחין הבשר כשר משלמין זה א"כ ברבים ליכא חשדא:

תוכן העניינים

תשורת שי מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה