אור ברסלב

תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק

סימן פד

סימן פג

איש של"ח ולא היה לו בנים כתב בהצוואה שהבית אשר לו ברחוב העיר שיהיה לקרן קיימת לנשואי קרוביו היינו ששכירות החניות וחדרים שבאותו בית יהיה לצורך נשואי קרוביו להם ולבני בניהם עד עולם ויהא כך אינטאבלירט אך שלאחות אשתו נותן בהבית הנ"ל דירה היינו לברור לעצמה חלק שליש מהחדרים של הבית הנ"ל לידור שמה היא ויוצאי חלציה עד עולם בלא תשלומי שכר דירה רק חלק שליש מסיקראציאן ושטייאיר וריפראציא שיצטרך הבית הנ"ל תתן האשה ובפירוש הותנה שאין לה וליו"ח רשות להשכיר דירתה ואם תעבור היא או יו"ח אבדה זכותה לעולם ותפיל דירה הנ"ל להקרן קיימת של נשואי קרוביו וזה ג"ש נשרף הבית וע"י השתדלות אפוטרפס של הקרן קיימת לא ניתן לו רשות רק לבנות ארבע חניות במקום בית הנשרף ודנים עתה יורשי האשה עם האפוטרופס דיורשי האשה טוענים שהחניות אחת או שתים שנבנה על מקום דירתה ותחזיר הוצאות המגיע על אותו בנין רק ינכו שכירות שקבלו עד עתה ואפוטרופס טוען דהמנוח צוה ליתן להאשה וליו"ח דירה בבית הזה שהיה ועתה שנשרף אבד זכותה כדאיתא בחו"מ סי' שי"ב סי"ז גבי שוכר בית זה ויורשי האשה אומרים כיון שהמנוח צוה שהאשה ויו"ח ישלמו שליש סיקראציא וכן עשו אומדנא דמוכח שדעת המנוח שאם ישרף הבית יבנה בית אחר תחת זה:

תשובה כיון שכתב המצוה שנותן בהבית הנ"ל לאחות אשתו דירה חלק שליש מהחדרים ממלא אחרי שנשרף אבדה זכותה כדאיתא בחו"מ סימן שי"ב סי"ז ואף שכתב לדור שם היא ויו"ח עד עולם לא מרבינן מזה גם אחר שישרף ויהא נבנה וכמ"ש בשו"ת הרשב"א בשו"ת תולדת אדם סי' ש"פ והובא גם כן בשו"ת ראנ"ח ח"ב ס"ס ס"ג בנידון דשמעון שהיה לו באר בחצרו והיה לראובן דרך לכנוס בחצר שמעון לשאוב ממנו מים ונהרסו כותלי הבאר בענין שאי אפשר לשאוב עוד והשיב הרשב"א שכיון שנפל אזדא ואינו חייב לחזור ולבנותה ומה שטוען ראובן על השנות בשטר מלת לעולם פעמיים דלטפויי אתא ואפילו נפלה בני לה אינה טענה והובא ג"ס בב"י ורמ"א בחו"מ ס"ס קע"ג וכתבו אפי' חזר ותקנו וה"ט דבסימן שי"ב בב"י ורמ"א שם כתבו בשם הרשב"א דאם השכיר לו בית זה וכפל אינו חייב לבנותו ואפילו בנאו המשכיר יכול לומר שלא ידור בו ועכ"פ חזינן דאפילו כתב לעולם אי נפל אזדא זכותה אפילו נבנה שנית:

ולכאורה תליא בשני תירוצי התוס' בפ"ב דשבועות דף ט"ז ע"ב בד"ה קדושתי קדושת עולם אהא דאמר שם מקדש קדושתו קדושת עולם דהקשו הא אחר שחרב המקדש בראשון ושני פסקה קדושתו ותרצו דקרי לה קדושת עולם יותר ממשכן לפי שהאריך בקדושה כל זמן שלא נחרב אי נמי לפי שאינו ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום קרי לה קדושת עולם והובא בקה"י אית עין וא"כ לפי תירוץ ראשון אף דנפסק הקדושה לגמרי כשנחרב קרי לה קדושת עולם אפילו לא היה חוזר עוד לקדושתו ולתירוץ שני לא שייך לשון עולם רק משום דגם אחר החורבן כשיבנה תחזור לקדושתה ולפ"ז ה"נ משמע עד עולם דגם אחר שישרף ויבנה תחזור האשה לזכותה מ"מ כיון דתליא בשני תירוצי התוס' ממלא בין נימא דחוזר המקום לקרן קיימת של נשואי קרובי המצוה דתחלה נתן הכל להם ומידם ניתן להאשה וחשובי המה מרה קמא בין אם נימא דמיד המצוה ניתן לה וחשובי יורשי המצוה מרה קמא בין כך ובין כך אין להוציא מחזקת מרה קמא מספק:

ועוד כיון דהרשב"א פסק להדיא דלא מרבינן מלשון לעולם שיהא זכות המקבל אחר שנפל ונבנה שנית אין ספיקן של התוס' מוציא מידי ודאי של הרשב"א אפילו תהא האשה חשובה מרה קמא ועוד הא הרשב"א כתב הטעם דלשופרא דשטרא כתב הכי א"כ י"ל גם התוס' מודי בזה:

וחידוש אצלי שהב"י ורמ"א השמיטו מ"ש הרשב"א דאפילו כתב לעולם ונפל ונבנה אזדא חזקתו ואפשר ס"ל דהרשב"א ע"כ ס"ל דמשמעות לעולם אינו אפילו אחר שיפול לולא דנימא דלטפוי אתא וכיון די"ל לשופרא דשטרא כ"כ אינו מיותר כלל אבל לתוס' הלשון מצד עצמו משמע לעולם גם אחר שיחרב ויבנה ונ"ל לב"י ורמ"א כהתוס' בתירוץ שני וכ"כ הריטב"א שם:

אמנם צ"ע למי שייך עתה אותו קרקע השליש מהחדרים שהיתה דרה בו אחות אשתו ויו"ח כי לפי הלשון המצוה שהוא נותן לאחות אשתו באותו בית דירה הרי מידו בא לה ולא מיד הזוכים לנשואין קודם א"כ מעולם לא זכו ולא הקדיש המצוה אותו מקום לקרן קיימת לצורך נשואי קרוביו וכן משמע מהלשון שכתב המצוה שאם תעבור האשה ויו"ח ותשכיר לאחר אבדה זכותה ותפול המקום לקרן קיימת לצורך נשואי קרוביו הרי אם כלאחר ורק מאז תפול המקום להם ולא כתב שתחזור המקום להם דלפ"ז הדין נותן עכשיו שיזכה בהמקום זה היורש דאורייתא הוא לבדו וממלא הוי כמקום העשוי לבנות ובא אחר ובנה דהבנין של בעל המקום ויחזיר ההוצאות להבונה וינוכה מה שקיבל הבונה שכירות כדאיתא בחו"מ סימן שע"ה ס"ז:

אחרי כתבי זה מצאתי בשו"ת דברי ריבות תשובה סמך שכתב דמה שאמרו בגמרא דרע"ק דייק לישנא יתירה דכיון דלא צריך וקאמר לטפויי מלתא אתא ולפירשב"ם אף רבנן מודו בהא כל דאיתא מידי לטפויי הא מלתא רפיא בין הפסקנים אע"ג דמשו"ת מהרי"ק נראה ג"כ הכי דאמרינן לכל מילתא ואנן נמי לכל ענין דרשינן לישנא יתירה לטפויי על כל דבר ודבר לפי ענינו מ"מ הרשב"א והריב"ן כתבו דהך דינא דהך דינא דכל לישנא יתירה דלא צריך אתא לטפויי אין בידינו כח לדון בו בממונת אלא במקום שאמרו אותם בגמרא בלבד וכ"כ הרשב"ץ בשם הראשונים אולם יש לומר דעד כאן לא אמרו הרבנים כן אלא בכל לשון מיותר לבד שאנו באים לדרוש אותו בענין מה שאינו ברור במשמעתו רק מכח יתורו וכגון הנך דבגמרא בתרא והך דשרביט בערכין דודאי כל כי הך לישנא לא בקיאין אכן למדרשיה דאפשר לשופרא בלבד אתא ולא לטפויי אבל בכל שהלשון מיותר יש במשמועתו דבר נוסף וענין מיותר על מה שמורה ומשמע לשון הקודם ודאי כ"ע מודו בהא דדרשינן ליה שפיר דהא לא מטעם תוס' ויתור לבד אנו באים לדורשו אלא מהבנתו ומשמעותו עכ"ל והובא בכנה"ג לחו"מ סימן ס"א בהגהות ב"י אות נ"ז ובקה"י לשון למודים ותלי"ת כיונתי לדעתו לעיל דהרשב"א ס"ל דלעולם אין במשמעותו לבד דאפילו אחר שיחרב ויבנה שנית רק מחמת יתורו אפשר נפרשהו הכי לזה אמר דרק לשופרא דשטרא כתב הכי:

ועדיין יש לפקפק כיון דאשה ויו"ח ירדו לדור שם ברשות אם לא חשיב המקום בחזקתה להיותה חשובה מרה קמא אפילו נגד יורשי המצוה וכה"ג כתב בשו"ת הרשב"א בסי' תתקע"ב בתרי ותרי דמכחישין זה את זה דכת זה אומר תנאי היה שיסתלק הלוקח כשיחזור לו המוכר המעות וכת זה אומר לא היה תנאי דכיון דירד הלוקח ברשות חשיב הלוקח מרה קמא ובחזקתו אמנם י"ל דטעם הרשב"א שם במכר וודאי אלא דהספק בתנאי משום דתנאי מלתא אחריתי וכ"כ בקוה"ס ס"ט ונה"מ והכא אינו תנאי רק הספק אם לא נתן לה רק בית זה לדור קודם שיחרב ועוד דכל זכיית האשה מחמת מתנת שכ"מ דאינו רק מדרבנן אף שאח"כ החזיקה בהדירה דמ"מ לפי ד"ת כיון דצוואת השכ"מ לא מהני לה לזכות גם חזקתה לא מועיל דהא היורשים לא נתנו לה ולא אמרו לה להחזיק אבל היורשים זכותם מן התורה ודאי אלים חזקתייהו יותר.

ועוד נהי דפליגי הפוסקים אם אנו דנין מכח יתור הלשון לומר לטפויי אתי היינו כשיש יתור לשון אבל כאן מה שכתב היא ויו"ח עד עולם היינו עד סוף כל הדורות מן יוצאי חלציה וקאי האי עד עולם על יוצאי חלציה ולא על הדירה לכשיחרב ובכה"ג כ"ע מודים דלא מרבינן יותר ויד בעהש"ט עה"ת דאין לו רק פחות שבלשיות כיון דהשתא דנשרף זהו הפחות שלא תזכה יותר ובמהרי"ק שרש צ"ד כתב בש"מ שכתב אני מניח דפליגי רבוותא אי מועיל דל"מ תפיסת המקבל כיון שלא נתן דבר מבורר וליכא רק שעבוד בעלמא דהיורשים יכולים לסלק המקבל בזוזי כדין בע"ח ועוד שהרי היורשים באים מכח ירושה והמקבל באי מכח שטר הצוואה וכיון דמספ"ל לשנא אי מהני או לא מהני דלכל הפחות איכא פלוגתא דרבוותא איכא למימר דיד בעהש"ט על התחתונה עכ"ל הרי לפי הועוד אפי' אי היה מועיל תפיסה מחמת ספק מ"מ כיון דהספק ופלוגתא דרבוותא בלישנא דהשטר אמרינן יד בעהש"ט עה"ת ולא מועיל תפיסתו מכ"ש הכא דליכא תפיסה ממש רק דנימא כיון דהאשה ירדה ברשות יועיל חזקתה כתפיסה דודאי י"ל כיון דיש ספק בלשון השטר יד בעהש"ט עה"ת:

ולא זה בלבד שאין להאשה עוד זכות כיון שלא נתן לה רק בבית זה ונשרף חלא גם להקרן קיימת לצורך נשואי קרוביו י"ל הכי דהא גם כן אמר בית זה והרי נשרף ולא ידענא דעת הטוענים והשואל דבאו לגרע רק זכות האשה ויו"ח מטעם זה וכי יש לך ישראל שאין לו גואלים וודאי יש יורש דאורייתא:

והנה אלו ואלו טוענים מכח אומדנא דאפטרופס של הקרן קיימת טוען מדצוה המצוה ליתן עזבונו לדברים טובים ולנשואי קרוביו ודאי רצונו כשישרף הבית ולא יהא עוד להאשה ויו"ח זכות שם תפול לנשואי קרוביו. הנה כיון דמעולם לא נתן ולא צוה ליתן מקום דירת האשה לקרן קיימת לנשואי קרוביו אין זוכים מכח אומדנא כמ"ש מהרי"ק בשרש צ"ד במי שאמר אני מניח לאיש פלוני כיון דאינו לשון מתנה אע"ג דאנן סהדי דההוא שכ"מ ניחא ליה דליקני להאי דקאמר הנני מניח לא אזלינן בתר אומד דברים שבלבו כמו אם אמר ידור פלוני בבית זה או יאכל פירות דקל זה דלא מהני אע"ג דאי הוה אמר בלישנא מעליא כגון תנו לו בית פלוני לדירתו או דקל פלוני לפירותיו הוה מועיל וגם אנן סהדי דבהכי ניחא ליה להאי שכ"מ אפ"ה כיון דלא פירש להדיא לא מהני אפילו בשכ"מ עוד כתב שם דגילוי דעתא לא מהני אע"ג דאנן סהדי דהשכ"מ חפץ בזה שיועיל עיי"ש ואין לומר כיון שהקדים ליתן הבית לקרן קיימת לנשואי קרוביו ואח"כ נתן הדירה בשליש הבית להאשה קדמו נשואי קרוביו לזכות בכל הבית רק מהם יתנו להאשה מבית זה שליש לדירה דהא איתא בב"ב דף קל"ח ע"א שכ"מ שאמר תנו מאתיים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מכולן ופירשב"ם שהרי לכולן נתכוין ליתן ביחד שאין אדם יכול להוציא שני דברים כאחד וכן הוא בחו"מ סי' רנ"ג ס"ט וא"כ ה"נ מעולם לא הקדים זכות לנשואי קרוביו בכל הבית ולא נתן להם כלל דירת האשה בפירוש ממילא לא זכו מכח אומדן דעת מחמת דברים שבלבו:

וגם טענת האשה דיש אומדנא שתטול גם אחרי שנשרף מדצוה שתתן שליש סיקראציא אינו שום אומדנא לדעתי דאפשר כיון שרצה בטובת האשה ורצה שלא תלך לאיבוד זכותה צוה שתתן שליש סיקראציא כדי שתקח אחר השרפה פרעון הדירה מדמי הסיקראציא וודאי מגיע לה שליש ממון ממה שפרעו הסיקראנטין ועוד כיון דיש אומדנא להפוך לזכות קרובי הנשואין ממילא אתרע אומדנא שלזכות האשה אף דאם היה אומדנא דמוכח היה מהני להאשה ויו"ח להמשיך נתינת הדירה גם אחר השרפה כיון דפירש ואמר שנותן לה שליש הדירה מ"מ השתא דליתא אומדנא דמוכח אין להוציא מיד היורש דאורייתא דלא מועיל אומדנא להוציא כדאיתא בב"ב דף צ"ג ובחו"מ סי' ת"ח:

לכן נראה עיקר דחוזר הכל להיורש דאורייתא דאפילו נימא דתוס' חולקים על הרשב"א וס"ל להתוס' דגוף לשון לעולם משמע אחר שישרף נמי ויבנה שנית ואצ"ל משום דמיותר לטפויי אתא וממילא ליכא למימר דלשופרא דשטרא כתב כן ואינו מיותר מ"מ מאן ספין להוציא מן היורש דאורייתא דחשוב מרא קמא דהרי קמן דתוס' נמי לא ברירא להו איך המשמעות וכתבו תרי תירוצים גם רש"י שם לא ס"ל הכי והרשב"א ס"ל ודאי דמלת לעולם אין בי משמעות גם לאחר שיחרב וגם מחמת יתור לשון לא מרבינן להרשב"א וכמה ראשונים:

תוכן העניינים

תשורת שי מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה