תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן טז
שאלה ראובן תבע את שמעון איזה סך לפני שופט א"י בלא רשות ב"ד וטען שמעון שאינו חייב והביא ראובן עדים וחזר שמעון שחייב לו ראובן ממסחר אחר נגד מה שהעידו העדים ואמר לו השופט שחייב לשלם תביעת ראובן ועל מה שטען שיש לו אצל ראובן ממסחר אחר יעשה תביעה אחרת ועשה שמעון תביעה אחרת והביא ראובן עד אחד א"י שבפניו חשבו אותו מסחר ולא נשאר לשמעון אצל ראובן כלום ופסק השופט שישבע ראובן ויפטר ונשאר שמעון חייב לראובן תביעת ראובן אח"כ תבע שמעון לראובן לפני ב"ד ישראל ונסתפקו הב"ד אם תביעת שמעון הוי תביעה חדשה וכיון שלא בא שמעון מעיקרא לפני ב"ד תו אין נזקקין לו או נימא דהוי תביעה אחת ואפ"ת דל"ל כאן דאין נזקקין לשמעון משום קנס כיון דראובן פתח בקלקלה תחלה וגם לא נימא דהוה כקיבל עליו קא"פ כיון דלא קנו מידו כמ"ש תומים בסימן כ"ו ואפילו קנו מ"מ בקיבל עליו א"י לדיין י"ל דלא מועיל גם דיעבד כדאיתא בתומים ונתיבות סימן כ"ב גם הש"ך הניח בצ"ע שם אפילו ייחד איזה שופט א"י מ"מ כיון דהניחו שמעון לראובן לישבע והיה יכול לבקש מהשופט עוד זמן טרם שישבע ראובן ובין כך היה יכול לדון בב"ד ישראל א"כ נתרצה שמעון שישבע ראובן דמה לי שאמר בעצמו השבע וטול או שקיבל עליו הא"י לשופט ואמר השופט שישבע ראובן ונתרצה שמעון אז ונשבע ראובן דאינו יכול לחזור בו את"ד:
תשובה נראה אף דהשופט עשה זה לשתי תביעות מ"מ לדידן חשוב תביעה אחת כיון דשמעון רוצה לעשות תביעתו פרעון על תביעת ראובן וכמ"ש הש"ג הובא בנה"מ סימן כ"ד וא"כ הרי ראובן התחיל בעברה תחלה ולא יתכן לקנוס לשמעון להכריחו ממילא לשלם ע"י פסק השופט:
אך עלה על דעת הב"ד כיון שנשבע ראובן עפ"י פסק השופט והניחו שמעון לישבע אף שבידו היה להחמיץ הדבר ולבקש זמן אחר ובין כך היה יכול לעמוד עם ראובן לד"ת הרי נתרצה וכמאן דאמר השבע וטול דמי דלא כן אנכי עמדי דאף דדן לפני השופט מעצמו לא עלה על דעתו שיביא ראובן עד א"י ומחמת כן יפסק השופט שישבע ראובן וודאי לא ברצון שמעון:
ואי משום דשתק והניחו לישבע הוי כנתרצה אפשר לפימ"ש נה"מ בסימן פ"א סק"ה דאם עשה מעשה בשל חברו על פי דיבורו בפניו ושתק דהוה כריצוי ה"נ הוי כריצוי אך בשו"ת מהר"ח א"ז סנ"ג הוכיח בראיות דגם כה"ג לא הוה כהודאה וריצוי:
ואין לומר דשאני הכא דאם לא הוי כהודאה וריצוי איך שתק והניח לראובן לישבע שבועת שקר או שבועות שוא דעבד איסורא והוי לו לבקש זמן אחר ובין כך יעמדו לראובן לד"ת דהא בגיטין פרק השולח דף מם איפסק הלכה דאם העבד נשא בת חורין בפני רבו ושתק הרב ולא ערער ולא מיחה מ"מ לא יצא לחירות דשתיקתו לא הוי כהודאה רק אם השיאו רבו ב"ח דעשה מעשה בעצמו אזי הוי כהודאה ועיין רשב"ם ופרש"י על הריף בפי"נ דף קכ"ח אהא דהשבע וטול ונשבע דאינו יכול לחזור בו משום דעל פיו נשבע ובצאוותו הא הימניה בשבועה וכמאן דאודי ליה עיי"ש וכאן לא בצוואתו נשבע וליכא ריצוי והודאה: