אור ברסלב

תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק

סימן תקפז

סימן תקפו

איש שחלתה אשתו מאד ונדר ליתן כל בגדיה או דמיהן לעניים ועמדה מחליה ונתן קצת בגדיה לעניים ועכשיו דחיקא לו שעתו וקשה לו מאד ליתן כל בגדיה בגדי שבת ויו"ט גם דמיהן ושאל חדא דנדר בעת צרה וכמבואר ביו"ד סי' רכ"ח סמ"ה דאין להתיר אלא לצורך גדול ודעת רדב"ז בח"א סי' קל"ד דחכם המתיר נדר צדקה אף דהותר נדרו מ"מ חייב נדוי מפני שהפסיד לעניים.

תשובה לא מצאתי לו תרופה רק אם מסר מודעא לפני ר"ה או עיכ"פ כנהוג לאנשי מעשה לבטל כל נדרים שידור בכל השנה ובשעה שנדר לא נזכר מהמודעא והבין מה מהות המודעא דאינו ע"ה או הבין הנוסח כל נדרי דקאי על נדרים דלהבא ואמרו עם הש"ץ וכמ"ש ביו"ד סימן רי"א דזה פשוט דאם נדר לצדקה או אמר ליתן לעניים נקרא נמי נדר ונכלל במה שאמר במודעא כל נדרים או בכל נדרי ובירושלמי דב"מ פ"ד ה"ב איתא אמר ליתן לעני נעשה נדר ובתוספת רי"ד בפ"ג דנדרים דף כ"ג כתב נמי דבלשון כל נדרי שאומר בערב יוכ"פ נכלל גם כן נדרי צדקה אף דס"ל דכל נדרי קאי על נדרים שעברו מ"מ חזינן דנכלל בלשון זה גם כן צדקה.

והנה באבקת רוכל סימן קע"ו כתב להתיר מי שקיבל עליו נזירות שמשון מטעם תנאי ביטול נדריו בר"ה דמ"ש הרמב"ם בפ"ב דנדרים ה"ד ויש מי שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר תכ"ד אין זה דעתו ז"ל שאם לא כן לא היה כותב אותו בלשון יש שמורה דמשמע דיחידאה ועוד שכתב שמורה להחמיר דמשמע דחומרא בעלמא הוא ולא מדינא וכן שאר פוסקים לא חלקו בכך עכ"ל והברכ"י ביו"ד סימן רי"א הקשה דבאבקת רוכל הורה הלכה למעשה ולא חש להך יש מי שמורה ובש"ע כתב דיש לחוש לדבריהם גם בש"ע כתב ויש אומרים ולחוש לדבריהם דמשמע שהם רבים ובא"ר כתב דיחידאה הוא עיי"ש ולי לק"מ דבא"ר דדן על נזירות שמשון דאין ניתר בשאלה סמך על הפוסקים דמקילין לגמרי אבל בש"ע דקאי על סתם נדרים דיש להם היתר בשאלה כתב דיש לחוש כיון דיש לו מתירין בשאלה אין לסמוך לכתחלה על רוב הפוסקים ומ"ש בא"ר דיחידאה הוא היינו דהרמב"ם הביא רק בשם יחיד אבל ודאי הב"י ראה וידע דיש עוד פוסקים כדאיתא בתוספת פ"ג דנדרים דף כ"ג וגם הרמב"ם שהביא היש מי שהורה להחמיר ולא חלק עליו לדחותו ע"כ להורות נתן דיש לחוש לכתחלה כשיש לו מתירין בשאלה ומ"מ דעת המחבר דלא כהי"א אלא דיש לחוש כשיש לו מתירין וכן משמע הלשון ויש דאינו רק לכתחלה.

וא"כ בנ"ד דיש חשש דנודר בעת צרה או דאין חכם רשאי להתיר נדרי צדקה יש לנו לסמוך על דעת הפוסקים דמותר מדינא ע"י התנאי וא"צ התרת חכם רק להעדפה ומותר לשאול על נדרו דממ"נ אם אין מועיל שאלת והתרת חכם מותר בלא"ה ואם מועיל הרי עושה מה שבידו לעשות ואין כאן לא נידוי ולא נדר.

ועוד יש להתעורר לפ"ד השגות ראב"ד בפ"ב דנדרים שכתב דמיד שיזכר מהמודעא צ"ל תכ"ד על התנאי אני סומך והאבקת רוכל שם הביא דעתו אלא דהנודר מיד שנזכר מהמודעא היה בלבו לסמוך על המודעא וכ"ד הב"י אמנם קשה למה השמיט המחבר בש"ע דיעה זו וגם רמ"א שתק לו ונ"ל דבאמת היה קשה לי כיון דבשעה שנדר נתבטל מחמת המודעא שקדמו מה איכפת לנו אם אחר שנזכר להמודעא לא קיימו כיון דכבר נתבטל הנדר ועכשיו שנזכר אף דבלבו היה לקיים הנדר הוא רק דברים שבלב ואין נדר חל רק אם מוציא בפיו דאשר יבטא כתיב כדאיתא בשבועות דף כ"ו ע"ב וחפשתי ומצאתי ממש באס"ז פ"ג דנדרים דף כ"ג כדברי ודחה דעת הראב"ד מטעם זה עיי"ש ולי נראה עוד ראיה קצת לזה מהמבואר ביו"ד סימן רנ"ח סי"ג האומר חפץ זה אני נותן לצדקה בכך וכך אם לא היה שוה יותר באותו שעה ואח"כ הוקר יכול לחזור בו וכתב הש"ך דכיון שאין הדיבור חל בשעתו הואיל וליכא רווחא להקדש אי אפשר שיחול לאחר זמן ועוד ראיה מהר"ן פ"ג דנדרים דף כ"ט ע"ב בד"ה פשיטא דכי חייל הקדש ליתא לדיבוריה ול"ל דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט רק בהקדש אבל נדר או אפי' צדקה דקי"ל דאינו כמסירה ליכא רק דיבור ואיך יחול אח"כ וגם הרמב"ן ורא"ש ור"ן בנדרים שם לא הזכירו דעת הראב"ד לכן השמיטו מחבר בש"ע ומה שהביא דעת הי"א אף דגם זה מוקשה מחמת טעם שכתבתי וכ"כ באס"ז שם אלא שכתב שם דדיעה זאת יש לתרץ קצת עיי"ש ועיין נה"ך ביו"ד שם ואאת"ל כיון שהביא המחבר הי"א דתכ"ד לנדר צריך לקיים התנאי אצ"ל עוד דעת הראב"ד מ"מ מוכח אם כן דדינם שוה דא"צ לחוש רק לכתחלה כשיש לו שאלה דאל"כ הל"ל דעת הראב"ד תוך דיעה ראשונה לומר דמעכב מדינא אף כשאין לו שאלה.

והנה גם בצדקה י"ל כן אף כשנזכר מהמודעא היה דעתו בלבו לקיים הנדר ויש דיעה בסי' רנ"ח ביו"ד דאם חשב בלבו ליתן צדקה צריך ליתן הרי כתב בשו"ת דת אש והובא בפ"ת שם ובגליון רש"א גם בחידושי רע"ק רמזו דלכ"ע חשב בלבו פטור מליתן אלא אם אמר בפיו ליתן רק לא הוציא מפיו מה וכמה יתן בזה מועיל חשב בלב ושכן כונת אותו דיעה שהביא רמ"א להחמיר עיי"ש.

והנה אין בידינו להכריע בין הראשונים עכ"פ במחלוקת שנויה ובספק צדקה וכגון בעיא או פלוגתא דרבוותא דעת כמה ראשונים דהוה ספק ממונא ולקולא ולזה נוטה דעת הש"ך ביו"ד סימן רנ"ט סקי"ד ואף דנה"מ בריש דיני תפיסה כתב דבנודר גופא דיש ספק איסור בל יחל אזלינן לחומרא הלא בא תלמידו במאזנים למשפט בדיני תפיסה ס"ג ודחה דעת הנה"מ והעלה להלכה דהוי לקולא וכאן דמסתימת המחבר ורמ"א דשתק לו ולא הביאו דעת הראב"ד נראה דס"ל דלא כראב"ד אם כן ודאי דלענין צדקה דהוי ספק ממונא יש לפסוק להקל כיון דאף בשאר נדר דהוי רק איסור פסקו דלא כראב"ד לכן ודאי עכ"פ מהני שאלה ומותר להתיר נדרו ויעשה עכ"פ כמ"ש האמרי אש בחיו"ד סימן פ"ט דיקבל עליו בלי נדר לכשירחיב ד' גבולו יפרע לעניים מה שקיבל עליו. וישאל על נדרו ועיין בשו"ת עבוה"ג סימן יו"ד.

ודאתן עלה נראה ליישב קושית האס"ז על הראב"ד דהראב"ד לשיטתו אזיל דבפרק המדיר דף ע"ג אהא דקדשה ע"ת וכנסה סתם דאמר רב א"א עושה בב"ז ואחליה לתנאו דהקשה הר"ן כיון דנתבטלו הקידושין מחמת התנאי איך יועיל מה דמחיל אח"כ התנאי שיחולו הקידושין דלמפרע ותירץ כיון דלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא יהא תלוי עד שידע שיש עליה נדרים או מומין ויקפיד וכן דעת הראב"ד ואם כן י"ל מתחלה כשמסר מודעא אין דעתו שיתבטלו הנדרים שאח"כ מיד אלא אם כשיזכור מהמודעא יעמוד בתנאי המודעא אבל הרשב"א שבר"ן שם ס"ל דבאמת נתבטלו הקידושין מיד אף דמחיל התנאי כשנודע לו והא דאמרינן דאחליה לתנאו היינו דקדשה שנית בביאתו והתוספת שם בסד"ה לא תימא הקשו גם כן כיון דקידשה ע"ת שאין עליה נדרים והיו עליה נדרים א"כ אינה מקודשת מה מועיל כשימחול התנאי אח"כ אם לא יחזור ויקדשנה ותרצו דחופה קונה אחר שמחל התנאי ואפי' את"ל דחופה אינה קונה מצינו למימר דבשעת קידושין היה דעתו לכך שאם יכניסנה לבסוף יהא מחול התנאי ותירץ זה רק לפי הס"ד אבל לפי מה דמסיק אביי דדוקא בעל דא"א עושה בב"ז כתבו תוספת בד"ה אלא דלא חלין הקידושי כסף למפרע אלא השתא מקדשה בביאה וכן דעת הרא"ש בפרק המדיר סוף סימן י״א ודעת הטור באה"ע סל"ט דדוקא בעל בפני עדי יחוד דלא אמרינן דחלין הקידושין למפרע.

גם דעת ראב"ד בהשגות פ"א מהלכות שלוחין ה"ג דאם שלח שליח לקנות ושינה שליח דתלוי ברצון המשלח לקיים המקח מתקיים אף דעבר השליח על תנאי משלחו והל"ל דכיון דנתבטל המקח איך יתקיים למפרע אלמא ס"ל לראב"ד דמהני ביטול התנאי שעשה עם השליח כאלו לא עשאו ול"ל כיון דהתנאי לענין ממון דהוי כאומר הריני כאלו התקבלתי כמ"ש הרשב"א ור"ן בהמדיר שם לענין קידשה ע"ת שתתן לו כו"כ דהא כתב הראב"ד דהשליח חייב למשלח מה ששינה הרי דאינו אומר כאלו התקבלתי והרמב"ם לא ס"ל כן כמבואר בהשגות שם ועיין באר הגולה בחו"מ סימן קפ"ב ס"ו ועכ"פ כאן בנדר רוב פוסקים לא חלקו בין קיים התנאי כשנזכר ממנו גם לא ס"ל כדעת י"א שהביא המחבר וכ"כ בתוספת חדשים ריש פ"ג דנדרים ואם כן ודאי אין להוציא ממנו דספק ממונא לקולא וא"צ שאלה רק להעדפה.

ויל"ד דגבי שליח ששינה ממה שצווהו המשלח לרמב"ם אין המקח קיים אם ידע המוכר שזה רק שליח ואפילו נתרצה המשלח בקיום המקח דלא מועיל הריצוי למפרע ואלו גבי קדשה על תנאי ובעל סתם דאמרינן א"א עבב"ז ס"ל לרמב"ם דא"צ עדי יחוד משום דמחל התנאי וחלין הקידושין של כסף למפרע כמ"ש בחמ"ח וב"ש סימן ל"ח סל"ה ונראה לפימ"ש בשו"ת הרא"ש כלל מ"ו דהא דמהני לבטל התנאי משום דאי לאו דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר שיש כח לתנאי לבטל המעשה אם לא יתקיים התנאי לא היה התנאי יכול לבטל המעשה אפי' לא נתקיים התנאי ולהכי בעינן התנאי כפול ותנאי קודם למעשה דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וכיון שכן שהמעשה הוא דבר בפני עצמו וראוי להתקיים בלא קיום התנאי הוי התנאי דיבור בעלמא לכן כשמבטלו אתי דיבור ומבטל דיבור עיי"ש אבל לענין שליח כתב הר"ן בפרק מי שאחזו בד"ה אתקין שמואל אהא דאמר כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד יב"ח הא הוא מעשה קודם לתנאי ואפ"ה התנאי קיים משום דמתנה בהדי שליח שאני דכל תנאי מהני ביה לפי שאינו נעשה שלוחו אלא במה שנראה מתוך גילוי דבריו עכ"ל לכן תנאי שמתנה עם האשה דצריך כל דיני תנאי משום דחידוש הוא מהני נמי ביטול התנאי שיועיל המעשה למפרע משא"כ שליח דאינו נעשה שלוחו אלא באופן שצווהו המשלח וכיון ששינה ממילא אינו שלוחו ובטל המקח לכן לא מהני מה דאחר כך חזר המשלח ונתרצה לקיים השליחות והמקח ולפ"ז לית ליה לרמב"ם סברת הר"ן דלהכי מהני מחילת התנאי דמתחלה כשהתנה היה רק אדעתא אם יקפיד אחר כך.

תוכן העניינים

תשורת שי מהדורא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה