תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן תקעד
שו"ב שהזקין ונחלש ונפסל מלהיות שו"ב והיה לו בן ורצה שיהיה שו"ב במקומו ושלחו אצל שוחטים ללמוד ונפל מחלוקת בין אנשי הקהל אם לקבלו והגבילו יום אסיפה לכל והיו רוב דיעות לקבל הבן ואח"כ נשמע כי שחד השוחט הרבה אנשים בממון ולולא זאת היו רובם למאן בבן השו"ב והושיבו ב"ד לשאול איש ואיש באליו"ע ויש מהם הודו שקבלו מעות ושמעו מאחרים שקבלו מעות ואמרו שחוזרים ואינם רוצים בבן השו"ב להיותו בן עירם ומכירים אותו שאינו הגון ויש מהם גם כן הודו שקבלו מעות ואמרו שראו באחרים שקבלו מעות ועתה חוזרים ואינם רוצים בהבן לשו"ב ועדיין לא למד הבן כל צורכו ולא היה לו קבלה ולא התחיל לשחוט.
הנה מקודם יל"ע אם זוכה הבן בכח ירושה מאביו ומקור הדין מספרי בפ' שמיני ובילקוט שם סימן תקכ"ה ז"ל ובנים לו היו להם אלו היו להם בנים היו קודמין לאלעזר ואיתמר כל הקודם בנחלה קודם בבכורה ובלבד שיהא נוהג כמנהג עכ"ל ופשוט שהוא ט"ס וצ"ל קודם בכבוד וכן הובא בהגמ"יי פ"א מהלכות מלכים.
ובספרי פ' שופטים ובילקוט שם סימן תתקט"ו למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו אין לי אלא זה בלבד מניין לכל פרנסי ישראל שבניהן עומדין תחתיהן ת"ל בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו ובהוריות דף י"א ע"ב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו ירושה היא לכם ומנלן דכי איכא מחלוקת בעי משיחה ולאו כל דבעי מלכא מורית מלכותא לבניה אר"פ אמר קרא הוא ובניו בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל קרינא ביה הוא ובניו וכן היא בכריתות ה' ע"ב ובפסיקתא זוטרתא פ' שופטים שהמלכות ירושה בזמן ששלום בישראל ופירש המפרש היינו שאין מחלוקת בדבר המלוכה והנה אף דאין ראיה מוכרחת מדבעי משיחה כשיש מחלוקת דאינו ירושה רק מלך חדש הוא כנראה לכאורה מלשון הרמב"ם פ"א מהלכות כלי המקדש הי"א שכתב ואם היתה שם מחלוקת מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת ולהודיע לכל שזהו מלך לבדו אבל מלשון הגמרא מוכח להדיא במקום מחלוקת אינה ירושה כלל מדקאמר דכי איכא מחלוקת בעי משיחה ולאו כל דבעי מלכא מורית מלכותא לבניה בזמן ששלום בישראל קרינא ביה הוא ובניו וכן לשון הפסיקתא שהמלכות ירושה בזמן ששלום בישראל וצ"ל דרמב"ם נתן טעם מאחר שגברה צד של זה והמליכוהו למה צריך משיחה לכן כתב לסלק המחלוקת ולהודיע לכל שזהו מלך לבדו או כשהמיעוט מן העם ממאנים בבן המלך דהל"ל אחרי רבים להטות ובטל המיעוט כמאן דליתא ממילא נשאר מלך מחמת ירושת אביו ולמה צריך משיחה לכן נתן טעמים הללו אבל אם הממאנים רוב אינה ירושה כלל ובשו"מ קמא ח"ב סי"ז תחלה כתב דכשיש מחלוקת אינה ירושה מהך דהוריות אח"כ חזר בו והביא מפיה"מ להרמב"ם דדוקא אם המחלוקת בבן בין הבנים איזה ימלוך והביא דהפנ"י בריש ר"ה ס"ל דהדין כפשוטו אם יש מחלוקת אפילו ליכא רק בן אחד אינו יורש ויבואר בסמוך.
שנית דהא רק בפרנסים מורישם הכבוד לבניהם כמבואר הלשון לעיל אבל שו"ב אינו רק פועל בשכר ולית בו משום פרנס הקהל דאינו פרנס ולית בו משום כבוד כלל וגם לית בו משום שהוחזק במצוה וכמ"ש הריטב"א בסוף פרק שני דקידושין דטבחים ובודקים פועלים נינהו ושכרם שכר פעולה ולולא דגלי קרא במלכים ופרנסים דבניהם יורשים כבודם הל"ל דאין יורשים דהא קי"ל בחו"מ סימן קע"ו סי"ט דאם אחד מהשותפים או מהמתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק ומשום די"ל החי עם אביכם נשתתפתי מפני שידעתי שהוא בקי במו"מ או טעם אחר ואין כן עמכם עיי"ש וכ"ש דה"ט שייך בכל מנוי ופרנסים אלא דחידשה תוה"ק בפרנסים והבו דלא לוסיף עלה וכ"כ בשו"ת דבר שמואל סי' מ"ז דאין הבן יורש רק שררה דשייך בו כבוד שלא מצינו שרש בתוספתא וגמרא רק במלך וכ"ג וכדומה של השררות וכן עמא דבר.
ובזכל"א ח"ג בא"ח אות חזקה שהביא ג"כ מהרב זרע אמת ח"א ס"ט בבן שהיה רוצה לקום תחת אביו לתקוע שופר דאין ירושה במצות רק כשהוא בדבר כבוד ושררה ולא בחזנות ותק"ש עוד הביא שם מברכות המים דאין שום זכות לבן לירש מקום אבותיו רק במילי דשררה נאמר זה כגון מלך ונשיא וכהן גדול ופרנס ושוטר וגזבר וגבאי וחזן ודרשן וכיוצא דבאלו לא בעינן כ"כ חכמה אמנם ברב ודיין שהדבר תלוי בחכמה ובדעת ובקיאות לא עוד הביא שם מתשובת כנה"ג דאין חזקה לשוחט ויכולים ליקח אחר עיי"ש ואם כן בשו"ב מלבד דאין זה שררות אלא דגם צריך אומנות ובקיאות בדינ' שו"ב וזריזות.
גם א״ל כיון שהיה לו זכות השכירות מוריש לבניו דמלבד שמוכח מהשותפין והמתעסקין שמת אחד בטלה השותפות והעסק ואין היורש יורשה כמש"ל אלא דגם בחייו של השו"ב אין לו חזקה משום זה כדאיתא במג"א סימן שס"ו סק"ח לענין בית שמניחין בו עירוב דאין לשנות מ"מ היכא שצריכין לשלם בעד זה משנין הרי אדרבה השכר שנוטל מגרע חזקתו אלא בחיי השו"ב כתבו האחרונים די"ל טעם אחר דאם קבלוהו סתם י"ל כל ימי חייו משמע כמ"ש הפרמ"ג בא"א ס"ס נ"ג סקל"ג.
וגם זה נראה להיפך משו"ת מאיר נתיבים סל"ג דכתב וז"ל שאני מצוה אחרת שאדם זכה בה עפ"י חזקה בענין שסתמו כפירושו כ"ז לכל ימי חייו משא"כ ההתמנות מן הקהל איפכא הוא דסתמו כפירושו כ"ז שיהא מרוצה להקהל וכ"מ שהלכה רופפת הולכת אחר המנהג פוק חזי מאי עמא דבר שבכל הקהלות ממנים חזנים ושמשים ובטעם כל דהו מעבירים וממנים אחרים תחתיהם ולית מאן דימחי בידייהו עכ"ל וכיון דגם בחייו אין לו חזקה ק"ו לבניו אחריו ואאת"ל השתא אישתני מנהגא ואין מעבירין אותו בחייו מ"מ לענין בנו לא שייך מנהג במלתא דלאו בכל שעתא איתרמי וכדאיתא בחו"מ סימן של"א בהג"ה סס"א וברמב"ם פי"א מהלכות שחיטה הי"ג.
ובזה י"ל מ"ש בפיה"מ לרמב"ם בפ"א דכריתות אם נזדמן שתהא קטטה בין בני דוד על איזה מהם ימלוך הזה או זה הר"ז נמשח בשמן המשחה וכו' ומזה למד בשו"מ הנ"ל דהא דבמחלוקת צריך משיחה היינו רק אם המחלוקת על איזה בן מבני המלך שימלוך ולא אם המחלוקת להמליך איש אחר אשר לא מבני המלך ובאמת לא משמע הכי בהגמרא וספרי הנ"ל ונ"ל משום דקשה מה יליף הש"ס מהא דקרב ישראל דוקא כשאין מחלוקת דהא קרא מיירי שישראל בעצמם המליכו עליהם מלך ומסתמא לא נתנו לו המלוכה לירושת עולם רק עד זמן שיתרצו בבניו ולא יהא עדיף משותפין והמתעסקין שמת אחד אין היורשין יורשין העסק דהחי י"ל לא נשתתפתי רק עם אביך דהיה בקי במו"מ ונאמן אצלי כיון דמדעתם המליכוהו תליא בדעתם וכ"כ התוספת ביומא דף י"ב ע"ב בד"ה כ"ג דמתנה בפה ומסתלק בפה דתליא בדעת המלך ובאחיו הכהנים משא"כ בני דוד המע"ה דהקב"ה המליכו בלא דעת ישראל ומקרא מלא לא יסור שבט מיהודה גם הבטיחו לדוד המלך ע"ה על מלוכת זרעו בשמואל ב' זיי"ן ומה זה תלוי בדעת ישראל וכי בידם לעקור דבר ד' לזה הוכרח הרמב"ם לומר דהיינו אם המחלוקת על בן בין בני דוד דבזה אין הכרע מי יירש המלוכה בזה ילפינן שפיר כמו בהומלך ע"י ישראל לא תליא בהמלך להמליך מי שרוצה כשיש בישראל מחלוקה ה"כ בבני דוד כשאין המחלוקת לעקור המלוכה מזרעו ולכן נמשח שלמה מפני אדוניהו אבל רחבעם לא הוצרך למשיחה מפני המחלוקת כיון דלא היה בכח ישראל לעקור המלוכה מרחבעם עכ"פ משבט יהודה כמו שניבא אחיה במלכים א' י"א וצ"ע למה הוצרך יהואש למשיחה מפני עתליה ואפשר משום דיהואש היה קטן ולא ראוי למלוכה כשמלכה עתליה ויש פתחון פה לומר כיון דאידחי אידחי מפני עתליה כמ"ש בהלק"ט והובא בשע"ת סי' נ"ג באשל אברהם עיי"ש ובדרכי שלום שו"ת סימן וא"ו הביא מחכם אחד שהביא ראיה מדנמשח יהואש משום מחלוקת עתליה דאף דאין המחלוקת על בן בין הבנים רק על אחר מ"מ אינה ירושה ועכ"פ בשאר מינויום שנתמנו מהקהל ודאי במקום מחלוקת אין הבן יורש וכן העלה להלכה בדרכי שלום שם דעכ"פ אם הרוב ממאנים בהבן אינו זוכה משום ירושה אפילו רב דיש ברבנות מפני הכבוד.
ועתה נבוא למה שנתנו שוחד להסכים על הבן דזה ודאי אינו מן המנין לעשות מהם רוב דעות כמו דמבואר בחו"מ סימן קס"ג ס"א בהג"ה דיקבלו עליהם שכל אחד יאמרו דעתו לשם שמים וילכו אחר הרוב וכ"כ בחת"ס חחו"מ סימן ק"ס מכח ראיה זאת.
אך אלו שאמרו על עצמם שקבלו שוחד אין נאמנים דאאמע"ר אך אם מעידים שראו שאחרים קבלו שוחד י"ל דנאמנים ואף דכתב החת"ס שם דצריך עדים מעיר אחרת שאין נוגעים בדבר היינו מפני דמעידים על הרב שעדיין אינו מעירם אבל כאן דבן השו"ב מאותו קהל הרי כבר המנהג בכל צורכי וענייני העיר לקבל עדות מאותו עיר אם נוגע רק רק על בני אותו עיר וכדאיתא בחו"מ סימן ל"ז ואפילו א"י אם כן המנהג מכבר באותו עיר וכדמשמע מהרשד"ם בחיו"ד סימן פ"א וכ"כ אחרונים הובא בפ"ת שם סימן ל"ז סקי"ד דבזמנינו מאחר שכבר הוקבע מנהג בש"ע הוי מנהג קבוע לדורות ויש לי צ"ע במ"ש מג"א וטו"ז בא"ח סימן קנ"ג ס"כ בס"ק מ"ה לענין ס"ת דצריך עדות מבני עיר אחרת והרי עכשיו המנהג לקבל גם מאותה עיר ואף דמהרי"ק כ"כ היינו במקום שלא נתפשט המנהג כי אז בימיו לא היה הש"ע גם אפשר דיורש שתבע הס"ת בעובדא דמהרי"ק לא היה מאותה קהלה.
ונראה מזה דהמג"ד ומג"א ס"ל כהפוסקים שהביא ברכ"י בחו"מ סימן ל"ז סק"ז דזה אינו רק לענין תקנות והסכמות ורנהגות הנוהגים ביניהם או בדבר ממון של קנסות אבל בדבר תביעת ממון של קהל והיחיד וכדומה לא נהגו להכשיר אמנם בשו"ת רשב"א סימן תר"פ מוכח דגם בתביעת ממון שבין קהל ויחיד כשרים לעדות מבני העיר ואפילו קרוב ולכן צ"ע לדינא אף היכא דקהל באים להפטר מחמת עדים מבני עירם כיון דמדינא אין העדים נאמנים והספק בתקנה אם גם בין קהל ויחיד בדבר הנוגע לממון נאמנים ועיין בפ"ת לחו"מ סימן ח"י סק"ח ובתשובת מיימוני להלכות עדות סי"ג משמע דגם בענין ממון שבין הקהל ליחיד כגון לענין חזקת הישוב נאמנים עדים מבני העיר ואף דנוגעים וקרובים וכן משמע מלשון הש"ע בסל"ז דאמר דעכשיו נוהגים לקבל עדות מהקהל על כל ענייניהם ועל הקדשות וא"כ זה ודאי דלא כמהרי"ק הנ"ל דעובדא שלו היה בדין אם הקדיש הס"ת לציבור וכ"כ הריב"ש בסימן קס"ח דעדות מבני העיר נאמן לענין דין עמון אם שכ"מ הקדיש אף דנוגע בעדות בענין ההקדש וכ"כ הרשב"א סימן תר"ן על כל ענייני הציבור אפילו בהקדשות שאם אין אתה אומר כן מי מעיד בהקדשות של הספרים ובס"ת הכל פסולים אצלו ואפילו סלוק אינו מועיל עיי"ש וכן הביאו ר' ירוחם בנתיב ל"ב ח"א וראנ"ח ח"ב סימן ס"ב ודברי ריבות בסי' קנ"ו שכתבו בדעת הרשב"א ורי"ו רבענייני ממון שבין הקהל ליחידים פסולים דייני או עדים מאותו קהל והביאם גם ברכ"י הנ"ל זה ודאי אינו וכפי הנראה לא ראו ברשב"א עצמו סימן תר״ף ולפי"ז העיקר כדעת הרשב"א ומהר"ם בתשובת מיימני הנ"ל וכסתימת הש"ע כי רבים הם נגד מה שלמדו ראנ"ח וד"ר מתשובות הרא"ש וכ"ש אם באים הקהל לפטור מכח עדים שלהם דמוחזקין וצ"ע בריב"ש ס"ס תע"ו שכתב דהמעידין לעזר החזן עדותן עדות והמעידין כנגדו מיחידי הקהל אין עדותן עדות ומשורת הדין לפי שהם נוגעין וי"ל כיון דיש הכחשה בין העדים עדיפו אותם שכשרים משורת הדין א"ל דהמנהג בפירוש גם כה"ג:
ומעתה יש להסתפק דאפשר גם היכא דהעד עושה עצמו רשע בעדותו מועיל עדותו בענין הקהל לפימ"ש מהר"ם בתשובת מיימני הנ"ל דעל חזקת הישוב אפילו קרובים כשרים להעיד ואפילו עד מפי עד וטעמא דבלא"ה כולם נוגעים בעדות זה ואעפ"כ מעידים ופסק כן רמ"א בהג"ה חו"מ ס"ס ל"ז דדנין בחזקת ישוב וכדומה לזה מצורכי העיר אפילו עפ"י עמ"ע דהרי בלא"ה כולם נוגעין בדבר וא"כ הרי מה דאין עד נאמן כשמשים עצמו רשע הוא רק מגזה"כ דאדם קרוב אצל עצמו כדאי' בפ"ק דסנהדרין דף טית ע"ב ופרש"י שהרי תורה פסלה קרוב לעדות והרי בענייני קהל מועיל עדות קרוב ונוגע בעדותו ולדעה הע"ש ומהרמ"ל שהביא הש"ך בחו"מ ריס לית כובע פסול משום דאדם קרוב אצל עצמו:
חולת כל הנ"ל הרי עתה אומרים שחהרים מהסכמתם על בן השו"ב ואינם רוצים בו וכיון שלא התחיל בפעולה ולא גרמו לו היזק כלל יכולין לחזור בהן ובמג"א סימן כ"ב סקכ"א לענין ש"ץ דרבים יכולין למחות אף אחר שהסכימו וכ"ש כאן דאלו שהסכימו מצטרפין עכשיו לאלו שמעיקרא נמי לא הסכימו ונעשים רוב ואפ"ת דהתם טעמא משום דש"ץ צ"ל שלוחם להוציאם מ"מ כאן דלא התחיל בפעולה יכולין לחזור ככל שוכר פועל בחו"מ ר"ס של"ג ומ"ש במרדכי בהגהות פ' האומנין והובא בד"מ סימן של"ג דרבים ששכרו מלמד אין יכולים לחזור אפילו קודם שהתחיל במלאכה הלא ע"ז כתב בנה"מ ססק"א דתימה שלא הובא זה בכל פועלים ואפשר דדין זה אינו רק במלמד שהוא דבר מצוה ודמי קצת לנדר שעד"ר עיי"ש:
ועוד כיון דנהגו בכל קהלות שנותנין כתב קונסת לשו"ב א"כ כ"ז שלא נתנו לו כתב אינו כלום כיון דנהגו לגמור הדבר רק בכתב הוי כמכירת קרקע באתרא דכתבי שטרי לא קנה בכסף לבד אף דמדינא קרקע נקנה בכסף לבד כדאיתא בחו"מ סימן ק"צ ס"ז וכה"ג כתב הטו"ז באה"ע סימן נו"ן סקי"ב וצדה נתבטל ג"כ הטעם שכתב הגמ"ר שם דכל מילי דרבים א"צ קנין דזה דוקא אם לא נהגו לעשות שטר וכמו שכירות מלמד ועמ"ש בערך ש"י לחו"מ ר"ס ס"ו והב"מ באה"ע סימן כ"א ס"ו כתב לענין קנס שידוכין אחר שנהגו בקנין הוי סטימתא להיפך שלא לחייביה בלא קנין עיי"ש וצ"ע דא"כ למה באתרא דכתבי שטרי הוצרכו טעם דלא סמכ"ד.
והנה אם שנים שראו באחרים שקבלו מעות לפימ״ש דגם בני העיר נאמנים אין האחרים עולים למנין אך יש לראות אם שנים מודים שקבלו מעות ביחד אף דאין על כל חד רק ע"א מ"מ כיון דמודה כל אחד על עצמו אף דאאמע"ר מ"מ לפימ״ש החכ"צ בסימן ק"ו דע"י ע"א נעשה רגל"ד ובכנה"ג סימן ל"ד דהיכא דיש רגל"ד אדם נפסל ע"פ עצמו ונאמן והובא בשו"ת בית שלמה בחיו"ד סי' א' ואף שכתב דשו"ת מ"ב סנ"א ומהרמ"ל סימן פ"א לא ס"ל הכי מ"מ הוי ספ"ד והקהל מוחזקין וא"ל דכיון דנאמנים א"כ נעשים רשעים ורשע פסול לעדות כדאמר ר"י בפ"ק דסנהדרין דף טי"ת ע"ב לפי מאי דס"ל דנאמן לעשות עצמו רשע בהא דפלוני רבעני לרצוני דשא"ה דזה מפורש האיסור בתורה וכל אדם יודע משא"כ הכא י"ל דלא ידע שיש איסור ליטול ממון בעד זה וכמ"ש הריב"ש סיען שי"א דאפילו היכא שאין רוב העולם טועין מ"מ אם יש לתלות שטעה תולין כמ"ש הרמב"ם שאם עשה מלאכה בשבת צריך להודיע שהיום שבת שמא שוכח הוא ודעת הריב"ש פסקו ברמ"א חו"מ סל"ד ס"ד.
וא"כ אף דגם באומר מותר אאמע"ר כמ"ש ברכ"י בחו"מ סל"ד סקנ"ח מ"מ הכא דע"י רגל"ד מע"ר ומ"מ אינו פסול לעדות מצטרפין השנים זל"ז ויש שני עדים אלא דקשה ע"ז דא"כ בהא דפ"ב דכתובות דף ח"י ב' בעדים שאמרו כת"י הוא זה ואנוסים מחמת ממון היינו א"נ דאאמע"ר ואמאי הא על כל אחד מעיד השני עליו שקיבל ממון ובעצמם נמי מודים ואי דא"כ נעשים רשעים ופסולים להעיד נתלה דטעו בדין דמותר מחמת אונס ממון להעיד שקר ואפשר דשא"ה דסברא פשוטה הוא דמפני הפסד ממון שלו אסור להעיד להפסיד לאחר כדאיתא בפ' בן סורר ומורה דף ע"ד סברא היא ופרש"י שלא תדחה נפש חברו דאיכא תרתי אבוד נשמה ועבירה מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור וה"נ באונס מחמת ממון להפסיד לחברו משא"כ הא ליטול ממון לומר דעתו שמסכים על זה דפשתה הצרעת בכמה מקומות ולא חשב אדם דאסור וכה"ג כתב בשו"ת ר' עק"א סי' צ"ו דהשחתה בתער דנתפשט בעוה"ר אצל הרבה ופשתה המספחת בזמנינו גם לאותם הנזהרים בשאר דברים נדמה להם דאינו איסור ואינו נפסל אף דלא התנצל עצמו כן לפני הב"ד את"ד והובא בפ"ת לחו"מ סל"ד סק"י:
אך לכאורה ל"ל הכי דהא בכתובות שם דאר"מ אפילו אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות א"נ ואר"ח משום דס"ל לר"מ עדים שאמרו להם חותמו שקר ולא תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר ופרש"י הלכך כי אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות א"נ דאאמע"ר עיי"ש וזה ודאי אינו סברא פשוטה והרי קמן דרבנן ס"ל דיחתמו ואל יהרגו א"כ גם לר"מ ודאי יכולין אנו לתלות דלא ידעו דאסור ומ"מ אמרינן אאמע"ר וא"נ ומוכח ע"כ דלא חזי לאצטרופי לומר דע"י ע"א הוי רגל"ד ויכול למשוי נפשיה רשעא ומ"מ לא מפסיל דתלינן דטעי וס"ל דמותר.
אמנם יש לסתור ראיה זו ואדרבה יש ראיה להיפך דהא רבא אקשי לר"ח השתא אלו אתו לקמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו ולא תתקטלון דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז וג"ע ושפ"ד בלבד השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמותו ונתקשו הראשונים מה פריך רבא הא ר"ח קאמר דר"מ ס"ל באמת דיהרגו ואל יחתמו ומה פריך לו רבא מדידן דס"ל כרבנן אבל לפימ"ש א"ש דה"ק רבא כיון דלרבנן ופסקינן כוותייהו יחתמו ואל יהרגו א"א לומר דלר"מ הוי דבר פשוט וידוע לכל דאסור דהרי קמן דרבנן לא ס"ל הכי באמת ממילא הל"ל דנאמנין דא"א לנו לומר להם אמאי חתמותו ורשעים אתם ואאמע"ר אך בשו"ת רמ"א ספ"ו דף מ"ז כתב דגם כשיש עד אחד והודאות עצמו אאמע"ר.
וחזי לאצטרופי עוד דעת ארעא דרבנן באות א' סקי"ז דהיכא די"ל דטעה דמותר נאמן ולא אמרינן אאמע"ר.
ובשו"ת ד"ח ח"ב בחאה"ע סימן כ"ב כתב דמבואר בר"ן וראב"ן דאפילו ע"א פסול ובע"ד מודה דעשה איסור דנאמן ועיי"ש בסימן כ"ז הגם דלדינא הדברים צ"ע מ"מ בחצופה כי האי ראוי לסמוך עליו עכ"ל ועיין ריטב"א פ"ב דיבמות דף כ"ד ע"ב בד"ה ועוד הקשו עליו שכתב דלא עדיפא דבר מכוער מעד אחד דזנות ממש שנאמן באיסורין דעלמא עיי"ש והרי דבר מכוער דביבמות שם דרוכל יוצא דהוי רגל"ד דזינתה ואמר הריטב"א דה"נ עד אחד הרי דע"י עד אחד הוי כמו רגל"ד: