תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן קמז
שאלת עמ"ש לך לעיל סימן קמ"ג דהא דנטען על השפחה דלא ישאנה משום דאיכא רגל"ד טובא וכתבת הלא שם במשנה שאחריה איתא עוד חכם שאסר אשה בנדר לא ישאנה לק"מ דהא פירש"י וברטנורה שנדרה הנאה מבעלה ובאתה לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה עכ"ל דהיינו כיון שבאתה לחכם להתיר לה הרי מתחרטת אלא דהחכם לא מצא פתח ובתוס' מ"ט ריש פ"ג דמועד קטן דא"צ למצוא פתח בשעה שהוא מתחרט מעצמו וסגי בחרטה עיי"ש וכן הלכה ביו"ד סימן רכ"ח ס"ז וס"ק ט"ו בש"ך שם ובזה ניחא לי מה דתנן החכם שאסר את האשה על בעלה דיל"ד וכי החכם אסרה על בעלה הרי האשה בעצמה אסרה עצמה על בעלה ומה עשה החכם כיון דלא מצא פתח לנדרה מה יעשה לה הא נשארה רק באיסור הנאה שנדרה מבעלה אלא כיון דלהלכה סגי בחרטה ועושין פתח מהחרטה הרי החכם היה יכול להתיר לה ע"כ שפיר אמר שאסר האשה במה שלא התיר לה לכן יש רגל"ד טובא דכונתו היה שישאנה דיצרו תקפו דיותר יש לתלות בזה מלומר על החכם שטעה דהרי בחו"מ סימן ל"ד סכ"ד אינו נאמן לומר שוגג הייתי רק בדבר שרוב העולם טועים והרי החכם אינו מהרוב שטועים ובזה מיושב מה שהקשה בתוי"ט במו"ק דביבמות פירש הרב מברטנורה דלא מצא פתח לחרטה ובריש פ"ט דנדרים פסק דקי"ל פותחין בחרטה וא"צ למצוא לו פתח בשעה שהוא מתחרט מעצמו ולפימ"ש א"ש דאה"נ דא"צ פתח לחרטה אלא דהחכם זה לא מצא פתח דאמר לה דא"א להתירה לבעלה בלא פתח אף דנתחרטה מעצמה מדבאתה אצלו להתיר לה ומש"ה לא פירש דלא הלכה אצלו להתיר לה אלא דאז צריך פתח ולא מצא משום דא"כ לא אסרה החכם כלל דהרי היא בעצמה אסרה עצמה במה שנדרה הנאה מבעלה ובזה מיושב לשון הירושלמי ביבמות שם פ"ב הלכה י"ב וז"ל החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הר"ז לא ישאנה אומר אני לכך מתכוין מתחלה עכ"ל ובשי"ק נדחק מאד עיי"ש אלא דבא לומר למה ניחוש לחשדא במה שאין רגל"ד לכן נתן טעם דלאו בשביל אינשי דלא מעלי ירננו עליו בחנם אלא גם אני אומר דלכך מתכוין מתחלה דיש רגל"ד כיון דהיה יכול להתיר לה ולא התיר לה וגם בתומים סימן י"ז סק"ח כתב דבת"ח יותר חזקה שאין הדבר ממנו בהעלם דבר משנימא דטעה עיי"ש ואף דאינו חשוד לעברה מ"מ יצרו תקפו כדאיתא בר"פ אין דורשין בעריות בשלשה משום דנפשו מחמדתן ואתי למשרי איסורא אף דמיירי בת"ח:
עוד הקשה מהמשנה שם דמביא גט לא ישא את אשתו דהתם מאי רגל"ד זה נמי לק"מ דהרבה חששו ללעז דא"א כמ"ש תוס' בפ"ק דב"מ דף כף ע"ב בד"ה איסורא ועוד שאני חכם שאסר האשה על בעלה ומביא גט ומעיד שמת בעלה דאם ישאו האשה יהא הלעז עליו דאסרה והעיד שקר כדי שישאנה משא"כ בבן השו"ב לא יהא הלעז עליו וכן על השו"ב לא יהא עליו הלעז רק ע"י מעשה בנו ואין לענוש אב משום בנו או הבן משום אביו והא דאמרו בפרק עד כמה דף כ"ט דהחכם הרואה הבכור נוטל שכר אף אם לא מצא בו מום קבוע משום דלא ליתי למחשדיה היינו משום דאין החכם מחויב לראות הבכור להביא עצמו לידי חשדא דאפי' בלאה"נ איתא בפרק כירה דף מ"ו ע"ב מי יימר דמזדקק ליה חכם ועוד כיון דמבואר שם הבכור בזה"ז עד שלא נראה להראותו לחכם מקיימו שתים ושלשה שנים ומבואר בתוס' שם ובש"ך סימן ש"ו ס"ק ט"ו דאע"פ שנולד בו מום כל שלא נראה להראותו לחכם דהיינו שלא נזדמן לו חכם ואין זקוק להוליכו במקום שהחכם שם א"כ ה"נ ודאי אין החכם מחויב לראותו בחנם להביא עצמו לחשדא וגם בעל הבכור כמו שאינו מחויב לטרוח להוליכו למקום שהחכם שם כן אין מחויב להראותו לחכם על ספק ולשלם לו דחסרון כיס עכ"פ כטרחא חשוב וכיון דאין זקוק ליכא למימר איך מחייבין לבעל הבכור לשלם בשביל חשדא דחכם כיון דהברירה בידו שלא להראות להחכם ולא יצטרך לשלם ועיין באר הגולה סימן ש"ו דלאו דוקא שתים ושלשה שנים אלא אפילו לעולם:
והנה הרמב"ם בפיה"מ בפ"ד דבכורת למד מהמשנה דלא יטול שכירות מן בכור בע"מ לבד רק מתם ובע"מ דה"נ אסור שו"ב ליטול שכר מכשרות לבד ולכאורה קשה ממשנה דר"פ גיד הנשה דטבחין נאמנין על גיד הנשה ועל החלב ומיירי בבהמות עצמם ומוכרן לאחרים וכדאיתא ביו"ד סוף סי' ס"ה ובתב"ש סימן ח"י סכ"ב דמעיקר הדין מותר להיות שוחט ובודק בהמות שלו ומוכר לאחרים וצ"ל או דטעם הרמב"ם כמ"ש הריב"ש סימן ת"ק דכשנוטל מכשרות לבד מיחזי כשחד:
או דבשלמא שוחט ובודק בהמות שלו ומוכר לא גזרו לקפח פרנסתו משא"כ בנוטל שכר מכשרות לבד יכול ליתן לו שכר בעד הכשרות וטרפות לפי מה שישער איזה מרובה ויפחת בשביל זה משכר הכשרות כמו שתקנו שיטול מבכור בע"מ ומתם וזה קל לשער וכמ"ש התוס' בפרק עד קמא דף כ"ח ע"ב בד"ה רביע כעין זה וכן יכולין לעשות שלא יטול השו"ב הכרכשות מהכשרות ונגד זה יתן לו בעל הבהמה שכר בין מכשרות בין מטרפות לפי ערך המשוער:
ובלאה"נ כבר נהגו ליטול הכרכשות מהכשרות וכתבו אחרונים בטעמייהו ובשו"ת מהר"י הלוי אחיו של הטו"ז האריך להתיר מדינא להיות שו"ב בהמות שלו ולמכור וכתב מיהו ודאי ראוי הוא דמחמת חשדא ירחיק כל אדם מעצמו שלא ישחוט ויבדוק לעצמו למכור הרי דייק שירחיק כל אדם מעצמו אבל לא לכופו בע"כ דלא חשידי שיכשיר טרפה ח"ו מחמת הנאתו דהא לא חשידי ב"י אלא דכתב שם דיש לתקן בקהלות תקנה זו שלא ישחוט לעצמו ולמכור ובפרט בענייני בדיקות שתלוי לפעמים באומד הדעת ובעיון הלב ולכאורה דבריו סותרין מיניה וביה וצ"ל דכל זמן שלא תקנו הרבנים באסיפת הקהל ועפ"י רוב הקהל אין כח להרב לאסור על האדם מלשחוט ולמכור וכאשר ביארתי בשו"ת תשורת ש"י סימן למ"ד דלא כהרבנים הנוהגים סלסול בעצמם לעשות איסור בעצמם וכ"ז לענין לשחוט לעצמו ולמכור אבל לעכב על הבן משום דאביו שו"ב זה ודאי אינו דחזקה אא"ח ולו לא אפילו משום הנאת הבן ואפילו לענין הקדש דחמיר איסורו ולא נעשה מעולם בקהלתו תקנה כוללת כגון זו גם בחו"י סימן קכ"א כתב דגם לדין הש"ס דיחיד מומחה רואה בכורות מותר לאב לראות בכור בנו אף דצריך הבחנה גם בזה"ז עוד כתב דל"ש לעז רק בדבר דקלא אית לו ומפורסם:
ומה שכתב דאין זה דומה להא דבעיא אי בר מבואה אבר מבואה אחריתי מעכב דשם ליכא חשש איסור משא"כ כשיש ספק איסור אף דיש בו ג"כ הוצאות ממון לא אמרינן המוציא מחבירו ע"ה הנה לא ראה מ"ש הש"ך ביו"ד ס"ס קע"ז ועוד מאי מדמה ספק גמור הנזכר בש"ס ופוסקים לדבר שאינו רק זהירות יתירה ולא נזכר בש"ס ופוסקים:
וגם בהא דבר מבואה אם נימא דדינא דמעכב הוי נמי משום איסורא דלא עשה לרעהו רעה דיורד לאומנתו של חברו ועיין חת"ס חו"מ סי' ס"א דאיסורא הוא ורשע הוא ואפשר מש"ה פסק הראב"ד הך בעיא דמעכב עליו לפי שבא בגבולו דאף שאין בזה גזל דעושה בתוך שלו מ"מ ספק איסורא הוא והראשון אין בו חשש איסור דלא בא הוא בגבול חברו ומ"מ כל הפוסקים לא פסקו כהראב"ד ומשום דספק איסור שיש בו הוצאות ממון מחברו אמרינן הממע"ה: