תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן תר
אם אמר ראובן לשמעון תן מנה ללוי ואין לראובן ביד שמעון רק חמשים אם קנה לוי עכ"פ החמשים נסתפק בשע"מ ודעתו נוטה שלא קנה עכ"ל ד"ג בכלל נ״ט ס"ה וכתבתי בערש"י דחזר בו השעמ"ש אחרי רואו בסח"י בחו"מ סימן קכ"ו דמבואר דקנה החמשים ולכן סיים לעיין בסח"י וכן מוכח מדברי שער משפט בסימן קי"א סק"ד ואף דתכ"ז רק מוכח דלא נימא כיון דבטל קצת בטל כולו ועדיין י"ל כיון דעל חמשים ודאי כונתו שילוהו ה"נ כל המנה מ"מ כיון דמסתמא נתכוין על החמשים שיש לו אצלו לא בתורת הלואה אין לסתור הסתמא מחמת חצי השני כדלקמן סימן רמ"ו ס"ט דחצי מתנה וחצי אפטרופס וכתב ע"ז ד"ג החדש דלפימ"ש מוכרח לומר שבעת כותבו כל המאמר של ספקו לא זכר ולא ראה השע"מ את סח"י ובגמר כותבו עד התיבה אחרונה נזכר או ראה את סח"י וכתב שתי תיבות ורומז דפשיטא לו ספקתו ולא פירש איך אתמהה עכ"ל לשון הד"ג ואני תמה דלדבריו למאי ענין כתב השע"מ לעיין בסח"י אם אינו ענין כלל לספקתו אלא ודאי תחלה כתב ספקתו וסיימו וכתב אח"כ חידושיו עד סח"י ובבואו לסח"י ראה דנפשט ספקתו לענין דלא אמרינן כיון שבטל מקצתו בטל כולו לכן חזר וכתב בין הדבקים לעיין בסח"י והמעיין שם יראה להדיא ומה צורך לפרש יותר ואני הבאתי עוד ראיה מסימן קי"א משע"מ עצמו ומסימן רמ"ו ס"ט דחצי מתנה וחצי אפוטרופס אף דכללם בדיבור אחד וכתב כל נכסי לא אמרינן מדלא אפשר לומר דלאחר נתכוין לאפוטרפס ע"כ גם לבנו לא נתכוין לאפוטרופס והתם נמי הא דכתב לבנו לא עשאו אלא אפוטרופס אינו רק מתקנה והלכתא בלא טעמא ודמי למעמ"ש כדאיתא בב"ב דף קמ"ד ובגיטין דף י"ד.
עו"כ הד"ג ומ"ש בספר ע"ש לפשוט ספק הנ"ל מסברא כיון דסתמא על החמשים שיש אצלו חוב אין כונתו שילוהו אין לסתור הסתמא מחמת חצי השני שודאי כונתו שילוהו לומר גם על החמשים של החוב שכונתו שילוהו מכח סברא זאת אין כדאי לחלוק על השע"מ לפשוט ספקו ובפרט להוציא מן שמעון המוחזק וליתן ללוי עכ"ל תמוה אטו מה שכתב השע"מ ומ"ש אני יועיל להוציא מן שמעון וליתן ללוי הלא כל שקלא וטריא דידן לדיעה ראשונה שכתב המחבר בסתם בס"ג כשאמר תן מנה ללוי ודאי נתכוין על מנה שיש לו אצלו ולא שילונו וודאי גם בדין המחבר דיש לו אצלו כל המנה א"א להוציא משמעון וליתן ללוי כיון דהמחבר הביא י"א דפליג על סברא ראשונה אלא דכל זה אם שמעון אינו רוצה ליתן ללוי כגון דראובן מוחל או מרחיב לו זמן לפרוע או פרע לראובן אבל אם אין נ"מ לשמעון למי יתן ואנו דנין למי יתן זה לא חשוב להוציא כיון דבין כך ובין כך צריך ליתן או לראובן או ללוי וזה כ"ש ממ"ש הש"ך בסימן צ"א ס"ב סקי"ב בד"ה ולענין הלכה עיי"ש וה"נ בדין המחבר בש"ע ס"ג צריך ליתן ללוי כיון דהמחבר כתב סתם דיעה ראשונה אבל דיעה שניה כתב רק וי"א ואין ראובן ולוי מוחזקים ולשמעון אין נ"מ ורוצה לפרוע ודאי העיקר כדיעה ראשונה ויפרע ללוי וביד מלאכי בכללי הש"ע אות י"ז הביא מכמה רבוותא דהיכא דכתב בש"ע דיעה ראשונה בסתם ודיעה אחרונה בלשון ויש אומרים אזי סברא ראשונה עיקר עיי"ש ומ"ש הש״ך בס"ק כ"א מדלא השמיט לגמרי דעת הי"א ש"מ דלא הכריע היינו דלא הכריע לגמרי כדיעה ראשונה שלא לומר קי"ל כדעת י"א אבל ודאי דעתו דעיקר כסברא ראשונה מדכתבו בסתם ונ"מ היכא דאין פסידא לשמעון אם ישלם ללוי יש לפסוק דישלם ללוי ולכן לענין זה נ"מ במה שכתבתי להכריע דקנה לוי החמשים והוא מסברא וראיה מסימן רמ"ו ס"ט ומ"ש הד"ג דאין צורך להשיב על הראיה דשם מבואר הטעם בסמ"ע סקי"ח שמיותר לשון השטר מוכח כונתו כן לחלק בין השני גופים לא דק דזה כתב הסמ"ע בס"ק י"ח על סעיף י"א אבל בס"ט ליכא יתור לשון כלל גם בטור ס"ט לא כתב טעם לזה גם מ"ש הד"ג דשאני הכא דהוה להוציא זה אינו כמ"ש דאם הוה להוציא בלא"ה א"א להוציא מחמת הי"א שהביא הש"ע ולא נ"מ מה שכתבתי רק אם אין נ"מ לשמעון למי יתן דאז לא חשוב שמעון מוחזק תדע דאל"כ למה טרח השע"מ בספקו לענין אם חייב שמעון רק חמשים כיון דאפילו חייב מנה אין להוציא ממנו מחמת י"א שבש"ע ואם נ"מ לענין אם תפס לוי אם בזה גס דיעה ראשונה מודה דלא קנה אם נפשוט ספקו של השע"מ דלא קנה גם החמשים אם כן כ"ש דיש להכריע מכח סברא והראיה שכתבתי דקנה לוי כיון דעכשיו הוא מוחזק.: