תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן קטו
אחד שקנה גוט מגוי ונמצא בו ביה"ק של יהודים וכבר חרש וזרעו בו הגוי י"ב שנים וכעת אין שם מי שיודע המקום של ביה"ק ושם נטוע גם כרם ואיכא הפס"מ:
הנה אף דהגוט גדול הרבה מ"מ ליכא למימר כיון שלא נודע מקום בה"ק בטל ברוב דמחובר לקרקע אינו בטל ברוב כמו שפרש"י בגיטין דף נ"ד ע"ב וכן הוא בפ"ט דתרומות מ"ה ובפ"א דערלה מ"ו עיי"ש בתוי"ט ובת"ח שהביאו פרש"י ודבר זה הוא בתוספתא כמובא בתוי"ט בתרומות שם ולרש"י הטעם דמחובר חשובא ולרמב"ם הטעם לפי שהוא מופרשת ואינו מעורב וא"כ ה"נ כיון דביה"ק אסור בהנאה אף דקרקע עולם אינו אסור מ"מ העפר שע"ג הוא תלוש ולבסוף חיבורו ואסור ועוד שכונת קברות גם הקרקע אסור כיון שהוקצה לצורכי רבים כמ"ש בשו"ת רמ"ע וגם אסיר לזרוע עליו והפירות שגדלו על ביה"ק אסורים בהנאה כדאיתא כ"ז ביו"ד סי' שס"ד ושס"ח ובאחרונים שם ואיסור דאורייתא הוא כמ"ש הב"ח שם וביד אלי' סימן צ"ד וא"כ כל המקום שיש בו הספק אסור בהנאה ואפילו לא יהא רק ספק דרבנן מ"מ אי אפשר להקל על איזהו מקומן של אותו גוט לומר שמא אין ביה"ק כאן דהוי כמו שתי קדרות ונפל באחד מהם איסור דרבנן דאסורין שניהם כדאיתא ביו"ד סימן קי"א ס"ה ועיי"ש בש"ך סקי"א דאפילו אחת מהן גדולה ואחת קטנה דאיכא באחת הפסד יותר אין תולין דנפל האיסור לקטנה וא"כ ה"נ אפילו יש באותו גוט מקום חשוב ושוה הרבה אין לתלות דביה"ק הוא בקרקע הגרוע ובסי' שס"ד ס"ב איתא דלרמב"ם קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה וכתב הש"ך בסק"ט כלומר השדה שסביבותיו היכא דאיכא למיחש לקברים עיי"ש הרי דבספק אסור בהנאה מכ"ש בידוע ואיתחזיק דיש בו קברים אלא דאין ידוע מקומן באותו שדה וכ"כ הר"ש מקינון לענין ספק מקום שנערף ע"ע דהוי קבוע וכל קבוע כמע"מ וכ"כ בחת"ס יו"ד סי' של"ז לענין קברים לענין כהנים:
ועיינתי בזה וראיתי בשו"ת הרמ"ע סנ"ו שכתב אהא דרש"י ס"ל דקבר בנין דהוא תלוש ולבסוף חיברו אסור בהנאה דומיא דבית שבנאו לע"ז דמינה גמרינן לדין הקבר מדכתיב וישלח את עפרו על קבר בני העם כדאיתא בפרק נגמר הדין דמודה רש"י בעפר שהוזז והוחזר למקומו דאינו אסור ממעשה בצידן שבפ"ג דע"ז דף מ"ח באילן נעבד ומצאו תחתיו גל ובדקוהו ומצאו בו צורה שאפילו ת"ק לא אסר אלא האילן אבל הגל עצמו לא עלה על דעת אדם לאסור אותו משום דלא ההרים אלהיהם ואותו הגל ודאי נעשה בידי אדם לעבודת הצורה שתחתיו אלו דבריו עיי"ש וצריך טעם הא גם זה תלוש ולבסוף חברו ואי משום דהגל מעיקרא בא ממחובר אטו בנין עצים או אבנים לא בא ממחובר ונ"ל משום דבשעת תלישתו ממחובר היתה על דעת להחזירו ולחברו לארץ ועמד לכך לא נחית לאותו עפר מעולם שם תלוש דמיד הוחזר להתחבר אח"כ מצאתי כסברא זאת ממש במהרי"ט ח"א סע"ו אהא דאמרינן בשבת פרק חביות סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל הוא בין לענין שבת בין לענין זב שחלב את העז בין לענין טמא מת שסחט זתים וענבים דדוקא משקה שעדיין לא ירד עליו תורת משקה ובשעת פרישתו מן האוכל חשב עליו לתתו לתוך אוכל אחר ודאי דלא חשוב משקה שעדיין לא נעקרה שם אוכל ולא נחית תורת משקה עליו אבל משקה שכבר יש עליו שם משקה מתחלה כגון שסחט אשכול של ענבים לתוך הקערה ושוב נתנם בקדרה אע"פ שבא לתוך האוכל לא נעקר שם משקה ממנו עכ"ל ומ"מ אפשר אף דקוצץ ארזים או תולש אבנים על דעת לעשות מהם בנין לקבר לחברו בקרקע דמ"מ חשוב תלוש כיון דאין מחשבתו ניכרת בשעת קציצה ותלישה שהוא כדי לחברו לארץ משא"כ מזיז עפר דבעודו בידו מניחו על הקרקע ונעשה גוש אחד עם הקרקע לא נחית מעולם שם תלוש וכן פרש"י בפרק חביות דף קמ"ד ע"ב אהא דסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה לתקנו דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל אבל לא לתוך הקערה דלזימנן דלמשקה קאי אע"ג דקערה לא שתי אינש לא מוכחא מילתא ואיכא איסור עכ"ל ובשו"ת יד אליהו סימן צ"ד הביא ראיה דעפר שע"ג הקבר נמי הוה קרקע עולם:
נמצא דליכא משום איסור הנאה דגוף הקרקע של הקבר ועפר שע"ג אינו אסור בהנאה אלא דאסור ביה"ק משום הך ברייתא במגלה דף כ"ט דתניא ביה"ק אין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעין בהן בהמה ואין מוליכין בהן אמת המים ואין מלקטין בהן עשבים מפני כבוד המתים וכתבו שם התוס' אבל אילנות שנוטעין בהן מותרין ואין בהן משום כבודן של מתים אחרי שאינן על הקברים עצמן ומשמע מזה דלא כשו"ת מ"ע דכתב אפילו המקום שאין עליו עדיין מתים אסור משום דאקצייה לביה"ק והוי כבהכ"נ ומה שהביא ראיה משדה בוכין דתנן פח"י דאהלות מ"ד לא נזרעת ולא נטעת אינה ראיה דשא"ה דהוי כמצר שהחזיקו בה רבים דנתייאשו הבעלים ממנה דאסור לקלקלה וע"כ צריך לומר איזה חילוק לפי דברי התוס' או כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מטומאת מת ה"ד:
לכן צל"ע דאפשר לא שייך טעמא מפני כבוד המתים אלא כשניכרין הקברים דהוי בזיון למתים משא"כ כשאינן ניכרים ולא ידעינן מקומן כי לכאורה משמע הכי ממשנה ג' פח"י דאהלות לפי הגרסא שדה שאבד קבר בתוכה נזרעת כל זרע דתנן סתמא אפילו נקבר ישראל ברשות דמ"ש בין קבר יחיד לרבים אף דש"ג פרק נגמר הדין מחלק בין קבר יחיד לרבים ה"ד לענין איסור הנאה מקומות הפנוים. גם לדברי מנ"ע דהוי כבהכ"נ משום דאקצייה צ"ע דהיא נסתפק בשי"ת יד אליהו סימן נ' אם נדמה דין תכריכים שפשטו גוים מעל מתים להקדש די"ל דפקע איסור הנאה כשבא ביד עכו"ם כדאמרינן בע"ז דף ס"ב דבאו בה פרוצים וחללוה עיי"ש ונ"ד קיל מתכריכים דהן אסורין בהנאה וכאן הוא רק משום דאקצייה דומה לקדושת בהכ"נ דאין נוהגין בהן קלות ראש וה"נ הרי כבר היה ביד גוי וחרש וזרע בי ועיין בא"ח סימן קנ"א סע"י דביהכ"נ אפי' לאחר שחרבו עדיין הם בקדושתן ויליף לה במגילה דף כ"ח במשנה מדכתיב והשימותי את מקדשיכם קדושתן אף שהן שוממין ומשמע אף דנחרבו ע"י גוים כמו שפירש הספורנו שם ומ"מ אסור לנהוג בהן קלות ראש ועיין בטורי אבן דהא מדרבנן וקרא דמייתי המשנה הוא אסמכתא בעלמא וגם הא משום כבוד המתים אינו רק מדרבנן כמ"ש בשי"ת יד אליהו סימן צ"ד ועוד הא מ"ע מדמי ליה לביהכ"נ ומבואר בר"ן פרק בנה"ע דקדושת ביה"כ רק מדרבנן וכ"כ הב"ח בסימן שס"ח דרק קבר בנין אסור בהנאה מדאורייתא אבל האי איסור דמשום קלות ראש דאסור גם קרקע עולם ובכל ביה"ק הוא רק מדרבנן ורשד"ם בחיו"ד ס"ר כתב דגם ארונו ותכריכיו אינו אסור רק מדרבנן:
ובחת"ס חיו"ד סימן של"ז כתב במקום שנודע שהיה שם ביה"ק כתב לענין אם כהנים מותרין לילך שם די"ל שמא פינן מכבר כדאיתא ביבמות דף קט"ו ע"ב לענין פקדון ולענין מעשר ותרומה עיי"ש ולא נ"ל דהא קי"ל בתנאי דקום יעשה צריך להביא ראיה דעשה דמספק מוקמינן אחזקה דלא עשה עדיין כדאיתא באה"ע סימן ל"ח סל"ט ובחו"מ סימן רמ"א סע"י ובחידושי רשב"א ביבמות פ"ג דף למ"ד ע"ב כל ספק אם נעשה מעשה המכשירה כגון ספק אם נשחטה הבהמה כהלכתה עליך הראיה ועכצ"ל הא דביבמות מסיק דחיישינן שמא פינן משים כן הרגילות דמסתמא לא הניח שם רק לפי שעה ועומד תמיד לפנות וכמ"ש שם התוס' בד"ה ומי חיישינן אלא דהחת"ס כתב שם עוד דפשיטא כיון שבא ליד גוים חטטו שכבי והוציאו לחוץ העצמות טרם זרעו וחרשו או בנו עליה עיי"ש וא"כ ה"נ כיון שהיה ביד גוי וחרש וזרע אמנם בש"ג פרק נגמר הדין כתב דנראה דלענין איסור הנאה של קברים לא מועיל אם פינו משם המת דמסתמא כל אדם הנקבר זוכה בקרקע שנקבר בו וסיים דצ"ע בדבר לענין מעשה עיייש וקשה לי מהמשנה ג' פח"י דאהלות לפי הגרסא שדה שאבד קבר בתוכה נזרעת כל זרע דהא לפי דברי הש"ג דקבר יחיד נמי זכה בקרקע שנקבר בו ואסור בהנאה ואף דלא נודע באיזה מקום מהשדה נקבר מ"מ כל קבוע כמע"מ ועוד ממון בעלים אינו בטל כדאיתא בביצה דף ל"ח ע"ב ועוד הא מבואר בפרק בנה"ע דהוא רק מפני כבוד המתים וכיון שפינו משם מאי כבוד המתים שייך שם ואם פינה העכו"ם ל"ל משום קנסא והא דפרק נגמר הדין דף מ"ז ע"ב קבר הידוע אם פנהו אסור בהנאה מוקו לה התם בקבר בנין ומיירי שנקבר שם מדעת בעל השדה וכיון דמשום איסור הנאה ליכא אלא משום כבוד המת וכיון שפינהו משם מאי כבוד איכא עוד ועיין בתוס' בשבת פרק במה מדליקין דף כ"ב בד"ה סוכה בנוי סוכה דמשום ביזוי מצוה אינו אסור כשנפלו והיינו כיון דתו לא משמשי לסוכה ה"נ כשפינה המת דתו לא משמש לה מת כשנתרוקן המקום וקבריה דרב דשקלו ממנו עפרא לרפואה ואמר שם בפרק נגמר הדין משום דקרקע עולם אין אסור בהנאה ואטו אותו צדיק נקבר בקרקע שאינו שלו כדאיתא בב"ב דף קי"ב ומ"מ מותר בהנאה אלא דבשו"ת מנ"ע שם כתב דקברים של רבים דאסור מפני דאקצינהו לביה"ק ג"כ האיסור רק משום קלות ראש וקברי דרב בין יהא קבר יחיד בין שנקבר בקברות של רבים מה דהותר ליקח ממנו עפר לרפואה משום דלא חשוב קלות ראש דאדרבה חשיבות הוא עיי"ש הרי דגם איסור הנאה מקברות רבים רק משום קלות ראש ובזיון למתים וא"כ אם פינו המתים משם תו ליכא משום בזיון דמתים וא"כ י"ל נמי כמ"ש לעיל היכא דלא נודע מקום בית הקברות ליכא בזיון ומותר וגם מ"ש הש"ג כיון דקנו מקום הקבר מאן מחיל אפילו פינוהו קשה אטו ביה"ק דהש"ס קאסר רק משום קלות ראש מיירי שנקברו בקברות שאינו של בני המשפחה או של בני העיר וכל שנקבר מדעת בעל המקום הרי ניתן במתנה וכאלו נקנה במעות וכיון שאין אסור רק משום כבוד המתים אם נפנו תו ליכא משום כבוד המתים ואח"כ מצאתי בשו"ת בית שלמה בחיו"ד סימן רי"ט והביא כן מתשובת הגאון מהרד"א שבסוף ספר חו"י דאחר שפינו המתים ליכא משום בזיון דקלות ראש:
ותמהני על הש"ג ורמ"ע הנ"ל שהביאו ולא הרהר אחריו דאטו יש קנין למת ואפי' עזבונותו אינו שלו וע"כ מה שאמרו מת מצוה קנה מקומו היינו דאין בעל המקום יכול לעכב מלקוברו שם כדפרש"י בב"ק דף פ"א ונ"מ נמי לענין דאם היא קבר בנין אסור בהנאה ואם לענין הקבר עצמו בקרקע דאסור בהנאה משום קלות ראש דהוי בזיון להמת וכן אם קנה בחייו הקרקע לקבורה או אחר קנה בשביל לקוברו כיון שמת אין לו קנין רק לענין איסור הנאה בבנין ואיסור קלות ראש משום כבודו דהא גם היורשים נתייאשו מאותו מקום כהא דשדה בוכין דפח"י דאהלות מ"ד דאיתא שם הטעם דבעלים מתייאשין וא"כ ל"ל מאן מחיל ומאן פייס אלא בעוד המת בקבר ומשום כבודו אם במקומו מונח וברא"ש במו"ק פרק ואלו מגלחין סקכ"ו כתב אהא דתני באבל רבתי כל הכלים שהמת זוכה בהן אסורין בהנאה דלאו דוקא זכה דמשום זכיית המת לא נאסרו וגם לא שייך זכיה לגבי המת אלא אסורין משום דמחלפו בתכריכי המת שזוכה ליקבר בהן:
ומאחר שהוכחתי דאם פינו המתים ליכא איסור וכשלא פינו ליכא רק איסור דרבנן ג"כ י"ל שמא פינו אף דיש חזקה לומר דלא פינו ולדעת הש"ך בכללי ס"ס דגם בספקא דרבנן אסור כשיש לו חזקת איסור מ"מ דעת הפר"ח להקל אפי' כשיש לו עיקר בדאורייתא וכאן יש עוד צדדים להקל כמ"ש ביד אלי' דספק אם נימא כיון שבא ליד גוי הותר ועוד י"ל כיון דכל האיסור רק משום בזיון הנקברים וכיון דלא ניכר מקום הנקברים ועוד דאפשר אין שום קבר די"ל שמא פינו ליכא בזה משום בזיון וגם הוא הפס"מ בין אם יניח כל המקום בורה ולא תזרע בין אם נצריכו לחפור כל המקום ולהעמיק לבדקו ועיין פ"ת בכללי ס"ס סק"כ דלדעת האומרים דספק דרבנן מותר גם באיתחזיק איסורא אז גם כשהספק אם נעשה מעשה להתיר ג"כ מותר כמו שהוכיח בשע"מ דלא כהמל"מ עיי"ש:
וראיתי בשו"ת תפ"צ חיו"ד סנ"ט שכתב הא דהפוסקים חולקים על הר"ר ישעי' דאף מה שמכסין בעפר חשוב קרקע עולם היינו אי מכסין עפר על עפר אבל אם הגולל מפסיק ואינו מונח על עפר ממש אסור בהנאה מדינא דדוקא עם ערבו עפר ע"ג עפר ברל אבל המונח על גבי נסרים אינו כעפר והובא בשו"נ. מהריא"ז ענזיל סימן ל"ו דבהג"א דרבינו ישעי' ג"כ לא אסר אלא כשמשליך העפר ע"ג נסרים רק בקצת דפוסים הוא ט"ס וכמ"ש שם סימן ל"ז וכן הגרסא בא"ז הלכות אבלות סי' תכ"ג וכתב עוד שם מהריא"ז ענזיל דבזה מיושב קושיות הגאון מהרמ"ע על ריא"ז ממעשה דצידון שלא אסרו את הגל דהתם לא היתה שום בנין בקרקע שנאמר שנעשה תלוש ולבסוף חברו אמנם כל שאר הפוסקים חולקים על ריא"ז דהוא יחיד נגד כל הראשונים עיי"ש ולא הבנתי דברי שני המאורות הגדולים דאם טעמו משום דהנסרים מפסיקין הלא בלא"ה גוף המת ותכריכיו מפסיקין בין עפר לעפר וכן הך מעשה דצידון דלאו אסרו את הגל הא מצאו צורה תחתיו ומפסיק בין עפר לעפר ומ"מ לא אסרו וע"כ משום דבצדדין ליכא הפסק בין עפר לעפר ונעשה גוש אחד כל העפר ע"י גשמים חשוב קרקע עולם ומותר בהנאה ועיין חת"ס חא"ח סימן ק"ל דעפר טיט עם עפר מתחבר ונעשה גולם אחד:
ולכאורה י"ל דעד כאן לא פליג מהרמ"ע על ריא"ז אלא בשמזיז העפר ממקומו ואח"כ חזר למקומו כדמשמע הלשון של רמ"ע משא"כ אם תולש העפר ומגביהו וכ"ש אם מגביהו שלשה טפחים דתו לא הוי לבוד ביותר מג"ט זה מודה רמ"ע לריא"ז כיון דנעשה תלוש אף דחברו אח"כ דינו כתלוש אבל אין לומר כן דא"כ תקשי עדיין למה לא אסרו הגל דשמא תלשו העפר לגמרי כדי לעשות מקום להצורה והדר השליכו העפר על הצורה ונעשה ג"ל ול"ל משום דמספק מוקמונין על חזקת היתר דהא כיון דנולד ריעותא דחזינן דחפרו ומכ"ש דסתמא הכי הוא דאי אפשר לזוז העפר ולעשות חפירה אם לא שיתלשו העפר ויגביהו וישליכו לחוץ מהחפירה ומ"מ יש לתרץ שלא יקשה על ריא"ז די"ל דהתם מיירי בגל שאינו גבוה ג"ט לכן לא אסרו הגל דאמרינן אימר כשחפרו ותלשו העפר לא הגביהו ג"ט ועדיין היה כלבוד משא"כ קברי מתים דחופרין בעומק יותר מג"ט מפני חפישת כלב דהוא עד ג"ט כדאיתא בא"ח סימן תל"ז ע"כ צריכין לתלוש העפר ולהגביהו יותר מג"ט וכמ"ש תוס' בכתובות דף ל"א בד"ה נימא דעקירה לא הויה עד שיגביה שלשה דלמטה משלשה הוה כלבוד כדאמרינן בהמוציא דף פ' עכ"ל וס"ל לריא"ז כמ"ש בחידושי רשב"א ביבמות דף למ"ד דאף אם נשחטה הבהמה ויש ספק אם נשחטה כהלכתה נעמידנה על חזקתה ואומרין דלא נעשה מעשה המכשירה עיי"ש ה"נ אף דחזינן דחפרו ועשו גל מ"מ כל די"ל דלא נעשה מעשה האוסר נעמידנה על חזקת היתר ואפשר מש"ה דייק רמ"ע וכתב עפר שהיזז והוחזר למקומו מותר דהיינו שלא נתלש והוגבה ג"ט דלא חשוב עקירה ומ"מ כיון דכל הפוסקים חולקים על ריא"ז ויש להם ראיה מסנהדרין מדלא מוקו הנהו מקומות דפריך על שמואל רק בקבר בנין ולא מוקו שהחזיר העפר למקום שבקבר דהוי תלוש וכמ"ש רמ"ע שם וכל הפוסקים חולקים על ריא"ז ודאי אין לחוש בהפס"מ וכבר כתבתי טוב טעם לעיל דאם מתחלה נתלש העפר על דעת להחזירו לחברו אל העפר לא יצאה מתורת מחובר וצ"ע ממשנה וא"ו פרק שני דמקואות דמסנק את הטיט לצדדין ומשכו ממנו ג"ל כשר היה תולש ומשכו ממנו ג"ל פסול הרי אף דתיכף חזר למקוה מ"מ כיון דהגביהו נעשה תלוש ושאוב וצ"ל משום דלא נתכוין כשתלש שיוחזר למים ועוד דאין למדין מגזרות חכמים דלא פלוג בגזרתן:
וראיתי עוד בתפ"צ שם סימן סמך דהעיר מריש סוכה דאיתא שם דף ד' דלרבנן דפליגי על ר"י ס"ל דמיעט בעפר ואין עתיד לפנותו מ"מ תלוש הוי עיי"ש הנה באמת גם התם דעת הריטב"א וכ"כ מהרש"א בדעת רש"י דאפילו לא פירש בפיו דמבטלו מ"מ אם דעתו שלא לפנותו הוי מחובר וכן כתב בעטרת זקנים בא"ח סימן תרל"ג אך בלא"ה לק"מ דהתם בסתם לא הוי מיעט משום דדברים שבלב לא הוי דברים כל שלא בטלו בפיו דהתם מי יודע אם עתיד לפנותו או לא אבל בעפר שנותנין על הקבר הכל יודעים דנותנין על דעת שלא לפנותו והיכא דכ"ע יודעין הוי כפירש בפיו וכמ"ש מהרי"ט ח"ב סימן מ"ה בכמה הוכחות והובא בקצו"ח סימן י"ב ונתיבות שם סק"ה: