תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן תלו
קהל לא היה להם רב ודיינים וקבלו דיינים בתנאי מפורש שאינם קבועים רק עד אשר ירצו ויעשו דיינים קבועים והיו כך איזה שנים עתה רוצים להתאסף כל הקהל ולברר דיינים עפ"י רוב דיעות מהקהל וטוענים הדיינים דמעלין בקודש ולא מורידין כדאיתא בברכות דף כ"ח והטעם במורי הוראות דליכא בהו משום קדושה יותר מישראל אחר הוא משום בזיון לכן אף דאדעתא דהכי נחתו ות"ח שמחל על כבודו כבודו מחול אבל על זלותא לא כמ"ש בגליון רש"א סימן רמ"ב.
ולי נראה דיכולין הקהל לברור אחרים דמועיל תנאי דהא בא"ח סימן קנ"ד ס"ח ובמג"ד שם כתבו דאה"ק שנעשה לזמן ואח"כ עשו ארון שני לקביעות נתבטלה קדושה של ראשון ואין בזה משום אין מורידין ובסימן שס"ו במג"א סק"ח בהא דבית ישן שמערבין בו מועיל תנאי לשנותו אף דהתקנה משום חשדא וגנאי לבעה"ב ישן.
ובארעא דרבנן כתב להוריד משררה כעובדא דר"ג וראב"ע בברכות דף כ"ח דאמרו מעלין בקודש ולא מורידין הוא רק מדרבנן ועיי"ש ואם כן מועיל תנאי כמו אשה שאמרה איני ניזונית ואיני עושה בר"פ הכותב דשומעין לה כיון דאינו רק מדרבנן ומהרי"ט ח"א סימן קל"ד כתב בנ"ש דאין לו התרה כיון דאינו מפורש בתורה מהני תנאי להתירו דלא הוי מתנה עמש"ב הובא במח"א הלכות רבית סי' ל"ח ל"ט ובארעא דרבנן סי' ק"ם.
והא דיומא דף י"ב דכהן גדול שעבד ביוה"כ מחמת דאירע פסול בראשון אינו ראוי עוד לכהן הדיוט משום דמעלין בקודש ולא מורידין אף דלא הוקם רק ליוה"כ זה ועכ"פ ה"ל להתנות בפירש כדי שלא ידחה השני מהעבודה של כהן הדיוט שאני התם דהוי מדאורייתא ומתנה עמש"ב תנאו בטל דבכהונה הא דאין מורידין הוי מדאורייתא כמ"ש בארעא דרבנן סי' שפ"ה.
ועוד כה"ג קדושת הגוף יש בו וקה"ג לא פקעא בכדי כדאיתא בנדרים דף כ"ט שור זה עולה ל"י ולאחר ל"י שלמים נשאר עולה לעולם.
ועוד ליכא כאן משום לא מורידין דאטו אם יתקבלו דיינים אחרים לקבל פרס ודיינים ראשונים לא יתנו להם עוד פרס מי לא רשאין להורות ולדון למי שילכו אצלם ולא אבדו רק הפרס אם כן בדבר שבממון גם בדאורייתא תנאו קיים כמו ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות בפ"ק דקידושין דף י"ט ע"ב וכבודם במקומם מונח ודיינים יהא שמם דאטו דיין דלא מקבל פרס לא מתקרי דיין.
ומ"ש בזילותא לא מצי מחיל נראה דוקא מחילה בחנם וגם זה צ"ע דהא בברכות דף כ"ח בעובדא דר"י ור"ג דזלזל בו ר"ג בר"י ומ"מ מחל לו ואהני מחילתו וצ"ל שא"ה דמה דהוה הוה אבל על להבא לא מצי מחיל אבל לא משמע הכי בפ"ק דקידושין דף ל"ב ע"א דר"ה קרע שיראי באנפא רבה בריה אמר איזל איחזי אי רתח ודלמא רתח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול דמחיל ליה ליקריה ופי' רש"י דלמא רתח ואמר לאבוה מידי ברתחיה וכתבו תוספת צ"ל שהודיעו קודם לכן שלא יהא כמו נתכוין לאכול חזיר ועלה בידו בשר טלה עיי"ש ומשמע מפי' רש"י ואמר לאבוה מידי בריתחיה היינו בזיון ור"ה אב ות"ח ומ"מ מהני מחילה להבא.
ועוד בפו"כ של תה"ד סימן קכ"ז כתב דלזלזולי ביה אינו יכול למחול ומביא ראיה מההוא טבחא דאתפקר ברב טובי' והוא בפרק ואלו מגלחין דף ט"ז והתם מיירי במה שכבר זלזל בו לכן נראה דמה"ט בהא דברכות כשפייס ר"ג לר"י לא רצה למחול לו עד שא"ל ר"ג לר"י עשה בשביל כבוד אבא וה"ט דלר"ג שזלזול בו אינו רשאי למחול אבל אביו לא זלזל בו ומ"מ חזינן דאם יש טעם וצורך שימחול לו רשאי לכן גם ר"ה מחל לבריה משום דהיה רוצה לנסותו והיה לו צורך בדבר.
וא"כ ש"מ דלצורך יכול למחול ואם כן ה"נ יוכל להתנות כיון דעושה משום כבוד דהשתא ולישתמיש אינש בכסא דמוקרא יומא חדא ולמחר ליתבר כדאיתא בברכות שם וכ"ש כשעשו בשביל פרנסה עד שימנו אחרים דהא בפע"פ דף קי"ג איתא דא"ל רב לר"כ פשוט נבלתא בשוק ואל תאמר גברא רבה אנא ואין לך זילותא יותר מזה ואף דיש לחלק שאני מה שמזלזל בעצמו מאם אחרים יזלזלו בו דאם מזלזל את עצמו לא הוי גנאי כ"כ דהא איתא בסוף קידושין אוי לו מי שרואה את הוריו בורסקי דהוא אומנות פגומה אף דעושין משום פרנסה וההכרח לא יגונה ועוד דה"נ כיון דמשום פרנסה התנו מתחלה להורידן הרי מזלזלין את עצמן כיון דנחתו עד"כ.
ומ"ש השואל ראיה ממ"ש חת"ס ושו"ת אמרי אש דמה שכותבין בשטר רבנות על ג"ש היינו לטובת הרב ומשום דאסור להשכיר א"ע על יותר מג"ש והקשה אדרבה נימא יד בעהש"ט עה"ת אע"כ משום דיש איסור להוריד אפילו ע"י תנאי לכן אמרינן כן דרבים ודאי לא עבדי איסורא כמו דאמרינן בב"מ פא"נ גבי רב עיליש.
אני אומר משם ראיה להיפך דאם כן למה הוצרכו לומר דהתנאי רק לטובת הרב ולהוכיח זה מכמה הוכחות כדאיתא בחת"ס חא"ח סי' ר"ה ר"ו ובא"א חיו"ד סימן צ"ה כתב גם כן באופן אחר דהכונה רק שלא ילך לו תוך ג"ש וג"כ מכח הוכחה ותיפוק להו בלא"ה דתנאי לא מהני להורידו אע"כ תנאי מהני ומה דלא אמרינן יד בעהש"ט עה"ת הוא מכח הוכחות שלהם ועוד כיון דעכשיו נוהגין לכתוב דלא כאסמכתא ודלא כט"ד אמרינן בכל לשון מסופק יד בעל השטר על עליונה כדאיתא בחו"מ סי' מ"ב סע"י והא דהוצרכו להוכחות ולא אמרו משום דיד בעהש"ט ע"ע הוא משום דסתמא משמע לפי דעת השומעים דעל שניהם הוא אומר דהקבלה רק על ג"ש דבזה לא אמרינן יד בעהש"ט על עליונה או עה"ת כדאיתא ברמ"א שם לכן הוצרכו להוכחה דלא נכתב רק לטובת הרב ובהכי א"ש דאף דאין ההוכחה גדולה כ"כ מועיל לרב אף דבא להוציא מחברו ומשום דבלא"ה יד בעהש"ט על עליונה כיון דכותבין דלא כאסמכתא ודלא כט"ד אלא כדי שלא נאמר דסתמו דלשון לא משמע הכי לכן כיון שיש הוכחה ממילא הוי כלשון מסופק ויד בעהש"ט על עליונה שו"ר בשאילת יעב"ץ ח"ב תשובה ס"ח אות ג' מי שהוחזק עפ"י הציבור אפילו פ"א אין מעבירין ממנו מתלתא טעמי אי משום ד"ש ואי משום חשדא ואי משום דמעלין בקודש ויש לכ"ז מקור בגמרא ודין אחד הוא לכל המנויים שאינן עשויין על תנאי לזמן שאין מורידין בלא טענה ואמתלא גדולה עכ"ל.
ומשום מקפח פרנסתן של ראשונים כשעמדו אחרים ליכא אף דחת"ס ביו"ד סי' ר"ל כתב דבזה"ז אסור ה"ד כשנתקבלו סתם כמ"ש התם דנתקבלו כפועל וזכה באותו פרס וגם עקר ממקומו וכל זה ליתא בנתקבלו בפירוש רק על זמן וגם התם אין קפידא לקהל אבל כאן איך נכוף להקהל לוותר על תנאיהם.
וגם משום עהמ"פ ליכא בזה כיון דראשונים אומנתן בכך דאפילו בדבר שאינו מצוי הוי רשע כמ"ש מהרי"ט ר"פ האומר וחת"ס חחו"מ סימן ע"ט דזה דוקא אם האחרונים משתדלים להרבות להם דיעות למנותם אבל אם בלא השתדלות אין רוב הקהל רוצים בראשונים מותר דהא גם מלמד אומנתו בכך ומ"מ כתבו תוספת בקידושין ר"פ האומר ובחו"מ סי' רל"ז אם אין בעה"ב רוצה במלמד ראשון מותר לאחד להשכיר עצמו אבל להשתדל להטות רצון הבעלי בתים אצלו ולדחות דיין הראשון זה אסור ומש"כ תוספת שם אם המלמד בבית בעה"ב יעיין במקנה שם ויעיין ביש"ש שם מה שחילק במלמדים ולפי דבריהם גם כאן אסור לעשות השתדלות אף דהוה ככלה זמן השכירות של ראשון.