תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן קלג
עמ"ש בערך ש"י עיו"ד סימן מ"א סט"ו על מ"ש הש"ך בס"ק מ"א דאם הלכו אותן המים שהשליכו במעין למקום חסר שלא היה בו כלום יש מתירין ג"כ לטבול בו עכ"ל רי"ו ומשמע דיש אוסרים הלכך טוב להחמיר וכתבתי דק"ל הא בלא"ה כתב רמ"א בסעיף מם דיש להחמיר דשאובין פוסלין במעין אף במקומו כיון שאין בו מ"ס ואם יש בו ארבעים סאה לא גרע ממקוה דאפילו נמשך למקום אחר כשר וצ"ל דכאן יש להחמיר אף במקום טורח דכתב רמ"א בסעיף מ"ם להקל וכתבת דאינך מבין דהא רי"ו מיירי במקוה כמ"ש נוב"ת סימן קמ"א כמפורש בש"ך עצמו בס"ק קי"ב:
הנה בש"ך שם ס"ק קי"ב הוא דין אחר במקוה כשר סמוך למקוה שאובין שעשו נקב כשפ"ה ואח"כ נסתם וכבר כתבתי בערך ש"י סנ"ב שיש לחלק בין זה לזה וברי"ו עצמו נתיב כ"ו חלק חמישי מבואר וז"ל מעין כל דהו ר"ל שיש בו מים כמו רביעית לוג והשליכו עליו מים שאובין עד מם סאה מותר לטבול בו ואם הלכו אותן המים שהשליכו במעין למקוה חסר שלא היה בו כלום יש מתירין ג"כ לטבול בו עכ"ל הרי דמיירי בהשליכו מים שאובים על מעין מרביעית לוג ושפיר הקשתי דלמאי נ"מ כתב בזה הש"ך דיש להחמיר הא בלא"ה פסקינן דיש להחמיר אף דלא הלכו למקום אחר ועכצ"ל דבזה גם במקום טורח יש להחמיר אבל במקוה שיש בו ארבעים סאה כשרים ושפך עליו מים שאובין והלכו למקום שאין בו מים לא מיירי בזה רי"ו והש"ך ומ"ה כתבתי שם סט"ו בסוף לעיין מה שכתבתי בסנ"ב סברא להחמיר בהלכו המים השאובין מן מה ששפכו על המעיין ולא על מקוה כשרה של ארבעים סאה דבזה ודאי לכ"ע כשר כמ"ש בסמוך:
ומה שכתבתי טעם האוסרים ברי"ו משום מ"ש בד"ח הלכות מקואות ס"כ. הנה בד"ח שם דהא דסעיף נ"ב דנסתם הנקב כ"ש דאסור לפי דעת הראב"ד דאוסר בנתן סאה שאובין ונטל סאה עד רובו עיי"ש וזה י"ל רק לפי מה שכתב הד"ח בטעמו של ראב"ד אבל ברי"ו ל"ל הכי דבפירוש כתב אהא דנתן שאובין סאה ונטל סאה מן מקוה כשרה של מם סאה ועשה כן כ"א סאה פסול מדרבנן משום מראית עין ולא מטעם של הד"ח ויש להבין בדברי הרי"ו דבזה דנתן סאה ונטל סאה ברובו כתב סתם דפסול ומיירי להדיא במים שאובין ולא מי פירות וכ"כ ב"י ובהלכו מן שאובין ששפכו על מעין ובנסתם הנקב כתב מחלוקת דיש מתירין והא לכאורה כ"ש הוא בכולן שאובין דיש לפסול לפי דעת הפוסלים בנתן סאה ונטל סאה וכמ"ש בד"ח ואפשר לי לומר דהא דנתן סאה ונטל סאה עד רובו דפסול מבואר בגמרא ס"פ הערל והאוסרים מפרשים דמיירי בפסול שאובין לא במי פירות ומבואר במסכת ידים פ"ג מ"ב דחכ"א אין יד מטמאה חברתה דאין שני עושה שני וא"ל ר"י הלא כתבי קודש שנים מטמאים את הידים ואמרו לו אין דנין ד"ס מד"ס דמה דתקון תקון ומה דלא תקון לא תקון ולפיכך ה"נ מאן דמקילים בנסתם הנקב וכן בהלכו השאובין ס"ל כיון דלא מצינו בגמרא דגם באלו פוסלין אין למדים ד"ס מד"ס אף דגם בזה שייך הטעם אבל המחמירים ס"ל דבשלמא הך דידים שני מיני גזרות דזה בידים וזה בכתבי קודש וגם ידים שלמה גזר וכתבי קודש מי"ח דבר שגזרו ב"ש לכן אין למדים זה מזה אבל כאן הכל בענין אחד בפסול שאובין וחשש אחד משום מראית עין ובאליהו רבא שם במסכת ידים הביא מפ"ח דטהרות דאפילו בק"ו אין למדין ד"ס מד"ס אך גם התם מיירי בשתי עניינים:
ועוד יש לחלק דבשלמא הך דנתן סאה ונטל סאה אטו בשופטני עסקינן דממלא ושופך והפוכי מטרטא למה אלא ודאי דעושה כן בכונה כגון דמקוה הכשרה צונן מאד ונותן מים חמים להפיג צינתו או משום דמי המקוה עכורים וסרוחים מחליף בצלולין והא דנותן סאה תחלה משום דאם יטול מקודם יהא נחסר משיעור מקוה ויפסל בג"ל שאובין ולא ניכר מחשבתו דכונתו להכשיר השאובין בתורת זריעה או קמא קמא בטל לכן פסול משום מראית עין משא"כ בשני מקואות סמוכין וחד מהם שאובין ועושה נקב כדי להכשיר משום זריעה או דשופך מקודם אל מעין או מקוה ומשם יורד אל מקום חסר נמי ניכר מחשבתו דעושה כן כדי להכשיר השאובין משום זריעה דאל"ה היה שופך רק למקום החסר בעצמו מיד וגם רמב"ן בפרק המוכר את הבית דף ס"ו כתב אהא דנתן סאה ונטל סאה ולא נשאר רוב ממים ראשונים פסול משום מראית עין וב"י הביאו וציין בהמוכר פירות ט"ס:
ובזה יש לתרץ קושית הרא"ש על הרמב"ם והובא בב"י דבנתן סאה ונטל סאה עד רובו כתב הרמב"ם דפסול הא הרמב"ם גופיה כתב מקוה עליון שיש בו מם סאה מים כשרים והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו לתחתון מ"ס הרי התחתון כשר וגם העליון הוא כשר אע"פ שכל אחד מהם רוב מים שאובין ואין בכל אחד מם סאה מים כשרים ולפימ"ש לק"מ דאין למדין ד"ס מד"ס וגם יש לחלק ביניהם מטעם שכתבתי:
ובגידולי טהרה בנחל סקכ"ו תירץ דהא דתנן היה בעליון מם סאה ממלא בכתף כדי שירדו לתחתון מ"ס מוקי לה הרמב"ם שהיה בעליון הרבה יותר ממם סאה וכשירדו לתחתון מ"ס יש בכל אחד רוב מים כשרים ומלבד דזה דוחק גדול כיון דתנן מ"ס לומר דהיה יותר ומפרט דברמב"ם גופיה הלכות מקואות פ"ד ה"ו כתב כיצד פוסלין המים שאובין בג"ל את המקוה שאם הי' במקוה פחות ממם סאה הכל פסול אבל מקוה שיש בו מ"ס מים כשרים ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כולו כשר ולא עוד אלא מקוה עליון שיש בו מם סאה מים כשרים והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו למקוה התחתון מ"ס הרי התחתון כשר עכ"ל הרי נקט נמי רק מם סאה וגם קאי לומר החילוק בין אם היה פחות ממם סאה לבין היה בשלימות מ"ס:
אמנם מ"ש רי"ו בשפך על מעין שיש בו רביעית והלכו למקום אחר יש מתירין דמשמע דיש שאין מתירין צ"ל ע"כ רק במעין אף דתחלה נטהרו השאובין במעט המים מ"מ דוקא כשנשארו מחוברים במקומן ואפשר טעם האוסרין דתנן פ"ה דמקואות מ"א מעין שהעבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה ועש"ך בסעיף יוד סק"ל דכן הדין אם העבירו למקום ריקן ומשמע אף דתחלה היה מחובר למים שבבריכה והיה לו דין מעיין מ"מ אם הפסיקו אח"כ אבד דין מעין לכן ס"ל להאוסרים דגם מה שנטהרו השואבין ע"י המעין שהיה בו רביעית דוקא כשהמעין במקום נביעתו אבל הלכו ונפסק מהמעין חזרו השאובין לפוסלן דאין כח המעין יפה רק כל זמן שלא נפסק אבל בשפך על מקוה כשר של מם סאה הרבה שאובין בהדיא תנן בפ"ו דמקואות מ"ח היה בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון ארבעים סאה ואין בזה שום פלוגתא וכן משמע להדיא בלשון רי"ו שם דמה שכתב יש מתירין דמשמע דיש שאין מתירין בהלכו אינו רק במעין ומ"ש ברי"ו בנסתם הנקב יש מסתפקין ע"כ אינו רק בנסתם הנקב אבל אם שפך שאובין על מקוה של ארבעים סאה וירדו לתחתון בזה אי אפשר כלל להסתפק כיון דמשנה מפורשת הוא דמותר רק ראב"ד בבע"נ פ"א דס"ל דמקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות ונפלו בו מם סאה מים שאובין כי חסרי מיא מידי מיד נפסל דהא אימעט מקוה טהרה אבל אם איהו מ"א סאה ונפלו בו מ"א שאובין כשר עד דחסרו ב' סאין וחלקו על הראב"ד הרז"ה וכה"פ דס"ל דשאובין נכשרו ע"י המם סאה כשרים ונעשו גם הם כשרים:
ומ"מ קשה להבין מ"ש בשפך למעין הרבה שאובין יש שאין מתירין כשהלכו אח"כ למקום ריקן ומ"ש ממקוה של ארבעים סאה שנפלו בתוכו שאובין והלכו למקום ריקן דאם במקוה אמרינן כבר נטהרו השאובין ומצטרפין לשאר המים הן בעליון הן בתחתון למם סאה ה"נ נימא בנפלו שאובין למעין דנטהרו השאובין ולא יגרע מה שהלכו למקום אחר כיון דכבר נטהרו ויש במקום אחר ארבעים סאה דכשר אף שאבד דין מעין ודעת ראב"ד לא הוזכר כלל ברי"ו לומר דחושש לדבריו גם בנפל למקוה של מ"ס:
ואפשר דאותן שאין מתירין בנפלו למעין שהלכו אח"כ דס"ל אפילו כולו או רובו שאוב פסול רק מדרבנן כדעת ראב"ד וכ"פ הלכך נהי דיש פלוגתא בין הראשונים אם מעין כל שהו מטהר הרבה שאובין מ"מ הוי רק ספק בדרבנן כשלא ירדו למקום אחר אבל כשירדו למקום אחר נתוסף להו עוד ספק שמא כיון דהשתא אבד דין מעין כיון נפסק ממקורו וכמו דיש מסתפקים בנסתם הנקב של שפ"ה כיון דנפסק החיבור ומספקים אז אמרינן כיון דכבר הוכשרו הוכשרו משא"כ בנפלו שאובין הרבה למקוה של מ"ס דודאי במקומו אין נפסלין לא חששו לדעת ראב"ד לומר כשירדו למטה וליכא לא למעלה ולא למטה רוב כשרין דיחזרו השאובין לפוסלו כיון דהוי רק חד ספק בדרבנן ואלו דמיירי במעין אינם אלו דמביא הרי"ו בנסתם הנקב דאותם ס"ל רוב שאובין פסול מה"ת וספקו לחומרא:
או דס"ל היכי דנכשרו השאובין ע"י חיבורן לכשרים כבר נכשרו לעולם דהוי כזריעה אלא בנפלו שאובין הרבה לרביעית מעין מספ"ל אם נטהרו השאובין ומ"מ הוי ספקא דרבנן למאן דס"ל רוב שאובין ג"כ כשר מדאורייתא ואין לומר הא השאובין יש להם חזקת פסול וגם בדרבנן יש להחמיר כדעת כ"פ ביו"ד בש"ך ואחרונים בדיני ס"ס דשאני הכא דאם לא נאמר דהוכשרו השאובין יפסלו האי מעין אף דהוי רק רביעית דמ"מ היה כשר להטביל בו מחטין ועכשיו יפסלו א"כ יש חזקה נגד חזקה וספק דרבנן לקולא אך כשהלכו אלו המים למקום אחר דנפסקו מנביעתן אפילו אם לא נתערבו בשאובין היו פסולין ממלא תו לית למי מעין חזקת היתר ונשאר לשאובין חזקת איסור וספקו להחמיר ובשעה"מ פ"י דמקואות העלה ג"כ להלכה דאם יש חזקת איסור גם ספק דרבנן אסור:
ועוי"ל לפימ"ש הרא"ה הובא באס"ז בביצה דף ח"י דלא הכשירו בשפ"ה או בקליפת השום אלא כשעושה עירוב מקוה עם המקוה שזה וזה מטהרין באשבורן והם ממין אחד אבל בשאינו מינו כגון שמתערב במעין שאינו מטהר אלא בזוחלין אינן עושי עירוב להוציאן מידי שאיבה עכ"ל ולפ"ז מה דתנו בפ"א דמקואות מ"ז מעין שמימיו מעוטין ורבו עלין מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהו עכצ"ל אף דהשאובין לא יצאו מידי שאובין מ"מ לא נפסל מלהטביל בו ולשון רי"ו מעין כל דהו ר"ל שיש בו מים כמו רביעית לוג והשליכו עליו מים שאובין עד מם סאה כתב הרד"ך דמותר לטבול בו וראיה דתנן במקואות מעין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטבל בו בכל דהו דמקוה שיש בו מם סאה ומעין כל דהו אינן נפסלים במים שאובין אפילו ישליכו לתוכן כמה סאין ואם הלכו אותן המים שהשליכו במעין למקוה חסר שלא היה בו כלום יש מתירין ג"כ לטבול בו עכ"ל ונראה שלא גרס במשנה להטביל בו דאז יש לפרש להטביל בו מחטין וצינורת אלא גרס להטבל בו בלא יוד דפירושו דאדם יטבל בו ועכצ"ל אף דהשאובין לא יצאו מדין שאובין ורוב שאובין הן מ"מ כשרין משום מעט המעין הן לדעת הפוסקים דרוב שאובין אין פסלן רק מדרבנן הן לדעת שאר פוסקים דפסול מה"ת מ"מ כשיש בהן מעט מעין כשרים ואפשר הטעם כיון דאיתא בחגיגה דף כ"ב דארעא כולה חלחולי מחלחלא וכתב הרא"ש בהלכות מקואות סימן א' דבמקוה לא שייך חלחולא מחלחלא רק במעין שגידי המים מתחברין תחת הקרקע עכ"ל לכן לא נפסל ע"י רוב שאובין מלטבול בו דלעולם ליכא רוב שאובין נגד מעין ורק לענין אשבורן אזלו אחר רוב שאובין מאיזה טעם וכיון דלא יצאו השאובין מתורתן כיון דהשקה לא עשאן כזרועין ע"כ כשהלכו למקוה חסר דנפסק נביעת המעין ממקורו נפסל ע"י רוב שאובין שבו משא"כ במקוה של מם סאה ששפכו בו כמה שאובין דהוי מין במינו ונעשו זרועין ולא הוי שאובין לכן אפילו הלכו למקום אחר כשרין כיון דאינן שוב מים שאובין:
ויל"ע דהא הרא"ה חידש זה מכח מה דים שעשה שלמה שהמים היו באים לו מעין עיטם וכהנים טובלים באותו ים דפריך בירושלמי ולאו כלי הוא כלומר ונעשו שם שאובים יפריק נקוב היה כמוציא רימון ויצא מתורת כלי וקשה דהא מעורב לעין עיטם ולזה חידש הרא"ה דמעין אינו מוציא מידי שאיבה אם היו בים שלא ניקב כמוציא רימון דהוי המים שבו שאובין עיי"ש והא מעין אפילו רבו מים שאובין על המעין כשר כדאיתא במשנה הנ"ל וצ"ל דשאני הא דמתניתין דרבו עליו מים שאובין דנתערבו המים עם המעין משא"כ ים ש"ש דהמים שבים עומד בפ"ע בכלי רק מחובר לעין עיטם בזה חידש הרא"ה דכה"ג לא יצאו השאובין מתורת שאובין ולפ"ז אזלא תירץ זה שכתבתי אך י"ל דאלו שהביא הרי"ו ס"ל דדא ודא אחת הוא ובים של שלמה לעולם כשהיו המים מחוברין לעין עיטם היו כשרים אף דנחשבו שאובים אלא הוצרך לנקוב כמוציא רימון דלפעמים יפסק הקילוח מן עין עיטם ואז יחזרו לפסול שאובין ויש להם הוכחה מים של שלמה שנקבו כמוציא רימון דעכצ"ל דהשאובין לא יצאו מתורת שאובין אף דמחובר למעין כשפ"ה ומשום דהוי מין בשא"מ לא נעשו כזרועין והרי במשנה הנ"ל מכשיר אם רבו השאובין על רביעית מעין לטבול בו ועכצ"ל משום כאשר נפסק הקילוח ממעין חוזר לפסול:
ובריטב"א פ"ק דמכות מוכח דסברת הרא"ה כשנתערבו המעין עם שאובין ממש שכתב יותר נראין דברי הרא"ה ז"ל שהיה אומר בשם רבותיו ובשמו שלא אמרו דמים שאובין נטהרין בשפ"ה אלא כשהם בתוך מקוה או ים שמטהר דוקא כמותן והוי להו כמין אחד אבל לגבי מעין שהוא מטהר בזוחלין משא"כ במים שבכלי אין יוצאין מידי שאיבה בשפ"ה ולא מטבילין בו לא אדם ולא כלים עד שיהא נקוב כמוציא רימון שיוצא מתורת כלי והיינו ים שעשה שלמה שתרצו בירושלמי שרגלי הים היו פתוחין כמוציא רימון ובהא מתורץ שפיר מתניתין דשוקת ואמה העוברת עכ"ל והיינו הא דתנן בפ"ג דמקואות בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לתוכו ויוצאת ממנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים ג"ל וס"ל דמיירי באמה מים נובעין והרי התם מתערבים מי האמה עם מי הבור מדקתני עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים ג"ל ועיי"ש התוי"ט הרי גם כה"ג אין מטהרין את השאובין משום שאינם מין אחד דהא מסתמא נבלל כל המים דקי"ל יש בילה ואדרבה האחרונים דוחים התחתונים והרי תנן עד שיתחשב הרי דיוצאין מעורבין ממילא מתערבין גם בתוך הבור ועש"ך ס"ק כ"ו ובש"ע ס"ק כ"ב וצ"ע למה הבור בפיסולו הא יש בו ממי המעין דכשר אפילו השאובין קודם והמעין בא עליו כדאיתא בסעיף י"א ואפשר דהיינו מאחר שנפסק הקילוח מן המעין דהא להמפרשים דאמת המים אינו רק מי גשמים קשה אפילו לא נשאר בבור ג"ל מ"ש איך כשר כיון דאמת המים נכנסין ויוצאין בו הא מי גשמים פסולין בזוחלין וכמו שכתבתי בערך ש"י על יו"ד סימן ר"א סעיף כף דעכצ"ל לדעתם דהיינו לאחר שנפסק מאמת המים ונשארו מי הבור באשבורן ה"נ להמפרשים דאמת המים מעין מיירי לאחר שנפסק הקילוח או כיון דהאמה נכנסת בבור ויוצאות סוף סוף יפסק הקילוח כשיתמעטו באמת המים לכן פסלוהו מיד משום גזרה וכה"ג איתא ברמ"א ס"ב בשם מהרי"ק ויותר מזה כתב רבינו אלחנן לענין עין עיטם הובא בריטב"א שם במכות דף ד' עיי"ש תדע דאיך נתמלא הבור במים שאובין כיון דאמת המים נכנסת לתוכו וע"כ דאינו נכנסת רק כשרבו הגשמים והאמה מתרבה וכשמתמעטין הגשמים ומתמעט גם אמת המים אין נכנסת לבור ושכיח טובא:
ומ"מ י"ל קושית הנוב"ת בסימן קמ"א על הש"ך בס"ק מ"א שכתב עמ"ש רי"ו ואם הלכו וכו' יש מתירין משמע דיש אוסרין שמשמעות הש"ך שאינו מפורש ברי"ו דעת האוסרין והרי אף שלא נתפרש בזה כבר נתפרש ברי"ו בדין שהביא הש"ך בס"ק קי"ב שני דעות עיי"ש דלפמ"ש יש לחלק דהך דנסתם הנקב דלא נתערבו המים יותר י"ל כיון דאינו רק נגיעה משא"כ הך דסקמ"א דנתערבו המעין עם מה ששפכו עליו דיש בילה כמ"ש הכס"מ בפ"ו מהלכות מקואות הלכה יוד דהיכא דבאו השאובין ע"י שפיכה מתערבים המים כולם ואף דהך דנסתם מיירי בשתי מקואות מ"מ אינו דומה חיבור ונגיעה לבד לאם נתערבו ממש:
וגם מה שהקשה הנו"ב שם ממשנה מפורשת בפ"ו דמקואות משנה ג' והובא בש"ע סנ"ה דודאי כשעלו הטובלים ויצאו חזרי המים למקומן ואפ"ה כיון שהוכשרו פעם אחת נשארו בהכשרן ולפימ"ש לק"מ על האוסרים בנסתם הנקב דמתחלה לא היה רק נגיעה משא"כ הך דסנ"ה דע"י עליית המים נתערבו ממש ועל אותם שמשמע ברי"ו דגם בשפכו שאובין על המעין וירדו דחזרו לפסולן אף דנתערבו מ"מ לפימ"ש דאזלו בסברת ריטב"א דגם ע"י עירוב ממש מעין עם שאובין לא מחשבו לזריעה משא"כ הא דעלו הטובלים דשוין שני המקואות במינן חשוב זריעה ואזל מהן דין דשאוב לכן אין חוזרין לפסולן:
ויש להבין דברי רי"ו דאם שפך בכד על רביעית מעין דכשר לטבול בו ואם הלכו למקוה ריקן יש אוסרין הרי דלא נעשו כזרועין וא"כ היאיך בזמן שלא הלכו כשרין לטבול בהן הא ליכא רק רביעית הלוג ואין עולה בהן כל גופו וצ"ל דגם השאובין נכשרו לטבול בהן אף דלא נחשבו כזרועין משום דהרביעית מעין והשאר הם שאובין ונראה דזה דוגמא למאי דתנן במסכתא עוקצין פ"ב מ"ט קשות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה ור"ש אמר הטמא בטומאתו ועיי"ש בתוי"ט שנטעה בעציץ שאינו נקוב ונטמאת דכתלושה דמיא ומה שחוץ לעציץ דיונק מן הקרקע חשוב כמחובר ראוי שנחשב התלוש שיהא נמשך למחובר ולר"ש לא נמשך התלוש אחר המחובר והלכה כת"ק לכן ה"נ דרביעית מעין אינו בטל להרוב שאובין כיון דחשוב רביעית מעין כמם סאה שאובין לטהר מחטין וצנורת וכיון דבשאובין מחוברין להרביעית מעין אף דאינן כזריעון נמשך אחר הרביעית מעין וראוי הכל לטבילה וכדתנן בפי"ב דכלים זה הכלל כל המחובר לטהור טהור:
ולכן כשהלכו למקוה חסר דאזל חשיבות המעין בטל לרוב שאובין כיון דמעולם לא נעשו השאובין כזרועים לדעת רא"ה וריטב"א ורבותיו ועכצ"ל כן גם אם נאמר דמיירי דיש במעין לכל גופו מ"מ כיון דהשאובין רוב ולא נזרעו ומעורבין עם המעין א"כ לרבה בסוכה דף ל"ז ע"ב דמין במינו חוצץ הרי חוצצין השאובין בין המעין לרוב גופו וע"כ דגם מים השאובין ראוין לטבול בהן ובתוס' פרק העור והרוטב דף קכ"ח בד"ה קישות כתבו אע"ג דאילן בארץ ונופו נוטה לח"ל בתר עיקרו אזלינן התם מרובה יניקתו במקום העיקר אבל עיקרו בעציץ אין יניקת השרשים מרובה ואין הנופות יונקת מן העציץ עכ"ל ומדלא אמרו דאדרבה דשרש שבעציץ שאינו נקוב יונק מן הנוף שיונק מן הקרקע ולהכי גם מה שבעציץ טהור משמע להדיא אף שאין השורש יונק מן הנוף מ"מ כיון דמחובר לנוף הטהור גם השרש טהור והכי משמע לתוס' דהא ר"ש ס"ל הטהור בטהרתו והטמא בטומאתו משום דע"י מה שיצא לחוץ לא הוי מה שבפנים כמחובר כמ"ש התוס' שם בד"ה אלא ומסתמא לא פליגי ת"ק ור"ש במציאות אם השרש שבעציץ יונק מן הנוף שבחוץ אלא דת"ק נמי מודה דלא ינקי זה מזה אלא דת"ק ס"ל דמ"מ כיון דמה שבחוץ יונק מן הקרקע ומה שבפנים מחובר בנוף כל המחובר לטהור טהור: