אור ברסלב

תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק

סימן תקנב

סימן תקנא

מי שהיה לו חמץ בדרך ולא היה לו למי למכור והפקירו בפני עדים בי"ג בניסן מהו לאחר הפסח. זה מבואר לכאורה בירושלמי פכ"ש ה"ב ז"ל הפקיר חמצו בי"ג מהו לאחה"פ ר"י אמר אסור רשב"ל אמר מותר אמר ר' יוסה לר' פנחס נהיר את כד הוינן אמרין אתיא דר"י כר' יוסי ודר"ל כר"מ פירוש דר' יוסי ס"ל אין הפקר יוצא מת"י בעלים אלא בזכיה אינה כן אלא ר' יוחנן חייש להערמה מה נ"מ נפלה עליו מפולת לית כאן הערמה עכ"ל וראיתי בשו"ת רמ"ץ סימן כ"ה אות זיי"ן דהקשה בעיקר הביטול דמהני מטעם הפקר דהא קי"ל בחו"מ סימן רג"ע דתוך ג"י יכול לחזור מהפקר אף במטלטלין וא"צ שום קנין לזכות אם כן עובר עליו בב"י מטעם הואיל ואי בעי חוזר כדס"ל לר"א בפסחים דף מ"ו דעובר בב"י בחלה משום הואיל ואי בעי מתשיל עלה א"ד ויותר ה"ל להקשות אהא דירושלמי דמה יועיל הפקר בי"ג דיום א' דפסח עדיין תוך שלשה ימים ונלגנ"ד לפימ"ש הר"ן בתשובה סימן מ"ו אהא דתקנו חכמים מקח וממכר לפעוטות במטלטלין משום כדי חייו דאם מכרן הפעוטות בנכסים מועטין לא עשו כלום דכיון דתק"ח היא במקום איסור לא תקון והובא במל"מ פ"ט מהלכות זכיה הלכה יו"ד וכתב שדעת הר"ן כדעת הרמב"ם שם עיי"ש ולפ"ז ה"נ כיון דמה דיכול לחזור תוך ג"י להפקרו הוא רק מתק"ח כדאי' בנדרים דף מ"ד מפני הרמאין שמפקירין כדי להפקיע ממעשר ואם כן הכא כשיחזור מההפקר כשחל חיוב דתשביתו ואיסור דבל ימצא הרי עושה איסור כשחוזר בו מן ההפקר אם יועיל ההחזרה ממילא במקום איסור לא תקנו.

והנה בשיירי כנה"ג סימן תמ"ח בהגהות ב"י אות זיי"ן כתב דהירושלמי דר"י אוסר משום הערמה מיירי שלא הפקיר בפני עדים אבל הפקיר בפני עדים בפירוש מותר ובשו"ת עבודת הגרשוני סימן ק"ה כתב שאם הפקיר הפקר גמור אף עפ"י שדעתו היה לחזור ולזכות בו לאחה"פ מ"מ הוה הפקר ומותר לו כיון שהוא יודע האמת שהפקיר אבל אם אנו יודעים שיש לו חמץ שעבר עה"פ באופן דלית לו מגו והוא אומר הפקרתיו אינו נאמן שאנו חוששים שמא משקר אף שיש לו עדים שהפקיר דיש לחוש שמא לא הפקיר בלבו לגמרי עיי"ש ולענ"ד קשה לסמוך על זה דאם כן למה לא אמר הירושלמי הנ"מ לענין הפקר עצמו דאם הפקיר בפני עדים דאין לחוש להערמה לדעת השיירי כנה"ג או גם לדעת עבוה"ג היכא דאית לו מגו או עכ"פ לדידיה יהא מותר דיודע בנפשו שהפקיר בכל לבו ולמה נקט הירושלמי הנ"מ בנפלה עליו מפלת דלא מיירי ר"י ור"ל מזה אע"כ דלא חלקו בתקנתן ומצאתי בכנס"י סימן י"ד שהרגיש בזה ותרצו ולע"ד דבריו דחוקין יעיי"ש.

מיהא אם בעל החמץ לא היה בדרך עם החמץ דנמצא לא היה יכול לבערו וגם לא היה עמו גוי למכרו לו דאזי אנוס הוא דמה היה יכול לעשות יותר ממה שהפקירו י"ל זה הוא כנפלה עליו מפולת דמותר משום שלא היה יכול לבערו ואפשר היה לומר דכה"ג גם באכילה מותר לאחה"פ אך בתשב"ץ ח"ב סימן קצ"ט כתב בראובן אצר תבואה תחת הקרקע וערב פסח ביקר תבואתו ומצאו שרויה במים ולא היה לו שהות למכרה לגוי קודם הפסח והניחה עד לאחה"פ והיתה נתבקעה אסור לאכלה ומותר למכרה לעכו"ם דחמץ שעעה"פ אינו אסור אלא משום קנסא משום דעבר אב"י ואב"י וזה אין לנו לקונסו דמה היה לו לעשות אנוס הוא וכבר ביטל וביטול מהני אפילו בחמץ ידוע את"ד הרי דגם באנוס לא התיר באכילה רק בהנאה.

אמנם שאני התם דהיה יכול לבערו ולשרפו ולהוליכו לים אבל הכא גם זה לא היה בידו ואנוס גמור הוא גם על הביעור ולמה נקנסיה כיון דליכא שום חשש הערמה דהוי כנפלה עליו מפולת דמותר כיון דא"י לבדוק אחריו משום חשש סכנת עקרב ועיין חק יעקב בסי' תל"ג סק"כ. ועדיין יש להרהר משום מ"ש הרשב"א בתשובה סי' עי"ן והובא ברמ"א סימן תל"ו ובמג"א שם סק"ט באוצר חטים שיש חטים מחומצים בקרקעות הבור אם נעשה האוצר שלשים יום קודם הפסח אינו זקוק לבערו אלא מבטל בלבו ודיו מיהו לאחר הפסח כשמפנה האוצר אסור ליהנות מאותם חטים דאפשר דגרע ממפולת דהתם ממילא הוא שנמצא דלא היה בדעתו לפנות בגל ולחטט אחה"פ אבל כאן דעתו לפנות בורו וכה"ג מחלק המג"ד בסימן תל"ג סק"ח ואם כן י"ל ה"נ דעתו לזכות בהחמץ אחה"פ אלא דיש לחלק דכיון דהפקירו אינו ברור שיזכה בו אחה"פ דשמא יקדימנו אחר ויזכה מההפקר והרי גם הרשב"א לא כתב רק בלשון אפשר והוא בחשש קנס דרבנן י"ל כדאי התשב"ץ לסמוך עליו בהפס"מ לענין הנאה ונ"ד עדיף מנידון התשב"ץ וכמ"ש והא"ז בסי' רמ"ו כתב דמותר להפקיר חמץ קודם שעה שביעית ע"מ לזכות בו אחה"פ ושרי אפילו באכילה והביא ראיה לדבריו מירושלמי פ"ט דשביעית ה"ד אלא דלבסוף כתב תיובתא מפ"ק דחולין דף ד' דאיתא התם חמצן של ע"ע אחה"פ מותר מיד מפני שהם מחליפין פירש דלא שבקי היתרא ועבדי איסורא ואם איתא הואיל ומהדרי אהתירא ה"ל להפקיר אף ע"פ שהיה בדעתם לחזור ולזכות אחה"פ דהא כה"ג שרי עיי"ש אמנם לפ"ד הפוסקים ובש"ע חו"מ סי' רגע ס"ז דמד"ס אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג' כדי שיהא אחד זוכה אם רצה והשניים מעידים והטעם כדי שיהא ירא להפקיר להפקיע ממעשר ואם כן ה"נ עוברי עברה יראים להפקיר בפני ג' דשמא יקדימנו אחר ויזכה בהחמץ וכל בי תלתא קלא אית לה ואפשר יוודע הדבר לעכו"ם ויזכה בתוך הפסח ול"ל בזה דלא שביק התירא ואם כן ראיית הא"ז להתיר במקומה עומדת ועכ"פ לענין הנאה בהפס"מ בחשש קנס דרבנן יש לסמוך להתיר גם בהג"א פכ"ש כתב דהא"ז מתיר להפקיר הרי דלא חייש לתיובתא דהא"ז.

אלא דק"ל על הא"ז דהביא שם ירושלמי הנ"ל דחייש להערמה וכתב דאין הפירוש שיפקיר מ״ע לזכות אחה"פ אלא דיאמר הפקרתי וזכיתי בו אחה"פ ובאמת לא הפקיר עיי"ש וקשה דאם כן למה נקיט הירושלמי הנ"מ לענין נפלה מפולת ולא נקט הנ"מ לענין הפקר דיש עדים לפנינו דהפקירו דמותר לאחה"פ להא"ז וכמ"ש לעיל ומ"ש בכנס"י הנ"ל משום דהוקשה להירושלמי על ר"י ממשנה דבנפלה עליו מפולת דהוא כמבוער אף דלא זכה אחר ומש"ה אמרו דטעם דר"י משום הערמה ובמפולת ליתא הערמה לכן נקט נ"מ זה לע"ד משום הא לא אריא דהרי ר"ה אוסר לאחה"פ גם בנפלה מפולת כמ"ש הרשב"א שם ועכצ"ל דנהי דתנן דהרי הוא כמבוער י"ל לענין דא"צ להוציאו ולבערו אבל כשפינהו אחה"פ ומצא החמץ באמת אסור ואם כן לק"מ אמ"ד דטעמא דר"י בהפקיר חמצו לפני הפסח דאסור אחר הפסח דגם במפולת י"ל כן אלא מסברא אמרו דטעמו של ר"י משום הערמה ואם כן הל"ל הנ"מ בבאו לפנינו עדים דהפקיד או כשיש לו מגו וע"כ גם הא"ז בהכי מיירי דיש לו עדים שהפקירו או באין ידוע שנשאר החמץ מלפני פסח רק על פיו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר דאומר דהפקירו לפני הפסח דאל"כ הרי בירושלמי אוסר ר"י משום הערמה והלכה כר"י לגבי ר"ל.

ועכ"פ אאת"ל דר"י לגמרי אוסר אפילו הפקירו ויש לו עדים או מגו מ"מ דוקא אם היה בידו לבערו כתיקון חכמים וי"ל הא דנקט הירושלמי הפקירו בי"ג דגם ר"ל דמתיר דוקא בי"ג דעדיין לא נתחייב לבדוק ולבער ובשעת בדיקה וביעור כבר מופקר ואינו שלו ור"י פליג משום דמ"מ יכול לבערו כשהגיע י"ד ומה דמותיב ר"י לר"ל מחמץ לאחר שש היינו בנתחמץ אחר שש דאסור בהנאה ואינו שלו ומ"מ אסור לאחה"פ משום דבידו היה לבערו אף דקודם שנתחמץ לא היה חייב לבערו וכשנתחמץ נאסר הנאה וסתמא בעלים מפקירין אותו כיון דאינו ראוי להם כלום וכמ"ש מהרש"א בפרק משילין דל"ח ע"ב.

ומתרץ ר"ל תמן איסורו גרם לו ולא מועיל ההפקר של בעלים דאינו ברשותו להפקירו ולא הוה הפקר וכל איסורו הנאה עדיין של בעלים הן כמ"ש הראשונים או איסורו גרם לו שאינו ראוי לבעלים ואחר הפסח חוזר להיתר אם כן אין הבעלים מפקירין דמצפה שיחזור לו אחה"פ לכן אסרוהו לאחר הפסח דעבר בפסח על ב"י וב"י. והמקו"ח ס"ס תמ"ח כתב דאם הפקיר ג״י לפני הפסח בעדים מותר אחה"פ אבל הפקירו תוך ג"י אסור עיי"ש ולע"ד כיון דא"ז והג"א ותשב"ץ מתירין כמ"ש לעיל גם ריא"ז בש"ג מתיר בנפלה עליו מפולת ולא חילק בין עומד לפנותו אחה"פ מ"מ מותר אפילו באכילה אחה"פ ודאי יש לסמוך עליהם עכ"פ להתיר בהנאה בהפס"מ דבאיסור דרבנן סמכינן אפי' איחיד במקום רבים בשעת הדחק ומבואר בש"ך יו"ד ס"ס רמ"ב בכללי הוראה דהפס"מ הוי כשעת הדחק. שבתי וראיתי די"ל דברי הא"ז והקמים בשיטתו דהיכי דידוע שבאמת הפקיר חמצו לפני זמן איסורו מותר לאחה"פ דהקשתי לעיל אם כן למה לא קאמר הירושלמי כ"מ זה ועוד יותר יל"ד דהא לשון הירושלמי הבקיר חמצו משמע אפילו ידוע שכן האמת דאל"כ הל"ל אמר שהבקיר חמצו אלא ודאי נראה דר"י בירושלמי אוסר לאחה"פ אפילו ידוע שהפקיר חמצו דגזר משום הערמה היכא דאינו ידוע רק הוא יאמר שהפקיר אלא דאם לאחה"פ אסור חמץ שעעה"פ רק משום קנס דרבנן כר"ש וכדקיל הוי גזרה לגזרה ועוד קיל יותר דאפילו אינו ידוע רק הוא אומר שהפקיר רק חשש דמשקר אך בירושלמי פכ"ש ה"ב אהא דתנן חמץ של נכרי שעעה"פ מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך אמר שם בירושלמי מאן תנא לא יראה לך ר' יהודא דס"ל חמץ שעעה"פ הר"ז בלא תעשה ואם כן לר' יוחנן דס"ל בכ"מ הלכה כסתם משנה ומבואר ג"כ בירושלמי פרק החולץ הלכה א' דאמר ר' יוחנן כל מקום ששנה סתם משניות דרבנן היינו רבים ור"ל פליג דכל סתם משניות אינו רבים עיי"ש ואם כן לאחר הפסח אסור חמצו של ישראל מן התורה רק חמצו של נכרי מותר דילפינן אכילה מראיה דרק שלך אסרה תורה וכדאמר רב אחא ב"י בבבלי פכ"ש דף כ"ט ואם כן ה"ה של הפקר דאינו בלא יראה לך מותר לאחה"פ אבל אם משקר לומר שהפקיר אזי אסור לאחה"פ נמי מן התורה לכן החמיר ר' יוחנן דלא יועיל שום הפקר מחשש הערמה דלא ליגע אחה"פ באיסור תורה אמנם לדידן דקי"ל כרבא בבבלי דף כ"ט דמוקי סתם משנה דחמצו של ישראל אסור אחה"פ כר"ש דקניס מדרבנן משום דעבר בפסח על ב"י א"כ מסתיין כשאינו ידוע אם אומר אמת שהפקיר ומנ"ל לחדש גזרה לגזרה מה שאינו מוכרח מהש"ס.

ולפ"ז א"ש יותר מ"ש לעיל דר"י דמותיב לר"ל דאי אתה מודה מלאחר שש דאסור אחה"פ דהיינו כיון שנתחמץ אחר שש ולא היה צריך לבערו מקודם שנתחמץ ובשעה שנתחמץ סתמא בעלים מפקירין אותו כיון דיהא אסור לו לעולם ומ"מ אסור אחה"פ ומתרץ לו ר"ל תמן איסורו גרמה לו דהיינו דר"ל ס"ל כר"ש דאחה"פ מותר מן התורה ואם כן מה דאינו ראוי לבעלים רק משום איסורו בפסח וכיון שיהא מותר אחה"פ מן הדין אינו מפקירו לכן אסור מדרבנן אחה"פ דאם לא יהא אסור לא מפקירו משא"כ אם הפקירו בפירוש וכ"ז ל"ל רק אם אחה"פ אינו אסור מן התורה רק מדרבנן י"ל שפיר דלהכי אסרוהו רבנן דאל"כ אינו מפקירו אבל אם מן התורה אסור אחה"פ מדינא לא משום גזרה ס"ל לר"י דאם הפקר מועיל להתירו אחה"פ הל"ל דלא אסרה תורה רק כשלא ידעו הבעלים מהחמץ דל"ל סתמא הפקירו או דיודע שלא הפקירו דלא אמר המהרש"א רק סתמא בעלים מפקירין לא בידוע שלא הפקיר.

ומ"ש הא"ז מותר להפקיר חמץ קודם שעה שביעית נראה דט"ס הוא וצ"ל קודם שעה ששית דהא בשעה ששית אסור בהנאה ולאו ברשותו הוא להפקירו וכן הוא בהג"א פכ"ש וז"ל והא"ז כתב שמותר להפקיר חמצו קודם וא"ו שעות ע"מ לזכות בו אחה"פ.

ובעל העיטור כתב המוצא חמץ לאחה"פ כיון שבטלו הוי כהפקר אסור באכילה ומותר בהנאה ירושלמי המפקיר את חמצו מהו אחה"פ כו' מר חשש להערמה ומר לא חשש להערמה עכ"ל והטור א"ח סימן תמ"ח כתב חמץ שנמצא בבית ישראל אחה"פ אוסר בירושלמי אע"פ שביטלו ובעל העיטור אסרו באכילה והתירו בהנאה ואין טעם נכון לחלק בין אכילה להנאה עכ"ל ונ"ל דטעמו של בעה"ט דס"ל דאין הכרע להלכה אם לחוש להערמה אע"ג דזו פלוגתא שם דר"י ור"ל משום די"ל הא דר"י החמיר בירושלמי כמ"ש לעיל דירושלמי מוקי הא דחמצו של ישראל אסור בהנאה לאחה"פ כרבי יהודא דאסור מדאורייתא לאחה"פ ור"י ס"ל בכ"מ הלכה כסתם משנה אבל לדידן דמוקי רבא למתניתן כר"ש דרק מדרבנן אסור אחה"פ י"ל דלא נחמיר לאחה"פ משום חשש הערמה דאינו רק חשש בדרבנן ועכ"פ בידוע שבאמת בטלו או הפקירו דלא נגזור אטו היכי דאין ידוע וכמ"ש לעיל ולשון בעה"ט שכתב אם מצאו אחה"פ כיון שבטלו משמע דבעל החמץ עצמו מצאו ויודע בעצמו שבטלו וכיון דאין הכרע לפסוק לאיסור וכדמשמע ממ"ש מר חשש להערמה ומר לא חשש ולא כתב הלכה כמאן גם לא פירש דזהו פלוגתא דר"י ור"ל דנימא כר"י לכן פסק להתיר בהנאה דאיסורו רק מדרבנן לאחה"פ גם בודאי לא בטלו ובפסח עצמו אין כרת בהנאה כדאיתא ברמב"ם ריש הלכות חמץ ומצה לכן בספקא דדינא מותר ככל ספק דרבנן אבל באכילה אסר גם מספק כיון דיש באכילה איסור כרת בפסח עצמו וכמו דהחמיר בתה"ד סימן קס"ט בספק בכור בזה"ז לענין שחוטי חוץ אף דבזה"ז אין בו כרת משום דיש בו צד כרת בזמן ביהמ"ק ועיין בשו"ת מהרי"א סימן שמ"ה דהביא ראיה לזה מסוכה דף ט"ז ע"ב דאמר שבת איסור סקילה פרש"י במלאכה דאורייתא מחמירין אפילו במידי דרבנן דאית ביה וכן הוא בעירובין פ"ו ע"ב וכ"כ בית מאיר בא"ה ס"ס ה' דמה"ט לא פשיט הש"ס בב"מ ס"פ הפועלים האיבעיא דאמירה לנכרי באיסור לאו מאמירה לגוי באיסור שבות דרבנן דאסור ועיין בב"ח א"ח סי' תמ"ט דכתב נמי דלענין אכילה בספק אם החמץ שנמצא לאחה"פ הוא של ישראל יש לאסור אבל בהנאה יש להתיר בספק והמג"א שם הביא ראיה לזה מרש"י ותוספת בעירובין דף ס"ד אלא דלא ביארו הטעם ולפימ"ש ה"ט כיון דאוכל חמץ בפסח חייב כרת לכן גם אחה"פ דהוה ספק דרבנן אסור משא"כ הנאה דגם בפסח אינו בכרת והטור שהחליט לודאי איסור משום דס"ל הלכה כר"י לגבי ר"ל כמ"ש הב"י לכן לא מצא טעם לחלק בין אכילה להנאה אבל בעהע"ט כתב רק דיש פלוגתא בירושלמי וכן הרא"ש בפכ"ש כ"כ ולא הכריע להלכה ומ"ש בעה"ט על הירושלמי ש"מ היכא דליכא למיחש להערמה דמותר לא קאי על הא דמצא בביתו חמץ ובטלו דהא בזה שייך חשש הערמה שיאמר שבטלו ולא בטלו אלא הוא מלתא באנפי נפשיה כגון בנפלה מפולת דליתא חשש הערמה וכה"ג דאזי גם באכילה מותר ועיין בא"ז בשי"ת סימן תשמ"ח.

תוכן העניינים

תשורת שי מהדורא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה