אור ברסלב

תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק

סימן תקיב

סימן תקיא

שאלה הא דכתב בשו"ת מעיל צדקה בסוף סל"ג דיכול להתנות שיוכל לגרשה בע"כ אם כונתו שהקידושין והביאה יעשה ע"ת כמ"ש לענין יבם מומר באה"ע סימן קנ"ד בהג"ה או כונתו רק שיודיעה שאחר שיקיים פ"ו יגרשה ומאחר שמסכמת יוכל לגרשה בע"כ ואם כונתו שיעשה תנאי קשה ממקומות שציין בשו"ת מהר"ם שי"ק בחאה"ע סימן עי"ן ד"ה ועתה דהקשה מיבמות דף ק״ז חופה דאיסורא ופי' רש"י משום דאסור לעשות ביאת זנות וכן כתב בח"ר גיטין דף ל"ג דיש איסור ביאת זנות אם מתבטלין הקידושין למפרע וכ"כ הרא"ש באס"ז ב"ק דף ק"י ע"ב בנשואה לא מסכים הבעל על תנאה שלה משום בעילת זנות משמע דהוה איסור עכ"ל השואל.

נראה ודאי דאין כונת המע"צ שיעשה תנאי כמו ביבם מומר דא"כ מה צורך שיגרשה בגט בע"כ הא כיון דטוברת על התנאי נעקרו הקידושין למפרע וא"ת אם כן מה יועיל מה שיודיעה ומקבלת על עצמה לקבל גט ממנו נהי דחדרגמ"ה לטובתה תיקון ואומרת א"א בתקנתו מ"מ למה לא תוכל לחזור אח"כ וכמ"ש תוספת בכתובות פ' נערה דף מ"ז ע"ב בד"ה זימנין ודף פ"ג ע"א בד"ה כדרב שאני הכא חדא דכיון דאדעתא דהכי נשאת לא תיקן רגמ"ה בזה כמ"ש במע"צ שם ועוד תנאי בשעת מעשה מתחייב בלא קנין כשמתחייב מחמת הנאה שמקבל כמ"ש רשב"א שבאס"ז ב"מ דף צ"ד וה"נ מקבלת עליה חיוב לקבל ממנו גט אחר שיקיים פ"ו והא דר"פ הכותב בדו"ד אין לי בנכסייך דהוצרך לומר משום דרבא ודר"כ משום דדו"ד אינו חיוב רק סילוק בעלמא ולשון גרוע יעיי"ש אך המע"צ בעצמו סיים שאין להקל בכיוצא בזה במקום אחר וגם בזה עד שיסכימו עמו שני מורי הוראה ולא מצינו אם הסכימו עמו.

ועוד יש חששות בזה חדא דהיש"ש בפ' החולץ ס"ו פסק דאסור לישא אשה ודעתו לגרשה אפי' מודיעה כשמקדשה והא דביבמות דף ל"ז ע"ב דהוי מכרזי מאן הויא ליומא תירץ שם על נכון.

ועוד היא חד מתשע מדות דחשיב בספ"ב דנדרים בני גרושת הלב וכבר נתקשו בזה מחמת הא דיבמות מאן הויא ליומא ותירץ הפרישה דאם מודיעה ליכא איסור וכן תירץ הג"פ בסימן קי"ט אבל עוד תירץ דבאמת הבנים פגומים וצריך שיגמור בדעתו קודם ביאה שאם תתעבר לא יגרשה וכן נראה דעת רדב"ז שבכנה"ג ר"ס קי"ט בהגה"ט אות זיין וזה היפך מסברת המע"צ שישאנה על תנאי שאחר שתלד ממנו יגרשנה ועוד המל"מ בפכ"א מהא"ב הכ"ח דחה שני תירוצים הללו ותירץ דאין איסור רק אם דעתו לגרשה ולישא אחרת משא"כ הא דביבמות היו להם נשים בביתם ואין דעתם לישא אחרת ועיי"ש א"כ אסור הא דהמע"צ דדעתו לגרשה ולישא אשתו הראשונה שכבר גרשה.

אך מה שהביא מהמר"ם שי"ק אין הספר אצלי אך נ"ל אפ"ת דכונת המע"צ להתנות אם לא תרצה לקבל גט אחר שיקיים פ״ו יהיו הקידושין בטלים למפרע לק"מ על המע"צ הא יש איסור משום דעושה בב"ז דבמע"ל סימן ב' כתב הא דאמרו אין אדם עושה בב"ז היינו מצד טבע אנושי אין אדם עושה בעילותיו הפקר ודבר שנוי הוא אבל איסור ליכא כיון דבשעת בעילה מקודשת לו מספק ואם רוצה לגרשה צריכה גט ממנו והביא ראיות לזה וכ"כ שירי קרבן על הירושלמי ר"פ ב"ש דאינו איסור בכה"ג רק גנאי הוא שבעל אשה שאין לו בה קידושין נמצא לק"מ מן הרשב"א והרא"ש דלא נזכר בדבריהם שום איסור רק אין רוצים לעשות בב"ז וי"ל כונתם כהמע"צ ושי"ק.

אך זה תימא הא גם שניהם המע"ל ושי"ק מדברים שם מהגמרא יבמות דף ק"ז ולא שמו לב להא דאיתא שם נכנסה לחופה ולא נבלעה מא"ל לא ניחא ליה דתהוי חופה דאיסורא ופרש"י דאיסורא דבעילת זנות הרי מפורש דאיסורא הוא אבל דברי הש"ס קשין בלא"ה דהא כיון דלב"ש אין ממאנין אחר שנבעלה לפי שא"א עבב"ז א"כ מה חופה דאיסורא שפרש"י בעילת זנות הא כשיבעול תו אינה ממאנת ועכצ"ל הפירוש דאם אתה אומר נכנסה לחופה ולא נבעלה ממאנת וכשתמאן יהא איסור ודאי לבעול דאזי שוב ליכא ספק אישות וא"צ גט א"כ לא הועיל לו החופה להתירה לו לבעול ולא ניחא לו בחופה כזו.

ואדרבה קשה על רשב"א והרא"ש דכתבו דאינו מסכים לבטל הקידושין למפרע משום דא"א עבב"ז והרי ביבמות דף ק"ז מבואר דביה ס"ל כיון דאיכא קידושין וכתובה לא אתי למימר דבב"ז הרי לא איסור ולא גנאי איכא וצ"ל דאיכא דקפדי ואיכא דלא קפדי ולב"ש נשואה אין ממאנין משום דמעיקרא תק"ח שתקנו נישואין לקטנה דשום אדם לא ירצה לישא קטנה וב"ה ס"ל כיון דאיכא קידושין וכתובה ימצאו מי דלא קפיד דלא אתי למימר דבב"ז אבל בהא דב"ק כיון דאיכא דקפדי צריכה לפרש התנאי דשמא לא מסכים הבעל וכ"מ במע"צ שם אך לשון הרשב"א בגיטין שם אנן סהדי דלא מבטלו בלבו כדי שלא תהא בב"ז ואם נימא דאיכא דלא קפדי איך אנן סהדי וצ"ל בשלמא הך דב"ק וגיטין דבעצמו נחית להכי לעקור הקידושין למפרע בזה אמרינן דא"א עושה בב"ז משא"כ בנשואי קטנה דנושא ע"י תק"ח שתקנו קידושין וכתובה לקטנה כדי שלא תהא פנויה וב"ז והם אמרו שתוכל למאן לא אתי למימר דבב"ז דא"כ לא היו חכמים מתקנים כן ודרכיה דרכי נועם אלא ודאי דתקנתם היה דע"י קידושין והכתובה לא יהא ב"ז למפרע כשתמאן אח"כ ויש סעד לסברת המע"צ ושי"ק דהא דא"א עושה בב"ז משום גנאי ודבר מכוער דהראב"ד כתב בהשגות פ"א מה"א דאיסור פנויה כשאינה מופקרת לכל אינה רק איסור דרבנן וכתב תה"מ דא"כ איך סמכו חכז"ל בכמה דוכתי על חזקה דא"א עושה בב"ז והרי איסורא דרבנן כולהו אינשי לא זהירי בו ולפ"ד המע"צ ושי"ק א"ש דהחזקה משום גנאי ולפיכך אמרו ביבמות דף ק"ז כיון דאיכא קידושין וכתובה לא אתי למימר דבב"ז דאין הקפידא רק משום גנאי אבל משום איסור בלא"ה ליכא כיון דכונתו לא לשם זנות ויש ספק אם תמאן אלא לומר דלא ממנעי מלישא קטנה שלא יהא גנאי משום דיש קידושין וכתובה לא אתי אינשי למימר דהוה בב"ז ובמע"צ סימן ב' הוכיח מדאמר לא אתי למימר דבמקום כתובה וקידושין אפילו לתא דבעילת זנות בפי הבריות ליכא עיי"ש וזה קשה להולמו דא"כ אמאי אמרו בפ' המדיר דף ע"ג דקידשה ע"ת וכנסה סתם דאחליה לתנאי משום דא"א עושה בב"ז והרי התם נמי איכא קידושין וכתובה אלא שאם תמצא דלא נתקיים התנאי יתבטלו הקידושין ויהא בב"ז ואפילו נימא דליכא איסור רק גנאי מ"מ הרי גם גנאי ליכא כמו שאמרו ביבמות לא אתי למימר לכן נ"ל דדוקא בתנאי דעוקר הקידושין למפרע דל"ל שיתבטלו הקידושין רק משעה שנודע שלא נתקיים התנאי דקידושין לא פקעי בכדי כדאיתא בנדרים דף כ"ט דהיום את אשתי ולמחר אי את אשתו אינה יוצאת גם למחר בלא גט ובירושלמי קידושין ר"פ האומר אמר הטעם דל"ד אשה להקדש אם אמר הר"ז עולה היום ולמחר שלמים דהקדש יש לו פדיון אבל אשה אינה יוצאת בלא גט וברשב"א ורא"ש בנדרים שם אמרו משום דבגט א"א לגרש על זמן קצוב מקשינן הוי' ליציאה ועיין ברשב"א שם שכתב דאפשר אביי שם ס"ל דבאומר היום את אשתו ולמחר אי את אשתי דיוצאת למחר בלא גט ועיי"ש בר"ן וא"כ כ"ז בקידושי דאורייתא דמקשינן הויה ליציאה מגזה"כ וגם משום דאינה יוצאת בלא גט אבל קידושי קטנה דיוצאת במיאון לבד בלא גט י"ל הם אמרו והם אמרו דלא תהא מקודשת רק עד שתמאן וכשתמאן תפקע הקידושין רק מאז ולא למפרע ואף דלאחר המיאון אינם אסורים בקרובים מ"מ י"ל כך היתה התקנה ולכן ע"י מיאון ס"ל לב"ה דגם גנאי ליכא כיון דבעל ע"י קידושין וכתובה כל זמן שלא מיאנה וכשתמאן לא נפקע למפרע ועכ"פ כיון דאין זה ברור שיהא נפקע למפרע לא אתי למימר דהוה ב״ז.

ורש"י כתב בס"פ אלמנה ניזונות דף ק' ע"ב בד"ה ממאנת א"צ להמתין ג"ח לאחר מיאון דעקרתנהו לנשואין משמע דנעקרו מעיקרא למפרע אבל ביבמות דף ל"ד סוף ע"ב פרש"י דמיאון לא בעיא אמתוני דליכא למגזר משום גדולה דאין גדולה יוצאה במיאון ושם ל"ל משום דעקרתנהו לנשואין לל"ק התם דבזנות קטנה נמי צריכה להמתין גזרה משום גדולה ותוס' בכתובות נמי פרשו דהטעם במיאון דליכא למגזר משום גדולה דמיאון מוכח עליה דקטנה היא א"כ אין הכרח לומר דע"י מיאון נעקרו הנישואין למפרע וכ"מ בפרש"י במשנה דכתובות שם דממאנת אין לה כתובה משום דיוצאת מעצמה ואם נימא דנעקרו הנישואין למפרע בלא"ה מאין יהא לה כתובה דלא היתה אשתו מעולם וכמו מקדש ע"ת ולא נתקיים התנאי או נמצא לה מומין דאין לה כתובה כיון דנתבטלו הקידושין למפרע.

איברא דל"ל הכי דהא קי"ל כעולא דאמר בדף ק"ז ע"ב דממאנת לזיקתו דנישואי קמא קעקרה וכ"פ כל הפוסקים ודלא כר' אושעיא הרי דהמיאון עוקר הקידושין והנשואין למפרע ורש"י דפירש הטעם במשנה דממאנת אין לה כתובה משום דיוצאת מעצמה כדי דלא תקשי לר"א דמשמע דבמיאון לא עקרה למפרע או חד מתרי טעמי נקט דהא י"ל גם לר' אושעיא מיאון עוקר הנישואין למפרע רק אם לא מיאנה בחיי בעלה ס"ל דתו אין יכולה לעקור הזיקה וכמ"ש הרמב"ן לפי שלא תקנו חכמים מיאון אלא בחיים אבל כיון שלא מיאנה בו גלתה דעתה שהיתה רוצה בו וכיון שרצתה בו היו קידושין כקידושין גמורין וזקוקה לאחיו על כרחה.

ועדיין י"ל לפימ"ש הריטב"א עולא אמר ממאנת אף לזיקתו דיכולה לומר רציתי בבעלי הראשון להיות נשאת לו אבל לא נתרציתי שיזקקני ליבם ואפילו ממאנית ביבם סתם הוי מיאון מה"ט עכ"ל ואם כן שפיר בזה עקרה לנישואי קמא דמעולם לא הסכימה לזקוק לזה אבל מיאון בחיי בעלה א"י לומר מעיקרא לא נתרציתי לו דהרי מרצונה נעשה לכן סגי שתפסק האישות משעה שאינה רוצה בו וא"ל דאם כן מה פריך הש"ס מהא דכל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת תמאן השתא לעולא עיי"ש הא בזה א"י לומר לא נתרציתי שיזקיקנו ליבם דהא בלא"ה אינה זקוקה ליבם שהיא ערוה עליו די"ל דה"נ לא נתרציתי שעל ידי יתבטל מצות יבום מן צרתי או כיון דצרות סתמא שונאות זא"ז י"ל לא נתרציתי שתהא צרתי פטורה מחמתי והכי מסתברא דמיאון בחיי בעלה לא מעקרין הנישואין למפרע דלמה יעשו חכמים כן שתהא בב"ז למפרע אם תמאן כיון שיכולים היו לתקן שלא יתבטלו הנישואין רק משעה שממאנת כמו שתקנו קידושין לקטנה אף דמה"ת אינה בת קידושין ה"נ יתקנו שלא יתעקרו הקידושין למפרע ע"י מיאון.

וביבמות דף צדי"ק איתא דאוכלת בגינו בתרומה דרבנן ואם במיאון עוקרת הנישואין למפרע למה לא חשו שמא תמאן ובקידושין דף מ"ה ע"ב איתא נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדה"י ועמדה ונשאת אמר רב אסי שאינו אוכלת בתרומה שמא יבא אביה וימחה הוה עובדא וחש רב להא דר"א והרי מה"ת ארוסה אוכלת בתרומה וגם תרומה בזה"ז דרבנן והוי תרי דרבנן ומ"מ אסורה לאכול מספק שמא יבא אביה וימחה ה"נ בתרומה דרבנן דלא הוי רק חד דרבנן למה סתם הברייתא דאוכלת בגינו בתרומה דמשמע גם בזמן שהיה תרומה מה"ת משמע נמי משום דאפילו תמאן מ"מ עד המיאון אשתו היתה ומה דלא חששו שמא ימות בלא בנים ותמאן ביבם דאז עקרה קידושי דמעיקרא שאני התם דלכולא האי לא חששו שימות וגם תמאן ביבם או משום דכל ברייתא דלא מתני בי ר"ח ור' אושעיא לא מתנינין בי מדרשא כדאיתא בחולין דף קמ"א לכן י"ל דר' אושיעא מתני לטעעיה דלא ממאנת לזיקת יבם ולא ס"ל דעוקרת נישואי דקמא ולא מצאתי ברמב"ם שהביא דין זה דאוכלת בתרומה בגינו ואפשר מה"ט דלפי מאי דקי"ל כעולא דממאנת בזיקת יבם משום דבמיאון עוקרת למפרע הקידושין דקמא לכן לא תאכל בתרומה שמא תמאן וכהך דנתקדשה לדעת אביה הנ"ל שו"ר בתוי"ט מ"ה פיה דגיטין הניח בצ"ע למה השמיטו הרמב"ם עיי"ש.

אח"כ ראיתי ברשב"א ס"פ הזורק אהא דב"ה סברי א"א עושה בב"ז כתב ז"ל וההוא דממאכין אפילו את הנשואות ולא חיישי ב"ה דלמא ממנעי ולא נסבי היינו משום דבתקנת חכמים נשא לא ממנע דלא בעילת זנות הוא לו וכדאמרינן התם וב"ה כיון דאיכא קידושין וכתובה לא אתו למימר דב"ז הוא כנ"ל עכ"ל והנה גם תוספת שם תרצו כדאיתא ביבמות כיון דאיכא קידושין וכתובה ולמה הוסיף הרשב"א משום דבתקנת חכמים נשא וגם מה זה סיים כנ"ל והרי מפורש בגמרא כן ואם קאי אמאי דתירץ מעיקרא דלא תקשי דב"ש אדב"ש התם הל"ל כנ"ל אלא ודאי משום דק"ל הא גם כנסה סתם דפרק המדיר יש קידושין וכתובה ומ"מ משום דא"א בב"ז מחל לתנאו משום דע"י התנאי מתבטלין הקידושין למפרע וה"נ ע"י המיאון לכן הוסיף משום דבתק"ח נשא וכמ"ש לעיל ומדדייק הרשב"א דלא ביז הוא לו משמע דלענין איסור ודאי בלאו ה"ט דבתק"ח נשא סגי כיון דנשא בכתובה וקידושין ואין איסור משום ספק רק שלא יהא לו גנאי דבעילת זכות צ"ל משום דבתק"ח נשא.

תוכן העניינים

תשורת שי מהדורא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה