תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן תקכג
אשה מינקת נדרה בעת צרה להתענות כמה ימים מהו לדחותם לימות החורף דהא ברא"ש פ"ק דתענית דף י"ג ע"ב איתא משום דאומדן דעת הוא דאדעתא דהכי קיבל אם יוכל להתענות מיד יתענה ואם יצטער ידחה לאחר זמן וכאן דבאה לדחות מחמת דהיא מינקת ל"ל האי אומדנא דהא קבלה עליה להתענות בזמן הנקתה.
הנה רמב"ן הובא ברא"ש פ"ט דנדרים דף ס"ו כתב טעם אחר הא דלוה אדם תענותו ופורע משום דקבלת תענית אינו כנדר ממש דלא אמר הרי עלי ומג"א סימן תק"ע סק"ב כתב דדוקא אם אמר הרי עלי קונם הוי נדר ממש ודעת הרי"ף דאפילו בלא שום טענה הרשות בידו ללות ולפרוע ביום אחר ובמח"א הלכות שבועות סימן י"ד כתב שכן דעת רמב"ן וראב"ד ור"ן דבלא שום אונס מצי ללותו אפי' באומר יום זה ואם כן לאו משים אומדנא הוא אלא משום דאינו נדר אלא דקיבל לדבר מצוה כקיבל עליו ליתן צדקה ומשום בפיך זו צדקה ומדברי הריטב"א שם נראה דגם נדר של מצוה אינה כמו שאומר סלע זו לצדקה דהוי נדר גמור אלא דלשונו מגומגם ואפשר יש שם ט"ס עכ"פ לכל הנהו רבוותא א"צ לטענת אומדנא וקי"ל כדאי ר' פלוני אפילו יחיד לסמוך עליו בשעת הדחק ומכ"ש דכאן אינו יחיד אלא רבים וודאי מינקת שעת הדחק הוא דמלבד דקשה לאשה המינקת אלא יותר קשה להולד ואפשר יזיק לו עד שיבא לסכ"נ וכמה חשו חכז"ל שלא לישא ולא לקדש מינקת תוך כד"ח אפילו נתנה הולד למינקת אחרת והכל משום סכנת התינוק אפילו בחשש רחוק ומשום לא פלוג וקרוב אני לומר נהי דמקבל להתענות הוי כמקבל לעשות מצוה דמקבל להקריב דמו וחלבו היינו כשהוא לעצמו אבל מינקת מי התיר לה להקריב דם וחלב של הולד ולצער הולד דודאי תעניתה ממעט החלב וגם כשיתן לשאר מינקת אינו דומה אי האם מניקתו לאחרת
ועכ"פ י"ל כדאי כל הנהו לפסוק כמותן בשעה"ד אף דקבלת תענית דהוי כקבלת מצוה הוי מדאורייתא והש"ך ביו"ד סימן רמ"ב כתב דבפלוגתא דאורייתא לא אמרינן כדאי היחיד לסמוך עליו ודלא כהב"ח מ"מ בערך ש"י על יו"ד סימן רצ"ג הבאתי ראיות דגם בדאורייתא אמרינן כן ומפרט הכא דאינו רק קבלה וקיל מנדר. והנה הראב"ד כתב דיתן תמורת התענית לעניים והשיג עליו הרא"ש דהא אמרינן בברכות דף ל"ב גדולה תענית מן הצדקה דזה בגופו וזה בממונו נמצא דאינו שוה עיי"ש ואפשר לתרץ על פי מה דאיתא בסוכה בסוף המסכתא בוצינא טבא מקרא דהיינו אף דבוצינא קטן וקרא גדול מ"מ כיון דבוצינא ממהר להתבשל מיד וקרא אינו מתבשל מיד טבא בוצינא עכשיו מקרא אחר זמן וכן איתא בר"פ הכותב וכתבו תוספת שם אעפ"י דדלעת חשובה וטוב יותר מבוצינא מ"מ כיון דבוצינא הוא עכשיו טבא מקרא של אח"ז דא"י מה יולד יום וה"נ כיון דלוה תעניתו ופורע לאח"ז וא"י מה יולד יום יוכל לפדות עכשיו בממון אף דגדולה תענית מן הצדקה מ"מ הממון פדיון התענית שנותן מיד טוב יותר.
ואפשר יצא לראב"ד זה ממה דאמר רב לוה אדם תעניתו ופורע דהך ופורע ליתר דודאי נשמע ממה שאמר לוה אדם תעניתו דודאי כיון דלוה הוא צריך לפרוע אלא רצה לומר לוה אדם תעניתו או פורע מיד בפדיון ממון.
ועכ"פ כיון דדעת הראב"ד דיכול לפדות התענית אם תפדה התענית וגם תתענה אח"כ יש ס"ס שמא כהנהו רבוותא דגם בלא טענה לווה תעניתו על לאח"ז ושמא כהראב"ד דסגי בפדיון וי"ל דגם הראב"ד נתכוין לזה דמלשון הראב"ד משמע דיפרע התענית אח"כ וגם יפדה עצמו בממון אלא דהרא"ש הקשה עליו דאם יפרע תעניתו אח"כ למה יפדה עצמו בממון לכן נדחק דיעשה זה או זה ולפי מ"ש י"ל דראב"ד מספ"ל שמא כר"ח דס"ל דדוקא אם מצטער הרבה להתענות עכשיו וכדמשמע לשון ראשון דשמואל ואזי דוקא י"ל אומדנא דאדעתא דהכי קיבל עליו יום זה אם יוכל לצעורי נפשיה וגם מספ"ל אם סגי בפדיון ממון כמ"ש הרא"ש דאינו שוה לכן יעשה שניהם דיש ס"ס.
ועוי"ל בכונת הראב"ד דז"ל הרא"ש והראב"ד פירש לא יהא אלא נדר אלו אמר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מי לא מצי יזיף ופרע והאי כמי כל כמה דלא עביד תעניתא כמאן דלא בא ליד גבאי דמי שהרי בידו הוא וקבלת תענית אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה והמורתם יתן לעניים ואומדן דעת הוא דאדעתא דהכי קיבל הלכך לוה ופורע עכ"ל וקשה כיון דהוי רק כצדקה דמצי יזיף מה צ"ל ואומדן דעת הוא ואם אומדן דעת הוא מה צ"ל דהוי לצדקה.
ונראה דהמח"א שם הקשה הרי בצדקה נמי איתא בפ"ק דר"ה דף וא"ו דאי קיימי עניים צריך ליתן מיד והוא קושיא אלימתא ונ"ל דלפיכך כתב הראב"ד ואומדן דעת הוא דאדעתא דהכי קיבל ולפימ"ש הריב"ש והובא בטו"ז ר"ס רי"ח ביו"ד דלא אזלינן בתר אומדנא רק במה דבינו לקונו אבל הנוגע לטובת חברו לא אזלינן בתר אומדנא אפי' אומדנא דמוכח אלא אם מוכח טובא עיי"ש וס"ל לראב"ד דגם בצדקה יש אומדן דעת כמו בקיבל תענית דאדעתא דהכי קיבל שיוכל ללות אם יצטרך ולפרוע אח"כ דמ"ש זה מזה אלא התם דנדר ליתן צדקה שהוא טובת עניים לכן בקיימי עניים צריך ליתן מיד דלא מהני האומדנא דפשיטא שאינו אומדנא דמוכח טובא אבל בתענית דהוא רק בינו לקונו מהני האומדנא אמנם דוקא כיון דבצדקה כ"ז דלא קיימי עניים מצי יזיף כיון דליכא עדיין טובת עניים מהני אומדנא ה"נ בתענית אף דהוא עומד אבל לולא האומדנא גם בצדקה לא הוי מצי יזיף כיון דהפריש מעות הצדקה אף שהוא עדיין בידו יהא כשואל שלא מדעת או דהוה כמועל בהקדש.
או מש"ה לא סגי ליה בטעם אומדנא לבד דאינו אומדנא דמוכח ואם אמר ככר זה עלי קונם ודאי אסור לאכלו ולפרוע בככר אחר אלא דכאן כיון שאינו נדר גמור לומר דקיבל עליו שתהא אכילת אותי יום עליו בקונם רק קבלה בעלמא לכן קיל וסמכינן אאומדן דעת קלה אף דאינו מוכח וכמ"ש הרמב"ן וריטב"א דלפיכך בקבלת תענית לוה ופורע משום דקיל מנדר גמור דאינו אלא כקיבל עליו ליתן צדקה וס"ל לראב"ד דנהי דאינו אלא כקיבל ליתן צדרה מ"מ אם קיבל עליו יום מסוים או אפילו סתם כאומר מיד וגם מחשש שמא ימות לולא האומדנא היה מחויב להתענות מיד.
ולפי מה שפירש הרא"ש דברי הראב"ד דכונתו או ילוה תעניתו או יפדה בממון י"ל דהיינו אם אין קשה עליו התענית ומצי לצעורי נפשו אזי גדולה תענית מצדקה וילוה תעניתו אבל אם לא מצי לצעורי נפשיה דאינו בריא וחזק כמבואר בסי' תקע"א ס"א דנקרא חוטא וכדאיתא בפ"ק דתענית דף י"א אזי עדיף צדקה מתענית ולק"מ קושית הרא"ש ועוד דהא יש אדם דממונו חביב עליו מגופו וכמו שאחז"ל על ואהבת בכל נפשך ובכל מאדך ור"א גופא דאמר גדולה תענית מצדקה דזה בגופו אמר בפ"ק דסוטה דף י״ב דצדיקים חביב עליהם ממונם מגופם וא"כ בכה"ג אם מאיזה סבה אינו יכול להתענות יפדה עצמו בממון ובתשובות מהר"ם במרדכי ספ"ק דשבועות פסק נמי היכא דמחויב להתענות ואינו יכול יפדה התענית בממון וכ"פ רמ"א בא"ח סי' של"ד סכ"ו וביו"ד סי' קפ"ה ס"ד.