תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן תקמא
שאלת אחד דירתו סמוך ליער עצים וכל פרנסתו מהפועלים שם ויש עוד אחר ומוכר גם בשר חזיר ולכן נמשכו הפועלים לקנות גם שאר דברים משם בבת אחת ונגרע פרנסת זה שאין לו בשר ד"א ושואל כי יש לו מקולין הנקרא באנק למכור בתוכו בשר אם מותר לחלקו במחיצה ולעשות חדר בפ"ע ולהשכיר החדר לגוי והגוי יעשה לו לעצמו עסק מכירת בשר חזיר ולא יהא להמשכיר שום חלק בזה ורוצה לכתוב זה עפ"י שופטי העיר אשר השכיר החדר להגוי ואין לו חלק במכירת הד"א את"ד.
הנה שלא יהא מחמת השכירות כעושה סחורה באיסורין ליכא חשש דהא מבואר במג"א סי' ת"ן סק"ו דאסור בפסח להשכיר חדר לגוי להניח בו חמץ משום דאין משתכרין באיסורי הנאה עיי"ש וא"כ הכא דד"א אינו אסור רק באכילה כמו שמותר ליהנות מהשכירות ה"נ בהנאה דאתי לו מחמתו מהפועלים וכ"כ הרמ"ע בתשובה למד דלא אסרו רק להשהות איסורי אכילה כדי להשתכר הא אם נשתכר ממילא מותר וחילוק מחיצה סגי מחשש שמא יאכל כמבואר בא"ח סי' ת"ם ס"ב.
אך יל"ע משום חשש מ"ע דיאמרו דהעסק של הישראל המשכיר והגוי רק שכיר אצלו כיון שהוא ברשות הישראל והנה בפ' הזרוע דף קל"ג ע"ב איתא בגוי המשתתף עם ישראל בבהמה פטורין מהמתנות וא"צ לרשום משום דגוי מפעי פעי שיש לו חלק בה עיי"ש והתם דבאמת אינו רק שותף מפעי פעי דיש לו חלק והכא דכולו שלו מפעי פעי דכולו שלו וליכא מ"ע. ואין לומר דשא"ה דהגוי יושב במטבחיים בשעת מכירה בשר כשר לישראלים ואז מפעי פעי וליכא מ"ע לישראלים משא"כ הכא רק גוים באים לקנות בשר חזיר דהא הרמב"ם בפ"ט מהלכות בכורים ה"י כתב משום דסתם עכו"ם מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף ואף שאין עמו בשעת מכירה. אמנם רש"י וטוש"ע יו"ד סי' ס"א סכ"ה כתבו דדוקא כשיושב הגוי בבית המטבחיים בשעת מכירה ועיי"ש בפר"ח וא"כ ליכא ראיה לכאן דאין ישראלים קונים. לפי נימוס מדינתנו דמכל עסק צריכון לתת מס וצריך להשיג רשיון על העסק שקורין אפערט והישראל מסתמא יש לו אפערט על העסק הבאנק והגוי ניצול על ידו מלתת מס ואין צריך אפערט דיכול לומר שאינו רק שכיר של הישראל אם כן ירא לפרסם שהעסק כולו שלו.
ועוד הא מרחץ ותנור של ישראל אסור להשכיר לגוי משום מ"ע דיאמרו דשכיר של ישראל הוא ועושה מלאכת ישראל בשבת כדאיתא בא"ח סי' רמ"ג ולא סמכו חכז"ל אהא דגוי מפעי פעי אלא דיש לדחות דשאני מרחץ ותנור כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבת דאין דרך רוב אינשי להשכירו ולשון הר"ן ס"פ כל כתבי לפי שהוצאות המרחץ מרובה ושכרו מועט עיי"ש לכן לא סמכו אהא דעכו"ם מפעי פעי דלא יאומן כי יספר משום דאין דרך רוב העולם בכך אבל כאן דרך כל העולם לשכור חנות למכור בו סחורה או דבר מאכל שפיר יש לסמוך אהא דמפעי פעי ואפילו לדעת הפוסקים דדוקא ביושב בבית המטבחיים בשעת מכירה י"ל משום דאל"ה מוכח ונראה דאין לו חלק ולא יאמינו לו שיש לו חלק.
ומ"מ כיון דעדיין י"ל דכאן אינו רוצה לפרסם דכולו שלו מפני המס וגם שאין לו אפערט לכן צריך שיעלה הדבר בשטר ועדים לפני השופטים וזה מועיל לפרסומי מלתא כמ"ש ב"י א"ח ס"ס רמ"ה ומג"א סימן רמ"ו סקט"ו וכתב רמ"א ס"ס רמ"ו דכל צדדי התרים אלו הלכתא ננהו רק שיפרסם שעשה דרך היתר והא"ר שם סקי"ז כתב ובעל נפש יחוש לעצמו רלב"ח סימן ק"ו ועיינתי ברלב"ח לא כ"כ רק שיבחר דרך המתוקן יותר גם לא הזכיר כלל מהא דיכתוב בערכאותיהם ואפשר על זה לא היה כותב שיחוש עוד גם בנשמת אדם כלל ג' חות וא"ו כתב לענין נידון דידיה אם השכיר הבית לגוי ונכתב בערכאותיהם תו אין לחוש.
והכא יש לנו עמוד גדול לסמוך עליו הוא הפר"ת ביו"ד סימן פ"ז סק"ז שאין לנו לגזור ולאסור משום מראית עין זולת מה שנתבאר בתלמוד עיי"ש והובא בי"מ ח"ג כלל המ"ם אות תי"ד.
ומ"מ נראה שלא ישים הישראל הפירמא שלו על הבאנק דאינו מוכרח להעמיד הפירמא כי אם יעמוד הפירמא שלו על הבאנק יש יותר חשש משום מ"ע דהפירמא מורה שכל עסקי הבאנק שלו או יעמוד הפירמא רק על צד הבאנק של בשר שלו ולא יהא גם על צד החנות שמוכרין ד"א.
עוד נ"ל על קושיא הנ"ל למה לא סמכו במרחץ ותנור אהא דסתם גוי מפעי פעי לפימ"ש המג"א בסימן רמ"ד סק"ו אהא דבמרחץ חששו למ"ע דעוברים ושבים ובשביעית לא חששו משום דבשביעית הקילו וכתב בנו"ב חא"ח סימן י"ב הפירוש דאין איסורו חמיר כמו איסור שבת ויו"ט לכן בחוה"מ דאפילו לפוסקים דס"ל שמלאכתו אסור מדאורייתא מ"מ הוא רק מק"ו או עשה דחג המצות תשמור ואין בו חיוב מלקות אין להחמיר בו יותר משביעית עיי"ש ובנוב"ת חא"ח סימן ק"א אם כן י"ל לענין מת"כ דאין בהן רק עשה כמבואר ברמב"ם פ"ט מהלכות בכורים לכן הקילו לענין חשש מ"ע מפני טעם דגוי מפעי פעי משא"כ לענין שבת דעיקר איסורו חמיר ולפ"ז לענין איסור סחורה במאכלים שאיסורו גם לפוסקים שהוא מן התורה ילפינן מן יהיו בהוייתן יהיו ואין בו מלקות יש לסמוך נמי אהא דגוי מפעי פעי
אך עוי"ל בשלמא לענין מת"כ הקילו שלא להוציא ממון מיד בעלים משא"כ לענין השכרת מרחץ גם על יום שבת דאינו רק מניעת ריוח דכן מצינו לענין מלאכת דבר האבד בחוה"מ או באבל דחילקו בין הפסד מהקרן או מניעת ריוח ובש"ך יו"ד סי' קי"ט סקכ"ז כהב דהם לא גזרו איסור כדי להוציא ממון וכן משמע מדברי הה"מ שכתב בפט"ז מהלכות מכירה דמ"ש הרמב"ם דבאיסורי דרבנן אין המוכר מחזיר לו כלום יצא לו ממה שאמרו בירושלמי דשביעית דדבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה עכ"ל.
ויל"ד דמעיקרא אמר הש"ך דהא לא גזרו איסור כדי להוציא ממון והביא ראיה מהה"מ דמטעם זה לא אסרו לעשות סחורה בדבר שאיסורו מדבריהם והרי סחורה אינו רק מניעת ריוח ואינו הוצאות ממון וצ"ל דמדמי איסור לסחור שהוא שכיח טובא ומעשים בכל יום להוצאות ממון שיזדמן רק לפעמים ועיין בא"ח סימן תקל"ט במג"ד סק"ד ובמג"א סק"ט דבטול מו"מ פסידא הוא עיי"ש ואם כן ה"נ י"ל בשלמא הוצאות ממון דמת"כ לא החמירו בו כל כך משום מ"ע כשיש טעם דמפעי פעי משא"כ שכר שבת דמרחץ ותנור דאינו רק יום אחד בשבוע ושכרו מועט כמ"ש הר"ן ס"פ כ"כ ואם כן אין לאסור משום מ"ע היכא די"ל מפעי פעי או שמפרסם ע"י ערכאות שהשכיר חנותו דזה חשוב פסידא כיון שהוא תמידי ואף דכ"ז אין מוכרח מ"מ כיון דיש לחלק אין לנו לאסור ולגזור משום מ"ע כיון שלא נמצא בש"ס וראשונים.